שולחן ערוך אורח חיים תקנג א

אף על פי שאכל סעודה המפסקת, מותר לחזור ולאכול, ^אאלא אם כן קיבל עליו בפירוש שלא לאכול עוד היום.

הגה: וקבלה ^א^בבלב אינה קבלה, אלא צריך להוציאו בשפתיו (ב"י בשם התוס'):

מפרשים

מגן אברהם

(א) שלא לאכול עוד: משמע דאם אמר הריני בתענית למחר מותר לאכול היום אבל בטור ובפוסקים משמע מיד שקבל תענית אסור לאכול עוד וכ"ה סי' תר"ח ועיין סי' תקס"ב סי"א:

(ב) אינה קבלה: והב"ח כ' דהוי קבלה לכן טוב להתנות בשע' סעודה המפסקת:

באר היטב

עריכה

(א) בלב: והב"ח כ' דהוי קבלה לכן טוב להתנות בשעת סעודה המפסקת. מגן אברהם.

משנה ברורה

עריכה

(א) אלא אם כן קיבל עליו בפירוש שלא לאכול וכו' – והוא הדין אם אמר שמקבל עליו התענית, גם כן אסור, דוודאי כוונתו שלא לאכול עוד היום:

(ב) בלב אינה קבלה – והב"ח כתב דהוי קבלה, וכן הסכים הגר"א בביאורו. ואסור אז כל מה שאסור בתשעה באב, חוץ מנעילת הסנדל דמותר, דהוי כאלו התנה בפירוש חוץ מזה. אבל אם לא קיבל בלבו להתענות אפילו בלב, אלא שגמר בדעתו שלא לאכול, אינו כלום ומותר אפילו באכילה. ומכל מקום נכון יותר להתנות בפירוש, בפה או בלב, שאינו מקבל עליו התענית עד בין השמשות:

כף החיים

עריכה

(א) סעיף א: אלא אם כן קיבל עליו בפירוש וכו׳ — ואפילו קיבל עליו התענית בפירוש אינו אסור ברחיצה וסיכה עד הלילה. רש״ל בתשובה סימן צ״ב, וכן כתב הלבוש. אבל הב״ח כתב, משקיבל עליו התענית שאסור לו לאכול, אסור נמי לרחוץ ולסוך. וכתב על דברי רש״ל הנזכר דלא נהירא, יעו״ש. והביא דבריו שיורי כנסת הגדולה בהגהת הטור. וכן כתב הט״ז ס״ק א׳. מגן אברהם ס״ק ד׳. אליהו רבה אות ב׳. מט״י, וכתב ודלא כלבוש. מאמר מרדכי אות א׳. ערוך השולחן אות ב׳. משבצות זהב אות א׳. חיי אדם כלל קל״ד אות ח׳. דרך החיים אות ד׳. משנה ברורה אות ב׳. מיהו נעילת הסנדל מותר, דכיון שאנחנו רואין שהן ברגליו ולא קיבל לזה. אליהו רבה שם. ערוך השולחן שם. משבצות זהב שם. חיי אדם שם. דרך החיים שם. משנה ברורה שם. והא דאסור ברחיצה וסיכה משקיבל התענית, היינו אם הוא מפלג המנחה ולמעלה, אבל קודם לכן מה דקביל קביל ותו לא. משבצות זהב שם ואשל אברהם אות ד׳. משנה ברורה אות ד׳:

(ב) שם: שלא לאכול עוד היום — משמע דאם אמר הריני בתענית למחר, מותר לאכול היום. אבל בטור ופוסקים משמע, מיד שקיבל התענית אסור לאכול עוד. מגן אברהם ס״ק א׳. והמאמר מרדכי אות א׳ כתב דגם דעת השולחן ערוך כן, וכן כתב משנה ברורה אות א׳. והיינו דווקא אם כבר אכל סעודה המפסקת, ועל כן אמרינן דדעתו בזה לקבל התענית; אבל אם עדיין לא אכל ודעתו לאכול סעודה המפסקת, ואמר כן, מותר לאכול, דהא בנדרים הולכים אחר כוונת הנודר, כמו שכתב ביורה דעה ריש סימן רי״ח, יעו״ש; ואם כן, מה שאמר כן אינו אלא סיפור דברים:

(ג) שם הגה: וקבלה בלב אינה קבלה וכו׳ — משום דליכא תוספת בט׳ באב, משום הכי בעינן קבלה בפירוש; מה שאין כן תוספת יום הכיפורים, דסגי בקבלה בלב. והכי מוכח בבית יוסף בסוף סימן זה, ודלא כהגה לקמן בסימן תרח, דליתא (והגם דשם פסק כהג"ה, י"ל דזה חיבר אח"כ וחזר מדבריו שלשם). ומיהו קבלת תענית יום שלם סגי בקבלה בלב, כיון שאינו אוכל כלל באותו יום וכדלקמן סימן תקס״ב סעיף ו׳, ולא דמי לתוספת, שאוכל במקצת היום. פרי חדש בליקוטים. ועיין בדברינו לשם בסייעתא דשמיא:

(ד) שם בהגה: וקבלה בלב אינה קבלה וכו׳ — והב״ח כתב דהוי קבלה, וכן הוא דעת הגר״א. ולכן טוב להתנות בשעת סעודה המפסקת. מגן אברהם ס״ק ב׳. אליהו רבה אות א׳. אשל אברהם אות ב׳. חיי אדם שם. דרך החיים שם. משנה ברורה אות ב׳. והיינו להתנות בפה או בלב שאינו מקבל עליו התענית עד בין השמשות. מחצית השקל ומשנה ברורה שם. ולפי דיעה זו, שקבלה בלב הוי קבלה, אם קיבל בלבו שלא לאכול עוד, הוא הדין שאסור ברחיצה וסיכה, כמו שכתבתי לעיל אות א׳ יעו״ש. וכן כתב חיי אדם שם. משנה ברורה שם:

(ה) אבל אם לא קיבל אפילו בלב, אלא שגמר בדעתו שלא לאכול, אינו כלום ומותר אפילו באכילה. חיי אדם שם. משנה ברורה שם. ומכל מקום יותר נכון להתנות, כמו שכתבתי באות הקודם, וכן כתב משנה ברורה שם:

(ו) ואם חל ט׳ באב בשבת או בא׳ בשבת, אין צריך להתנות, דכיון דאסור להראות עינוי בשבת, מסתמא לא נתכוון להפסיק לשם תענית. השמטות שנות חיים, פתחי עולם סוף אות א׳:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן