שולחן ערוך אורח חיים תקנג ב
<< · שולחן ערוך אורח חיים · תקנג · ב
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שולחן ערוך
תשעה באב לילו כיומו לכל דבר, ואין אוכלים אלא מבעוד יום, בגובין השמשות שלו אסור כיום הכפורים.
- הגה: דומותר גברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל עד בין השמשות. ומיהו בחול נוהגין לחלוץ דמנעלים הקודם שיאמר ברכו. וואם הוא השבת, חולצים לאחר ברכו, מלבד שליח ציבור שחולץ זקודם ברכו (הגהות מיימוני), רק אומר תחילה "המבדיל" וכו' (מנהגים בשם מהרא"ק).
- חונהגו שלא ללמוד בערב תשעה באב מחצות ואילך, כי אם בדברים המותרים בתשעה באב, טולכן אם חל בשבת, יאין אומרים פרקי אבות (מהרי"ל ומנהגים). וכן לא יטייל ערב תשעה באב:
מפרשים
ט"ז - טורי זהב
(א) ומותר ברחיצה כו'. - דלא כהרמב"ן שאוסר ברחיצה אף בזמן שמותר באכילה וטעמו דהנאה דסיכה היא הנאה דלאחר שעה ונראה כרוחץ לצורך ט"ב והרא"ש תמה ע"ז דיהא מותר לאכול ולשתות ויהא אסור לרחוץ ולסוך א"כ מ"ש רמ"א כאן ומותר ברחיצה היינו כ"ז שמותר באכילה אבל אחר שקיבל בפירוש שלא לאכול חל עליו גם איסור רחיצה דחומר ט"ב מתחיל מאותה שעה ולא אמרינן מן הסתם למחצה קיבל עליו ולמחצה לא קיבל עליו אבל נעילת הסנדל נראה דלא תלוי בקבלת איסור אכילה דהא אנו רואים בבירור שאינו מקבל עליו לזה כיון שמנעליו ברגליו ואינו חולץ הרי כאלו אומר בפירוש שאינו מקבל עליו חומרה זו עדיין ומטעם זה שאמרנו שמקבל עליו חומר ט"ב קודם זמנו נראה דהמקבל עליו איסור אכילת בשר ויין בין המצרים אין איסור רחיצה בכלל דזה לא קיבל עליו חומר ט"ב באותו זמן אלא חומרא מיוחדת לאותו זמן ומה שקיבל בפירוש קיבל ותו לא ורש"ל בתשובה סי' צ"ב פסק ג"כ להתיר רחיצה בזה והאריך ע"ש כנלע"ד:
(ב) ונהגו שלא ללמוד כו'. - הרבה יש לי לתמוה בזה דאם אין איסור באכילת בשר ויין ואדרבה חוב עליו לאכול בשר בשביל כבוד שבת כמ"ש הטור ססי' תקנ"ב ולמה נחמיר עליו שלא ילמוד משום אבילות בפרט מי שיש לו שיעור שרגיל בכך בעת ההיא. ותו תימא לי דהא קורין בתורה במנחה ואפילו בט"ב במידי דשייך ליומיה. כגון פרשת התמיד ומשניות דקרבנות כיון דרגילות לאומרם בכל יום ולמה ישתנה משניות דפרקים השייכים לאותו שבת. וא"כ בלאו כבוד שבת הוה ליה למימר פרקים. ומצאתי כתוב בשם רש"ל שלמד אחר חצות בכל ערב תשעה באב והתיר לאחדים ללמוד. והמנהג שלנו שכתב רמ"א ע"פ מנהגים צריך עיון ונראה דהלומד בשבת אחר חצות לא הפסיד שכרו כנלע"ד:
מגן אברהם
(ג) ובין השמשות כו': אבל א"צ להוסיף מבע"י (מ"מ ב"י):
(ד) מותר ברחיצ': ואם קבל התענית מבע"י אסור ברחיצה (ב"ח דלא כרש"ל בתשו' סי' צ"ב):
(ה) לחלוץ מנעלים: קודם שהולכין לבה"כ (מהרי"ל) עיין סי' תרי"ד:
(ו) לאחר ברכו: ויזהר שלא יגע בהם בידיו ועיין סוף סי' ד' סי"ח וכ"א:
(ז) חל בשבת וכו': א"כ ק"ו אם חל ט"ב בשבת שאסור ללמוד כל היום דהא אסור מדינא ללמוד בט"ב ועוד דהא דברים שבצנעה נוהג כמ"ש סימן תקנ"ד סי"ט ובתשו' מור"ם לובלין כ' אם חל ט"ב בשבת מותר ללמוד דתשמיש גופא חומרא יתירה היא והבו דלא לוסיף עלה עכ"ל וצ"ע שלא הביא דברי רמ"א מיהו בתשו' מהרי"ל כ' וז"ל ט"ב שחל בשבת אסור ללמוד אחר חצות כמו בחול עכ"ל משמע דקודם חצות מותר ונ"ל הטעם כיון שנדחה נדחה ואין לו דין ט"ב רק דין עט"ב ומ"מ לענין תשמיש מחמרינן אבל בד"מ הביא בתשובת מהרי"ל עט"ב שחל בשבת וכ"ה בסימני תשו' מהרי"ל וא"כ אין ראי' משם ובכ"ה מתיר ללמוד בעט"ב שחל בשבת ואוסר בט"ב עצמו שחל בשבת ול"נ להחמי' בשניהם דהא יכול ללמוד דברי' המותרים בט"ב וכן אשכחן בגמ' שקרא ר' במגילת איכ' בט"ב שחל בשב' עמ"ש סי' תקנ"ד ס"ד:
באר היטב
(ב) ובין השמשות: אבל א"נ להוסיף מבעוד יום. מ"מ ב"י.
(ג) ברחיצה: ואם קיבל התענית מבע"י אסור ברחיצה. ב"ח מ"א.
(ד) מנעלים: קודם שהולכים לבה"כ. מהרי"ל עסי' תר"ד.
(ה) בשבת: ר"ל עט"ב. אם כן ק"ו אם חל ט"ב בשבת שאסור ללמוד כל היום וט"ז כ' ואם אין איסור באכילת בשר ויין למה נחמיר שלא ילמוד ותו תימא לי דהא קורין במנחה ואפי' בט"ב במידי דשייך לומר כגון פרשת התמיד ומשניות דקרבנות ולמה ישתנה משניות דפרקים ומצאתי שרש"ל למד אחר חצות בכל עט"ב והתיר לאחרים ללמוד ונראה דהלומד בשבת אפי' אחר חצות לא הפסיד שכרו עכ"ל ט"ז וכנה"ג מתיר ללמוד בעת"ב שחל בשבת ואוסר בת"ב עצמו שחל בשבת ע"ש. ומ"א כתב נראה להחמיר בשניהם דהא יכול ללמוד דברים המותרים בט"ב עיין שם.
משנה ברורה
(ג) ובין השמשות שלו אסור – היינו בין בכניסתו ובין ביציאתו, אבל אינו צריך להוסיף עליהם. ועיין לעיל בסימן רס"א, דביארנו דבין השמשות נקרא מששקעה החמה, והוא הדין בענינינו:
(ד) ומותר ברחיצה וכו' – כבר כתבנו דאם קיבל עליו לאחר שהפסיק סעודתו שלא לאכול עוד, ממילא אסור ברחיצה וסיכה גם כן. ודווקא כשקיבל עליו ההוספה מפלג המנחה ולמעלה; הא קודם לכן, לאו קבלה היא, ומה דקיבל בפירוש קיבל ותו לא. וכן כשקיבל עליו איסור אכילת בשר ויין מי"ז בתמוז ואילך, אין איסור רחיצה בכלל:
(ה) קודם שיאמר ברכו – רוצה לומר, דאף שמנהגם היה להתפלל מעריב מבעוד יום, מכל מקום לאחר ברכו הוא בכלל לילה לענין זה. ובמהרי"ל כתב דיש לחלוץ מנעלים קודם שהולכין לבית הכנסת. ועל כל פנים יראה לחולצם קודם בין השמשות:
(ו) ואם הוא שבת חולצים וכו' – דאסור לשׂום סימן אבלות בשבת. ולא יגע בהם בידיו, דיהיה צריך ליטול ידיו. ובדיעבד אם נגע, ינקה ידיו בכל מידי דמנקי:
(ז) קודם ברכו – מפני הטרוף. וכדי שלא ייראה עינוי בשבת, אומר תחילה "המבדיל", ובלא שם ומלכות [פמ"ג]:
'(ח) ונהגו' וכו' – דתורה משמחת הלב. ומכל מקום כל זה אינו מדינא, דהא מותר בערב תשעה באב מדינא כל החמישה עינויים. ועיקר הטעם משום דהוא יכול ללמוד דברים המותרים בתשעה באב. והנה מהרבה אחרונים משמע שתפסו המנהג הזה ולא ערערו עליו, דאפילו אם חל בשבת, הסכימו כמה אחרונים להתנהג כמו שכתב הרמ"א, וכמו שאכתוב לקמיה. אמנם יש איזה אחרונים שפקפקו מאד על המנהג הזה. ראשון לכל הרש"ל, כתבו עליו שלמד בעצמו אחר חצות והתיר גם לאחרים בזה. גם הגר"א בביאורו כתב דחומרא יתירא היא. וכן המאמר מרדכי בספרו מאריך בזה, וכתב דהוא מביא הרבה לידי ביטול תורה להלומדים, שמתרשלים ללמוד דברים המותרים בתשעה באב, דאין אדם לומד אלא מה שליבו חפץ, ועל כן דעתו להקל בזה. וכתב דכן היה הוא נוהג ערב שבת. וכן החיי אדם כתב דהוא חומרא בעלמא. ועל כן נראה דמי שרוצה להקל בזה אין מוחין בידו:
(ט) ולכן אם חל בשבת – היינו אפילו ערב תשעה באב שחל בשבת, אין אומרים פרקי אבות, דהוא כלימוד תורה. והיינו אחר חצות, דקודם חצות מותר בלימוד תורה אפילו כשחל בשבת:
'(י) אין אומרים' וכו' – והט"ז מפקפק מאד על מניעת הלימוד בשבת, ומסיים דהלומד בשבת אחר חצות לא הפסיד שכרו. והיינו אפילו כשחל תשעה באב בשבת, וכל שכן כשחל ערב תשעה באב בשבת. ונראה דיש לסמוך על זה, אחרי דאפילו כשחל בחול כמה אחרונים מקילין, וכנ"ל:
ביאור הלכה
(*) ולכן אם חל בשבת א"א פרקי אבות: עיין במ"ב וז"ל המאמר מרדכי הוראה זו תמוה היא וכבר ראיתי לקצת מן האחרונים דצווחו עלה אמנם הרב מגן אברהם קיים דברי הרמ"א ז"ל וכו' והאריך בזה ולבסוף סיים ואיך שיהיה נלענ"ד דאין לחוש לזה לפי שאין לנו טעם נכון לאסור הלימוד בשבת כלל ומש"כ הרב מגן אברהם להחמיר מטעם דיכול ללמוד דברים המותרים בט"ב אומר אני שאין זה מספיק לפי שאין אדם לומד אלא מה שלבו חפץ ועינינו הרואות דכמה ת"ח מתרשלים בלימוד המותר ביום ט"ב עצמו משום דצער הוא להם ללמוד במה שאינם רגילין וגם אני בעוה"ר כאחד מהם ולכן איני חושש לסברא זו ודעתי נוטה להתיר אפילו בחול עד סמוך לביה"ש ואי לאו דמיסתפינא מחברייא הו"א דאפילו ביום ט"ב עצמו היה לנו להקל דבעוה"ר נתקלקלו הדורות וביום ט"ב מטיילין בשווקים ומשיחין שיחת חולין ואפילו היודעים ספר וקצת הלומדים מקילין בזה ופשיטא דבאופן זה טפי הוי עדיף להו ללמוד וכיוצא בדבר מצינו בירושלמי א"ר אבא בר ממל אלו היה מי שיתמנה עמי הייתי מתיר מלאכה בחוה"מ כלום אסרו אלא כדי שיהא אוכלין ושותין ושמחין ועוסקין בתורה וכדון אינון אוכלין ושותין ופוחזין ע"כ ואף אנו נאמר כלום אסרו הלמוד אלא כדי שיהיו יושבין בעניני צער ואבילות ומתוך כך זוכרין ודואגין על חורבן הבית והנה מטיילין ומשיחין שיחת חולין ומסיחין דעתן מן האבלות ומתוך כך באים לידי שחוק והיתול אלא דמאחר שאיסור ברור הוא בש"ס ופוסקים פשיטא דאין לנו כח להקל ושומר נפשו ירחיק עצמו משחוק והיתול וטיול והשם יכפר בעד השוגגים אמנם בעט"ב יש להקל כיון שלא הוזכר בש"ס ופוסקים וכן אני נוהג אף בחול וסמיכנא בהא על מהרש"ל ז"ל ומ"מ מי שמרגיש בעצמו שיוכל לדחוק וללמוד דברים המותרים ולא ימעט מפני זה בלימודו קדוש יאמר לו ואחר כונת הלב הן הדברים עכ"ל:
כף החיים
(ז) סעיף ב: ט׳ באב לילו כיומו וכו׳ — עיין בזוהר פרשת וישלח דף ק״ט ע״ב, שכתב ששס״ה לאוין כנגד שס״ה גידין ושס״ה יומי שתא, וגיד הנשה כנגד יום ט׳ באב, ועל כן אמרה תורה: "לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה", "את" לרבות ט׳ באב דלא אכלין ביה ולא שתין וכו׳ וכל מאן דאכיל בט׳ באב כאילו אכיל גיד הנשה, יעו״ש:
(ח) שם: ובין השמשות שלו וכו' — ושיעור בין השמשות הוא מהתחלת השקיעה, שאין השמש נראית עוד על הארץ, כמו שכתבנו לעיל סימן רס"א אות א' יעו"ש:
(ט) שם: ובין השמשות שלו אסור וכו' — אבל אין צריך להוסיף מבעוד יום כיום הכפורים. מגיד משנה פרק ג' דתענית דין ג'. והביא דבריו בית יוסף. מיהו בספר החינוך פרשת אמור סימן רע"ח כתב דהוי כיום הכיפורים להפסיק מבעוד יום, יעו"ש. וכן משמע מדברי התוספות תענית ל' ע"ב ד"ה כל, יעו"ש. וכן נראה מדברי הרמב"ם כמו שכתב המגיד משנה שם. אבל הריטב"א בתענית ועירובין מ' כתב כדברי המגיד משנה, דאין צריך להוסיף מבעוד יום, יעו"ש. וכן הוא דעת הרשב"א, ור"י בתוספות פסחים נ"ד ע"ב ד"ה לקביעא, יעו"ש. וכן הסכים הרדב"ז בלשונות הרמב"ם סימן ק"ד, דכיון דעיקר תשעה באב דרבנן די להחמיר בספיקו ולא להוסיף עליו, יעו"ש. וכן כתב מגן אברהם ס"ק ג', אליה רבה אות ג', מטה יהודה, ברכי יוסף אות ב', ערך השלחן אות א', אשל אברהם אות ג', ביאורי הגר"א, חיי אדם כלל קל"ד אות ט', דרך החיים אות ד', משנה ברורה אות ג'. וגם במוצאי תשעה באב אין צריך להוסיף, אבל בין השמשות מוצאי תשעה באב פשיטא דאסור. אשל אברהם שם, משנה ברורה שם. ועיין לקמן סימן תקס"ב סעיף א':
(י) שם הגה: ומותר ברחיצה וכו' — ואם קיבל עליו התענית מבעוד יום אסור, כמו שכתבנו לעיל אות א', יעו"ש. ואם שבת ערב תשעה באב והבדיל מבעוד יום, חלה עליו התענית ואסור לאכול, וכן בחול אם התפלל ערבית מבעוד יום. הגהות רבי עקיבא איגר, פתחי עולם אות ב':
(יא) שם בהגה: ומיהו בחול נוהגין לחלוץ וכו' — קודם שהולכים לבית הכנסת. דרשות מהרי"ל הלכות תשעה באב בסדר התפילה. מגן אברהם ס"ק ה'. ובין הגויים יש לומר חולצין בבית הכנסת, ולא יגע בהם, ועל כל פנים קודם בין השמשות. אשל אברהם אות ה':
(יב) שם בהגה: ואם הוא שבת חולצין לאחר ברכו — דאסור שום סימן אבילות בשבת. ביאורי הגר"א, משנה ברורה אות ו':