משנה ברורה על אורח חיים תקנג
(א) אלא אם כן קיבל עליו בפירוש שלא לאכול וכו' – והוא הדין אם אמר שמקבל עליו התענית, גם כן אסור, דוודאי כוונתו שלא לאכול עוד היום:
(ב) בלב אינה קבלה – והב"ח כתב דהוי קבלה, וכן הסכים הגר"א בביאורו. ואסור אז כל מה שאסור בתשעה באב, חוץ מנעילת הסנדל דמותר, דהוי כאלו התנה בפירוש חוץ מזה. אבל אם לא קיבל בלבו להתענות אפילו בלב, אלא שגמר בדעתו שלא לאכול, אינו כלום ומותר אפילו באכילה. ומכל מקום נכון יותר להתנות בפירוש, בפה או בלב, שאינו מקבל עליו התענית עד בין השמשות:
(ג) ובין השמשות שלו אסור – היינו בין בכניסתו ובין ביציאתו, אבל אינו צריך להוסיף עליהם. ועיין לעיל בסימן רס"א, דביארנו דבין השמשות נקרא מששקעה החמה, והוא הדין בענינינו:
(ד) ומותר ברחיצה וכו' – כבר כתבנו דאם קיבל עליו לאחר שהפסיק סעודתו שלא לאכול עוד, ממילא אסור ברחיצה וסיכה גם כן. ודווקא כשקיבל עליו ההוספה מפלג המנחה ולמעלה; הא קודם לכן, לאו קבלה היא, ומה דקיבל בפירוש קיבל ותו לא. וכן כשקיבל עליו איסור אכילת בשר ויין מי"ז בתמוז ואילך, אין איסור רחיצה בכלל:
(ה) קודם שיאמר ברכו – רוצה לומר, דאף שמנהגם היה להתפלל מעריב מבעוד יום, מכל מקום לאחר ברכו הוא בכלל לילה לענין זה. ובמהרי"ל כתב דיש לחלוץ מנעלים קודם שהולכין לבית הכנסת. ועל כל פנים יראה לחולצם קודם בין השמשות:
(ו) ואם הוא שבת חולצים וכו' – דאסור לשׂום סימן אבלות בשבת. ולא יגע בהם בידיו, דיהיה צריך ליטול ידיו. ובדיעבד אם נגע, ינקה ידיו בכל מידי דמנקי:
(ז) קודם ברכו – מפני הטרוף. וכדי שלא ייראה עינוי בשבת, אומר תחילה "המבדיל", ובלא שם ומלכות [פמ"ג]:
'(ח) ונהגו' וכו' – דתורה משמחת הלב. ומכל מקום כל זה אינו מדינא, דהא מותר בערב תשעה באב מדינא כל החמישה עינויים. ועיקר הטעם משום דהוא יכול ללמוד דברים המותרים בתשעה באב. והנה מהרבה אחרונים משמע שתפסו המנהג הזה ולא ערערו עליו, דאפילו אם חל בשבת, הסכימו כמה אחרונים להתנהג כמו שכתב הרמ"א, וכמו שאכתוב לקמיה. אמנם יש איזה אחרונים שפקפקו מאד על המנהג הזה. ראשון לכל הרש"ל, כתבו עליו שלמד בעצמו אחר חצות והתיר גם לאחרים בזה. גם הגר"א בביאורו כתב דחומרא יתירא היא. וכן המאמר מרדכי בספרו מאריך בזה, וכתב דהוא מביא הרבה לידי ביטול תורה להלומדים, שמתרשלים ללמוד דברים המותרים בתשעה באב, דאין אדם לומד אלא מה שליבו חפץ, ועל כן דעתו להקל בזה. וכתב דכן היה הוא נוהג ערב שבת. וכן החיי אדם כתב דהוא חומרא בעלמא. ועל כן נראה דמי שרוצה להקל בזה אין מוחין בידו:
(ט) ולכן אם חל בשבת – היינו אפילו ערב תשעה באב שחל בשבת, אין אומרים פרקי אבות, דהוא כלימוד תורה. והיינו אחר חצות, דקודם חצות מותר בלימוד תורה אפילו כשחל בשבת:
'(י) אין אומרים' וכו' – והט"ז מפקפק מאד על מניעת הלימוד בשבת, ומסיים דהלומד בשבת אחר חצות לא הפסיד שכרו. והיינו אפילו כשחל תשעה באב בשבת, וכל שכן כשחל ערב תשעה באב בשבת. ונראה דיש לסמוך על זה, אחרי דאפילו כשחל בחול כמה אחרונים מקילין, וכנ"ל: