משנה ברורה על אורח חיים תקנב

►| משנה ברורה • על שולחן ערוך אורח חיים תקנב |◄

סעיף א

(א) לא יאכל וכו' – כדי להרבות אֵבל, ולזכור חורבן הבית ויצטער עליו:

(ב) שאוכלה אחר חצות – עיין לקמן בסעיף ט':

(ג) בשר וכו' – היינו מדינא דש"ס; דאילו מצד מנהגא, אסור מראש חודש, וכדלעיל בסימן תקנ"א (סעיף ט'):

(ד) ממעט – היינו בסעודה מפסקת, שאם רגיל לשתות בסעודה ארבע כוסות, ישתה שלוש כוסות. ואין לשתות שכר. ואם הוא אדם חלש, שרי:

סעיף ב

(ה) אפילו בשר מלוח וכו' ועופות – רוצה לומר, אף על גב דהטעם באיסור בשר משום דנתבטלו הקרבנות, ולאחר שלושה ימים לא מקרי עוד בשר לענין קודשים, שהרי שלמים אין נאכלין יותר משני ימים ולילה אחת. וכן עופות לא היו קריבים על גבי המזבח, חוץ מתורים ובני יונה, וגם אין שמחה אלא בבשר בהמה. מכל מקום נהגו לאסור:

(ו) ודגים – משום דאיכא דוכתא דדגים בכלל בשר הוא, כמו שכתב ביורה דעה סימן רי"ז סעיף ח'. ועוד, דהוא עולה על שולחן מלכים, ושמחה הוא לאיש באכילתו [מ"א]:

(ז) ויין מגיתו וכו' – שאינו חשוב, ולית ביה משום שמחה:

סעיף ג

(ח) בשתי קדירות – פירוש, שאחד בלילתו עבה ואחד בלילתו רכה. אבל אם שניהם בשווה, אין קפידא לבשל בשתי קדירות:

(ט) מיקרי שני תבשילין – פירוש, ואדם אחד אינו יכול לאכול שתיהן. אבל יכול ראובן לאכול תבשיל אחד, ושמעון אחד:

(י) שדרכו בכך – רוצה לומר, שרוב הפעמים נותנים בצלים וביצים באפונים, כמו שדרך לטגן עיסה וביצים. אבל דגים אסור לטגן בביצים, כיון שרוב הפעמים מבשלין אותם בלא ביצים [מגן אברהם. וכוונתו, אפילו לאותן מקומות שלא נהגו לאסור בסתם דגים].

• ולביבות ממולאים בגבינה, נקרא שתי תבשילין. וכן ברייט"י לקרשי"ן עם גבינה, כיוון דרוב פעמים אין עושין כן, הוי שני תבשילין:

(יא) מיקרי תבשיל לענין זה – דאף דלעניין בישולי עכו"מ אין שם תבשיל עליו, כגון חלב שנתבשל וכיוצא בזה. לעניינינו אסור, דעיקר הטעם שאסרו בשני תבשילין, משום דבריבוי תבשילין יש בו כבוד ותענוג:

(יב) ואין חילוק בין צלי למבושל – כגון ביצים צלויין ופירות צלויין, כולן שם תבשיל עליהן. וזהו שכתב לקמיה "כשהם חיים", לאפוקי כשנתבשלו או נצלו:

סעיף ד

אין על סעיף ד

סעיף ה

(יג) מבושלים בתוכם – שנחשב כתבשיל אחד. ומיירי כשאוכלן בבת אחת. ודווקא במקום שדרכו לבשל כך כל השנה, וכנ"ל בסעיף ג'. ובטור כתב "עדשים או ביצים", וכן כתב הלבוש. וכן המנהג אצלינו, שאוכלים ביצים לבד, משום אבילות, וכמו שכתב בהג"ה:

(יד) שהם מאכלי אבלים – ולא יאכלו תבשיל אחר. ודלא כהמון עם, שמתחילה אוכלין מין מבושל, ואחר זה יושבין לארץ ואוכלין ביצים, דאסור. וכל שכן דאסור להפסיק ביניהם בברכת המזון, דגורם ברכה שאינה צריכה. ובסעיף ט' יבואר איך להתנהג בזה:

סעיף ו

(טו) חריבה – ומכל מקום אל ימעט בשיעור אכילתו, אלא יעשה באופן שיוכל לסבול התענית, וכן בשתיית המים:

(טז) באפר – ואומר: זהו סעודת תשעה באב:

סעיף ז

(יז) על גבי קרקע – כדי שתהא הסעודה שפלה. ובמקום שמנהגן לאכול בהסיבה, היה ההיכר אם היו אוכלין עתה שלא בהסיבה. ולדידן, שכל השנה אוכלין שלא בהסיבה, אין ניכר השפלות אלא בזה. ומכל מקום, אם הוא אדם חלוש, יוכל להניח כר תחתיו:

(יח) ואין צריך לחלוץ – דאין אבילות נוהג עד הלילה. ומטעם זה מותר לישב אחר הסעודה על הספסל:

סעיף ח

(יט) יש ליזהר שלא ישבו וכו' – ובדיעבד, אף אם ישבו שלושה, לא יזמנו, דלא חשיב קביעות [אחרונים]:

סעיף ט

(כ) ודעתו לאכול אחריה סעודת קבע – אבל אם אוכל אחר כך רק אכילת עראי, לא נחשב לסעודה כלל, ואם כן הסעודה הקודמת היא עיקר הסעודה, ואסור לאכול בה שני תבשילין:

(כא) ואחר כך מתפללין מנחה וכו' – בדרכי משה בשם מהרי"ל איתא שהולכין לבית המדרש ומתפללין מנחה. ומסתמא בירך גם כן ברכת המזון מתחילה:

(כב) להרבות קצת וכו' – ורבים מאחרונים אין דעתם נוחה בזה, להרבות מתחילה בכמה מיני תבשילין ולהתענג בהם, וזהו עיקר סעודתו; ואחר מנחה, שאינו רעב ואינו צמא כלל, אוכל לזכר סעודה מפסקת, והוא רק כעין סעודת עראי.

ועל כן יש מהם שאומר, שלא יאכל קודם מנחה רק תבשיל אחד, ואחר מנחה יאכל עדשים או ביצים, וכנזכר לעיל. ואף שגם זה בכלל תבשיל הוא, לא מצטרפי אהדדי.

והאליהו רבא כתב להצדיק קצת את המנהג, וזה לשונו: אומר אני דכל זמן שהוא מכוין לשם שמים בכוונתו הנ"ל [דהיינו שלא יזיק לו התענית], הרשות בידו. אבל על כל פנים יראה כל אדם שלא ישביע עצמו יותר מדאי. והחכם עיניו בראשו, כדי שיוכל לאכול אחר המנחה סעודה המפסקת, שלא יהא כאכילה גסה ועראי, עד כאן לשונו.

• ובסעודה המפסקת יוכל לאכול פת עם תבשיל, ולא מצטרפי אהדדי, כיון שבירך ברכת המזון וגם התפלל מנחה באמצע:

סעיף י

(כג) אוכל בשר – ואסור למנוע ממנו. אף על גב דאין חיוב לאכול בשר בשבת, מכל מקום, כיוון שנמנע משום אֵבל, עבירה היא.

• והנה אף דכתב המחבר כסעודת שלמה, מכל מקום יֵשב בדאבון נפש, שלא ינהג בשמחה. ולכן לא ישב בסעודת חברים [מ"א].

ובספר בכור שור חולק על זה, ודעתו דמי שרגיל בכל שבת לסעוד סעודה זו עם חבריו ומיודעיו, ומונע בשבת זו, הוי ליה כאבילות פרהסיא.

ולכולי עלמא מותר לאכול עם בני ביתו, ויכול לברך בזימון, כיון שהוא שבת [אליהו רבא].

• ואם חל מילה באותו שבת, יעשה הסעודה קודם מנחה:

(כד) מבעוד יום – היינו קודם שקיעה. ונכון להודיע זה להמון, שלא יטעו שהוא כשאר שבת:

סעיף יא

(כה) ואירע ערב תשעה באב וכו' – וקשה עליו לישב בתענית שני ימים ולילה אחת:

(כו) ילוה תעניתו – כתב המגן אברהם: ואף על גב דבסימן תקס"ח ס"ב כתב דאסור ללוות בכהאי גוונא, הכא דאי אפשר בענין אחר שרי. ומהאי טעמא כתבו הגאונים דאין צריך להשלים, אף דבעלמא קיימא לן דכל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמיה תענית. אבל הרב ט"ז בסימן תקס"ח ס"ב דחה לדברי המחבר בזה מהלכה. וכן כמה אחרונים לא העתיקו את דברי המחבר בזה להלכה:

(כז) ואוכל סעודה המפסקת – ואסור לסעוד שני פעמים, משום נדרו. ואם כן צריך לנהוג בה כל דין סעודה המפסקת האמור למעלה:

(כח) קודם ביאת השמש – ולפי שאי אפשר לצמצם כל כך לאחר האכילה, מוטב יותר שישאל על נדרו:

(כט) תענית חלום – והוא הדין יאָרצייט. וטוב שיתנה בפעם ראשונה שלא להתענות רק עד אחר חצות היום, ויתפלל מנחה גדולה ויאכל סעודה, ואחר כך יאכל סעודה המפסקת:

סעיף יב

(ל) אין אומרים צדקתך – ואם חל תשעה באב בשבת, אומרים אב הרחמים [אליהו רבא סימן תקמ"ד]. וכתב הפרי מגדים בסימן תקנ"ט, דיש לומר דגם כן מזכירין נשמות, אותן הנוהגין להזכיר בכל שבת: