שולחן ערוך אורח חיים שכב ו
<< · שולחן ערוך אורח חיים · שכב · ו
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
המחלק לבני ביתו מנות בשבת יכול להטיל גורל לומר למי שיצא גורל פלוני יהיה חלק פלוני שלו והוא שיהיו החלקים שוים. ואינו עושה אלא כדי להשוותם שלא להטיל קנאה ביניהם. אבל עם אחרים אסור כיון שמקפידין זה על זה יבואו לידי מדה ומשקל.
אבל ליתן מנה גדולה כנגד מנה קטנה ולהטיל גורל עליהם -- אפילו בבני ביתו ובחול -- אסור משום קוביא. ויש אומרים דעם בניו ובני ביתו מותר להטיל גורל אפילו על מנה גדולה כנגד מנה קטנה מפני שאין מקפידים.
- הגה: ואסור להטיל גורל בשבת אפילו על ידי אינו יהודי (מהריל)
מפרשים
(ד) וי"א דעם בניו כו'. הוא דעת הרמב"ם כמבואר בב"י חילוק שבין הרי"ף והרא"ש והטור ובין הרמב"ם דהרמב"ם אזיל בתר פשטא דסוגיא דפ' שואל אלא דהרי"ף והרא"ש דחאוה מהלכה כיון שהיא מתוקמת אליבא דרב דאמר מותר להלות לבניו בריבית כו' ואנן לא קי"ל כרב בפ' א"נ דאמרי' דלמא אתי למסרך ואם כן ה"ה כאן דאסור במנה גדולה כנגד קטנה משום קובי' ה"נ גזרי' דלמא אתי למיסרך. והרב המגיד טרח לתרץ לדעת הרמב"ם ואמר דשאני רבית שהוא דאורייתא מה שאין כן איסור קוביא שהוא מדבריהם לא גזרו בבניו וב"ב. ותימא לי דאם כן מאי פריך תחלה בגמ' א"ה בניו וב"ב נמי דהא האיסור באחרים משום הא דשמואל דאמר בני חבורה המקפידים זע"ז עוברים משום מדה ומשקל כו' פירוש שמא יבוא לידי כך וכל אותן איסורים אינם אלא מדרבנן לכשתעיין בהם וה"נ נימא דלא גזרו בבניו וב"ב משום איסור זה שהוא דרבנן ותו דאשכחן להרמב"ם גופיה דגזר בגזירה דלמא אתי למסרך אפי' במידי דרבנן כדאיתא לקמן סימן תקנ"ט דכתב ב"י דכתב הרמב"ם בתשובה דאין לברך על הכוס בט"ב וליתן לתינוק דלמא אתי למיסרך כמבואר שם טעם זה ולמדו שם ממ"ש בגמרא דאין מברכין זמן על הכוס ביה"כ וליתן לקטן דילמא אתי למיסרך וגבי י"כ הוא איסור דאורייתא לשתות ובט"ב אינו אלא דרבנן ואפ"ה השווה אותם וא"כ ה"נ נימא כן. והנלע"ד דאין החילוק בין דאורייתא לדרבנן בזה אלא דהרמב"ם אזיל לשיטתיה דגורס באיזהו נשך מותר לאדם להלות מבניו ברבית כדי להטעימן טעם רבית וביארנו דבריו בי"ד סי' ק"ס דה"פ שיש להלות מבניו על רבית כדי שיטעימו טעם רבית ויצניעו ממונם להלות לנכרים בריבית ויהיה להם מחיה ובאמת אין איסור ריבית בזה כי אינו מקפיד עמהם ונותן להם הרבית במתנה וכ"כ הרמב"ם בהדיא גבי ריבית בזה כי אינו מקפיד עמהם וע"ז מסקינן שם ולא היא דלמא אתו למסרך להלות אף לישראל ברבית כי הטעם ייטב בעיניהם וא"כ לא חיישינן בזה אלא באיסור ריבית שלא ירגילום בכוונה לזה דההרגל יזיק לו אח"כ משא"כ בשאר איסורים דאם אינו מקפיד עם ב"ב ונותן להם במתנה אפי' גדולה נגד קטנה לא חיישינן בזה דלמא אתי למסרך דאין טעם לגזירה זו בזה דהא אין מכוון להרגילם לזה וזה עצמו שמתרץ בגמרא היינו טעמא כדר"י אמר רב מותר להלות כו' פירוש דטעמו משום שאין אדם מקפיד ע"כ אין שם רבית ה"נ אין כאן איסור קוביא ואע"ג דדחינן לדרב ברבית משום דאתי למסרך כאן לא שייך זה ושפיר קי"ל כסברא זו דאין אדם מקפיד דהיא לא נדחית ובמקום שאין שייך גזירה דאתי למסרך קי"ל ודאי כרב דאין כאן איסור קוביא וע"כ סיים שפיר הרמב"ם הטעם מפני שאין מקפידין שבזה עיקר הלימוד מדרב אליבא דהלכתא כנלע"ד נכון מאוד בס"ד:
(ז) כיון שמקפידין וכו': משמע דלחלוק בלא גורל שרי ודוקא בסתמא אמרינן שאין מקפידין אא"כ רוצים להטיל גורל דאז חזי' שמקפידין אבל אי ידעינן שמקפידין אפי' לחלוק בלא גורל אסור דחיישינן שיבואו להזכיר שם מדה ומשקל ומנין כמ"ש סימן שכ"ג ואפי' להשתתף אסור מה"ט ודוקא בבני חבורה אבל סתם שכנים שאינם חברים מקפידים ואפ"ה שרי לשאול מהדדי דכיון שאין רגילין לשאול זה מזה תדיר לא גזרינן שיבואו לידי איסור כ"כ התוס' ועב"י סוף סי' תקי"ז ומשמע מפשט הפוסקים דבגורל אסור אף לשכנים וכ"כ הרמב"ם פכ"ג אסור להפיס שדומה למקח וממכר שבסי' של"ח ס"ה:
(ח) משום קוביא: הקשה בש"ג דהטור פסק בחושן משפט סימן ר"ז דאין גזל בקוביא ע"ש ועיין סי' ל"ד וסי' ש"ע דמשמע דיש קצת איסור בדבר:
(ט) שאין מקפידין: ופשטא דתלמודא משמע דוקא כשנותן להם משלו ואינו עושה אלא להשותן כמש"ל ועיין ביורה דעה סי' ק"ס ס"ח:
איתא בגמ' דף קמ"ט מטילין חלשים על הקדשים בי"ט אבל לא על המנות של חול פרש"י של אתמול וכ"פ הרע"ב והראב"ד וכ"פ הר"ן דברי הרמב"ם וא"כ אפי' לדבר מצוה אין להטיל גורל כל היכ' דמצי למיעבד מאתמול ובשבת בכל ענין אסור דהא איכא לחם הפנים בשבת מיהו המ"מ פירש הרמב"ם דוקא של חולין אסור אבל של קדשים בכל ענין שרי בי"ט משום חבוב מצוה ע' בתי"ט שם מיהו נ"ל דכל זה לחלק איזו דבר אסור בשבת אפי' במקום דאתי לאינצויי כ"מ בגמ' אבל להטיל גורל מי יאמר קדיש או מי יעלה לתורה שרי דהא הרבה פוסקים ס"ל דביה"כ היה מפיסין מי שוחט מי זורק וכו':
(ו) גורל: אבל לקדיש או מי שיעלה לס"ת שרי דהרבה פוסקים ס"ל דביום הכפורים היו מטילים גורל מי שוחט מי זורק. מ"א ע"ש ועיין ט"ז וביד אהרן.
(יט) החלקים שוים - דבזה אין שייך שום איסור של שחיקת קוביא כיון שאין משתכר ע"י הגורל:
(כ) כיון שמקפידין - ולחלק בלי גורל שרי דמסתמא אמרינן שאין מקפידין אא"כ רוצים להטיל גורל דאז חזינן שמקפידין ואפילו אם הם שכנים ולא בני חבורה אחת דדרך סתם שכנים להקפיד אלו על אלו מ"מ לא אסרו רבנן לחלק בלי גורל:
(כא) זה על זה - היינו שלא למחול לחבירו אף על דבר מועט:
(כב) ולהטיל גורל וכו' - היינו דמי שיזכה בגורל יטול הגדולה ומי שיתחייב יטול הקטנה הוא בכלל שחיקת קוביא ממש. [קוביא הוא מה שמשחקין בעצים] וקוביא הוא אבק גזל מדבריהם שאין דעתו להקנותו בקנין גמור ולהכי אסור אף בחול ואף דבעה"ב עם ב"ב לא שייך גזל כלל שהרי הכל שלו מ"מ אסור דלמא אתי לסרוכי בקוביא עם אחרים ובאחרים בודאי אסור בחול וכ"ש בשבת דקוביא דמי למקח וממכר:
(כג) שאין מקפידים - שהרי הוא נותן להם הכל משלו ולא שייך חשש דמדה ומשקל וגם קוביא אין כאן. ואם בניו חולקים משל עצמם אסור מנה גדולה נגד מנה קטנה [פמ"ג]:
(כד) להטיל גורל - היינו אם הוא לחלק איזה דבר ואסור אפילו במקום דאתי לאינצויי אבל להטיל גורל מי יאמר קדיש או מי שיעלה לתורה שרי דהא היו מפיסין בשבת במקדש מי שוחט מי זורק [מ"א] ועיין בנזר הקודש שהביא בשם שבות יעקב ח"ג סי' כ"ד שמשמע שאינו מותר רק להטיל גורל מתוך הספר כנהוג אבל להטיל גורל ע"י פתקאות שנכתבו מע"ש שם כ"א עליו ומטילין בקלפי ומוציאין פתקא מי שיעלה לס"ת אסור וכ"כ בספר החיים:
(כה) בשבת - עיין במ"א דאפילו אם הוא דבר מצוה ולא הוי מצי למעבד מאתמול ג"כ אסור בשבת וביו"ט משמע ממ"א דשרי באופן זה ועיין בבה"ל:
(*) כיון שמקפידין: עיין מ"ב מש"כ והוא ממ"א וע"ש שכתב עוד דאי ידעינן בבני חבורה שמקפידין זה על זה אפילו לחלק בלי גורל אסור דחיישינן שיבואו להזכיר שם מדה ומשקל ומנין וזה אסור כמ"ש סי' שכ"ג וגם עצם השתתפות באנשים כאלו אין כדאי לכתחלה דמתוך שהם רגילים לשאול תדיר אחד מחבירו ודאי יבואו לשאול גם בשבת ויו"ט ומתוך הקפדתן אלו על אלו יבואו לידי מדה ומשקל וממילא סתם שאלה ביו"ט אחד מחבירו אף באופן המותר בשאר בני אדם באלו בני החבורה המקפידים אין נכון בודאי דיבואו לידי שם מדה ומשקל וזה דוקא בבני חבורה אבל סתם שכנים שאינם חברים אף שמסתמא הם ג"כ מקפידים מ"מ מותרים לשאול אחד מחבירו בשבת ויו"ט דמתוך שאין רגילין לשאול זה מזה תדיר לא גזרינן שיבואו לידי איסור וזה תוכן דברי המגן אברהם מה שהוציא מתוספות ונראה דאף לחלק בלי גורל לא אסרו בשכנים מתוך שאין דבר זה מצוי אצלם תמיד לא חששו רבנן שיבוא לידי איסור כן משמע ממסקנת המגן אברהם ע"ש:.
(*) זה על זה: בתוספתא איתא דמפיס אדם עם אורחיו וכן האורחים מפיסין זה עם זה מי שיטול חלקו תחלה אבל לא שיטול חלקו וחלק חבירו והטעם כיון דאין שום נ"מ בממון רק מי שיטול תחלה הוא רק כמי שמטיל מי שיעלה לקדיש דהקיל המגן אברהם אך קשה למה מסיים התוספתא אבל לא שיטול חלקו וחלק חבירו הו"ל להשמיענו יותר רבותא דאפילו להשוות החלקים ג"כ אסורים האורחים להפיס גורלות וי"ל דזה אינו מצוי משום דהבעה"ב משוה החלקים לפניהם:.