משנה שבת א ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק א · משנה ו | >>
בית שמאי אומרים:
אין נותנין כה אונין של פשתן לתוך התנור, אלא כדי שיהבילו מבעוד יום;
ולא את הצמר ליורה, אלא כדי שיקלוט העין.
ובית הלל מתירין.
בית שמאי אומרים:
אין פורשין כח מצודות חיה ועופות ודגים, אלא כדי שיצודו מבעוד יוםכט.
ובית הלל מתירין.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
- אֵין נוֹתְנִין אוּנִין שֶׁל פִּשְׁתָּן לְתוֹךְ הַתַּנּוּר,
- אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיַּהֲבִילוּ מִבְּעוֹד יוֹם.
- וְלֹא אֶת הַצֶּמֶר לַיּוֹרָה, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּקְלֹט הָעַיִן.
- וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
- אֵין פּוֹרְשִׂין מְצוּדוֹת חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים,
- אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּצּוֹדוּ מִבְּעוֹד יוֹם.
- וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין:
בית שמאי אומרין:
- אין נותנין - אונין של פשתן,
- בתוך התנור - אלא כדי שיהבילו.
- ולא את הצמר - ליורה,
- אלא - כדי שיקלוט את העין.
- אין נותנין - אונין של פשתן,
- ובית הלל - מתירין.
[ו] בית שמאי אומרין:
- אין פורסין מצודות -
- חיה, ועופות, ודגים -
- אלא - כדי שיצודו מבעוד יום.
- חיה, ועופות, ודגים -
- אין פורסין מצודות -
- ובית הלל - מתירין.
אונין - ערב המטווה.
שיהבילו - בכדי שיעלה מהם ההבל, ושם ה"אור" בלשון חכמים "הבל". וכן מנהג מבשלי המטווה, להחם התנורים ולהשליך בהם מטווה הפשתים אחר שרייתו במים ואפר, ויכסוהו בבגדים עד שיתלבן.
ויורה - קדרת צבע.
ואין מודים בזה בית הלל אלא בשני תנאים, האחד שתהיה יורה עקורה ולא תהיה תחתיה אש שמא יחתה בגחלים, והשני שתהיה היורה טוחה כלומר פיה סתום גזירה שמא יניע הצבע בשבת.
ופירוש לקלוט את העין - שיקבל את הגוון, והעניין שיתחיל להצטבע:
משנה ו [נוסח הרמבם]
זה הפירוש מובן בעצמו:
אונין - אגודות של פשתן מנופץ, ונותנין אותן בתנור ומתלבנים:
שיהבילו - שיתחממו שיעלה בהם ההבל:
ליורה - של צבעים:
אלא כדי שיקלוט את העין - שיקלוט הצבע מבעוד יום:
ובית הלל מתירים - לתתן לתוכו מבעוד יום ותהא קולטת כל הלילה. ולא שרו בית הלל אלא ביורה עקורה מן האש, שאם יש תחתיה אש בשבת אסור, גזירה שמא יחתה בגחלים כו. וצריך נמי שתהא היורה סתומה וטוחה בטיט כז, גזירה שמא יגיס ויהפך בה בשבת, וחייב משום מבשל:
בש"א אין נותנין אונין וכו'. כתב הר"ן הך פלוגתא לבית שמאי לא אצטריך דמקמייתא שמעינן לה אלא משום ב"ה נקטה דסד"א נהי דלית להו שביתת כלים בהא מודו שמא יחתה בגחלים קמשמע לן דלא. משום דכיון דאונין של פשתן קשה להו זיקא לא מגלי להו כדאמר בגמ':
וב"ה מתירין. וכתב הר"ב ולא שרו ב"ה אלא ביורה עקורה וכו' גזירה שמא יתתה וכו' מסיים רש"י למהר בישולם. ע"כ. וכבר ראית ממ"ש הר"ן דבאונין לא שייכא הך גזירה. ומ"ש שצריך נמי שתהא היורה סתומה וטוחה מסיים רש"י דכולי האי לא טרח ומדכר ע"כ. ודקדקו הפוסקים דמדמצרכינן שצריך נמי שתהא סתומה שמע מינה דאפילו שהיא עקורה המגיס בה חייב. ובהך בבא דצמר לא פירש הר"ן צריכותא ואולי דהואיל וכללינהו המשנה בחדא פלוגתא עם אונין לא איצטריך למיעבד צריכותא:
בית שמאי אומרים אין פורשין מצודות וכו'. כתב הר"ן דהך פלוגתא נמי לב"ה איצטריך סד"א כי לית להו לבית הלל שביתת כלים הני מילי היכי דלא עביד מעשה כי האי דלעיל אבל היכא דעביד מעשה כגון אוזלי ואוהרי שהפת נקשר ואוחז העוף סד"א דבכה"ג מודו ב"ה קמשמע לן:
אלא בכדי שיצודו. וא"ת מנא ידע מתי יבא החיה. ויש לומר דבירושלמי מוקי לה בפורש בחורשין דמצויין שם חיותא. ומיירי בענין זה שלא יוכל ללכוד במצודה אלא א' או ב' דהא מה מועיל שיצודו מבעוד יום אם יכול לצוד גם משחשיכה. תוס':
(כה) (על המשנה) אין נותנין. הך פלוגתא לב"ש לא אצטריך דמקמייתא שמעינן לה. אלא משום ב"ה נקטה. דסד"א נהי דלית להו שביתת כלים בהא מודו שמא יחתה בגחלים קמ"ל דלא משום דכיון דאונין של פשתן קשה להו זיקא לא מגלי להו כדאמר בגמרא. הר"נ:
(כו) (על הברטנורא) למהר בישולם רש"י ולפמ"ש הר"נ באונין לא שייכא הך גזירה:
(כז) (על הברטנורא) דכולי האי לא טרח ומדכר. הר"נ. ודקדקו הפוסקים דמדמצריכים נמי שתהא סתומה ש"מ דאפי' כשהיא עקורה המגיס בה חייב:
(כח) (על המשנה) אין פורשין. הך פלוגתא נמי לב"ה אצטריך דסד"א כי לית. להו לב"ה שביתת כלים ה"מ היכא דלא עביד מעשה כי האי דלעיל אבל היכא דעביד מעשה כגון אוזלי ואוהרי שהפח נקשר ואוחז העוף סר'א דבכה"ג מודו בה קמ"ל. הר"נ:
(כט) (על המשנה) מבעוד יום. וא"ת מנא ידע מתי יבא החיה וי"ל דבירושלמי מוקי לה בחורשין דמצוין שם חיותא ומיירי בענין זה שלא יוכל ללכוד במצודה אלא אחד או שתיים דהא מה מועיל שיצודו מבעוד יום אם יכול לצוד גם משחשיכה. תוספ':
בש"א אין נותנין אונין של פשתן וכו': פי' בערוך אונין בלשון מקרא תקוה והוא חוטין כמו את תקות חוט השני ע"כ וז"ל הר"ש ז"ל בפי"א דנגעים סימן א' והאונין של פשתן משיתלבנו נותנין היו החוטין של פשתן לתוך התנור כדי שיהבילו ויתלבנו כדתנן בפ"ק דשבת ע"כ:
אלא כדי שיהבילו: ל"ג הכא מבעו"י וכן כתב הב"י ז"ל שכן מצא בספרים:
אלא כדי שיצודו מבעוד יום: ירוש' מי מודיע אם נצודו מבעו"י ומשני אם נתקלקלה המצודה דבר ברי הוא שנצודו מבעו"י ופריך ואפי' נתקלקלה ניחוש שמא לא נצודו מבעו"י ומשני הב"ע בפורש ביער מקום שהן מצויין תדע לך שהוא כן דתנן דגים בהדייהו ודגים לא במקום שהן מצוין וה"נ במקום שחיה ועוף מצויין:
יכין
אונין של פשתן: אגודת פשתן מנופץ:
לתוך התנור: דנותנן לתנור שיתלבנו:
אלא כדי שיהבילו: ר"ל שיתחממו קצת בהבל:
ולא את הצמר ליורה: של צבעים:
אלא כדי שיקלוט העין: שיקלוט הצמר הצבע מבעו"י:
ובית הלל מתירין: ודוקא באינה עומדת אצל האש. דאל"כ [*גם לב"ה אסור]. שמא ינער בכף. ויתחייב משום מבשל וצובע. ואפילו בסתומה וטוחה היורה בטיט. דליכא למיחש שינער. עכ"פ חיישינן שמא יחתה בגחלים וקיי"ל כב"ה (שם):
בית שמאי אומרים אין פורשין מצודות חיה ועופות ודגים אלא כדי שיצודו מבעוד יום: ואף דזה א"א לשער. דתלוי במקרה ולא בזמן. י"ל דמיירי דפורשה ביער. דמצוי שם חיות. אז אפשר לשער הזמן. כשיתרחק מהמצודה כשיעור שלא תראהו החיה:
ובית הלל מתירין: טעמא דכל הנך פלוגתות. ב"ש ס"ל אדם מוזהר על שביתת כליו. שלא יעשה בהן מלאכה בשבת. ולב"ה שרי. והכי קיי"ל (שם). מיהו בקדירה שאצל האש. ונר הדולק. מודו ב"ש דשרי ע"י שמפקירן. מדלא אפשר בלא"ה. דדוקא מד"ס צריך להפקיר בפני ג'. אבל מדאורייתא אפי' בינו לבינו מהני. והכא מדלא אפשר לא גזרו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת