משנה שבועות ז ז

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת שבועות · פרק ז · משנה ז | >>

[עריכה]

כשם ^כט שאמרו, הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה.

ועד אחד מעידה שהיא פרועה, לא תפרע אלא בשבועה.

מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים, לא תפרע אלא בשבועה.

והנפרעת שלא בפניו, לא תפרע אלא בשבועה.

וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה, שבועה שלא פקדנו אבא, ולא אמר לנו אבא, ושלא מצינו בין שטרותיו של אבא ^לב ששטר זה פרוע.

רבי יוחנן בן ברוקה אומר, אפילו נולד הבן לאחר מיתת האב, הרי זה נשבע ונוטל.

אמר רבן שמעון בן גמליאל, אם יש עדים שאמר האב בשעת מיתתו שטר זה אינו פרוע^לג, הוא נוטל שלא בשבועה.

משנה מנוקדת

[עריכה]

כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ:

הַפּוֹגֶמֶת כְּתֻבָּתָהּ, לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה,

וְעֵד אֶחָד מְעִידָהּ שֶׁהִיא פְּרוּעָה, לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה,

מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים וּמִנִּכְסֵי יְתוֹמִים, לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה,

וְהַנִּפְרַעַת שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה–

וְכֵן הַיְּתוֹמִים, לֹא יִפָּרְעוּ אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה:

שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא פִּקְּדָנוּ אַבָּא,

וְלֹא אָמַר לָנוּ אַבָּא,

וְשֶׁלֹּא מָצִינוּ בֵּין שְׁטָרוֹתָיו שֶׁל אַבָּא שֶׁשְּׁטָר זֶה פָּרוּעַ.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר:

אֲפִלּוּ נוֹלַד הַבֵּן לְאַחַר מִיתַת הָאָב,

הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל.

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל:

אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁאָמַר הָאָב בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ:

שְׁטָר זֶה אֵינוֹ פָּרוּעַ,

הוּא נוֹטֵל שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

כשם שאמרו:

הפוגמת כתובתה - לא תפרע אלא בשבועה,

ועד אחד מעידה שהיא פרועה - לא תפרע אלא בשבועה,

מנכסים משועבדים, ומנכסי יתומין, והנפרעת שלא בפניו - לא תפרע אלא בשבועה,

כן היתומין - לא יפרעו אלא בשבועה שלא פקדנו אבא,

ושלא אמר לנו אבא,

ושלא מצינו שטר בין שטרותיו של אבא - ששטר זה פרוע.

העיד רבי יוחנן בן ברוקה,

שאפילו נולד הבן לאחר מיתת האב - הרי זה נשבע ונוטל.

רבן שמעון בן גמליאל אומר:

אם יש עדים, שאמר האב בשעת מיתתו, שטר זה אינו פרוע - נוטל שלא בשבועה.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

אלו הדינין שבכתובה כבר הקדמנו ובארנו האחת בפרק תשיעי של מסכת כתובות.

ואמרו בכאן כן היתומים - רוצה לומר יתומים הנפרעין מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה, וזה בתנאי שיאמרו היתומים שנפרעים מהם לא נדע אם פרע אבינו זה החוב, ולא נתברר עליהם ממנו דבר. אבל אם אמרו אמר לנו אבינו שלא נתחייב לעולם בזה החוב ולא לוה אותו, יתפרע מנכסיהם אותו ממון בלי שבועה, לפי שמעיקרנו האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, כי אין להכחיש העדים בשביל דברו. וזה כשמת אבי היתומים שעליו לקבל החוב, אבל אם הדבר הפך והוא שמת אותו שהיה חייב קודם, לא יתפרע הממון ההוא לעולם אבל אבד מכל וכל, שמאחר שמי שעליו החוב הניח היתומים, אין הבעל חוב יכול ליפרע מממונם אלא אחר שישבע שבועת התורה כמו שנזכר, וכשמת אחר כן קודם שישבע אין בניו יכולים לישבע במקומו, לפי שאין אדם מוריש שבועה לבניו.

ואם דן הדיין שישבעו הבנים שלא פקדנו אבא כמו שאמרה המשנה ויתפרעו ממונם, מה שעשה עשוי.

והלכה כרבן שמעון בן גמליאל, וכרבי יוחנן (בן זכאי):

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

הפוגמת כתובתה - שמוציאה שטר כתובתה ומודה שנתקבלה מקצתה:

לא תפרע אלא בשבועה - אם טוען הבעל נתקבלה כולה:

עד אחד אומר וכו' ומנכסים משועבדים ומנכסי יתומים כו' - ונפרעת שלא בפניו. כולהו אכשם קיימי, כשם שאין אחד מאלו נפרע אלא בשבועה, כך היתומים אינם נפרעים אלא בשבועה. יתומים הנפרעים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה. ומיירי מתניתין כגון שאלו היתומים שבאים להפרע מהן אומרים אין אנו יודעים אם פרע אבינו זה החוב אם לאו, אבל אם טענו אמר לנו אבינו שלא לוה מעות הללו ולא נתחייב בחוב זה מעולם, הרי היתומים שמוציאים שטר חוב על היתומים הללו נפרעים מהם שלא בשבועה, שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, והם אינם יכולים להכחיש העדים שמעידים שאביהם לוה המעות הללו. ולא שנו דבשבועה מיהת שקלי יתומים מן היתומים, אלא שמת מלוה בחיי לוה, אבל מת לוה בחיי מלוה, כבר נתחייב מלוה שבועה לבני לוה שלא נתקבל כלום, שהנפרע מן היתומים אפילו בשטר צריך שבועה, ואין אדם מוריש ממון שהוא חייב עליו שבועה לבניו, לפי שאין הבנים יכולים לישבע ^ל שבועה שנתחייב אביהם. ואע"פ שכן הדין, אם דיין אחד דן שישבעו היתומים שבועה שלא פקדנו אבא ויפרעו מממון היתומים האחרים בשבועה זו, מה שעשוי עשוי ^לא:

שלא פקדנו אבא - בשעת מיתה: ושלא אמר לנו קודם לכן, ששטר זה פרוע:

הרי זה נשבע - שלא מצא בין שטרותיו של אביו ששטר זה פרוע. וכן הלכה:

רבן שמעון בן גמליאל אומר - והלכה כרשב"ג:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

בשם שאמרו. משנה היא במסכת כתובות פ"ט [מ"ז]. רש"י. ועיי"ש ועמ"ש בריש פרקין בשם הרמב"ם:

ומנכסי יתומים. עמ"ש במשנה ד' פ"ו:

וכן היתומים. פירש הר"ב יתומים הנפרעים מן היתומים וכו' אבל מת לוה בחיי מלוה וכו' ואין אדם מוריש ממון שהוא חייב עליו שבועה וכו' ולא דמי למתני' ד' דחזרה שבועה למקומה. דפרשינן שהנתבע ישלם דהכא היינו טעמא דאמרינן כיון דתובע אינו יכול לישבע שיפסיד משום שאין כאן פשיעה לנתבע כלל אבל במתני' דלעיל כיון שהנתבע אינו יכול לישבע מפני פשיעתו ומדינא משלם ואינו בדין שיהא חוטא נשכר. כשאין התובעו יכול לישבע שיפטר. ואע"פ שהתובע ג"כ מפני חשדו אינו יכול לישבע אינו דומה שבועת התקנה בעלמא לשבועת התורה שמחייבתו לשלם. הר"ן לעיל. ומ"ש הר"ב ואע"פ שכן הדין. אם דיין אחד דן וכו' בגמ' [דף מ"ח] משום דאיכא מאן דפליג אהאי דינא. הלכך אמרינן מאן דעבד ודן וכו' מאי דעבד עבד:

ושלא מצינו וכו' שובר על שטר זה. רש"י. ומסיים המגיד [פי"ז מהל' מלוה] ושיהיה השטר בין שטרותיו פרועין דתרתי בעינן [כמ"ש הר"ב] בסוף פ"ק דב"מ:

רבי יוחנן בן ברוקה אומר אפי' נולד הבן וכו'. כתב הר"ב וכן הלכה. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. ולפיכך נראה לי שאף בחבורו פרק י"ז מהלכות מלוה [הלכה ה']. פוסק כוותיה. ואע"פ שכתב אפי' היה היורש קטן המוטל בעריסה. ולא כתב אפי' נולד וכו'. ומשום כך כתב המגיד דכת"ק פוסק וע"כ לא פליגי ר' יוחנן ותנא קמא אלא בנולד אבל בקטן אפילו ת"ק מודה. ע"כ. אין נראה כן אלא דקטן מוטל בעריסה כקטן הנולד דמי:

רבן שמעון בן גמליאל אומר אם יש עדים שאמר האב וכו'. ות"ק סבר דאפ"ה אין נוטלין אלא בשבועה. דשמא להשביע את בניו אמר כן כדי לאחשבינהו. תוס' [דף מ"ח ע"ב ד"ה אם אמר] :

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(כט) (על המשנה) כשם. משום דתנינהו בפרק הכותב משנה ט', קתני כשם, וקאי אנשבעין ונוטלין דרישא. הרמב"ן:.! (ל)ולא דמי למשנה ד' דחזרה שבועה למקומה דמפרשינן שהנתבע ישלם, דהכא היינו טעמא דאמרינן כיון דתובע אינו יכול לישבע שיפסיד, משום שאין כאן פשיעה לנתבע כלל. אבל במתניתין דלעיל כיון שהנתבע אינו יכול לישבע מפני פשיעתו, ומדינא משלם, ואינו בדין שיהא חוטא נשכר, כשאין התובע יכול לישבע שיפטר. ואע"פ שהתובע גם כן מפני חשדו אינו יכול לישבע, אינו דומה שבועת התקנה בעלמא לשבועת התורה שמחייבתו לשלם. הר"נ:.! (לא)בגמרא, משום דאיכא מאן דפליג אהאי דינא, הלכך אמרינן מאן דעבד ודן כו' מאי דעבד עבד:

(לב) (על המשנה) ושלא מצינו כו'. שובר על שטר זה. רש"י:

(לג) (על המשנה) שאמר כו'. ותנא קמא סבר, דאפילו הכי אין נוטלין אלא בשבועה. דשמא להשביע את בניו אמר כן כדי לאחשבינהו. תוספ':

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

כשם שאמרו: משנה היא במסכת כתובות בפ' הכותב. וכתב הר"ן ז"ל ושבועת פוגמת ואינך מדבריהם היא שהרי כל הנשבעים מן התורה נשבעים ולא משלמין וזו נשבעת ונוטלת ועוד דכתובה שעבוד קרקעות היא ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות אלא מדרבנן היא והכי איתא בהדיא בפ' הכותב ומהא שמעינן דאע"ג דאין נשבעין על הקרקעות שבועה מדאורייתא שבועת המשנה נשבעין עליהם כמו שכתב הרי"ף ז"ל בפירקין וה"ה שנשבעין עליהם היסת ע"כ:

מנכסי יתומים וכו': פ' שבועת הדיינין (שבועות ד' מ"ב:)

והנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה: כתב הרמב"ם ז"ל והוא שיהיה במקום רחוק שיש טורח להודיעו אבל אם הוא במקום קרוב מידיעין אותו ואם לא יבא ישביעוה ותטול. וכתב הרא"ש ז"ל ויראה לי דהאי מקום קרוב כדי שילך השליח ויחזור תוך שלשים יום שהיא זמן ב"ד אבל טפי משלשים יום אין לנו לאחר הפרעון אלא ב"ד מוכרין מיד ופורעין והאשה נותנת שכר השליח ומוספת אותו על כתובתה ע"כ:

וכן היתומים: פ' הכותב (כתובות ד' פ"ח) ותוס' פ"ק דב"ב ד' ה' ובפירקין ד' מ"ח קודם מקומה. ותימה לענ"ד אמאי לא תנא בבא דהיתומים ג"כ לא יפרעו אלא בשבועה התם בפ' הכותב גבי פוגמת ולא הוה צריך למיהדר ולמיתני הבא כשם שאמרו וכו' ושמא משום דבעי למיתני אופן לשון השבועה דהיינו שבועה שלא פקדנו אבא וכו' משום דהכא במסכת שבועות קתני כל מיני השבועות מש"ה שבקה עד הכא. אבל היותר תימה על הסוגיא אשר על זו הבבא שהובאה שם פ' הכותב וביותר ממה שהביא התלמוד כאן במקומה דהיינו מילתיה דר' זריקא דאמר התם כפי המסקנא הכי לא שנו דבעו יתומים של מלוה שבועה ליתומים של לוה אלא שאמרו יתומים של לוה אמר לנו אבא לויתי ופרעתי אבל אמרו אמר לנו אבא לא לויתי נפרעין שלא בשבועה שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ושמא שקבעה התלמוד שם למילף מינה דאע"ג דמילתיה דר' זריקא לא איתמרא רק איתומין הבאין ליפרע מן היתומין ה"ה למלוה עצמו הבא ליפרע מנכסי יתומים אם אמרו יתומים אמר לנו אבא לא לויתי שטר זה מעולם נפרע ג"כ שלא בשבועה שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וכן הדין פשוט וברור בפוסקים ז"ל ודו"ק:

אלא בשבועה שלא פקדנו אבא: כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל ומחק מלת שבועה:

שלא פקדנו אבא: ספ"ק דב"מ וגם שם בירושלמי:

ושלא אמר לנו אבא ושלא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע: העיד ריב"ב שאפי' נולד הבן לאחר מיתת האב ה"ז נשבע ונוטל רשב"ג אומר אם יש עדים וכו' כנ"ל וכן הוא בירושלמי ובהרי"ף ובהרא"ש ובמגיד משנה ז"ל וביד רפי"ד דהלכות מלוה ולוה ורפי"ז. וז"ל שם ואפילו היה היורש קטן המוטל בעריסה כשמת מורישו ה"ז נשבע ונוטל. וכתב הרב המגיד ומתוך דברי רבינו ז"ל נראה שאינו פוסק כר' יוחנן בן ברוקא אלא כת"ק וס"ל דע"כ לא נחלקו אלא בנולד לאחר מיתת האב דלת"ק לא בעי שבועה אבל בקטן אפילו ת"ק מודה ע"כ. ובטור ח"מ סי' פ"ג וסי' פ"ד וסי' ק"ח. ובספר בית יוסף כתוב ג"כ העיד בשם מגיד משנה ורבינו מאיר ז"ל כתב דקיי"ל כותיה דר' יוחנן בן ברוקא חדא דסוגיין בעלמא דכל העיד הלכה הוא ועוד דליכא מאן דפליג עליה ע"כ. ונראה שהטור ז"ל מפרש שלא פקדנו אבא שר"ל שלא צוה אותנו ע"י אחר שז"ל שם סי' ק"ח ישבעו היורשים בנקיטת חפץ שלא צוה להם אביהם ע"י אחר ושלא אמר להם בפיו ולא מצאו שובר וכו':

רשבג"א אם יש וכו': הרא"ש פ"ק דב"מ ד' קכ"ז. וכתבו תוס' ז"ל ות"ק סבר דאפ"ה אין נוטלין שלא בשבועה דשמא להשביח את בניו אמר כן כדי לא חשובינהו ע"כ. גרסינן בגמרא איקלע רב נחמן לסורא על לגביה רב חסדא ורבה בר רב הונא א"ל ליתי מר נעקרה להא דרב ושמואל דאמרי לא שנו אלא שמת מלוה בחיי לוה וכו' עד ואין אדם מוריש שבועה לבניו אלא נפסוק הלכה כר' אלעזר דאמר דישבעו היתומים שלא פקדנו אבא וכו' אמר להו אוכפלי ואתאי כל הני פרסי למעקרה להא דרב ושמואל אלא הבו דלא לוסיף עלה [הגה"ה עי' על זה בספר מאירת עינים סי' ק"ח דף ק"ח ותוסיף טוב לקח]. פי' הזמינו עצמכם שלא תלמדו מדברי רב ושמואל דהכא למחוייב שבועה אחרת כגון הא דאמר רב פפא הפוגם שטרו שהודה בב"ד שקבל קצת ותנן לא יפרע השאר אלא בשבועה ואם מת יורשין נשבעין שבועת היורשין ונוטלין ולא עבדינן כרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו דלא ילפינן מן הבא ליפרע מנכסי יתומים שאינו מוריש אותה שבועה לבניו אם מת לוה בחיי מלוה למקום אחר. וגרסי' תו בגמרא ההוא דשכיב ושביק ערבא פי' ראובן הלוה לשמעון ע"י ערב ובשטר ומת לוה בחיי מלוה ונתחייב מלוה שבועה ואח"כ מת מלוה ובאו יתומים ליפרע סבר רב פפא למימר האי נמי הבו דלא לוסיף עלה היא שהרי אמרוה ביתומים הנפרעים מן היתומים וכאן נפרעין מן הערב א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא אטי ערבא לאו בתר יתמי אזיל וה"ל כיתומים מן היתומים. וגרסי' תו בגמרא ההוא דשכיב ושביק אחא דמית לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה בלא בנים ושבק אחא ליורש ואחיו הוציא השטר על יתמי לוה סבר רמי בר חמא למימר האי נמי הבו דלא לוסיף עלה הוא כלומר דהאי דינא אחרינא הוא ולא גמרי' ליה מדרב ושמואל משום דאתינן לאוסופי עלייהו דרב ושמואל שהם אמרוה ביתומים מן היתומים וזה לא יתום הוא א"ל רבא זה הדין בעצמו דין יתומים הוא ולא הוספנו כלום דמה לי שלא פקדנו אבא מה לי שלא פקדנו אחי כשם שאין היתומים נשבעין שלא פקדנו אבא וגובה מן היתומים כך אין האח נשבע שלא פקדני אחי וגובה מן היתומים. וכתב בהר"ן ז"ל בשם ה"ר משה בר יוסף בתשובה דהה"נ אי לית להו נכסי ליתמי שאין נפרעין מן הערב דכיון דמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם ערבא בתרייהו אזיל ומיהו גבי לוקח לא אמר הכי דלוקח אדעתיה דארעא נחית ועביד איניש דזבין ארעא ליומיה הלכך לא אזיל בתר יתמי כיון דלית להו נכסי ליכא מצוה עלויהו למפרעיה וכשם שמצינו לערב לאשה בכתובתה והיה בעלה מגרשה שאין למדין דין לוקח מדין ערב ודתנן תנן ודלא תנן לא תנן כדאיתא בסוף בבא בתרא ובפ' משקלי עלי כך בזו אין למדין דין לוקח מדין ערב מן הטעם שהזכרנו הלכך הבו דלא לוסיף עלה הוא ויורשין נשבעין שבועת. היורשין ונוטלין ואלמלא היה דין הלקוחות כדין הערב וכדין היתומים לא השמיטוה רבותינו מלפרשה כשם שהזכירו שדין האח כדין היתומים מה לי לא פקדנו אבא מה לי לא פקדנו אחא אדרבא הא עדיפא לאשמועינן כך כתוב בספר המתור עכ"ל הר"ן ז"ל. ועוד כתוב ז"ל ודאמרינן בריש שמעתין כך היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה לאו דוקא יתומים מן היתומים בלחוד דא"כ ליתני כשם שאמרו מנכסי יתומים לא יפרעו אלא בשבועה כך היתומים הבאים ליפרע מנכסי יתומים לא יפרעו אלא בשבועה ולמה ליה למתני כל הני אלא ודאי הכי קתני כשם שאמרו הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה כך היתומים שפגמו שטר אביהם שאמרו אמר לנו אבא מקצת חוב זה פרוע או עד אחד מעידו שפרע לאביהם וכן אם באים ליפרע מנכסים משועבדים לא יפרעו אלא בשבועת היתומים דהיינו שלא פקדנו והאי דנקט יתומים מן היתומים משום דקא בעי למימר עלה רב ושמואל לא שנו. ואם תאמר בפוגם נמי מצי למימר הכי לא שנו אלא שפגמו היורשים אבל פגם אביו נתחייב שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו דרב ושמואל בפוגם נמי ס"ל דאין אדם מוריש שבועה לבניו דהא אמרינן בשמעתין הבו דלא לוסיף עלה כגון מאי דאמר רב פפא הפוגם את שטרו ומת מכלל דרב ושמואל בפוגם נמי אין אדם מוריש תירץ הרמב"ן ז"ל דרבותא קמ"ל דל"מ בשבועת הפוגם דאיכא רגלים לדבר לפרעון דאין אדם מוריש אלא אפילו בא ליפרע מן היתומים דליכא אלא משום תקנת יתומים בעלמא והוה לן נמי למיחש לתקנתא דיתמי מלוה אפ"ה אין אדם מוריש עכ"ל ז"ל:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

כשם שאמרו: בכתובות [פ"ט מ"ז]:

הפוגמת כתובתה: ר"ל אשה שמודת שקבלה קצת מכתובתה, ותובעת הנשאר, והבעל טוען שפרע הכל, נשבעת ונוטלת. דלא מהימנא במגו דבעי אמרה לא קבלתי כלום. משום דאמרינן דפרע דייק ודמפרע לא דייק, ושכחה כמה קבלה. וכל שאפשר לתלות בשכחה לא שייך מגו:

לא תפרע אלא בשבועה: כולהו אכשם קאי, ור"ל כשם שכל אלו לא יפרעו אלא בשבועה, כן יתומים וכו'. מיהו לא אשה בכתובתה בלבד, אלא ה"ה בשאר בע"ח בהיה בו א' מאלו לא יפרעו רק בשבועה. והא דנקט להו באשה. רבותא קמ"ל, דאפילו באשה דמקלינן בה בשאר דוכתא בגביית כתובתה משום חינא [ככתובות דפ"ד א' ודצ"ז ב'], אפ"ה לא תפרע אלא בשבועה. ומה"ט נמי תלינן הכא דין דיתומים ואשה אהדדי במלת כשם, לאשמעינן דכמו דבאשה לא חיישינן לקולא שהקילו גבה בדוכתא אחריתא, כמו כן ביתומים אף שהקילו גבייהו בדברים אחרים אפ"ה לא יפרעו רק בשבועה. [ובזה מדוייק נמי לישנא, דלא נקט וכן היתומים מן היתומים, וכדמפרשינן באמת בש"ס [דמ"ח א'], אלא נקט וכן היתומים לא וכו'. דזהו כל עיקר הרבותא דקמ"ל, דאף שהן יתומים, לא הקילו גבייהו]:

וכן היתומים: ר"ל יתומים שבאו לגבות מיתומים:

לא יפרעו אלא בשבועה: אף שאין יורשי הלוה תובעים אותן שישבעו. אבל מהלוה גופי', א"צ שישבעו רק בדטען שישבעו:

שבועה שלא פקדנו אבא: ר"ל שלא צוה לנו ע"י אדם אחר:

ולא אמר לנו אבא: הוא בעצמו, ששטר זה פרוע:

ושלא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע: מלות ששטר זה פרוע, אכולהו קאי שלא פקדנו, ושלא אמר וכו' ושלא מצאנו וכו' ששטר זה פרוע, דבמצאו כתוב כן והשטר היה נמצא בין שטרות קרועין, אז הוא בחזקת פרוע. מיהו כל זה במת מלוה בחיי לוה. אבל במת לוה תחלה, ואין כתוב נאמנות בשטר שהאמינו לוה למלוה לגבות בלי שבועה, א"כ כבר נתחייב מלוה שבועה לבני לוה, והרי אין יורשי מלוה יכולין לשבע אותה שבועה שהיה חייב אביהן שלא פרע. לכן לא יגבו כלל. מיהו בעבר הדיין והגבה להן בשבועה, או בקדמו יורשי מלוה ותפסו מיורשי לוה, אין מוציאין מידן. דרק לכתחילה לא יגבו. ודוקא בהיה חייב אביהן אותה שבועה שחייב הבא לגבות מיתומים. אבל בשאר שבועות שהיה חייב אביהן, כגון שהיה פוגם שטרו, או שאר נשבעין דלעיל במשנה שאין גובין רק בשבועה, אז אפילו מת לוה תחלה ואח"כ המלוה, נשבעים יורשי מלוה ג' שבועות הנ"ל וגובין [ק"ח]:

הרי זה נשבע ונוטל: ות"ק ס"ל כיון דלכל היותר, א"צ לישבע רק שלא מצא שטר בין שטרותיו, וא"כ זה שמסופק אם יילד, אין מניח כתב שזה פרוע אלא היה קורעו מיד, מדלא ידע מי יורשו, וקיי"ל דכשנולד אחר שמת אביו פטור מכל ג' השבועות. מיהו בקטן המוטל בעריסה כשמת אביו, א"צ לשבע לכשיגדל רק שלא מצא בין שטרותיו אבל א"צ לשבע שלא פקדנו, דקטן שאינו יכול לצוותו בעצמו, גם ע"י אחר אינו מצווהו [שם]:

אמר רבן שמעון בן גמליאל אם יש עדים שאמר האב בשעת מיתתו שטר זה אינו פרוע הוא נוטל שלא בשבועה: ות"ק ס"ל דלמא להשביע בניו אמר כן. והכי קיי"ל [פ"א]:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
מהדורת ויקיטקסט המבוארת

מפרשי הגמרא

פרק זה בתלמוד הבבלי