רש"ש על המשנה/נדרים/ז

רש"ש על המשנה מסכת נדרים פרק ז

משנה • תוספתא • ירושלמי •

<< · רש"ש על המשנה · מסכת נדרים · >>

פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה

א

במשנה מותר בדלועין ור"ע אוסר. ופסק הרמב"ם בפירושו כחכמים. וכתב התוי"ט אבל בחבורו פ"ט פסק כר"ע. לא פסק כר"ע אלא בפלוגתא דהנודר מן הבשר דלקמן (בע"ב) אבל בהך דהכא אדרבה כתב שם בהל' י' בסתם הנודר מן הירק מותר בדלועין. ונדחקו שם הכ"מ והל"מ. ול"נ כיון דהא דפסקינן כר"ע הוא מספיקא כמש"כ הר"ן לקמן והרא"ש בר"פ כל הבשר. ולכן בדלועין דלר"ע גופיה מספקא ליה כמש"כ הר"ן. גם התוס' בר"פ כה"ב כתבו דלא אסר אלא מדרבנן לכן הוי כעין ס"ס להר"ן וספיקא דרבנן להתוס'. משא"כ גבי בשר דלר"מ אסור בודאי כמש"כ הר"ן לקמן והתוס' כאן פסקו לחומרא. והשתא דאתינן להכי דיש חילוק בין בשר לדלועין. י"ל דת"ק דהכא דמתיר בדלועין מודה בבשר דאסור וכסתם מתניתין דר"פ כה"ב ולא סתרי אהדדי ולכן פסק הרמב"ם כתרווייהו. ובזה א"ש טפי הא דקאמר מאן תנא דפליג עליה דר"ע כו' ר"ל בבשר דהא ת"ק דמתניתין איכא למימר דמודה בבשר וא"כ לר"ח מתניתין דמעילה מני. ומשני רשב"ג היא וג' מחלוקת בדבר. ומדויק היטב לישנא דהיא. דר"ל מתניתין דמעילה. וסוגיא דר"פ כה"ב דמוקי למתני' דהתם כר"ע דוקא הוא דלא כאביי. והרמב"ם פסק כוותיה דסוגיא דדוכתא עדיפא ונכון בעז"ה:

ג

במשנה באניצי פשתן. לשון המפרש דדייק ולא נפיץ. והעתיקו התוי"ט. וק"ל דמשמע הא דייק ונפיץ אסור. מ"ש מגיזי צמר דמותר מטעם דל"נ אלא לבגד. ועוד דמוכח להדיא בסוכה (יב ב) דאניצי לפרש"י הוא דדייק ונפיץ. ולפירוש התוס' הוא מטוה. ודייק ולא נפיץ הושני קרי ליה ע"ש: שם רי"א כו' טען והזיע כו' מותר להתכסות. נ"פ דר"ל ללבוש וכן בלשון מקרא וערום יכסה בגד (יחזקאל יח) ועוד רבות. ושם כסות לראיה ומיושב הצ"ע דתור"ע ע"ש:

ה

במשנה ואסור ליכנס לעיבורה. הרע"ב פירש הבתים כו' וכ"מ בפי' הרמב"ם. ולשון המפרש ג"כ פגום נכנס כו'. (אבל שאר המפרשים וכן הפוסקים סתמו דבריהם) ונ"ל דאפי' לר"מ בפ"ה דעירובין דנותנין קרפף לעיר אף שאין שם בית מ"מ הכא יודה דאם אין שם בית מותר דאמרינן שם טעמיה מקרא דמקיר העיר וחוצה כו' ע"ש א"כ חזינן דמיקריא חוצה ולא עיר ממש:

ו

ברע"ב ד"ה אסור וכו'. אם החליפן. לכתחלה אסור המחליף כו' [כ"כ הרא"ש] כ"נ דצריך להפסיקן [הנקודה צ"ל אצל החליפן]. ור"ל דדוקא לכתחלה אסור ליהנות בחילופן אבל אם שוב החליף או קנה באותן הדמים דבר מה מותר בהנאתו דזה הוה חליפי חליפין עי' בק"נ אות ט"ז. ודלא כמשמעות התוי"ט. ודקדוק הב"י שהביא. הוא ממש"כ אסור המחליף דמשמע דוקא כשהחליפן הוא בעצמו: שם בא"ד וגדולי קונם אסורים כגדולי הקדש. וכ"כ הרא"ש והר"ן. ותימה דהתנן פ"ט דתרומות מ"ד גדולי הקדש חולין. וזה אינו ענין לפלוגתא דבפ"ג דמעילה מ"ו כמובן. (ועי' בתרומות שם מה שתמהתי על פי' הרע"ב). וכן הרמב"ם בפ"ה מהל' מעילה הי"א פסק להא דתרומות. ובפלוגתא דבפ"ג דמעילה פסק כמ"ד דמועלין בהן. והתוי"ט במעילה שם הביא ראיה לפסק הרמב"ם מהמשנה דלפנינו ולא זכר מהמשנה דתרומות וצע"ג: שם בתוי"ט ד"ה קונם פירות כו' העתיק לשון הרא"ש בלי חולק. אמנם הר"ן כתב דבאינו פורט מותר בחליפין. וכ"כ הב"י ר"ס רט"ז דהר"ן חולק בזה על הרא"ש וכן התוי"ט במשנה דלקמן. והטור השמיט דעת אביו בזה וכן בש"ע לא הזכירו. והש"כ שם סק"ד כתב ג"כ להתירא וכן הט"ז שם. ומש"כ בשם הרא"ש ג"כ להתירא תמוה. ולכאורה דעת הרא"ש תמוה דהא אפי' במשקין היוצאין מהן תנן בפרק דלעיל מותר וכש"כ חילופיהן. ועי' לעיל (נב ב) בפשיטות בעיא דרמב"ח ולשון השו"ע שם ברה"ס ואצ"ל במשקין היוצאין מהם ועי' בב"י שם. ואולי לדעת הרא"ש אם סחטן הוא בעצמו אסורין דומיא דחליפין דאסורין למחליף עצמו וצ"ע. והנה לענין דינא נראה דלא פליגי. דהרא"ש לא כתב לאסור בלא אלו אלא לשיטתו דאף באלו לא מיתסר אלא למחליף עצמו. ובזה גם הר"ן מודה אם נתפוס בעיא דרמב"ח לחומרא (כדפסק השו"ע בסעיף ב) כמבואר בדבריו כאן ובהשותפין. והאחרונים ל"ד בזה. גם מש"כ הש"כ בסק"א דדעת הסמ"ג בשם ר"י כהרא"ש דאפי' באלו לא מיתסר אלא למחליף עצמו. נמשך אחר הב"י שם שכ' ע"ד הסמ"ג ואין דעת הר"ן כן. אבל במחכת"ה ל"ד. שהרי הסמ"ג לא כתב אלא על בעיא דרמב"ח. וגם הר"ן כתב כן דבעייתו אינה אלא למחליף עצמו. ולכן גם מש"כ הש"כ בסק"ז במדיר שאסור בכל אופן כמו שאסר על עצמו. ל"ד דהא בהחליפן אחר יש חילוק ביניהן לדעת הר"ן:

ח

במשנה מותר לאכול ולהתכסות אחה"פ. עתוי"ט שדקדק מלשון הרא"ש דעה"פ קאי נמי על מה שאת עושה. טפי ה"ל להביא מלשון הר"ן שכתב דעה"פ אאכילה נמי קאי:

ט

הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עה"פ. מש"כ התוי"ט ולוקה על הנאתו שלמפרע. ל"י מי דחקו להכנס במשעול צר במחלוקת דהתראת ספק (עי' שבועות כח ב אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה פלוגתא כו' למ"ד הת"ס כו') הלא בפשטיה משמע דאם נהנית אחר שהלכה לוקה. וזהו אליבא דכ"ע. ועוד דאם תפרש דלוקה למפרע א"כ מאי איריא הלכה לפני הפסח אפי' אחה"פ קודם החג נמי: שם בתור"ע (אות נא) העלה בצע"ג דהא כל אם כלאחר דמי וכמש"כ הר"ן לקמן (עט ב) בד"ה אילימא (וכ"מ להדיא בגיטין ע"ב במשנה ובגמרא ע"ש). ול"נ דהא אמר אביי (בגיטין שם) דאם שתי לשונות במשמע ע"ש. והיכא דמוכח דמעתה קאמר ה"ה כמו שאומר בפירוש מעכשיו וכדמוכח להדיא מרישא דמתניתין. וכ"כ הר"ן בשבועות פ"ג בסוגיא דשבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו. לכן גם בנידון שלפנינו דהרי חזינן דרוצה לקונסה שאם תלך לב"א שתאסר בהנאתו עד החג. ואם נאמר שלא כיון רק מאז שתלך. לא יהיה הקנס שוה. דאם תלך מיד תאסר משך רב יותר מאשר תלך לאחר זמן. לכן אמדינן דעתיה דמעכשיו קאמר ויהיה המשך זמן הקנס שוה לעולם. ועי' בש"א סי' צ"ג דמחלק כה"ג בהא דקי"ל דע"מ כאומר מעכשיו דמי. דהיכא דמוכח אמרינן דכוונתו על להבא מעת דיתקיים התנאי: