רש"ש על המשנה/נדה/ג

רש"ש על המשנה מסכת נדה פרק ג

פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה

א[עריכה]

במשנה המפלת כמין קליפה כו'. הא דלא תני הכא אם יש עמהם דם טמאה. חדא דלא שכיחא כ"כ כמש"כ התוס' לקמן (כב ב') בד"ה לפלוג ע"ש. שנית דכיון דאם לא נימוחו תלינן במכה או בשומא כמו שאמרו הרופאים במעשה דראב"צ (שם). לכן גם הדם שעמהם תלינן בהו. וצ"ע לדינא. והא דלא תני בבבא שלאחריה גבי דגים כו' תטיל למים כו'. משום דבהו אמרי' דבריה הוו כעין ולד. וכמו שאריו"ח לקמן (כב ב') אבל בריה לא הוי. וכמו בחתיכה שכתב רש"י לקמן בד"ה בלא דם דחתיכה לאו דם הוא אלא בשר. ועי' בתד"ה אלא:

ב[עריכה]

בתוי"ט ד"ה המפלת כו' אמר רבב"ח כו' ולכאורה לשיטת הרמב"ם והרע"ב אחריו דאוקמי לפלוגתייהו ביש בו מצורת אדם לבד (וכהברייתא דלקמן בגמ' (כג ע"ב) וכפי' התוס' שם בד"ה והתניא. ודלא כדבריהם בד"ה שר"מ דבתרתי פליגי) נפלו לבירא כל הטעמים האמורים כאן. וא"כ ל"ד התוי"ט בהעתקתו הא דרבב"ח על פי' הרע"ב. וגם הרע"ב עצמו בפ"א דכריתות הביא טעם דר"י א"ש הואיל ונאמר בהן יצירה כאדם. אבל נ"ל כיון דלא פליגי במין דגים כו' ויש להם מצורת אדם. משמע דבהו לא מהני צורת אדם ולכן אכתי טעמים אלו במקומם עומדים. אבל לפי"ז טעמים אלו בעינן אפי' לרבנן. ומהתוי"ט משמע דאינו אלא לר"מ: שם בתו"ח על דברי התוי"ט ד"ה אם נמוחו כו' ובס' ש"ל כתב דליכא נפקותא כו' מ"מ מדקתני אם נמוחו טמאה משמע דאם לא טהורה. לכאורה נעלם ממנו דברי הר"ן בפ"ב דמגילה שכ' שם דתנא דמתני' לא מעייל נפשיה בפלוגתא כו' וקתני והלועז ששמע אשורית יצא לכ"ע ולרשב"ג באשורית ויוונית ע"ש. אבל באמת ל"ד אהדדי דשם גם לרשב"ג איצטריך האי דינא דהלועז ששמע אשורית יצא. אבל הכא לר"י לא איצטריך כלל הא דאם נמוחו דהא בלא"ה ג"כ טמאה: שם בתור"ע אות י"א לענ"ד י"ל כו' יש ליישב קושיתם די"ל דהתם כיון דאיכא כו' דע"י פה"ק בא דם כו' ע"ש. ול"נ דאין זה דיחוי דא"כ דנחשוב זה לס"ס מ"ט דת"ק דסבר דאינו נאכל. אבל נראה דאישתמיטתיה במחכ"ת דר' יהושע סבר בכריתות (דף יט) דבעינן שיודע לו במאי חטא. ולא מצינו מי שחילק בין חטאת שבאה על חטא לבין חטאת שבאה לאשתרויי בקדשים אלא לר' יוסי שם (דף ז' ב') ולית הלכתא כוותיה. אבל זה יקשה גם על הברייתא גופה. ואולי סברת ר"י כיון דודאי ראתה. אין ספק לידה מוציא מידי ודאי זיבה:

ג[עריכה]

ברע"ב ד"ה תשב לזכר כו'. ואין לה דם טוהר אלא ל"ג יום וכן הוא לשונו לקמן בריש מ"ה. ול"ד שהרי אין לה אלא כ"ו ימי טוהר כי מדלית לה שבועיים דטומאת נקבה. ולשון רש"י בר"פ מזוקק:

ה[עריכה]

במשנה יצא מחותך כו' משיצא רובו כו' כדרכו עד שיצא רוב ראשו. לכאורה נראה להגיה דצ"ל בהיפך ברישא עד שיצא רובו אינו כילוד ובסיפא משיצא רוב ראשו וכן הובא בלשון זה בבכורות (מו ב') וכן העתיקו התוס' בר"פ בהמה המקשה. (ועי' לקמן (כט) תד"ה מכלל). וכ"ה הלשון בהרמב"ם בחבורו ובטוש"ע ע"ש: שם ואיזהו רוב ראשו משיצא פדחתו. עי' מש"כ בבכורות (סוף דף מו) להוכיח מהגמ' דשם דהכוונה משיצא הפדחת כולה עד החוטם. ועתה ראיתי להכ"מ בפ"י מהל' א"ב ה"ו שנדחק ליישב הגי' הישנה ברמב"ם רוב פדחתו וכתב שסובר שאינו נקרא ראש (כצ"ל שם וכמו שהוא בב"י) אלא הגולגולת כו' ע"ש ור"ל עד החוטם. ולא נהירא כלל דא"כ הל"ל גם בנחתך ואם יצא פדחתו. אלא המחוור כאשר מצא מוגה למחוק תיבת רוב: ברע"ב ד"ה לזכר ולנקבה ולנדה. כתב דחומרא דזכר הוא להצריכה טבילה לסוף מ' כדין טבו"י ארוך כו' ע"ש. ותימה דזהו כדברי ב"ש לקמן (מ"ז דפ"י) במשנה ולקמן (דף עא ב) בברייתא וכפי שפי' הגמ'. ולב"ה ל"ל דטבו"י ארוך תיבעי טבילה. ואין לומר דאף לב"ה צריכה טבילה לקדש כדפי' הרע"ב שם וכדמשמע קצת בפי' דהכא דלא הזכיר תרומה רק קדש ומקדש ועמש"כ שם. ז"א. דע"כ לא מצרכי אלא לאחר הבאת כפרתה כמש"כ שם וכאן אינה מביאה אלא לאחר פ' יום. וכ"מ להדיא בגמ' כאן דלב"ה א"צ טבילה. ועוד תימה דבפשוט הל"ל דנ"מ בחששא דזכר להצריכה טבילה לסוף ז' וכדאיתא בגמ' הכא אף לב"ה וצע"ג: