רש"ש על המשנה/נדה/ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

רש"ש על המשנה מסכת נדה פרק ב

משנה תוספתא ירושלמי

<< · רש"ש על המשנה · מסכת נדה · >>

פירושים רבי עובדיה מברטנוראפירוש תוספות יום טובפירוש יכין ובועז (תפארת ישראל)פירוש מלאכת שלמהעיקר תוספות יום טובפירוש המשניות לרמב"םמפרשי המשנה

א[עריכה]

במשנה לתקן את הבית. נראה שהוא ע"ד שקרא ר"י לאשתו ביתו (שבת דף קיח ב'):


ב[עריכה]

נמצא על שלה לאח"ז טמאין מספק כו'. לכאורה דטומאתה שהיא בספק אינה אלא משעת ביאה עד הבדיקה. אבל מהבדיקה ואילך טומאתה ודאי. אולם י"ל דגם זה אינו אלא כ"א לתלות. ומיירי דלא הרגישה בשעת בדיקה. (דאי ארגשה ה"נ דבועלה לא הוה טמא אף בספק) והספק הוא דשמא הרגישה אלא היתה סבורה דהרגשת עד הוא. עי' לקמן ר"פ הרואה בגמ' ולעיל (ג') תד"ה מרגשת. ועל דם שלא בא בהרגשה נראה דאין שורפין אה"ת כמו על הכתם שפסק הרמב"ם בספ"ג מהל' מו"מ שאין שורפין עליו וכפירש"י לקמן בסה"ע:


ג[עריכה]

תוי"ט ד"ה ותדיח כו' בעד שבידה דאי אין בידה כו' (וכ"נ מפי' הרע"ב) והוא כאוקימתא דר"א והוא תמוה דהא אסיקנא לר"א בקושיא והרמב"ם בפיה"מ מפרש המשנה כר"ח וכ"פ בחיבורו וכ"פ הא"ר. ועי' לח"מ בפ"ה מהל' שגגות ה"ו:


ה[עריכה]

במשנה משל משלו חכמים באשה. כה"ג לקמן במשנה ז' דפ"ה:


ו[עריכה]

באליהו רבא ד"ה אם אינו כו' משום מעיינות הנדה כרוקה ומ"ר. ותימה דהוא נגד מסקנת הגמ'. ואולי יש לו גי' אחרת. דלגי' שלפנינו קשה דהרי דם טהרה של מצורעת ב"ה מטמאו משום מעיין לקמן במשנה ג' דפ"ד מריבויא דלזכר שם בגמ'. ונ"פ דגם שאר מראות שאינן מה' דמים שוים לדין זה. וא"כ הלא נוכל לומר דר"מ יליף גם נדה ממצורעת שדין מעיין יש להם. ואת"ל דמה למצורעת שכן מטמאה בביאה (עי' פסחים סז ב' תד"ה שכן טעון). מ"מ הרי איכא למילף מהיקשא דהא בהאי קרא כתיב והדוה בנדתה וכדאמר אביי (לה) ואקשיה רחמנא מצורע לזב ע"ש. ועמש"כ לקמן בגמ' (לה ב') ברש"י ד"ה אמאי מטמאה (ובדף מב) בד"ה מטומאה נטהרה בס"ד. ורבנן איכא למימר דסברי דפלוגתת ב"ש וב"ה שם הוא להפך דב"ש מטמאין וב"ה מטהרין ע"ש בתוי"ט. ור"מ ס"ל כר"י ברפ"ה דעדיות דחשיב לה בקולי ב"ש וחומרי דב"ה וכסתמא דמתני' דלקמן. ובפרט דקי"ל סתם מתני' ר"מ. ולגי' דידן צ"ל דכיון דבעדיות נשנה זאת בשם ר' יהודה משמע להגמ' דכל חביריו ור"מ בכללן פליגי עליה וסברי דב"ה לקולא. ולכן מקשה בפשיטות שפיר קא"ל רבנן לר"מ. והשתא תתחזק הקושיא ביותר על פסק הרמב"ם לחומרא כב"ה ע"ש בתוי"ט. ומש"כ התו"ח להוכיח מדאמר רבא שם דז"ת הזב בין קטן ובין גדול ש"מ דלא ס"ל להפוך פלוגתתם דא"כ תהוי הך דרשא אליבא דב"ש. אינו כלום דא"ל דס"ל כתירוצא קמא דהגמ' שם דלב"ש זכר מנקבה לא אתיא כו'. ולטעמיה טפי ה"ל לדקדק מסתמא דגמ' (כח ב') ההיא מבע"ל לכדרי"צ דארי"צ לזכר לרבות את המצורע למעיינותיו כו'. אלא כדאמרן. ואכמ"ל: