רש"ש על המשנה/נגעים/ו
רש"ש על המשנה מסכת נגעים פרק ו
<< · רש"ש על המשנה · מסכת נגעים · >>
פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה
ב
[עריכה]בתו"ח לתוי"ט ד"ה רבתה כו' א"נ קמ"ל כו' (הרא"ש). ולעד"נ דקמ"ל דלא תימא דאין המחיה מצטרפת לכגריס אלא לעצמה שתהא היא סימן טומאה. אבל לא לענין פסיון. כמו אם היא פחותה מכעדשה דלא מיצטרפא לרבנן דתוספתא שהבאתי לעיל פ"ד מ"ו. קמ"ל דמיצטרפא ונ"מ בהלכה המחיה אח"כ. וי"ל עוד דאפי' דנתמעטה קצת ואין בבהרת כגריס זולת הנשאר ממנה מ"מ מיצטרפא אף לרבנן הואיל דאתי משירי טומאה:
ג
[עריכה]ברע"ב ד"ה נתמעטה טהורה כו'. ואפי' היתה מחיה כעדשה. (והוא מהר"ש). ולכאורה תמוה דהא הכא ע"כ מיירי דהבהרת כגריס לבד המחיה (וכ"כ הרא"ש) לפמש"כ התוי"ט בסוף משנה דלעיל בשם הר"ש בפי' התוספתא. וא"כ אלו היה המחיה כעדשה ונשאר כגריס בשניהם יחד היה טמא. וצ"ל דכוונתם דאם נתמעטה כ"כ עד שלא ישאר כשיעור. וכל חד כדא"ל. היינו דבמחיה פחותה מכעדשה השיעור דבהרת לבד כגריס. (ועמש"כ לעיל פ"ד מ"ו) ובמחיה כעדשה השיעור כגריס בשניהם יחד. וזהו שסיים הר"ש אחר דברי הרע"ב (שהעתיק ממנו) א"נ (ור"ל דדוקא במחיה פחותה מכעדשה) אפי' היא ומחיתה כגריס כו' ור"ל דנשאר עוד כזה. ואילו במחיה כעדשה בכה"ג היה טמא:
ה
[עריכה]רע"א ב"כ וב"כ טהורה. מ"ו אר"ש כו'. נלע"ד לפרש טעמייהו דר"ע ור"ש (לפי פי' הרמב"ם והרע"ב) ע"פ מש"כ הא"ר לעיל מ"ג דע"כ ל"פ ר"מ אלא במחיה פחותה מכעדשה אבל בכעדשה כיון שהיתה סימן טומאה ועתה הלכה לה תולין דאדרבה הנגע התחיל להתרפאות. ולכן הכא ר"ע מטהר ב"כ וב"כ דכיון דהמחיה היתה סימן טומאה לחיצונה ועתה נתמעטה והלך סימן הטומאה אדרבה אנו תולין דנגע מתרפא והולך ולכן אינו סימן פסיון לפנימית. והיינו דקאמר ר"ש אימתי כו' (וקאי אדר"ע) היתה יתירה מכעדשה המותר ס"ט לפנימית. ור"ל דוקא המותר לבד דעדיין נשארה החיצונה בטומאתה א"כ לא חזינן עדיין סימן ריפוי. וכן אם היה בהק או פחות מכעדשה (כפי' הא"ר) דלא הוו סימן טומאה לחיצונה. לכן סימן פסיון הן לפנימית ונכון מאד בעז"ה. ועי' עוד מש"כ לקמן במ"ו בס"ד: תוי"ט ד"ה ר"ע. ולר"ע חיצונה טהורה לגמרי כו'. דכתיב כו' ולא כו'. תימה דמקרא לא משמע למעט אלא מדין מחיה. אבל לא שלא יקרא נגע כלל אף להסגיר: שם ומ"מ מסיק כו' הפנימית להסגיר כו'. נראה דר"ל דטהורה דקאמר קאי אפנימית כפי' הרמב"ם והרע"ב. אך שמבאר דאין הכוונה שטהורה לגמרי אלא שבא לשלול רק מדברי ר"ג שאמר דאם מבפנים כלה סימן פסיון לה ויחליט. אבל מ"מ הסגר בעי'. וכמו שפי' התוי"ט לעיל במ"ג מטהרים דחכמים דשם:
ו
[עריכה]ד"ה היה בהק הב'. ויש לתמוה על הר"ב כו'. הנה לפמש"כ לעיל במ"ה בטעמא דר"ע י"ל דבהנך דלא הוי סימן טומאה כלל גם ר"ע מודה דהוה פסיון לפנימית דלא פליגי ר"ע ור"ש אלא על היתר מכעדשה דלר"ע אף הוא אינו סימן טומאה לפנימית. דמ"מ חזינן דהתחילה להתרפאות ממקום סימן טומאתה. ואומר עוד דהך סתמא אתיא כר"ע דוקא ולא כר"ש. דלר"ש מאי איריא בהק או פחות מכעדשה דאינן סימן טומאה כלל אפי' יתר מכעדשה הוה ג"כ המותר סימן פסיון לפנימית. ובזה א"ש פסק הרמב"ם והרע"ב כר"ע נגד ר"ג ור"ש דהוו רבים משום דהוה מחלוקת ואח"כ סתם דהלכה כסתם ונכון בעז"ה: ד"ה ואין סימן פסיון. כיון דבהק כו' מפסיק בין האום לפסיון כו'. לכאורה נראה דר"ל בין הפסיון להאום שבעבר השני דהכא מיירי שאין ברוחב החיצונה כגריס אלא ע"י הצטרפות שני עבריה. אבל יקשה דא"כ אפי' פשתה לחוץ ג"כ תהיה טהורה כיון דבהק מפסיק גם בין האום גופיה. ועוד מטעם זה אפי' לפנימי לא תהיה סימן פסיון. ואולי כוונתו דפי' ואין סימן פסיון לחיצונה היינו אם היה הבהק כו' סמוך לחיצונה ואח"כ הבשר החי ואח"כ הפנימית. אבל מ"מ קושיא השניה תשאר:
ז
[עריכה]ברע"ב ד"ה ראשי אזנים נחשבים כאחד וכן ראשי דדין (והוא מהרמב"ם). וקשה דא"כ מדוע לכל יד ולכל רגל חשיב בפ"ע. דנראה שבכל האיברים יש שינוי כח בין ימיני לשמאלי. וכ"מ בסוף קנים דחשיב ב' קרניו וב' שוקיו לשנים שנים. ועי' ב"ק (מה ב') ובתוס' שם ד"ה מועד. וכן מצינו חשיבת אוזן ימין על השמאל בז"י המלואים ובטהרת המצורע וברציעת עבד. ולעד"נ דחשיב באמת גם האזנים לשנים. ומנין כ"ד הוא באיש. וראשי הדדים באשה הוא ענין בפ"ע ולא מן החשבון. וכ"נ מפרש"י בחומש פרשה משפטים: תוי"ט ד"ה שאינן. אע"ג דלבסוף מטמאו משום מחיה. ולעד"נ דאף לבסוף אין גלויין מטמאין משום מחיה. אלא טעמא דחזירת ראשי אברים מטמאין לאחר שנטהר בפריחה. משום דהלך לו סימן המטהרו. ואדרבה נעשה פסיון. והראיה דאינו משום מחיה. דהרי הבא כולו לבן בתחלה יסגר ואם נולד לו מחיה טמא. וחזירת ראשי אברים אין מטמאין בו כמבואר כ"ז לקמן פ"ח מ"ז. ולזה נ"ל דכוונת המשנה כאן דלנגע ודאי לא חזו דאין בהם כגריס. אלא אפי' למחיה דהיא כעדשה ג"כ אינן מטמאין. ונ"מ להבא כולו לבן ונתגלו בו ראשי האברים וכדכתיבנא: ד"ה וראש הגויה. שלא נקרא גויה כלל כו'. מה יענה להא דתנן בבכורות פ"ז מ"ה ובעל גבר ע"ש:
ח
[עריכה]בהרע"ב ד"ה הרי אלו. וה"ה דה"מ למתני נתפשטו הקמטין כו'. כאן אין מקום לה"ה דהא ודאי קמטים שנתפשטו מצטרפים נמי והנגע פושה לתוכן ומטמאין משום מחיה וכ"מ לשון התוספתא שהביא הר"ש דה"ה כעור בשר לכ"ד. ומקומו הראוי לו הוא בסוף המשנה: ד"ה ואין מצטרפין. וכן חצי גריס שחין כו'. קיצר במקום שה"ל להאריך דהל"ל ג"כ כחצי גריס שחין וח"ג בעור בשר או ח"ג מכוה וח"ג בעור בשר אינן מצטרפין: ד"ה נידונין כעור בשר. ליטמא בבהרת. זה הוא אפי' בנקרחו. והל"ל דמצטרפין והנגע פושה לתוכן ומטמא משום מחיה. וכן מש"כ לקמיה ומעכבין את הפריחה. ד"ז הלא הוא גם בבבא הקודמת. ותחת זה הל"ל ומטמא משום מחיה. וכן לשון הרמב"ם בזה אינו מדוייק: תוי"ט ד"ה תוך הפה. דכתיב זמני טובא עור בשרו. משמע דממעטו מטעם דאינו נקרא כ"כ עור בשר. ומסיומו משמע דממעטו מטעם שאינו נראה כ"כ: ד"ה קדח. ואין דבריו עולין כו' גבי מכוה. ולי דבריו עולין גם שם דה"ק אע"ג שאינן אש ממש אינן שחין אלא מכוה: ד"ה חזר. ומן התימה על הר"ש כו'. וכן הרע"ב ל"ד במה שהזכיר פה נתק נתק וכן לקמן: ד"ה וא"מ משום מחיה. אבל הרמב"ם כו'. וכן הראש והזקן שנקרחו אע"פ שהמחיה בהם סימן טומאה כדלקמן ספ"י. הנ"מ לנגע שבתוכן אבל לא לנגע שבעור הבשר: