רפואה למכה/שיר השירים ב/טז
דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים: (שיר השירים ב טז).
טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵה': (איכה ב ט).
משנה שלימה שנינו (אבות פ"ה מ"ט): "גלות (בא) [באה] לעולם על עבודה זרה, ועל גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל שמיטת הארץ" עכ"ל. והוא מקרא מלא, (ויקרא כ"ו): "אז תשבות הארץ והרצת את שבתותיה". וזהו 'טבעו בארץ' בשביל הארץ שלא שבתה את שבתותיה, בשביל זה טבעו שעריה ונפלו ונכנסו האויבים בתוכה. וגם 'אבד ושבר בריחיה' שהם הגבולים נגדה של ארץ ישראל, שהם נועלים בעדם ביד האויבים, עתה 'אבד ושבר' פירוש: אבד בתחלה ואח"כ שבר. והענין כי עיקר הבריאה הם הצדיקים שהם מגינים על הדור, ובתחלה "אבד" שנסתלקו מקצתם בעון הדור ומקצתם נשארו והיו מגינים, ואח"כ גברו העוונות "ושבר" זכותם, וזהו 'אבד' על דרך 'הצדיק אבד'. ואח"כ 'שבר' שנשבר זכותם ולא הועיל להציל את א"י. ובזה 'הלכו מלכה ושריה בגוים', כמש"ה (דברים כ"ח): "יולך ה' אותך ואת מלכך" וכו'. ובהיותם בין האומות גם נביאיה לא מצאו חזון מה'. כי אין הנבואה שורה בחוץ לארץ, והנה כנגד זה אמר 'דודי לי ואני לו', כי לעולם אהבתו גבן לא שבקית ולא אשבוק, והנה הוא רועה בשושנים, ופירשו בזוהר פ' תרומה, ["בַּשּׁוֹשַׁנִּים" -] בשש שנים. ויהיה פירושו: אינו מסתכל בשנה שביעית רק בשש שנים אחרות. ואם נפרש 'רועה' מלשון (תהלים ב'): "תרועם בשבט ברזל". אפשר לפרש 'הָרֹעֶה' ומשבר ומייסר 'בַּשּׁוֹשַׁנִּים' - בשש שנים. על דרך מה שכתוב שבוע שבן דוד בא, שנה ראשונה וכו'. ואז מתייסרים ישראל הן ע"י הרעב וגם ע"י הקולות, שבשישי קולות. וידוע מה שאמרו ז"ל (ברכות נ"ט ע"א): "לֹא נִבְרְאוּ רְעָמִים אֶלָּא לְפַשֵּׁט עַקְמִימִיּוּת שֶׁבַּלֵּב". וכל שכן בשביעית מלחמות בין ישראל לא"ה, ובזה ישובו ישראל בתשובה. וכמו שהאריכו המפרשים ז"ל בזה, והובאו דבריהם בס' חסד לאברהם (מעין ה' נהר ל"ז), וכן כתוב בס' טוב הארץ (סוד חבלי משיח). ואפשר שזה יהיה תיקון לבטול שמטה, וברוך היודע. והעולה מכל מקום כי באותה שעה, פירוש: באותם שש שנים יחזרו בתשובה, עד כי אני לדודי ודודי לי.
אי נמי הנה דברי חז"ל במשנה ובברייתא ובכ"מ שהם, הנה הם רומזים בגבהי מרומים, לסודות עצומים עצמו מספר אין חקר לתבונתם, וכל שכן התורה עצמה, וכמ"ש ברעיא מהימנא פ' פנחס (זהר ח"ג רמ"ד, ע"ב): "ורבנן דמתניתין ואמוראין, כל תלמודא דלהון על רזא דאורייתא סדרו". והנה מצינו נ' שערי בינה רמוזים בדברי איוב, אשר הנה הם מדברים בעולם הנגלה ורומזים לסודות עליונים, עד מקום שאין הפה יכול לדבר, וכן ג"כ ל"ב נתיבות חכמה נרמזו בל"ב אלקים דמעשה בראשית, ובמקומות אחרים ובכ"מ שהם, יפורשו לפי פשוטן ותחתיהן יהיו הסודות, וכן על כל דבר ודבר. ויש ג"כ י"ג מדות עליונות של רחמי' גמורים, והנה הם משתשלים ממדרגה למדרגה, עד כי אמרו בי"ג מדות התורה נדרשת. ופירשו בק"ו בג"ש וכו'. אשר על זה אמרו בספר הזהר, כמשז"ל בפסוקים הקודמים, וימררו את חייהם וכו'. בחמר דא ק"ו, ובלבנים בלבון ההלכה וכו'. והטעם כי התורה נתגשמה ונתלבשה בלבושי החמריות כמ"ש, וזהו טבעו בארץ שעריה, פירוש: השערים והכללים של תורה טבעו ונשקעו בארץ, שהוא במקום עכור גשמי, ובמקום היות הכללים דברים עליונים בסעיפים הנאחזים מהם, עתה טבעו בארץ שעריה, שהם הכללים הנז' וכל שכן הפרטים. ובזה אבד ושבר בריחיה. כי מעיקרא תורה חתומה ניתנה. בסוד היותה כלה שם א' בלבד, ועי"ז התורה היא מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק דווקא, ונשגב ושמור במקום ההוא, כי בל ישלוט זר במעיין חתום, עתה תורה מגילה מגילה ניתנה. ועבר בה נקשה ורעב וכל יד עמל, הגם כי נהפכה להם לרועץ, וזהו אבד ושבר בריחיה, שהם הדברים הנועלים התורה בפני א"ה, עתה אבד ושבר כנז'. ולהבין יפה היאך אבד ושבר, צריך להבין ג"כ מה הם 'בריחיה של תורה'. והנה אמרו ז"ל על 'אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו'. כי התורה שבע"פ הנה הם סימנים, נמסרו בסוד בין ישראל לאביהם שבשמים, ולעתיד לבא כאשר יבא השי"ת לשלם שכר טוב לעוסקים בתורה, גם האומות יבואו עם ישראל. והב"ה אומר להם מי בכם יגיד זאת. היא תורה שבע"פ. וזהו אכתוב לו רובי תורתי. כלומר: אלו הייתי כותב לו רובי תורתי הנה כמו זר נחשבו, ולא היה הפרש בין ישראל לא"ה והיו נחשבים כמו זרים, והנה כיון שבזמן החרבן כבר אמרנו שנסתלקו תורה שבכתב - מתורה שבע"פ, מלבד כי הרבה הלכות נשתכחו, וכל יום ויום ברכתו מרובה והשכחה מצויה, הנה בזה אבד ושבר בריחיה של תורה, שהם דברי תורה שבע"פ הנועלים אותה בפני האומות, ובזה מלכה ושריה בגוים אין תורה, ע"פ מ"ש מה שכבר אז"ל כי בעו"ה ויתערבו בגוים וילמדו לפרש דברי תורה על פי הקדמות הפילוסופיא, וזה וזה לא נתקיים בידם, כי מה לתבן את הבר. וזהו 'מלכה ושריה' שהם התלמידי חכמים, הנה בהיותם בגוים ולמדו מעשיהם, הגם כי יעסקו בתורה, הנה אותו העסק אינו כלום ונחשב כאלו לא ידעו כלום, וזהו 'אין תורה'. ומזה נמשך כי גם נביאיה לא מצאו חזון מה', על פי [מה] שביארנו בפירוש מ"ש בספר הנבואה ורה"ק, והבאנו דבריהם בפ' ישקני וכו'. כי מהבל דברי תורה שעוסק האדם, עולה למעלה ונבראים מלאכים וכו' ע"ש. והנה עתה שמלכה ושריה בגוים אין תורה כמ"ש, אם יתבודדו להשיג וגם אם יעלה קול מקול והבל מדבור וכיוצא, הנה הם דברי תורה מעורבים בחסף טנא. והנבואה באה מעורבת מבר ותבן, ופסולת מרובה על העיקר, וזהו גם נביאיה לא מצאו חזון מה'. נראה שמצאו אבל לא מה', וכמו שדייק ג"כ והוא על דרך שאמרנו. ועל דרך זה שאמרנו לא יקשה נבואת בלעם ואחרים כמותו, ועיין בעקידה ומהררי"א זלה"ה, והנה כנגד זה אמר דודי לי ואני לו וכו'. ואמרו במדרש: הוא לי לאלקים ואני לו לאומה, הוא לי לאלקים - אנכי ה' אלקיך. ואני לו לעם ואומה, שנאמר: הקשיבו אלי עמי ולאומים אלי האזינו. ולאמי כתיב. אפשר לומר כי כוונתו כי ע ידי התורה הב"ה הוא לאלקים, וגם ישראל הנה הם לו לעם, וזהו שמביא ראיה מפסוק אנכי ה' אלקיך. שזה נאמר בשעת מתן תורה, וכן פסוק הקשיבו אלי עמי. מלבד שפירושו הקשיבו לדברי תורה, הנה ממ"ש ולאמי כתיב. אפשר לפרש ע"ד מ"ש בפירוש מאמר אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו וכו', למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה ביותר והיה קורא אותה בתי, לא זז מחבבה עד שקראה אחותי, לא זז מחבבה עד שקראה אמי, כך היה מחבב יותר מדאי הב"ה לישראל וקראם בתי, שנאמר שמעי בת וראי. לא זז מחבבן עד שקראן אחותי, שנאמר אחותי רעיתי. לא זז מחבבן עד שקראן אמי, שנאמר ולאומי אלי האזינו. ולאמי כתיב. והנה לפי פשוטו במשל, קשה מה היה החבה יותר מדאי לקרות אותה 'בתי'. ואפשר לומר כי חבה יתירה היא שלא לקרות אותה בשמה כי אם לעולם בשם בתי, אמנם התועלת הנמשך הן בנמשל, הנה כי בתי נקראת כשהיא במדרגה פחותה ממנו, ובהיותה שוה אליו נקראת אחותי, וכשהיא מעולה ממנו נקראת אמי. והענין: כי כשהאדם הוא במדרגת תלמיד ולומד תורה, אז הנה הוא נקרא בן למקום, ועל מדרגה זו אמרו ג"כ חביבין ישראל שנק' בנים למקום. וגם במדרגה זו חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, כמו שפירש הרמ"ע מפאנו, כי 'כלי חמדה' נאמר על פשטות התורה, אשר זה ניתן לכללות העם, וזהו חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, אבל השרידים אשר ה' קורא, חמדה גנוזה ניתנה להם עכ"ל. ולפי דרך זה יפה יביא ראיה מן הכתוב כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. אפשר לפרש כי לקח טוב נתתי לכם, על בחינת כלי חמדה כמ"ש בזוהר, טוב אתקרי כד לא אתפשט, דטוביה סתים בגויה. וזהו כי לקח טוב נתתי לכם, שהוא הפשט שבתוכו גנוז הטוב והסוד, תורתי אל תעזובו, שהוא הסוד. הנה שבמדרגת בנים ניתן להם הפשט, ולזה לא זז מחבבה עד שקראה בתי, וכמו שמביא ג"כ ראיה מפסוק שמעי בת וראי והטי אזנך וכו'. זה נאמר על דברי תורה. וכשעולה במדרגה להיות חכם ומבין מדעתו, אז קראה אחותי שהיא שוה אליו, וכמ"ש ג"כ בזוהר, והמשילו משל בפ' משפטים, למטרוניתא סוגרת ומסוגרת וכו'. וזהו פתחי לי פתח כחודה של מחט ואני אפתח לכם וכו'. ובזה כב-יכול שניהם שוים, הב"ה וכנסת ישראל, ושניהם מחדשי' דברי תורה, היינו האדם מתחיל מעצמו והב"ה עוזרו, וכשעולה במדרגה יותר עליונה להבין סודות התורה, אז היא למעלה הימנו, ונקראת אמי. וזהו הקשיבו אלי עמי ולאמי אלי האזינו. ולאמי כתיב. שמשם הסודות באין כידוע ליודעי חן. וזהו ג"כ שאמר הכתוב דודי לי ואני לו, הוא לי לאלקים וכו'. וכיון שנגלו סודות התורה על ידי - הנה אני קרובה אליו ית', גם יש נייחא גדולה בעת הגלות, וכמ"ש בהקדמת הזוהר. וזהו ג"כ הרועה בשושנים. וכמ"ש אל תקרי שושנים אלא ששונים.
אי נמי טבעו בארץ שעריה, ע"ד מ"ש בס' חסד לאברהם, מעין ג' נהר ט'. על ענין שכינה בגלותא, זש"ה נפתחו השמים ואראה מראות אלקים. כי בתחלה היתה השכינה מצמצמת עצמה כנגד א"י, ויורדת מכבודה דרך פתח היכל לבנת הספיר, ויורדת למטה דרך אותו הפתח המכוון כנגד בית המקדש, ומתרחב ויורד עד כל א"י, ובשעת החרבן נסתלקה למעלה ולא ירדה עוד למטה. אך משלחת הארותיה דרך פתחים. וזהו נפתחו השמים. והוא דמיון השמש העומד בשמים ואורו מתפשט על הארץ עכ"ל בקיצור. והוא מסכים למ"ש במקום אחר, כי השכינה עושה לה שביל בתוך השרים ובגבול ארץ העמים כדי להאיר לישראל ע"כ. וזהו טבעו בארץ שעריה, ע"ד שפירש מהר"ר גלאנטי בארץ עיפתה כמו אופל (איוב י, כב). שם טבעו שעריה. ובזה אבד ושבר בריחיה, שהם השרים הנקראים מנדו"ן וסנד"ון שהם השומרים שלא יכנס זר בא"י, כמ"ש בזוהר פרשת ויקהל (זהר ח"ב ר"ט, ע"ב).
א"נ אפשר שכיון למ"ש בס' מגיד מישרים (ישעיה סימן כו) שאחרי החרבן נאבד א' מן הנתיבות, ונק' נתיב הנאבד, והתיקון לזה לומר בכל יום פסוק זה השער לה' וכו' (תהלים קיח, כ). ישר והפוך ע"כ. וזהו טבעו בארץ שעריה, אבד ושבר הבריח הנז'. ועי"ז מלכה ושריה בגוים אין תורה, כי גלתה השכינה עם כל חיילותיה, וגם נסתמו מעיינות החכמה ונתעלמה הנבואה, והגם כי עדיין היו משתמשים בבת קול מ"מ לא היה קול אלא בת קול כמשז"ל. וזהו גם נביאיה לא מצאו חזון מה'. כי הנבואה לא היתה באה אלא בדמות ענף מתפשט, וכמשז"ל בענין בת קול כמ"ש, ועז"א 'דודי לי ואני לו'. כמ"ש בזוה' פ' פנחס על פ' על נהרות בבל וכו'. והענין כי ישראל מצטערי' בצער השכינה ומרגישים בצערה בהיותה בגלות, וגם השכינה הנה היא מרגשת בצערם של ישראל. וזהו 'דודי לי ואני לו', ושנינו יחד כל א' מרגיש ומצטער בצער חבירו, הב"ה בישראל וישראל בהב"ה. באופן אעפ"י שגלתה שכינה וטבעו בארץ שעריה וכו', מ"מ לא נתפרדו איש מעל אחיו ח"ו, רק דודי (אני) לי ואני לו.
א"נ בזוה' פ' בראשית בפסוק את שבתותי תשמורו ז"ל, מחלליה מות יומת, מאן מחלליה, מאן דעאל לגו חלל דעגולא ורבועו, לאתר דההוא נקודה שריא ופגים ליה, מות יומת. וע"ד כתיב תיראו. וההוא נקודה אקרי אני, ועליה שריא ההוא דסתים, עלאה דלא אתגלי, והיינו ה' וכלא חד עכ"ל. והנה ענין עגולא ורבועא, פי' בספר הכוונות שהם יסוד ומלכות דמלכות. ואלו הם סוד נקודת ציון שבה. ובמקום אחר פי' שיש שם דלתות וצירים. כמש"ה כי נהפכו עליה ציריה. ועיין בדרוש הנוק' דרוש ח'. והנה הדלתות האלו הם נפתחי' לפעמי', בסוד הלידה שהיא רחמי'. אך לפעמי' הוא בסוד גילוי עריות ח"ו, דאסתלק ו' מן ה'. גם לפעמי' נכנס 'רע' בין ו' לה', והוא עד"ז ח"ו. וזהו טבעו בארץ עיפתה, כמ"ש בשם מהר"א גלאנטי כנז', שעריה שהם השני שערי' הנז', שהם יסוד ומלכות שבה אבד ושבר בריחיה, וזה כי הנה נתבאר בדרוש הנז' בקצור, שיש ב' צירים וב' דלתות במלכות, א' מצד הז"א והם דינים קשים, וא' מצד אימא והם דינים נמתקים. ובהתחבר הב' דלתות יחד נעשית מ' סתומה, ואז נק' גן נעול וכו' עכ"ל בקצור. והנה כאשר ח"ו יתפרדו הדלתות איש מעל אחיו, וזה בסוד הדין ח"ו כמ"ש, אז אבד ושבר בריחיה, והוא ע"ד הצדיק אבד וכו'. ועי"ז מלכה ושריה בגוים אין תורה, כי הנה בחי' הדלתות והשערי' הנז' הם כ"ב אותיות התורה הנרמזים באות ד' כזה :
_______
ו
ו
י
בגי' כ"ב כמבואר שם. וכן ג"כ ה' אותיות מנצפ"ך עמהם, גם ע"י הצירים והדלתות הנז' נק' תורה שבע"פ, ומתחברת פנים בפנים עם הזעיר, תורה שבכתב, ובהסתלק הבריחים הנז' כמ"ש אז ישארו בלי תורה ח"ו, מלבד מה ששולטי' החצוני', וזהו 'מלכה ושריה בגוים' שהם בין החצונים, וגם 'אין תורה' בעו"ה, גם נביאיה לא מצאו חזון מה'. כי בהעדר היחוד אז תסתלק הנבואה ח"ו, אין חזון נפרץ. ואפשר שעל טביעת השערי' הנז' כיון המקונן באו' על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון. ע"ד שפי' בזוהר פ' פנחס כמ"ש ז"ל, ר' יסא פתח על נהרות בבל וכו'. את ירושלם מבעי ליה, כמה דכתיב אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. מאי בזכרנו את ציון, לבר נש דהוה ליה היכלא יקירא יאה שפירא, אתו לסטים ואוקידו ליה, צערא דמאן הוא, לאו דמאריה דהיכלא. אוף הכא (שרותא) [שכינתא] בגלותא, צערא דמאן הוא, לאו דצדיק, ואזדא הא כמה דאוקמוהו הצדיק אבד. אבד ממש. אוף בזכרנו את ציון, בזכרנו ההוא צערא דיליה על זווגהא, צערא דיליה הוא עכ"ל. והכוונה נוכל לפרש דרך דרש והאמת יורה דרכו. כי הנה הוקשה לו 'ציון' היא נקודה פנימית ו'ירושלים' חצונה, וכיון שאו' בזכרנו את ציון, נר' דווקא הוא על הפנימית אבל החצונה נשכחה ח"ו, והכתוב או' אח"כ אם אשכחך וכו'. והעיקר כי צריך להקדים משז"ל עיקר זכירה בפה. והנה פי' האר"י זלה"ה על מ"ש אדכירנא בפומאי ושפיכנא דמעאי. וכשיכוין האדם בביטוי שפתים לגלות אור עשר דבינה למטה, ולהמשיכם ממלכות עליונה שבבינה שהיא פה למלכות תחתונה, אין ספק שיאירו אור גדול ז' נרות וכו' עכ"ל. הנה שע"י הזכירה אנו ממשיכים ממלכות דבינה למל' שבמל', וכבר אמרנו שמלכות שבמלכות נק' ירושלם, וזהו שהקשה בזכרנו את ירושלם מבעי ליה, כי עיקר הזכירה היא להשפיע בבחי' מלכות הנק' ירושלם, ויהיה פירוש הכתוב עד"ז על נהרות בבל, הנה בחי' היסוד יות' נקר' נהרות, וכאשר נתבלבלו הדברי' בעו"ה בשעת החרבן אז נא' על נהרות בבל, שנתבלבלו היסודות למעלה ולמטה, כמשאז"ל נשבע הב"ה שלא יכנס בירושלם של מעלה עד שיכנס בירושלם של מטה. ואז באותה שעה שם ישבנו גם בכינו בזכרנו וכו'. בראותנו כי שערי תפלה ננעלו, כמו שפי' האר"י זלה"ה בדרוש הנז', שהם נ"ה שבבינה, וי"ה נסתלקו ונשארו אלם, יונת אלם עכ"ל. ולפי ד"ז יאמ' הכתוב טבעו בארץ שע"ר י"ה. פי' שערי י"ה ונשארו אלם. ונחזור לדברי האר"י ז"ל, ואמנם נ"ה שבחכמה הם שערי דמעה וכו', ואלו לא ננעלו עכ"ל. ולכן בזכרנו את ציון ושערי תפלה ננעלו, שם ישבנו גם בכינו כדי להוריד שערי דמעה אל המלכות, ולזה הוקשה לו כמ"ש את ירושלם מבעי ליה, ולתרץ זה חזר והקשה ומאי בזכרנו את ציון. פי' היל"ל בזכרנו ציון, והתירוץ הוא לבר נש וכו'. וכוונתו בקיצור הוא כי ציון יאמ' ג"כ על יסוד ז"א כידוע שנק' ציו"ן יוס"ף ג"כ, והיסוד של ז"א כנז' הוא הרמוז בפסוק הזה, ומלת 'את' רמז על יסוד הנוק' הטפל אל יסוד ז"א, וגם נק' 'את' כאשר יש בו הארת כ"ב אותיות מא' עד תי"ו, כמבואר בהרבה מקומות, ובפרט במלת 'אתה' בכוונת העמידה, וזהו לבר נש שהוא ז"א, דהוה ליה היכלא, שהוא יסוד הנוק', היכל ליסוד ז"א, יקרא שכאשר יש בה הארת ש"י עולמות כמנין יק"ר, יאה מצד החסד, שפירא מצד היסוד של ז"א, אתו לסטים שהם הקליפות, אוקידו ליה שנשפע בה סוד הגבורות החזקות בלי מתוק בעו"ה. צערא דמאן הוא, לאו דמאריה דהיכלא. שאינו יכול להשפיע בה כנז'. וכל זה לסיבת העוונות. וזהו ג"כ שאמ' אוף הכא (שרותא) [שכינתא] בגלותא צערא דמאן הוא, לאו דצדיק. ואז לא היא כמה דאוקמוהו, הצדיק אבד. אבד ממש. פי' שפירשו במקום אחר הצדיק אבד למטרוניתא. וכאן פי' שאבד ההיכל שלו, וזהו אוף הכא בזכרנו את ציון, ההוא צערא דיליה על זווגהא צערא דיליה הוא, ע"כ. ויהיה כוונת הכתוב שם ישבנו גם בכינו, והמשכנו מנ"ה שבחכמה, בזכרנו לשון יחוד וקשור, כמו שפי' מהר"ם קורדווירו על זכרנו לחיים, 'את ציון' שהוא יסוד ז"א בנוקביה. וגם לפי הדרך הא' פי' כאשר המשכנו סוד הזכירה כדי ליחד ת"ת ומל', שם ישבנו גם בכינו והמשכנו מנ"ה שבחכמה, ועשה הכתוב עיקר מציון, שהוא יסוד דז"א כמ"ש, אעפ"י שעיקר השפעת הזכירה היא במלכות, מפני שעיקר הצער הוא לז"א, כמ"ש הזוה' צערא דיליה הוא. והנה הבוכה על צערו הוא נחת רוח אליו, גם ארז"ל כל המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה. וא"כ הוא אעפ"י שטבעו בארץ שעריה, ועגולא ורבועא, ולסיבה זו נעדר היחוד והזווג, מ"מ כיון שהב"ה ז"א כב יכול מצטער, ועיקר צערא דיליה הוא, וגם אנחנו למטה שם ישבנו גם בכינו כמ"ש, א"כ כל א' מצטער על חבירו, וזהו 'דודי לי' שהוא ז"א מצטער עלי, 'ואני לו' שהיא המל' מצטערת עליו, א"כ הוא בודאי יהיו נענים, ויהיה 'הרועה בשושנים' שהוא סוד היחוד, כמ"ש בפ' ואתחנן בזוה' ז"ל, שושנים, רזא איהו דכד מתחברן כל אינון שייפין כחדא למהוי כלהו ביחודא חדא וכו' עכ"ל. ואפשר שלזה רמזו במד' כשהיתה לי צרה לא תבעתי אלא ממנו, ויצעקו בני ישראל אל ה' וכו'. כשהיה לו דבר לא תבע אלא ממני, שנ' ועשו לי מקדש. ונוכל לפרש כמ"ש כשהיתה לי צרה, שבאו ליסטים כמ"ש בזוה'. לא תבעתי אלא ממנו. פי' לא הרגשתי על צערי ולא התפללתי ותבעתי אלא מפני הצער שהיה מגיע אליו ית', וזהו ויצעקו בני ישראל אל ה'. פי' בשביל ה' כמ"ש. ובזה מדוייק או' מהו בחזקה, בחרופין וגדופין. פי' אעפ"י שישראל היו בצער, הנה לא היו מצטערי' אעפ"י שהיה שולט עליהם ולוקח ממונם וכיוצא, מפני כי אין דרך האיש הישראלי לעשות עיקר מהקניינים המדומים, וזה היה עושה, היה לוחץ ומצר אותם בחזקה ע"י חרופין וגדופים נגד כבודו ית', באופן שלא היו יכולי' לסבול, וזה ע"ד מש"ה היתה לי דמעתי וכו' באמרם אלי כל היום איה אלקיך. ולכן ויצעקו בני ישראל אל ה'. בשביל ה' כמ"ש, (וכשהסיר) [וכשהיה] לו דבר לא תבע אלא ממני, שנ' ועשו לי מקדש. כי כוונתו שיתקנו המקדש ההוא, היכלא יקרא יאה שפירא כמ"ש, והנה תחלת המד' הנז' ז"ל, אר"י בר אלעאי הוא זמרני ואני זמרתיו, הוא קלסני ואני קלסתיו, הוא קראני אחותי וכו'. ויפרש דברי המאמ' א' לא', וגם פ' טבעו בארץ וכו'. הוא זמרני ואני זמרתיו. כבר נתבאר בס' הגלגולים מע' אדה"ר בג"ע קודם שחטא, שהיה עולה ומעלה העולמות למעלה עד א"ק. גם היה גופו סיפריי עד שלזה אמרו תפוח עקבו היה מכהה גלגל חמה. ונתבאר שם ג"כ כי העולמות בעצמם לא היה מקומם במקום שהם עתה, רק למעלה הרבה ולא רשות אל הקליפות ליכנס בקדש, וכ"ש אם היה מעלה העולמות כנז' היה עולם שכלו שבת, וכשחטא ירדו כל העולמות למטה, גם הוא נפל ממקום קדושתו ונפלו ממנו הנשמות ונתלבשו בתוך הקליפות, וכל זה נתבאר בארוכה בס' הנז' בפרקים רבי', יעויין במקומו. וזהו טבעו בארץ שעריה. פי' אותם השערי' שבהם היה עולה משער לשער וממדרגה למדרגה, עתה טבעו בארץ שעריה, ועי"ז ניתן רשות אל הקליפות שלא יכנסו בפנים, עתה אבד ושבר בריחיה, שהם הבריחים שהיו נועלים בעד הקליפות שלא יכנסו בפנים, עתה אבד ושבר אותם, וזה גרם כי מלכה ושריה בגוים אין תורה, פי' מלבד זה אדה"ר ושריה שהם הנשמות הכלולות בו, אלו נפלו בין הגוים כמ"ש בס' הגלגולי' הנז' פ' א'. וזה גרם ג"כ 'אין תורה' שלא ניתנה תורה ע"י. וזה כמ"ש במקום אחר שאם היה אדה"ר ממתין להזדווג עד ליל ש"ק, היה מוליד ס' רבוא נשמות ולמחר היה מקבל תורה, ועתה כי מלכה ושריה בגוים כנז', זה גרם אח"כ ג"כ אין תורה כמ"ש. גם נביאים לא מצאו חזון מה', שהרי כתיב וישמע את קול ה' אלקי' מתהלך בגן וכו'. שלא בא אליו הקול דרך ישר, מפני שלא היה יכול לסבול כמ"ש, אחרי שחטא רק דרך עקלתון, וזהו לא מצאו חזון מה'. וכן פי' ג"כ האר"י והבאנו אותו למעלה בפ' ישקני. שצריך שיתלבש קול בקול קול בדבור וכו'. והנה הרב בעל שיח יצחק נר"ו, דקדק בדרשה א' משאז"ל כשעלה משה למרום שמע קולו של הב"ה וכו'. מהו שמע קולו. ותירץ כי כיון שנתפשט חומרו והיה למעלה, אפשר שלא היה צריך שיתלבש קול בקול והבל בדבור וקול בדבור וכיוצא, אלא היה שומע קולו של הקב"ה בבירור מבלי שיתלבש בקול אחר ע"כ. וכן עד"ז נוכל לומר, שכן היה ראוי אם לא חטא אדה"ר, ועתה שחטא ונתלבש בחומריות, גם נביאיה לא מצאו חזון מה' אלא ע"י התלבשות לכל א' כראוי לו כמ"ש, והנה כנגד זה אמ' דודי לי ואני לו, פי' הוא זמרני ואני זמרתיו. פי' הוא כרת הקליפות בשבילי, שבא יום השבת והגין שלא ישלטו הקליפות מכל וכל על אדה"ר, וכמשז"ל על ענין בריאת המזיקין שנבראו בע"ש בין השמשות, אשר עליהם נאמר אשר ברא אלקי' לעשות, שלא הספיק לברא את גופם עד שקדש היום, וזהו 'לעשות'. והיה זה בכוונה מכוונת מאתו ית' דלא יטשטשו עלמא ח"ו אם היה נברא להם גופים ח"ו, וזהו 'הוא זמרני' והעלה אותי מן הקליפות, 'ואני זמרתיו' כרתי הקליפות כדי להגיע אליו ית', ותגלה ותראה מלכותו עליו, וזה ע"י השירה שאמ' אדה"ר, וכמש"ה מזמור שיר ליום השבת. וכמשז"ל מזמו' זה אדה"ר אמרו, וא"כ הוא אעפ"י שטבעו בארץ שעריה, העליות והעולמות והנשמות כמ"ש, מ"מ עדיין דודי לי ואני לו, לעלות אליו. זמרני וזמרתיו, ועי"ז הרועה בשושני'. אינון שייפין דוגמא דמתחברין כחדא, כמו שיהיה ל"ל. והשיב לב אבות על בנים וכו'. שיתחברו הנשמות כל א' אל שרשו, וע"ז נאמ' חדש ימינו כקדם אכי"ר.
עו' ארז"ל במד' הוא קלסני ואני קלסתיו. אפשר שזה נאמ' על נח. והנה בדור המבול אז נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו. ואפי' שלש טפחים של עומק המחרישה נטשטשו. וזהו טבעו בארץ שעריה. וגם אבד ושבר בריחיה. כי מלכה הנז' נטל שני ככבים מכימה, כמשז"ל על ועיש על בניה תנחם. וזה גרם כי 'מלכה ושריה' שהם נח ובניו, בגוים שלא יצאו מהם זרע כשר רק עד אברהם, רק היו גוים בניו, ואמ' אין תורה, שלא ניתנה תורה ע"י. גם נביאיה לא מצאו חזון מה'. שהרי כתיב וידבר אלקי' אל נח לאמ'. ואעפ"י שבאיזה מקומות נאמ' ויאמר ה' לנח. מ"מ ניתן לידרש, כמשאז"ל גדולי' רשעי' שמהפכין מדת הרחמי' למדה"ד. והנה כנגד זה אמר דודי לי ואני לו, הוא קלסני ואני קלסתיו כאילו הם דברי נח, אעפ"י שלא זכיתי שתנתן תורה ע"י, מ"מ דודי לי, הוא קלסני באומרו איש צדיק תמים היה בדורותיו. ואני קלסתיו ע"י שהיה מוכיח לבני דורו כמשז"ל, גם קלסתיו בצאתי מן התיבה ע"י הקרבן, ואז נאמ' וירח ה' ריח הניחוח. ואז"ל בזוה' שהם ג' ריחות, ריח הקרבן, ריח תפלתו, ריח מעשיו. הנה שהזכיר ריח תפלתו, שיש בה שבח והודאה אליו ית', כמשאז"ל לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל. ובזוה' ג"כ אמרו על פסוק טוב איש חונן ומלוה וכו'. ז"ל, ר' יוסי אמ' דא נח דכתי' איש צדיק. ר' יצחק אמ' דא שבת דביה פתח טוב, דכתי' טוב להודות לה'. ר' חייא אמ' כלא חד וכלהו מלה חדא אמרו עכ"ל. הנה שהשוה נח ליום ש"ק, שכל א' מהם נא' בו טוב, כמ"ש ר' חייא ואין הקש למחצה. וכמו שבשבת נאמ' בו להודות לה', כן בנח ג"כ. וזה לפי שהיה משבח אליו ית'. וזהו הוא קלסני ואני קלסתיו. עו' אמרו הוא קראני אחותי, כד"א אחותי רעיתי יונתי תמתי וכו'. אפשר שזה נאמ' על אברהם אשר בזמנו טבעו בארץ שעריה בדור הפלגה אשר פתחו דרך מבוא המגדל, כמ"ש בס' ברית מנוחה. וזה ע"י עשיית המגדל. והיתה כוונתם ללכת למעלה דרך שערי הטומאה, מה עשה הקב"ה, ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ. והמגדל היה שליש נשרף שליש נשקע וכו'. וא"כ טבעו בארץ שעריה, גם אבד ושבר בריחיה, אשר חשבו להסתר בהם כמ"ש, ונעשה לנו שם פן נפוץ וכו'. ועתה אדרבה ומשם הפיצם, 'מלכה ושריה' שהוא אברהם וכל הנלוים עמו, אשר הכתוב אומר עליהם נדיבי עמים נאספו. מ"מ היו בלא תורה, שלא ניתנה תורה ע"י. א"נ מלכה זה אברהם כנז', ושריה הם הנשמות והתולדות היוצאות ממנו, הלכו בגוים אין תורה, כי נגזר עליהם כמש"ה ידוע תדע כי גר יהיה זרעך. ולא ניתנה תורה ע"י, גם נביאיה לא מצאו חזון מה'. כמש"ה וארא אל אברהם וכו' ושמי ה' לא הודעתי להם. כמ"ש רש"י לא נכרתי להם באמתות שלי, שעליה נק' ושמי ה' וכו'. ועל זה אמ' דודי לי ואני לו, הוא קראני אחותי רעיתי יונתי תמתי כמשז"ל, אחותי זה אברהם שאחה את כל באי עולם לעבודתו ית'. ואנא אמרית ליה זה דודי וזה ריעי, כמשז"ל ריעך וריע אביך זה הב"ה, וריע אביך זה אברהם. והנה זכות האבות לא הועיל שתנתן תורה על ידם, אעפ"י שכל א' היה מכין עצמו לכך כמשז"ל, וביצחק ג"כ טבעו בארץ שעריה, שהם העינים כדמות שערים, ולהבין ולראות בהם, דשורייקי דעינא בלבא תלו. וביצחק נאמ' ותכהין עיניו מראות. מן הטעם שדרשו ז"ל סמוכים, שזה היה לסיבת עשן טפש. גם אמרו מראות בשכינה, ומ"מ עליו נאמר הנך יפה רעיתי, כמשאז"ל זה יצחק שרעה אותי על גבי המזבח, כלו' כי מצד עצמו הנה הוא ראוי לכל דבר, ואני אמרתי לו הנך יפה דודי אף נעים, וזה בשעה שאמ' אל תשלח ידך אל הנער. בודאי על זה נק' הקב"ה נעים, כמשאז"ל יש לך חיך מתוק מזה. וגם ע"ד משאז"ל על פסוק זה, אף שאתה מביא עלי נעים הוא. פי' אעפ"י שא"ל והעלהו שם לעולה, מ"מ נעים היה, שלא היה אלא לפנים, כדי לזכותו בעולם כמשז"ל. גם אמרנו למעלה בפסוק יפתי. זה יצחק שיפה אותי בשעה שנעקד ע"ג המזבח. וזהו הנך יפה רעיתי. וע"ד האמת אפשר לומ' ואני אמרתי לו הנך יפה דודי אף נעים. וידוע מאמרם ז"ל אף שאתה מביא עלי נעים הוא, למה שאתה מחזרני ומביאני לידי מוטב עכ"ל. ידוע כי יצחק נאחז בגבורה ולמתק דיניו צריך למתק אותו בשורשו ע"י הבינה, וכמו שעשה יעקב, ויבא לו יין. כמ"ש בזוה', דאתי ליה מרחיק. ופי' האר"י שהמשיך אותו מנ"ה שבבינה, וכמו שהבאנו אותו בפסוק ענה דודי וכו'. וע"ש כל מה שפירשתי במאמ' הזהר של פ'. וזהו שאמ' יצחק ואני אמרתי לו הנך יפה מצד היסוד, דודי שהוא יעקב הנאחז בת"ת שנק' דודי כידוע, וע"י היין והגבורה שהמשיך מלמעלה, וזהו אף שאתה מביא עלי מלמעלה, מן היין המשומר בענביו, מצד הבינה שהוא למעלה מן הגבורה, נעים הוא. שהוא ע"י יסוד הבינה שנק' נעים. וגם נק' הוא. ופי' ואמר למה שאת מחזירני ומביאני לידי מוטב, שנמרקה הגבורה עי"ז, ואז את הטוב נקבל, כי אין לך טובה יותר גדולה ממתוק הגבורות, ועפ"י הדרך שפי' למעלה בפסוק הנז' מאמ' הזוה' שאו' דיוסף חסידא טעים ליה וכו'. יפורש שאת מחזירני ומביאני לידי מוטב, פי' שמחזיר הגבורה למעלה ויוצאה ע"י היסוד הנק' טוב ומטיב, וזהו שנמתקה כנז'.
עוד או' המדרש הוא אמר לי אשריך ישראל מי כמוך, ואני אמרתי לו מי כמוך באלים ה' עכ"ל. אפשר לפרשו על יעקב אע"ה, וגם על ידו היה ראוי שנתנן התורה, ועל אומרו נסתרה דרכי מה'. לפיכך לא ניתנה תורה על ידו כמשז"ל, והנה מאמר 'נסתרה דרכי' הוא דומה למש"ה טבעו בארץ שעריה, כי עכירות הארץ מעכב את האדם להגיע אליו ית', והוא דומה ג"כ למשז"ל על נתיבותי עוה. ואז אבד ושבר את בריחיה, יעקב ויוסף שהיו הבריחים, וכמו שאו' מהר"א גלאנטי שפי' 'בריחיה' על יעקב ויוסף, אשר אלו ירדו בגלות, וזהו אבד ושבר בריחיה, ועי"ז מלכה ושריה, יעקב והשבטים הוכרחו לרדת בגלות כמ"ש. וזהו בגוים אין תורה. ומ"מ 'דודי לי' הוא אמר לי אשריך ישראל מי כמוך. ישראל סבא. עם נושע בה'. שהרי כתוב בו אנכי ארד עמך מצרים ואנכי אעלך גם עלה. ואני אמרתי לו מי כמוך באלים ה'. והנה אז"ל מי כמוך באלמים. וזה אפשר לומר על מה ששתק ה' ולא גלה לו מכירת יוסף למצרים, כי מלבד החרם שארז"ל. עו' אפשר לומר שהוא ע"ד מ"ש מהר"ם אלשיך על יוסף טעם שתיקותו, כי ראה היות צורך בדבר, להיות מרכבה לשכינה שקדמה וירדה למצרים כ"ב שנה קודם הגלות כדי להחליש כח השר כמבואר שם, וזהו מי כמוך באלים. פי' מי כמוך באלמים, ששתק ולא גלה ליעקב ירידת יוסף למצרים. והנה אח"כ ירדו למצרים, וקודם מיתתו של יעקב ויקרא אל בניו ובקש לגלות הקץ ונסתלקה ממנו שכינה, ועל אותה שעה נא' גם נביאיה לא מצאו חזון מה'. שנסתלק ממנו רה"ק. ומ"מ 'דודי לי ואני לו' הוא אמר לי ומי כעמך ישראל גוי א' בארץ. שהיתה מטתו שלימה, ועליהם נאמ' כל הנפש לבית יעקב וכו'. נפש א' בלבד, משא"כ בעשו נפשות ביתו כמשז"ל, וזה מפני שהם עובדים לאל אחד ית' שמו אכי"ר. ולתוספת חזוק וראיה לזה אמר ואני לו, ואני מיחדת שמו בכל יום פעמים שמע ישראל ה' אלקינו ה' א'. כמ"ש ג"כ באותה שעה שמע ישראל וכו'. ועי"ז חזרה השכינה אל יעקב.
עו' אמרו במד' לכשיהיה לי דבר לא תבעתי אלא בידו, שנ' ויהי בימי' הרבי' ההם וימת מלך מצרים. ולכשיהיה לו דבר לא תבע אותו אלא ממני ומידי, שנ' דברו אל כל עדת בני ישראל עכ"ל. הנה בהיות ישראל במצרים נכנסו במ"ט היכלות הטומאה כמשז"ל, וזהו טבעו בארץ שעריה. פי' נ' שערי הקדושה רובם טבעו בארץ, מפני שגברו מ"ט פנים טמא, וזה היה ע"י מה שבנו ערי מסכנות, שממשכנות את בעליהם, וזהו טבעו בארץ. והטעם מפני כי מלכה ושריה בגוים אין תורה שתגין עליהם, ואפילו אותם מעט דינים שניתנו להם ע"י ז' מצוות בני נח, לא היו שומרי' זולתי שבט לוי כמשז"ל. ומ"מ 'דודי לי' וע"י היסורים חזרתי למוטב ולא תבעתי דבר אלא בידו, שנ' ויהי בימים הרבי' ההם וכו' וימת מלך מצרים. ואז ויאנחו בני ישראל וכו' ותעל שועתם. והעיקר כי הרע מכלה את עצמו וסוף הטומאה לצאת, וכאשר נסתלקה הטומאה ומת וירד מגדולתו מלך מצרים, שרו של מצרים, אז עלתה תפלתם לפניו ית', כמו שפי' על פ' זה, ואז נאמ' אל תשמחי אויבתי לי וכו' כי אשב בחשך ה' אור לי. וע"י מה שנגלה הוא ית' בכבודו ובעצמו, בכל אלקי מצרים עשה שפטים, ונשאו שערים ראשיהם. וכמשז"ל מיד גלו צדיקי' את ראשם שהיה מכוסה, ולמען יקבלו עליהם עול תורה צוה להם ענין קרבן פסח, וזהו דברו אל כל עדת בני ישראל. ולפי דרכו רמז לנו המדרש איך פסל כל האומות ובחר בישראל, וזהו כשהיה לו דבר לא תבע אלא ממני ולא מהאומות. ומביא ג"כ ראיה מהפסוק דבר אל בני ישראל ולא אל האומות, וע"י המצוות שניתנו להם וקיימו במצרים דם פסח ודם מילה, יצאו משם והתחילו ליכנס בתוך הקדושה, ואח"כ חזרו וימרו על ים בים סוף. ואז נסתם הפתח של הקדושה שהתחיל להפתח וחזר שרו של מצרים לקדמותו, וזהו טבעו בארץ שעריה. וזהו והנה מצרים נוסע אחריהם כמשז"ל, זה עוזא שרו של מצרים שבא לסייע את המצריים, ואז 'דודי לי' כשהיה לי דבר לא תבעתי אלא בידו, שנ' ופרעה הקריב וכו' ויזעקו בני ישראל אל ה'. וחזרו בתשובה, ועי"ז 'ואני לו' כשהיה לו דבר לא תבע אלא ממני, שנ' דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה עכ"ל. זה דומה למה שאמרו על הים זה אלי ואנוהו, כמ"ש אונקלוס ואבני ליה מקדש קדמוהי. וזהו כנגד ויזעקו בני ישראל אל ה'. נאמ' ויקחו לי תרומה. וכן במעשה העגל הנה קודם מעשה העגל נאמ' אני אמרתי אלקים אתם, והיה ראוי שיזדכך חומרם ויכנסו לג"ע ויהיו רוחניים ויקיימו התורה והמצוות ברחניות, ע"ד מ"ש באדה"ר ויניחהו בג"ע לעבדה אלו מ"ע, ולשמרה אלו מל"ת. ועתה אכן כאדם תמותון, ונשארו חמריים. וזהו טבעו בארץ שעריה, ומ"מ דודי לי ואני לו. ותקן כנגד זה מלאכת המשכן. ואפשר שזהו נרמז במדרש, שנ' ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם. שהם הערב רב שהטעו את ישראל ואמרו אלה אלקיך ישראל, וישראל טעו אחריו, הגם כי כוונתם היתה לשמים. וזהו ויצעקו בני ישראל אל ה' ולא אל העגל, אבל מ"מ להיות כי מצרים היה נוסע אחריהם, לזו טעו אחריו, ובפרט כמו שכתוב בס' ציוני, שהיה במצרים מכשף א' ושמו אופי"ש, והיה מעלה מן היאור דמות שור ע"ש. והתיקון לזה. וכשהיה לו דבר לא תבא אלא ממני, שנ' ויקחו לי תרומה ועשו לי מקדש. שהוא כנגד מעשה העגל. וסוף דבר עדיין אנו צריכים לדברי הזוה' פ' שמות ז"ל, דודי לי ואני לו, הוא בחר בי ואני בחרתי בו. הרועה בשושנים, הוא רועה בשושנים אעפ"י שהקוצים סביב להם, ואין אחר יכול לרעות בשושנים כמותו עכ"ל. וא"כ אעפ"י שטבעו בארץ עיפתה שעריה, ומלכה ושריה בגוים אין תורה, מ"מ הנה 'דודי לי' הוא בחר בי אפי' בהיותי במצרים בין האומות, וכמשאז"ל אתי מלבנון כלה אתי. מטיט ולבנים וכו'. והוא רועה בשושנים, אעפ"י שהקוצים סביב להם, כי הנה הם בגוים אין תורה, מ"מ במרעה טוב הנה הוא רועה את ישראל, וזהו בשושני', אעפ"י שהקוצין סביב להם. והטעם הוא ג"כ כמשז"ל במד' שלבם רך כשושנים. והוא כמ"ש כי ישראל הם רחמנים בני רחמנים. ויש בהם גומלי חסדים וחפצים להטיב, אלא ששאור שבעסה מעכב, וע"י היסורים נכנע לבבם הערל ולבם רך עליהם, והאדום נהפך ללבן, כמ"ש בס' הזוהר פ' שמות כנז'.