רמב"ן על ויקרא כה ז
<< | רמב"ן על ויקרא • פרק כ"ה • פסוק ז' |
• א • ב • ג • ה • ו • ז • ט • י • יא • יב • יד • טו • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כט • לג • לה • לו • לז • מ • מז • מח •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְלִ֨בְהֶמְתְּךָ֔ וְלַֽחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּאַרְצֶ֑ךָ תִּהְיֶ֥ה כׇל־תְּבוּאָתָ֖הּ לֶאֱכֹֽל׃
"ולבהמתך ולחיה" -
"אם חיה אוכלת, בהמה לא כל שכן, שמזונותיה עליך; ומה תלמוד לומר "ולבהמתך"? - הקיש בהמה לחיה: כל זמן שחיה אוכלת מן השדה - אתה מאכיל לבהמתך מן הבית; כלה לחיה מן השדה - כלה לבהמתך מן הבית"; לשון רש"י מתורת כהנים (פרק א ח). והכילוי הזה, לא פירש הרב מהו. וענינו, שיכלה הפירות אחר זמן מביתו להפקירן, והוא "ביעור שביעית" שהזכירו חכמים בכל מקום. ואין הענין שיהיו הפירות אחר זמן הביעור אסורין בהנאה ובאכילה, ויהא מחויב לאבדם; ולא מנו חכמים במשנה (סוף תמורה) פירות שביעית לא מן הנשרפים ולא מן הנקברים. ואינו אלא שהוא צריך לבערם מרשותו ולהפקירם לעניים ולכל אדם, כענין (דברים כו יג): "בערתי הקדש מן הבית". וכן שנינו (משנה שביעית ט ח): "העניים אוכלין אחר הביעור אבל לא העשירים, דברי ר' יהודה. רבי יוסי אומר: אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור". ופירוש "עניים" - כל שלקטו הפירות משדות של אחרים מן ההפקר; ו"עשירים" - בעלי השדות עצמן, שלקטו אותן מן השדות שלהם בהפקרם. ורבי יהודה אסרן להם מדבריהם, מפני חשד; ורבי יוסי מתיר, והלכה כדבריו.
ושנו בתוספתא (שביעית פ"ח ה"א-ה"ד) "בראשונה היו שלוחי בית דין מחזרין על פתחי עירות; כל מי שמביא פירות לתוך ידו, היו נוטלין אותן ממנו, ונותנין לו מזון שלש סעודות, והשאר מכניסין אותו לאוצר שבעיר. הגיע זמן תאנים, שלוחי בית דין שוכרין פועלים ועודרים אותן ועושים אותם דבילה וכו'. הגיע זמן זיתים, שלוחי בית דין שוכרין פועלים ומוסקין אותן ועוטנין אותן בבית הבד וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותם באוצר שבעיר. הגיע זמן ענבים, שלוחי בית דין שוכרים פועלים ובוצרים אותם ודורכים אותם בגת וכונסים אותם בחביות ומכניסין אותם באוצר שבעיר. ומחלק להן מהן בערבי שבתות, כל אחד ואחד לפי ביתו. הגיע שעת הביעור, עניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים, דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר: אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור. ר' שמעון אומר: עשירים אוכלין מן האוצר אחר הביעור. מי שיש לו פירות שביעית, והגיע שעת הביעור - מחלק מהן לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו, ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר: 'אחינו בית ישראל, כל מי שצריך ליטול יבא ויטול'. וחוזר ומכניס לתוך ביתו, ואוכל והולך עד שעה שיכלו." כל זה שנוי בתוספתא. ולמדנו מפורש, שאין ביעור אלא לבער הפירות מרשותו ולהפקירם. ועשו להם תקנות מדבריהם: בראשונה היו בית דין עושין אוצר בכל עיר ועיר, מתחילת יציאת הפירות היו נוטלין אותם מיד מביאיהן ומכניסין אותן לאוצר. וכשיבא זמן לקיטת כל אותו המין, כגון שבא זמן של (קציר) ועת הבציר הגיע, בית דין שוכרים פועלים, ובוצרין ומוסקין ולוקטים כל אותו המין, ודורכים ומוסקין בגת ובבית הבד כדרך שאר השנים, ונותנים לאוצר שלהן. ואלו הפירות המכונסים לאוצר בית דין אינן צריכין ביעור, אחר שכבר מבוערין הם מן הבית. ואחד עניים ואחד עשירים מותרין לאחר הביעור לקבל מהם מיד בית דין ולאכלן. וכל זו התקנה והטורח של בית דין, מפני חשד שלא יבאו לעכבם או לעשות מהם סחורה.
וכשאין אוצר בעיר ולא בית דין, והפירות ביד המלקט אותם מן ההפקר, הוא צריך לבערם מן הבית בשעת הביעור, ומפקירם על פתח ביתו, ואוכלין והולכין לעולם. וזו היא שביעית שאוסרת במינה במשהו (משנה שביעית ז ז) לביעור, כמו שמוזכר במסכת נדרים (נח), מפני שיש לה היתר בביעור מביתו.
ומצאתי לשון רש"י שכתב במסכת פסחים (נב ד"ה משום) "וזהו ביעורם, שמפקירם במקום דריסת רגלי אדם ובהמה". אולי חשב הרב שצריך שיהא מפקירם גם לחיה ולבהמה, לקיים בהם (שמות כג יא): "ואכלו אביוני עמך", (ויקרא כה ז): "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך", והפליג. ומכל מקום, אינן נאסרין באכילה כלל. וכבר שנו בתוספתא (שביעית פ"ז ה"ג), שביעור שביעית כביעור מעשר שני, לא שיהא בהם חילוק באיסור אכילה.
והרב רבי משה (רמב"ם הלכות שמיטה ויובל ז ג) והרבה מן החכמים סבורין שהביעור אוסר לגמרי, וטעונין שריפה, או מפזר וזורה לרוח או מטיל לים; ואינו כן, כמו שנתבאר. אבל אם עכבם בביתו אחר הביעור כדי לאכלן, אסורין הם באכילה לגמרי, וזו היא שביעית שאוסרת בנותן טעם לאחר הביעור (משנה שביעית ז ז), שאין לה מתירין.
ואפשר שהאיסור הזה מדבריהם הוא, ואולי אפילו הביעור כולו חומר מדברי סופרים, והברייתות השנויות בתורת כהנים בענין הביעור אסמכתא מדרבנן. ועל דרך זו תתפרש יפה משנת (משנה שביעית ט ה): "הכובש שלשה כבשים בחבית אחת וכו'", וכן משנת (משנה שביעית ו א): "שלש ארצות לשביעית", דקתני "כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל עד כזיב לא נאכל ולא נעבד; כל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד", הקלו באכילה לאחר הביעור יותר מן העבודה.
והוזכר בירושלמי (ירושלמי שביעית ט#הלכה ו גמראַ) "חד בר נש הוה חשיד על שמיטתא. אמר לאתתיה 'אפקין חלתא', אמרה ליה 'ההוא גברא חשיד על שמיטתא ואמרת אפקין חלתא?' אמר לה 'חלה דבר תורה, שביעית מדרבן גמליאל וחביריו'". אותו ריקה היה חשוד לעכב פירות שביעית ולאכלן אחר הביעור, ואמר שאיסור אכילת הטבל מן התורה, והביעור ואיסור אכילת פירות שביעית אחר הביעור מן רבן גמליאל וחביריו. או שהביעור מן התורה, ואיסור האכילה מדבריהם. ולא היה חושש אלא שלא יאכל אסורי תורה. וכיון שהזכירו חכמים דבריו, נראה שהם אמת. או שמא אותו רשע סבר כדברי רבי, דאמר (מועד קטן ב ב): "בשתי שמיטות הכתוב מדבר, ושביעית בזמן הזה דרבנן",אף על פי שחלה דאורייתא.