רמב"ם על כלים כא
ראו גם נוסח המשנה כלים כא רמבם
כלים פרק כא
[עריכה]נבאר השמות מזאת ההלכה, ואחר נגיד ענייניה.
ונאמר כי האורגים יעמידו להן שתי קורות, אחד ממעל להן ועליה כרוך השתי, והשניה קרובה לארץ וכל מה שיארגו מן הבגד כרוך עליה, והשתי נמשך בין שתי הקורות. שם הקורה העליונה נקרא כובד העליון, ושם השפלה כובד התחתון.
ונירים - הן חוטין הארוגים על הקנה, אשר בעבורן יגבהו קצת החוטים, ויעשו דרך ילך בו האריג בחוט.
וקירוס - הוא כמו מסרק, אשר יכו בו האריגה ויחברו בו החוטים.
וחוט שהעבירו על גבי הארגמן - הוא החוט הנדבק ביריעה, כוונת הרוקם להעזר בו בהתכנס רקם היריעה בארגמן.
וכאשר השליך האורג החוט והכה במסרק, ונשאר קצת החוט היוצא משפת היריעה, וזה החוט יקרא עירה מעניין תלייה, לפי שה"עירה" הוא הנתלה הדבק.
ואם היה כוונת האורג שיעזוב זה החוט יוצא משפת הבגד וישליך חוט אחר זולתה, הוא עירה שאינו עתיד להחזירה.
ואם היה כוונתו שישוב זה החוט בעצמו באריגת הבגד מהצד האחר, כמו שיעשה האורג תמיד שהוא ישוב החוט מיד ליד, הנה זה החוט יקרא עירה שהוא עתיד להחזירה.
ונפש המסכת - הוא חוט הערב, אשר ילך בתוך האריגה בין חוט השתי, קודם שיכה במסרק ויחבר אותו אל הארוג מהבגד.
ובשתי העומד - הוא השתי הנמשך בין שתי הקורות.
וכפול שהעבירו על גבי ארגמן - הוא חוט המוכפל המחובר ביריעה, אשר ירקום בו הרוקם עם הארגמן.
ועימה - הארג אשר באורך המסרק אשר עליה המטווה כפול, ולזה תקרא "אל-ריבה" "עימה" לכפילת הפשתן עליה.
ועם זה המטווה אשר על המסרק, יאמר צמר שעל העימה, ובתנאי שיהיה גם כן מחובר בארג.
ואשויה - הכוש אשר עליו המטווה אשר ירקמו בו והוא מחובר בבגד.
ופיקה - כוש קטן יוכפל עליו המטווה עד שישוב ויאריך מה שנשאר.
וכל זמן שנשאר מהמטווה כפול על הפיקה הוא אמרו עד שלא פרעה. וכאשר הוסר המטווה ממנה עד שנתגלה ונראה, הוא אמרו משפרעה. ו"פרעה" הוא הגילוי "כי פרעה אהרן"(שמות לב, כה).
וזהו באור אלו השמות.
ואמנם עניין זאת ההלכה הוא מה שאפרש. וזה שהשורש אצלנו שלא יטמא בשאר טומאות זולת הצרעת אם לא הארוג לבד, למאמר יתברך "או בגד או עור"(ויקרא יא, לב) עד שיהיה בגד, ואמרו "מה בגד טווי ואריג, אף כל טווי ואריג". ואם היה הבגד בעת אריגתו ונטמא ממנו במת כבר נטמא, וכבר בארנו דין בגד שנטמא במת מהו בפתיחת דברינו.
ואמרו כי כאשר יגע באחד מכלי האריג הטומאה, או בחוטין הנדבקים באריגה, כדין אשר יגע בדבר המחובר חיבור חזק נטמאה, וכאילו כבר נגע בבגד שנטמא. ודן לאשר נגע במה שהוא חוץ לבגד הארוג ואינו מחובר בו כמו העץ והנייר והמסרק, או במה שהוא מחובר אבל הוא בלתי נאות עליו כמו עירה שאינה עתיד להחזירה, שהוא כמי שלא נגעו בבגד שנטמא במת:
הכוונה בזאת ההלכה כמו כוונת אשר לפניה. ולזה שהוא יאמר כי כאשר נטמאה העגלה או המחרישה או הדברים המחוברים בהן, יחשב כמו הדבר אשר נטמא.
וכבר בארנו בפרק ארבעה עשר מזאת המסכתא העול והקטרב שהן מכלי העגלות, וציירנו זה.
ועין - הוא הטבעת אשר תעשה מהבגד הנכנס בצוואר הבהמה כדי שלא תתנגע בקצות הקטרב.
ועבות - הדבר אשר ימשיכו בו העגלה ותתקשר בהן.
וחרב - עץ דמיון סייף, ניתן בעץ המחרישה מחובר בו, והוא אשר בו יחזיק המחרשת בידו.
ובורך - הוא עץ המעוות אשר ירכיבו בו, והוא דומה למרכב האדם, והוא אשר יתפשט עם שטח הארץ ולזה תקרא "בורך".
ויצול - הוא בית יד המרכב במחרישה אשר יטה בה המחרישה כאשר ירצה, והוא נגזר מתרגום "לא תטה"(שמות כג, ו) אשר הוא "לא תצלי".
ועין של מתכת - טבעת ברזל.
ולחיים - שני עצים בקצה העול.
ועיראין - "אל-עלאקאת".
ואין הלכה כרבי יהודה:
תמונת המגירה מפורסמת ממה שאבאר.
שני עצים הניצבים אשר יחזיקו היד בכל אחד מהן בעת שינסרו, יקרא כל אחד מהן יד מגירה.
וחוט השיער אשר יקשרו בו המגירה בעליוני שני העצים הניצבים, הוא אשר יקרא חוט ומשיחה, לפי שהוא כבר היה חוט, וכבר היה משיחה.
והעץ הארוך אשר באמצע אלו שני העצים, והוא על אורך ברזל המגירה, הוא אשר יקרא אמה.
וכן בקצות הברזל שני עצים נמשכים קטנים יקראו סניפין.
והן יסבבו בשני העצים הניצבים בעץ שלישי וגם כן מחודד, יפתלו בו החוט אשר ממעל שני העצים עד שתתקיים ותתחזק קצתו בעץ האמצעי הנקרא "אמה", וזה כולו מבואר מצורת המגירה.
ומכבש של חרש - הוא כלי אשר יעמידו בו הנגרים העצים העקומים.
וקושטנית - קשת המקבת שאוחז ידו עליו בעת שנוקב.
ומסר גדול - צורתו גם כן ידועה, וזה שיעשה מרובע ארוך מעץ דק והמגירה באמצע, וזה המרובע יקרא מלבן של מסר הגדול.
ואמרו ביתר ובקשת - ירצה בו אם נטמא החץ והוא על הקשת, הנה אשר יגע ביתר או בקשת טהור, והוא אמרו אף על פי שמתוחה טהורה, ואף על פי שהיתה הקשת דרוכה והחץ בו.
ואישות - מין מהחגב, והיא בריה שאין לה עיניים כמו שביארנו במועד, ותהיה גם כן [נצודית] בקשת ויתר ובו חץ ברזל.
ואמר כי כאשר נטמא חץ הברזל הנה המצודה טהור, לפי שלא יתחבר בין החץ והקשת.
ורבי יהודה אומר, שכל מה שתהיה בקשת מיתר, הנה המצודה כולה תטמא בהטמאות החץ.
ואין הלכה כרבי יהודה:
משנה כלים, פרק כ"א:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב