רי"ף על הש"ס/ברכות/דף ג עמוד א

<< · רי"ף על הש"ס · ברכות · דף ג עמוד א · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

כגאולה אריכתא דמיא. ובתפילת שחרית נמי בעי למסמך גאולה לתפילה, ואף על פי שבתחילה אומר "ה' שפתי תפתח" (תהלים נא), כיוון דתקינו רבנן "ה' שפתי תפתח" בתפילה - כתפילה אריכתא דמיא.

אמר רבי יהושע בן לוי: אף על פי שקורא אדם קריאת שמע בבית הכנסת, מצוה לקרותה על מיטתו. ודווקא פרשה ראשונה, כדאמרינן בפרק הרואה.

^ף0051אמר רב נחמן (בר יצחק): אם תלמיד חכם הוא, אינו צריך. אביי אמר: אף תלמיד חכם בעי למימר חד פסוקא דרחמי, כגון "בידך אפקיד רוחי". אמר רב אשי: כל הקורא קריאת שמע על מיטתו, כאילו אוחז חרב פיפיות בידו, שנאמר: "יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם" (תהלים קמט א).

גרסינן בפרק ידיעות הטומאה, שיר של פגעים בכנורות ובנבלים ובתופים, ואומר "יושב בסתר עליון" וגו' עד "כי אתה ה' מחסי", ואומר "ה' מה רבו צרי" עד "לה' הישועה" וגו'. רבי יהושע בן לוי מסדר להו להני קראי וגאני. היכי עביד הכי? והאמר רבי יהושע בן לוי: אסור להתרפאות בדברי תורה! להגן שאני.

^ף0052תניא, אבא בנימין אומר: כל ימי הייתי מצטער על שני דברים; על תפילתי שתהא סמוכה למיטתי, ועל מיטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום. אמר רבי חמא בר חנינא ואי תימא רבי יצחק: כל הנותן מיטתו בין צפון לדרום, הוויין לו בנים זכרים, שנאמר: "ממתים ידך ה' ממתים מחלד חלקם בחיים וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים" וגו' (תהלים יז).

תניא, אבא בנימין אומר: שנים שנכנסו לבית הכנסת להתפלל, וקדם אחד מהם והתפלל ולא המתין לחבירו ויצא - טורפין לו תפילתו בפניו, שנאמר: "טורף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ ויעתק צור ממקומו" (איוב יח). ואם המתין לו, מה שכרו? ^ף0053אמר רבי חנינא: זוכה לברכות הללו, שנאמר: "לוא הקשבת למצוותי ויהי כנהר שלומך" וגו' (ישעיהו מח). הא פירשוה רבנן ואוקמוה בתפילת ערבית, שאם הניחו יחידי ויצא - חוששין שמא יבוא לידי סכנה, לפיכך צריך להמתין לחבירו עד שיסיים את תפלתו.

^ף0054תניא, אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח, עד שסיימתי את תפילתי. וכשסיימתי את תפילתי אמר לי: "שלום עליך רבי". אמרתי לו: "שלום עליך רבי ומורי". אמר לי: "בני, מפני מה נכנסת לחורבה זו?" אמרתי לו: "להתפלל". אמר לי: "היה לך להתפלל בדרך". אמרתי לו: "מתיירא הייתי שמא יפסיקוני עוברי דרכים". אמר לי: "היה לך להתפלל תפילה קצרה". באותה שעה למדתי^ף0055 ממנו שלושה דברים: למדתי

תלמידי רבנו יונה

הראשון, ולא הוי הפסקה בין גאולה לתפילה, דכיוון שמתחילה אדעתא דהכי קבעוה חובה, לא מקרי הפסקה.

כיוון דתקינו רבנן "ה' שפתי תפתח" בתפילה, כתפילה אריכתא דמיא — פירוש: זה הפסוק דבוק עם הפסוק שאחריו, שאומר: "כי לא תחפוץ זבח ואתנה" וגו', ואמר אותו דוד כשהיה מתפלל על חטא בת שבע שחטא בו במזיד, ועל המזיד אין מביאין קרבן, שאין קרבן בא אלא על השוגג. ועל כן היה מתפלל לבורא: תסייעני שאוכל לכוון בתפילתי ולספר מעלליך, כדי שתהא תפילתי מקובלת; שכיוון שלא תחפוץ זבח על המזיד, תהיה תפילתי כפרה במקום הקרבן.

ועכשיו גם כן שאין לנו בית המקדש, ואין אנחנו מקריבין קרבנות, אנו אומרים אותה על אותו עניין, שתהיה תפילתנו מקובלת ורצויה במקום זבח וקרבן. ומפני שנתקן על עניין התפילה, אמרו דכתפילה אריכתא דמיא. מפי מורי הרב נר"ו.

שנאמר יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם — פירוש: אף על פי שהצדיקים אינם רודפים אחר הכבוד, כי הקנאה והאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם (אבות סוף פרק ד), כלומר מן העולם הבא; – אין זה הכבוד שלהם, אלא כבוד הבורא יתברך, כמו שאמר בסוף המזמור: "הדר הוא לכל חסידיו^ת0051". ואותה הרוממות – כמו חרב פיפיות לשמרן מן המזיקין ולעשות נקמה בגוים.

ואם תלמיד חכם הוא אינו צריך — משום דתורתו משמרתו, וכדאמרינן בפרק קמא דב"ב. ומאי דאמרינן (דף נד:): "שלושה צריכין שימור: חולה, חיה, חתן וכלה, ויש אומרים: אף תלמיד חכם בלילה" – זהו כשעומד יחידי באישון לילה ואפילה.

שיר של פגעים בכנורות ובנבלים ובתופים וכו' — פירוש: כשקידש עזרא את ירושלים, היו הולכים סביבות העיר ואומרים שיר זה, להבריח הפגעים והמזיקין. והיו אומרים אותו בשמחה ובשירים. ומפרש ואזיל, שאותו "שיר של פגעים" הוא "יושב בסתר עליון". ולא גרסינן "ואומר" אלא "אומר", דפירושי הוא דקא מפרש מהו "שיר של פגעים".

והאמר רבי יהושע בן לוי: אסור להתרפאות בדברי תורה וכו' — מתוך כך הקשה בכאן ולא הקשה לגבי קריאת שמע שעל מיטתו, מפני שאלו הפסוקים אינו אומר אותן לעולם לשם חובה, והם של שמירה, ונראה כמו שמתרפא בדברי תורה; אבל בקריאת שמע, שדרך הוא לאומרו לשם חובה, אינו נראה כמתרפא בדברי תורה.

על תפילתי שתהא סמוכה למיטתי — ומיירי בתפילת שחרית, שאין לו לעשות שום מלאכה קודם שיתפלל. דאי בתפילת ערבית, צריך שיתפלל אותה לכתחילה ביציאת הכוכבים קודם שיאכל וישתה, כדכתיבנא לעיל. ורש"י פירש, שהיה נזהר דאפילו לקרות [בתורה צ"ל] לא היה רוצה אחר שעלה עמוד השחר עד שיתפלל. ואומרים רבני צרפת ז"ל, שלא מצינו בשום מקום שהלימוד יהא אסור. ואפילו לדברי רש"י ז"ל אין לאוסרו אלא כשלומד לעצמו, מפני שיכול להתפלל תחילה ולחזור ללימודו אחר כך; אבל במי שמלמד לאחרים ודאי מותר, כיוון שהשעה עוברת, דזכות הרבים דבר גדול הוא, ואם לא ילמדו עכשיו – יתבטלו ולא יוכלו ללמוד אחר כך. שכן מצינו (ברכות יג ב) ברבינו הקדוש ז"ל, שהיה מלמד לתלמידיו, וכשהיה מגיע זמן קריאת שמע, היה מעביר ידיו על עיניו וקורא קריאת שמע וחוזר ללימודו, ואחר כך היה מתפלל, ולא היה חושש אף על פי שהיה מגיע התחלת זמן התפילה, ולא חיישינן שמא ישכח ותעבור השעה, דכיוון שהתפילה דרך הוא להתפלל אותה בכל יום, יתן אל ליבו הדבר ויזכור ויתפלל.

כל הנותן מיטתו בין צפון לדרום הויין ליה בנים זכרים שנאמר וצפונך תמלא בטנם — ואין זו ראיה, דוודאי אינו לשון צפון, אלא סימן לזכר בעלמא. וכן הרבה פסוקים שמביא אינן אלא לסימן. ואומרים שהטעם הוא, מפני שהמנורה היתה בדרום, ושולחן בצפון, והשולחן כנגד העושר, והמנורה כנגד התורה, כדכתיב: "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו כג), וכדאמרינן (בבא בתרא כה ב): הרוצה להתחכם, ידרים; והרוצה להתעשר – יצפין, וסימנך: שולחן בצפון, מנורה בדרום.

ועדיין הדבר סתום, דמה טעם הוא לומר שבעבור זה יזכה לבנים זכרים? ואומר מורי הרב נר"ו, שהחכמים נתכוונו בזה לומר שקודם שישמש מיטתו שיזכור השולחן, שהוא כנגד העושר, והמנורה שהיא כנגד התורה, ויתפלל על בניו שיהיו מצליחים בתורה ושיהיה להם עושר, כדי שלא יצטרכו לבריות. והתפילה שמתפלל קודם ההריון היא מועילה יותר מהתפילה שמתפלל אחר כך, מפני שבשעת ההריון גוזרין מה יהיה משפט הנער ומעשהו, כדאמרינן (נדה טז ב): מלאך הממונה על ההריון וכו', ואומר: טיפה זו עשיר או עני, טיפש או חכם. ואף על פי שהתפילה מבטלת המזל, כמו שאמרו (שבת קנו א): "אין מזל לישראל", ורצונו לומר שאינן תלויין במזלם, שאם זכו, אף על פי שמזלם קשה – הזכות מבטלת אותו; אפילו הכי, כדי לבטל הגזירה צריך תפילה ותחנונים יותר. אבל כשהיה קודם הגזירה, אין צריך להרבות בתפילה כל כך, ולפיכך נתנו זה הסימן, שיתפלל על בניו קודם תשמיש שיגיעו לאלה השתי מעלות גדולות, ומתוך כך גם כן יזכור זה ויקדש עצמו בשעת תשמיש ויחשוב באשתו, כדי שיהיו בניו ראויים.

שניים שנכנסו לבית הכנסת להתפלל וכו' — והוא הדין אם נכנסו בני אדם הרבה לבית הכנסת, אף על פי שלא נכנסו ביחד, שאותם שנשארו אחרונים יש לאחד להמתין לחבירו. מיהו אם נכנס יחידי בשעה שלא יוכל לסיים עמהם תפילתו, אין חבירו חייב להמתין לו, דכיוון שרואה שלא יוכל לסיים עמהם, ונכנס – איגלאי מילתא דאדעתא דהכי נכנס ואינו מפחד אם יישאר יחידי. וכי אמרינן שחבירו חייב להמתינו, דווקא בשאינו מאריך בדבר אחר אלא בתפילתו; אבל אם הוא מאריך בבקשות ובדברים אחרים, אין חבירו חייב להמתינו בשום עניין.

טורפין לו תפילתו בפניו שנאמר טורף נפשו באפו — פירוש נפשו – תפילתו, מלשון "ואשפוך את נפשי" (שמואל א א טו). ונפרעין ממנו מדה כנגד מדה: כמו שהוא טורף לתפילת חבירו, שמתוך שהניחו יחידי – נטרפה תפילתו, כך טורפין תפילתו, שלא תהיה תפילתו מקובלת.

לוא הקשבת למצְוֹתָי — יש מפרשים מלשון 'צות', רוצה לומר חבורה, כלומר: אם היית ממתין ל'מצותי', והם לאותן שעושין לי חבורה, היית זוכה לכל זה. ואומר מורי הרב נר"ו שנוכל לפרשו מלשון מצוות כמשמעו, ורוצה לומר: אם היית אתה מקיים שתי מצוות, שהיית מתפלל כראוי^ת0052 וממתין אחר כך לחבירך עד שיתפלל, היית זוכה לכל זה.

הא פרשוה רבנן ואוקמוה בתפילת ערבית וכו' — כתב רבינו חננאל, שבימיהם היו הבתי כנסיות חוץ לעיר, ומתוך כך, אם מניחו יחידי, שמא יסתכן מהמזיקים שמצויין שם יותר. ונראה דאפילו בבתי כנסיות שבעיר יש זה הדין, שדרך העולם, כשאדם עומד יחידי בתפילה, תפילתו מתבלבלת.

היה לך להתפלל תפילה קצרה — אין לפרש שתפילת "צרכי עמך ישראל מרובין" קאמר, מפני שתפילה שתפילה זו אין מתפללין אותה אלא במקום סכנה, כדתנן (ברכות כט ב): המהלך במקום גדודי חיות ולסטים, אומרים: "צרכי עמך ישראל מרובין", והכא ודאי לא איירי במקום סכנה, שלא אמר: "מתיירא הייתי מפני סכנה", אלא "שמא יפסיקוני עוברי דרכים". הלכך, אף על פי שבכל מקום שאומר בברכות "תפילה קצרה" – רוצה לומר תפילת "צרכי עמך ישראל מרובין", הכא על כרחך אית לן למימר שתפילת "הביננו" קאמר. כך פירש רבינו יצחק הזקן ז"ל. ומכאן היה למד שאין אומר "הביננו" אלא בדרך, שמפני שהיה בדרך – אמר לו "היה לך להתפלל תפילה קצרה", דמשמע שאם לא היה בדרך, לא היה לו להתפלל אלא תפילת שמונה עשרה שהיא ארוכה יותר. ומביא עוד ראיה, מדקאמר לקמן בפרק תפילת השחר: מה בין הביננו לתפילה קצרה? "הביננו" – כי מטי ליישוב לא צריך לצלויי; תפילה קצרה – כי מטי ליישוב צריך לצלויי. דמשמע שאין אומרים הביננו אלא בדרך. ומה שאמרו: כל השנה כולה מתפלל אדם "הביננו", חוץ מימות הגשמים – אינו רוצה לומר בבית הכנסת, אלא בדרך. וכן נראה

הערה ת0051: [הללויה]. (הגהות הב"ח)

הערה ת0052: נראה לענ"ד שרומז לומר, שאם סיים הראשון ומיהר לברוח בעוד השני מאריך בתפילה, כנראה שלא השני מאריך יותר מדיי, אלא הראשון קיצר יותר מן הראוי ולא כיוון כראוי בתפילתו כפי הצורך, שכן תפילה צריכה מתינות ויישוב הדעת, והיה לו להאריך ולסיים גם הוא יחד עם השני, או לפחות לא היה לו להיות בהול לברוח בעוד השני מתפלל. נ.

רש"י (ליקוטים)

להגן שאני — כלומר: אין זה קרוי להתרפאות, שאינו כי אם להגן מן המזיקים.

על תפילתי שתהא סמוכה למיטתי — כל ימי נזהרתי שלא לעשות מלאכה ושלא לעסוק בתורה מיד כשעמדתי ממיטתי, עד שאקרא קריאת שמע ואתפלל.

בין צפון לדרום — ראשה ומרגלותיה, זה לצפון וזה לדרום. ונראה הטעם, לפי שהשכינה במזרח או במערב, לכך נכון להסב תשמישו לרוחות אחרות.

לוא הקשבת — לשון המתנה הוא.

למצוותי — ^ר0051 שציויתיך לגמול חסד זה לזה.

ושמר לי — המתין לי, כמו: "שמור לי בצד ע"ז פלונית" (סנהדרין סג ב).

תפילה קצרה — ^ר0052

הגהות הב"ח

הערה ר0051: בשביל מצוותי.

הערה ר0052: הביננו.

המאור הקטן

השגות הראב"ד

מלחמות ה'

שיטת ריב"ב

שלטי הגיבורים

א. כגאולה אריכתא דמיא — כתב הרא"ש ז"ל: ותימה על מנהגנו, שאנו מפסיקין בערבית בפסוקי יראו עינינו וקדיש? ואין לומר דסבירא לן כרב, דאמר לקמן בפרק תפילת השחר: "תפילת ערבית רשות", ולכן אין אנו חוששין לסמוך; אם כן, רבי יוחנן דמצריך לסמוך סבירא ליה דהיא חובה, ורב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. ושמא גם רבי יוחנן סובר כמו רב, אפילו הכי מחייב לסמוך. ומנהג זה נהגו אותו ההמון, לפי שבימיהם הראשונים היו בתי הכנסיות שלהם בשדות והיו יראים להתעכב שם עד אחר תפילת ערבית ותיקנו לומר פסוקים אלו, שיש בהן י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות של שמונה עשרה, ותקנו אחרי כן ברכת יראו עינינו וקדיש. והשתא נמי שמתפללין ערבית בבית, לא נתבטל המנהג הראשון. מכל מקום אין להפסיק בדברים אחרים, אלא כמו שנהגו, עד כאן לשונו. וטור סימן רל"ו כתב: יש מן הגדולים שנהגו שלא לאמרם, עד כאן.

ב. ודווקא פרשה ראשונה — רב עמרם והרי"ץ גיאת וריב"א ורש"י פליגי על זה, וסברי דקריאת שמע שעל המיטה הוא העיקר, וצריך לקרות כולו, וגם צריך לברך אשר קדשנו בצוותיו וציוונו על קריאת שמע.

לשון רבינו ישעיה ז"ל: אף על פי שאדם קורא קריאת שמע בבית הכנסת, מצוה לקרותה על מיטתו. וקורא פרשה ראשונה בלבד כמו שמבואר בפרק אחרון, עד כאן. ואולם הנה רביני ישעיה כתב בפרק "היה קורא" בשם ר"ח ז"ל שקורא על מיטתו פרשת שמע והיה אם שמוע, זולתי פרשת ציצית שאין זמן ציצית בלילה, עד כאן. וצריך עיון, דהא איהו סבירא ליה כר"ח ז"ל והתם מיירי נמי שקרא קריאת שמע בבית הכנסת, ואם כן היאך פסק כאן שאינו קורא כי אם פרשה ראשונה.

ג. היכי עביד הכי וכו' להגן שאני — לשון ריא"ז: וכן אם יש עליו קדחת, מותר ללחוש עליו ולהתרפא בדברי תורה, הואיל ואין בו מכה, כמו שיתבאר בגמרא בפרק במה אשה יוצאה. וכן ביאר מורי זקני הרב בפרק ידיעות הטומאה במהדורא תנינא, עד כאן לשונו.

ד. שתהא סמוכה למיטתי — ואפילו ללמוד פירש רש"י ז"ל שאסור. ור"י מפרש דבריו, דהיינו דווקא מי שרגיל להתפלל בבית מדרשו ואינו רגיל לילך לבית הכנסת, דאיכא למיחש דילמא טריד בגירסיה ויעבור זמן תפילה וקריאת שמע; אבל מי שרגיל לילך לבית הכנסת, אין למיחש, אף על פי שעיקר מצותה עם הנץ החמה.

ה. ועל מיטתי שתהא נתונה — ודווקא עם אשתו, מפני שהשכינה מצויה בין מזרח למערב. תוספות.

ו. ואוקמוה בפילת ערבית — כתבו סמ"ג ותוס' דר"י היה רגיל להמתין גם ביום, וגם בבית הכנסת שלנו.

לשון ריא"ז: ונראה בעיניי שלא נאמר כן אלא בתפילת ערבית, שמא יסתכן חבירו יחיד בלילה. וכן ביאר ר"ח. וכן נראה בעיניי, שלא נאמר אלא כשנכנסו שניהם ביחד; אבל אם נכנס זה בסוף תפילתו, אינו חייב להמתין לו, כמו שמבואר בקונטרס הראיות, עד כאן לשונו.

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט