רבי מתתיהו שטראשון על הש"ס/בבא בתרא/פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: תוספות | רש"י | רי"ף | רא"ש | מאירי | מרדכי | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | תוספות רי"ד | יד רמ"ה | ר' גרשום | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: רבי מתתיהו שטראשון | ראשונים | אחרונים


דף ב עמוד א[עריכה]

גמ' מחיצה גודא כדתניא מחיצת הכרם כו'. עיין בהגהות מר אבא גאון ז"ל (חידושי הרש"ש ד"ה מחיצה), ואוסיף על דבריו שבחידושי הרמב"ן (ד"ה מאי מחיצה) כתב וזה לשונו: הך ראייה כדי נסבה שבכמה משניות וברייתות שנויות בתלמוד בלשון מחיצה שהוא גודא, אלא חדא מינייהו נקיט דחביבא ליה משום שהוא חידוש גדול דמינה שמעינן דינא דגרמי (ב"ק ק' ע"א), עכ"ל. (דינא דגרמי חביבא בעיני הרמב"ן וכתב ע"ז קונטרס גדול). וכן כתב הנימוקי יוסף (רי"ף א' ע"ב ד"ה כדתניא) בשם יש מפרשים. ואחרי זה ראיתי בתורת חיים (ד"ה סברוה) שהאריך בזה ולא הביא גם כן מרמב"ן. ומה שכתב שם התורת חיים דמחיצה לשון חציצה כדמשמע בהדיא בערוך ערך חץ והמ"ם אינה מיסוד התיבה אלא כמו מ"ם דמכירה וכיוצא בזה ע"כ, לכאורה נזדקר שגיאה כי במכירה המ"ם הוא מן היסוד. אבל ללמד עליו זכות יש לומר כי יאמר ששניהם מנחי-למ"ד-ה"א ומחיצה שרשו חצ"ה, ומכירה שרשו כר"ה כמו שנאמר: "מַיִם תִּכְרוּ מֵאִתָּם(דברים ב, ו). ומ"ש בראש השנה (כ"ו א') ובסוטה (י"ג א') "וָאֶכְּרֶהָ לִּי(הושע ג, ב) - שכן בכרכי הים קורין למכירה כירה, צע"ק. ובחולין (צ"ב א') ליתא.


תוס' ד"ה השותפין. עיין רש"א שכתב: ולא ניחא [להו] למימר דלמ"ד כולה נזיקין חדא מסכתא פריך דשבועות ומכות מנזיקין הם וכו' עכ"ל. וכבר תפסוהו איזה מחברים כי באמת מ"ש כולה נזיקין חדא מסכתא הכוונה על תלתא בבי (שנקראו יחד "מסכת נזיקין" כמ"ש מר אבא גאון ז"ל בהגהותיו לב"מ י' ע"א (ד"ה גמ' מותיב ריב"א נזיקין)). אך אמנם לא הרש"א לבדו אמר כן, וכבר קדמו חד מן קמאי הוא מורינו הר"י ן' מיגש בחידושיו בריש שבועות (ב' ע"א ד"ה והא דוקיא) (שנדפסו בספר אוריין תליתאי‏[1]) שכתב וזה לשונו: אי נמי י"ל דההיא דאמרינן התם ורב יוסף כולה סדר נזיקין כחדא מסכת, לאו אתלתא בבי בלחוד קאמר אלא אכולה סדר נזיקין דהוו ליה מכות ושבועות בכלל, ע"כ. והשיגו עליו הרמב"ן בליקוטיו לשבועות (ב' ע"ב ד"ה מכדי תנא), והריטב"א שם בחידושיו (ב' ע"ב ד"ה מכדי תנא) שנדפסו בספר מעשי צדיקים‏[2] ע"ש.


  1. ^ אוריין תליתאי- חי' הר"י מיגאש על שבועות, חי' הרמב"ן לקידושין, וחי' הריטב"א על ע"ז, שאלוניקי 1759. [1]
  2. ^ מעשי צדיקים - חי' הרמב"ן על ע"ז, וחי' הריטב"א שבועות, ליוורנו 1660. [2]


דף ב עמוד ב[עריכה]

גמ' נתייאש הימנה ולא גדרה ה"ז קידש וחייב באחריותה. הרמ"ה (יד רמה ד"ה ושמע מינה) כתב וזה לשונו: שמע מינה, דמאן דמחייב למגדר כו' ואתו גנבי כו' חייב לשלומי ליה, וכן כל הגורם כו' והוא דמתרו ביה מעיקרא עכ"ל. והטור (סי' קנ"ז ס"ה) העתיק לשונו. ועיין שם בב"ח דאף שלא ראה את הרמ"ה כוון מדעתו שמקור הרמ"ה הוא מכאן.


ה"א במסיפס בעלמא. עיין פירוש רש"י (ד"ה וטעמא דרצו), והערוך (ערך מסיפס) פירש (הביאוהו בתוס') כותל חלול שיש בו חלונות חלונות (וכך הוא ביד רמ"ה). והמוסף (שם) כתב: בלשון יווני דבר חלול באמצע, ע"כ. ובחידושי הרמב"ן (ד"ה ואחרים אמרו) הביא פירוש הערוך בשם הרבנו חננאל, והוסיף ראיה מאבות דרבי נתן (פכ"ח מ"ט) שאיתא שם: [שלוש] מידות בתלמידי חכמים כו' אבן מסיפס שיש לה ד' פיות מד' רוחותיה. הא למדנו שהמסיפס כותל של אבנים הוא, והוא עשוי כולו חלונות כל אבן ואבן שבו יש לו ד' פיות לד' רוחות של חלון, עכ"ל. והביאו הגר"א בביאורו לחו"מ (סי' קנ"ז סק"ט). ולא נראה, שבמחילת כבודו הגדול נזדקרה לפניו שגיאה בכאן, כי באבות דרבי נתן הגירסא שלפנינו (והיא הנכונה): אבן פסיפס (וזהו תרגום-יונתן של אבני גזית), והמה אבנים משופים מארבעה רבעיהם, וזהו מ"ש "ד' פיות לד' רוחות". (ואולי צ"ל באדר"נ "פנות" תחת "פיות", ומקודם גם כן צ"ל "פנה" תחת "פיה"), ואבנים קטנות כאלה הן לצחוק הקוביא כמו שנאמר בסנהדרין (כ"ה ב') משישברו את פספסיהן, ובירושלמי שם (סנהדרין פ"ג ה"ה) מהתוספתא (פ"ה מ"ב) המשחק בקוביא אלו המשחקים בפסיפסים, (ורש"י שכתב שם (סנהדרין כ"ה ע"ב ד"ה פספסין) "חתיכות עצים" הוא שלא בדיוק). וזה לשון המוסף הערוך (הערוך ערך פספס): בלשון יווני אבני הצחוק והקוביא עצמם, ועל שמם נקראו כן אבנים מרובעות ואבני גזית שהם כקוביא, עכ"ל. וכן עשו לתפארת בית מהודר את הריצפה באבני משכית (מאזאייק) מצבעים שונים ומתחלפים. ומזה בדברים רבה (פ"א ס"י): למה הדבר דומה, לכלה שהייתה עומדת בתוך חופתה נתפחמו ידיה אם מקנחת אותן כו' בפסיפס - הפסיפס מתפחם כו' (והמתנות כהונה שם (ד"ה פסיפס) שגה וכתב בשם הערוך: פירוש פסיפס - כותל חלול שיש בו חלונות, ופסיפס במסיפס נתחלף לו, וכבר תפסו המעריך[1] (ערך פסיפס)). ועיין בשמות רבה (פ"י ס"ג): בתיהם של גדולים שהיו עשויים בשיש ובפסיפס (ושם פירש המתנות כהונה נכון). ועיין בערוך ערך רצף, שכתב: ולמה נקרא שמה רצפה שהיה עשוי קרקע העזרה מאבני שיש חשובים מגוונים הרבה והיו רצופים ונראים כאחד עכ"ל. (והארכתי עוד מזה במקום אחר). מכל זה נברר שפסיפס באבות דרבי נתן אין זה מסיפס שבכאן, ולא קרב זה אל זה.


דאמר ר' אבא אמר רב הונא אסור לאדם לעמוד בשדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה. ברמב"ם לא נמצא דין זה. אך בפי"ב מהלכות שכירות ה"א כתב הלשון: כי תבוא בכרך רעך, וכתיב כי תבוא בקמת רעך. מפי השמועה למדו שאין הכתוב מדבר אלא בשכיר, כי אלו לא שכרו מי התיר לו שיבוא בכרם רעהו ובקמה שלו שלא מדעתו כו', עכ"ל. ולכאורה עדיפא הל"ל: "מי התיר לו שיאכל בכרם רעהו ובקמה שלו כו'" ואולי רמז בזה האיסור הנזכר, ולכן אמר ""מי התיר לו שיבוא כו'" היינו אף לבוא בלי לאכול גם כן אסור. אך באמת כך היא דרכו של הרמב"ם להשמיט דברים שיוצאים מהיקש הטבעי ונוגעים לעין הרע ולרוח רעה ולשדים וכדומה (ועיין להג"מ ר' צבי חיות ז"ל בדרכי משה[2], ויש לי להוסיף עליו כהנה) לכן השמיט גם את זה המאמר שהוא משום עינא בישא. ומצאתי בתשובות הרמב"ם לחכמי לוניל שהעתיקה במגדל עוז פ"ב מהלכות שכנים הט"ז (גם הרמב"ן בחידושיו (ב"ב ד' ע"א ד"ה ויש מי שאומר) והרב המגיד שם, והנימוקי יוסף (רי"ף ב' ע"א ד"ה גרסינן בגמ' וכן בגינה) ומרן בבית יוסף (סי' קנ"ח) הביאוה ונדפס בפאר הדור סי' מ') שכתב בפירוש: ל"ש לכו בין היזק ראיה שהוא היזק גדול ודאי, שיראה אדם חבירו שהוא עומד ויושב ועושה צרכיו, ובין היזק ראיה שיראה קמת חבירו משום עינא בישא, שאלו דברי חסידות הן שלא יהיה האדם עוין בעין רע את חבירו, ואותו השינוי שינויא בעלמא הוא ואינו אליבא דהלכתא אלא עיקר היזק ראיה בחצר הוא במקום שבני אדם דרים כו', עכ"ל. ועיין קרוב לזה ברא"ש (סי' ו') בשם יש מפרשים, ובנימוקי יוסף בשם הרשב"א (רי"ף א' ע"א ד"ה וכתב הרשב"א) ע"ש. וזהו נגד סברת התוס' ד"ה גינה שהקשו דגינה הוא כ"ש מחצר.


תוס' ד"ה היזקא. עיין בהגהות מר אבא גאון ז"ל. וראיתי בנימוקי יוסף לקמן במתניתין שכתב בשם הרנב"ר (רי"ף ד' ע"ב במתני') בפירוש "דלת לסגרו בלילה".


תוס' ד"ה שאני התם. בתורת חיים (ד"ה שאני התם) כתב וזה לשונו: ולא ידענא מאי קושיא דלמ"ד היזק ראיה לא שמיה היזק מ"מ היכא שרצו וקנו בוודאי כופין כו', עכ"ל. ולא ראה דברי הרמב"ן בחידושיו שכתב בקיצור וזה לשונו: ולא מצית אמרת התם בשקנו מידו דקתני סיפא הייתה חצירו למעלה מגגו של חבירו אינו זקוק לו עכ"ל.


  1. ^ ספר המעריך, ביאור מילים קשות בספר הערוך, מנחם די לונזאנו, ונציה שע"ח. [3]
  2. ^ מהדורת זולקווא תר"א, עמ' ח' ע"ב. [4]


דף ג עמוד א[עריכה]

כפיסין ארחי. פירש רש"י: אריח - חצי לבינה כו'. עי' לעיל (ב' א') תוס' (ד"ה כפיסין) שהקשו מפסוק "וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה(חבקוק ב, יא) דמשמע שהוא עץ, ואומר ר"י דשמא היו מניחין עצים מלמעלה ומלמטה. (ועיין בתוספות יום-טוב (ב"ב פ"א מ"א ד"ה כפיסין)) וכן ברש"י תענית (יא א') וזה לשונו: כפיס - חצי לבינה היא ורגילין לתתה בין שני נדבכי העצים. אך צריך עיון לשון רש"י בחגיגה (טז א'): כפיס - חתיכת עץ כמו כפיסין בב"ב, עכ"ל. וראיתי בחידושי הרמב"ן (ב' ע"א ד"ה כפיסין) שכתב וזה לשונו: כפיסין - פירשו בו חתיכה, והלשון כולל בין חתיכת עץ ובין חתיכת אבן או לבינה, ומפני שהיא חצי לבינה קרוי כך, וכך נכתב: כפיס בעץ יעננה, עכ"ל. ובשיטה מקובצת (ב' ע"א ד"ה כפיסין) הקשה בשם הריצב"א דבתענית (שם) יליף דקורותיו של אדם מעידין עליו מכפיס כו' ע"כ, ובאמת הגירסא הישנה היא ורהיטיו תחת קורותיו כמו שכתב בדקדוקי סופרים (דק"ס תענית י"א ע"א הערה ח'). ולי נראה, שאולי צריך לומר וקירותיו תחת קורותיו, ובאוצר השורשים (ח"א ערך כפס)[1] כתב מלשון ארמי כפיס הוא עמוד ונשתבש. (ויש נוסחאות דגרסי תרוויהו), וכן אמר רבי שמעון בפיוטו ליום ב' דראש השנה המתחיל שבתי וראה תחת השמש "קורותיו ורהיטיו ועציו ואבניו".


אמר ליה רבה בריה דרבא לרב אשי. נכתב בגליון: בוודאי צריך לומר: רב אחא בריה דרב אויא כדלקמן, וכך הוא ביד רמה (ד"ה והא דתנן), ועיין בדקדוקי סופרים (ב"ב ג' ע"א אות ז').


הני מילי בטינא אבל בריכסא בעי טפי ואיכא דאמרי הני מילי בריכסא כו'. אלולי דמסתפינא הייתי מגיה "בטרכסיד" תחת "בריכסא" (כי תיבת ריכסא אין לה חבר בש"ס), וטרכסיד עי' לקמן סוף פרק חזקת הבתים (ס' ע"ב) ועיין בפירוש רש"י ריש ע"ב (ד"ה אגב תקרה ומעזיבה) "ומעזיבה של טיט טרכס", וראיתי בדקדוקי סופרים שבאיזה דפוסים הגירסא של טיח "טרכסיד" ונכון.


ומנלן דהוה גבוה טפי דכתיב גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון כו'. תפסו רבותינו כאן כפשטיה דקרא. דמה שנכתב "הבית הזה האחרון" קאי על בית שני, וכ"ה בשי"ר פ' הניצנים [צ"ל התאנה][2] ופ' אחות לנו[3].ועי' מש"כ התוי"ט בפ"ז דדמאי (מ"ג) (ד"ה ומעשר שני באחרונה) וז"ל: ושמעתי שמן הכתוב הזה [ואת לאה וילדיה אחרונים (בראשית לג,ב)] תשובה לשואל פי' גדול יהיה כבוד הבית הבית [הזה] האחרון שעל בית שני נאמר ונמצא שאין עוד שלישי. והתשובה שפירושו כמו אחרונים דלאה כו' וזכיתי אני להביא עד שני ועל-פי שניהם יקום דבר, דכתיב בפ' שמות ושמעו [צ"ל והאמינו] לקול האות האחרון (שמות ד,ח) וחוזר ונותן עוד אות שלישי כו' עכ"ל.


  1. ^ אוצר השורשים, יהודה לייב בן זאב, ווין תקס"ז ח"א עמ' קס"ד. [5] אורכב 2016-03-05 ב Wayback Machine
  2. ^ שיר השירים רבה ב,יג ד"ה אמר רבי לוי.
  3. ^ שיר השירים רבה ח,ט ד"ה רבנן פתרי.