רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/פסחים/פרק ג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | הרמב"ן | הריטב"א | תוספות רי"ד | מהר"מ חלאווה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

אלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי וקולן של סופרים וזומן של צבעים ועמילן של טבחים. רבי אליעזר אומר אף טיפולי נשים. זה הכלל כל שהוא ממין דגן הרי זה עובר בפסח. הרי אלו באזהרה ואין בהם משום כרת. ורש"י פירש אלו עוברין בבל יראה ובבל ימצא וגם ריב"א דקדק כן מלשון דאלו עוברין דמשמע שעוברין מן העולם מדלא תנא עוברין עליהן. ולא נהירא לרבינו תם דהא קתני בסיפא הרי אלו באזהרה ואין בהן משום כרת משמע דלפרושי אלו עוברין דרישא אתי ואי בל יראה ובל ימצא קאמר צריכא למימר דליכא כרת. ועוד דתערובות חמץ דמתניתין מפקינן בגמרא מכל מחמצת לא תאכלו והיינו דוקא לאכילה דבאכילה איירי קרא. ואפילו באכילה לא הוי מיחייב אי לאו דרבוייא. וכי אתרבי נמי דוקא ללאו אתרבי ולא לכרת וא"כ לבל יראה ובל ימצא דליכא קרא מנלן דמחייב. ופירש רבינו תם אלו עוברין בפסח האוכלין פי' עוברין מעל השולחן דאין נאכלין כעין פירש ריב"א שפירש שעוברין מן העולם. והשתא להך טעמא דמפרש לעיל בריש מכילתין דמה שצריך לבער את החמץ מן הבית ולא סגי ליה בביטול משום דחמץ לא בדילי אינשי מיניה אסור להשהות בבית כל הני דמתניתין אף לפירוש רבינו תם שאינו עובר עליהן בבל יראה דחיישינן דילמא אתי למיכל מינייהו אבל לאידך טעמא דפרשינן משום דהחמירה תורה לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא היכא דלא ביטלו החמירו חכמים לבדוק ולהוציא מן הבית אע"פ שבטלו היה מותר להשהות כל אלו בבית כיון דאין עובר עליהן בבל יראה לפירוש רבינו תם. ושכר של שעורין ושל חטין שעושין באשכנז ובצרפת היה אומר רבינו תם דאסור להשהותו בפסח דדוקא בשכר המדי הוא דשרו דעיקרו עשוי מתמרים או מדברים אחרים ולא היו נותנין בו אלא מעט שעורין להחמיצו כדמשמע בגמרא דרמו בי' שערי. אבל שכר שלנו שעקרו משעורין לא וכן משמע בגמרא דקאמר דלא פליגי רבנן עליה דר' אליעזר אלא בכותח הבבלי דליכא כזית בכדי אכילת פרס. ושכר העשוי משעורין איכא הרבה יותר מכזית בכדי אכילת פרס. והדתנן שכר המדי וחומץ האדומי בדאית ביה מיא עסקינן אבל לית ביה מיא לא דקי"ל מי פירות אין מחמיצין. ובגמרא דבני מערבא אמרינן נמי עלה וכולהו ע"י מים. ומה שפסק רב אלפס לעיל כרבי עקיבא דמי פירות אין מחמיצין אפילו על ידי מים היינו לענין לישת העיסה דאינה ממהרת להחמיץ ויכול לשומרה מחימוץ כמו שאר עיסה אבל בכי האי גוונא שנותנין שעורין בשכר או בחומץ להשהותן בתוכו מחמיצין אם יש בו מים:

גמ' כותח הבבלי משום קומניתא דאית ביה. חומץ האדומי דרמו ביה שערי. זיתום המצרי תני רב יוסף תילתא שערי ותילתא קורטמי ותילתא מילחא. וזומא של צבעים הכי תרגימו מיא דחיזרא. ועמילן של טבחים פת של תבואה שלא הביאה שליש שמניחין אותה על פי הקדירה ושואבת הזוהמא. וקולן של סופרים הכי תרגומו חרותא דאושכפי וסופרים נמי מדבקי בהו ניירייהו. תנו רבנן כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי יכול יהא ענוש כרת תלמוד לומר כי כל אוכל חמץ ונכרתה על חמץ דגן ענוש כרת ועל ערובו בלאו דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים על חמץ דגן ענוש כרת ועל עירובו בולא כלום. ואע"ג דאמרי רבנן על עירובו בולא כלום מילקא הוא דלא לקי הא איסורא איכא וכי אמרי רבנן לא לקי הני מילי היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכיוצא בו אבל היכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס אפילו לרבנן חייב. ומדפי' רב אלפס דברי חכמים מכלל דאית ליה הלכה כחכמים. אף על גב דסתם מתני' דלא כרבנן לא חשיב ליה סתמא דתנן לקמן בפרקין שיאור ישרף והאוכלו פטור ור' מאיר פליג עלה בברייתא דקאמר דלוקה על שאור אבל במתני' לא פליג ואע"ג דרב אלפס פסק לקמן סוף סימן י' כרבי מאיר משום דתנא למילתיה במתניתין בלשון חכמים מכל מקום בהא דאמר ר"מ בברייתא דלוקה על שאור בהא הלכה כרבי יהודה דאמר האוכלו פטור כיון דלא תני הא דרבי מאיר דאמר בברייתא דלוקה בלשון חכמים דמתניתין וא"כ רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה וסתמא דהכא הוי סתם ואחר כך מחלוקת לענין חמץ נוקשה הלכך גם לענין עירובו לא חשיבא סתמא זו סברת רב אלפס אלא שפסק כחכמים.

סימן ב

מתני' בצק שבסידקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער ואם לאו בטל במיעוטו. וכן לענין הטומאה אם מקפיד עליו חוצץ ואם רוצה בקיומו ה"ז כעריבה:

גמ' א"ר יהודה אמר שמואל לא שנו אלא במקום שאינו עשוי לחזק אבל במקום העשוי לחזק אינו חייב לבער מכלל דפחות מכזית אפי' במקום שאינו עשוי לחזק אינו חייב לבער. איכא דמתני לה אסיפא פחות מכאן בטל במיעוטו א"ר יהודה אמר שמואל לא שנו אלא במקום העשוי לחזק אבל במקום שאין עשוי לחזק חייב לבער מכלל דכזית אפילו במקום העשוי לחזק חייב לבער ותניא כתרווייהו לישני. ופריך הש"ס קשיא אהדדי אמר רב הונא סמי קילתא מקמי חמירתא וכן פסק רב אלפס ז"ל כלישנא בתרא ואע"פ שאביי מתרץ שתי הברייתות אהדדי אין נראין לו דברי אביי ונתן בעל המאור טעם לדבריו משום דאביי מוקי תרתי ברייתות כרבי שמעון בן אלעזר ואמרי' בשמעתין דאין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר. והוא כתב נראה לי לסמוך על ההיא דאביי דהא עדיפא דמתרץ תרתי הברייתות אהדדי וגם תרי לישני דרב יהודה ורב אשי פי' דבריו לא תימא שלא במקום לישה וכו'. וכן פסק רבינו חננאל כאביי מהאי טעמא. ולא הארכתי לבאר דברי אביי דהא במקום לישה והא שלא במקום לישה ולכתוב שיטת רש"י ור"י לפי שישראל קדושים הם וגוררין ומבערין כל חמץ הנמצא אפילו כל שהוא ואפילו אם נדבק בכותלי הבית. כתב זקיני רבינו אב"ן ז"ל בחיבורו ומה שנהגו לגרר הכותלים והכסאות שהגיע בהן חמץ קודם הפסח מצאתי לו סמך בירושלמי. רב אמר הניח בביתו בצק חייב לבער והא דאמר רבי שמעון בן אלעזר כופת שאור שייחדה לישיבה בטלה מוקי לה בכופת מאוס ע"כ. אמר רב נחמן אמר שמואל שני חצאי זיתים חמץ וחוט של בצק ביניהם רואין כל שאלו ינטל החוט וניטלין עמו חייב לבער ואם לאו אינו חייב לבער אמר עולא לא אמרן אלא בעריבה אבל בבית חייב לבער מ"ט זימני דמיכנשי ונפלי אהדדי בעו במערבא בית ועלייה בית ואכסדרה שתי בתים זה לפנים מזה מהו תיקו. כתב בעל העיטור מבטלן ואין צריך לבער כיון דביטלן הוי דרבנן ואזלינן לקולא. ואבי העזרי כתב דאזלינן לחומרא ול"נ. והרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' חמץ (פ"ב מהל' חמץ ומצה) כתב הואיל ואלו חצאי זיתים דבוקים בכותלים או בקורות או בקרקעות אין חייב לבער אלא מבטלו בלבו ודיו ולאו דוקא דבוקים אלא אורחא דמילתא נקט.

סימן ג

ת"ר עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח תוך שלשה ימים חייב לבער לאחר שלשה ימים אינו חייב לבער אמר רבי נתן במה דברים אמורים בשלא נתן לתוכה עורות אבל נתן לתוכה עורות אפילו תוך שלשה ימים אין חייב לבער אמר רבא הלכה כרבי נתן אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת. ת"ר הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול אדם והכלב יכול לאוכלה מטמאה טומאת אוכלין בכביצה ונשרפת עם הטמאה בפסח הא אם נפסלה מלאכול לכלב אינה צריכה שריפה ותנן נמי כל המיוחד לאכול לאדם טמא עד שיפסל מלאכול לכלב הא אם נפסל מלאכול לכלב נפיק מתורת אוכל והוה עפרא בעלמא והא דתניא לעיל הפת שעיפשה חייב לבער מפני שיכול לשוחקה ולחמע בה כמה עיסות אחרות ההיא איירי בראויה לכלב:

סימן ד

תניא בתוספתא פ"ג הקילור והאיספלנית והרטייה שנתן לתוכה קמח א"צ לבער מלוגמא שהסריחה אינו צריך לבער. ירושלמי מלוגמא שנתחמצה ואח"כ נסרחה זקוק לבער כתב רבינו האי כיון דמלוגמא שהסריחה א"צ לבער כ"ש טריא"ק שמערבין בו חמץ יבש שחוק עם בשר אפעה שא"צ לבער. כתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מהלכות חמץ הל' י"ב (פ"ד מהל' חמץ ומצה הי"ב) דבר שנתערב בו חמץ ואין מאכל אדם כלל כגון הטריאק"א וכיוצא בו אע"פ שמותר לקיימו אסור לאוכלו עד לאחר הפסח אע"פ שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא:

סימן ה

ועוד כתב שם הל' י"א בגדים שכבסו אותם בחלב חטה וכן ניירות שדבקו אותם בחמץ וכן כל שהוא כיוצא בו מותר לקיימו בפסח ואין בו משום בל יראה שאין צורת החמץ עומדת. וכן העיד רבינו משולם ז"ל על רבינו אליעזר הגדול ז"ל שהיו בגדיו מכובסין במים וקמח בפסח. וכן נהג אחריו רבינו יצחק ב"ר יהודה ז"ל וזקיני אב"ן ז"ל כתב ספק בידי על הכרים והכסתות שטחין אותן במי סובין אם צריך לבער. ונראה דאין צריך לבער דאין שם אוכל עליו ומאוס ופסול מלאכול לכלב ועוד דמיוחד לשכיבה. ואע"ג דאמרינן כופת שאור שמיוחד לישיבה צריך לבער אם לא שטח פניה בטיט משמע דלא מיפסל אלא ע"י הטיט הכא מאיס טפי.

מתני' בצק החרש אם יש כיוצא בזה שהחמיץ אסור:

גמ' אם אין שם כיוצא בו מהו. אמר ר' אבהו אמר רבי אלעזר כדי שיהלך אדם ממגדל נינוה לטבריא דהיינו מיל.

סימן ו

מתני' כיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב. רבי אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה. בן בתירא אומר תטיל לצונץ. אמר רבי יהושע לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובבל ימצא אלא מפרישה ומניחתה עד הערב ואם החמיצה החמיצה. נראה דר' אליעזר ורבי יהושע לא פליגי אבן בתירא דלא מיסתבר דפליגי בהך סברא אם מחמצת בתוך המים. אלא דרבי אליעזר אשמעינן דמוזהר על חימוץ חלה ור' יהושע סבר דאינו מוזהר. אמנם בהא פליג רבי אליעזר אבן בתירא דסבר דטוב יותר שלא יקרא לה שם עד שתאפה אולי לא יזהר יפה בהטלתה לצונן ואם אירע שקרא לה שם היה אומר רבינו תם שתטיל לצונן.

גמ' תניא רבי אומר הלכה כרבי אליעזר. ורבי יצחק אומר הלכה כבן בתירא. והלכה כרבי אליעזר כדפסק רבי. דקיימא לן הלכה כרבי מחבירו. ועוד דהך דרבי אליעזר שייכא באידך דר' אליעזר דאמר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה וחד טעמא הוא וכבר פסק שמואל הלכה כר' אליעזר דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"א ואמר ר' חנינא אפי' כעבין דאין נושכות זו בזו הסל מצרפן לחלה. ומ"ש ועוד דהך דר"א שייכא באידך דר' אליעזר כו' לא בא לחזק מה שפסק כר"א דהכא מאידך דר"א כיון דהלכה כאידך דר' אליעזר הלכה נמי כר"א דהכא דמה עניינם זה לזה. אלא הכא קאמר אחר שפסק כר' אליעזר דהכא אמר ועוד הך דר' אליעזר שייכא באידך דר' אליעזר וכו'. כלומר אי אפשר לקיים הא דרבי אליעזר דהכא בלאו מילתא דר' אליעזר דהתם כיון דאינו מפריש מן העיסה במה יצטרפו לחלה. להכי הוצרך להביא ראיה דהלכה כרבי אליעזר דאידך ואחר אפייה יצרפם בסל. וכן פסק רש"י הלכה כר' אליעזר ויעשה עוגה קטנה אצל גדולה. משמע מדבריהם דאפילו היה שם מתחלה כדי חיוב חלה אפילו הכי בעי צירוף סל. ואינו נראה לריב"א דלא מייתי דר"א אלא אהני נשי דליישי קפיזא קפיזא דלא היה בו שיעור חלה אבל אם מתחלה היה בו שיעור חלה אין צריך צירוף סל אלא הקפה בעלמא כדי לתרום מן המוקף. וכן מוכח במילתיה דרבי אליעזר דקאי ארישא דקתני העושה עיסתו קבים פטור מן החלה עד שישוכו ר"א אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה. ועוד ראיה מדאמר רבי יהושע אף התנור מצרפו מסתמא בעודן בתנור אין נוטלין מהן חלה אלא התנור מצרפו להתחייב בחלה ואחר שהוציאה יפריש מהן חלה כל שכן אם לש בתחלה כשיעור חלה דלא צריך תו צירוף. ועוד מ"ש מתרומה ומעשר דלא צריך צירוף סל להפריש מזה על זה כיון שהכל מיחייב כן גבי חלה נמי היכא דכבר נתחייב לא צריך תו צירוף כלי אלא הקפה בעלמא ובמקום שיש כהן קטן שלא ראה קרי מימיו מותר לאפותה דחזיא ליה כדאמרי' בבכורות בפרק עד כמה דף כז. אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא במי שטומאה יוצאת עליו מגופו. וכן כתב בהלכות גדולות בשם רב כהן צדק ריש מתיבתא. ואף אם יש כהן גדול שיכול לטבול נראה דמותר לאפותה דחזיא ליה אע"ג דטומאה יוצאת עליו מגופו לא חמיר בתר דטביל טפי מטמא מת שלא שטבל דמסיק התם דאוכל בתרומת חוצה לארץ. ועוד דאפילו בלא טבילה חזי לבעל קרי על ידי ביטול כדאמרינן התם רבה מבטל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו: איתמר האופה מיום טוב לחול. רב חסדא אמר לוקה ורבה אמר אין לוקה. רב חסדא אמר לוקה לא אמרינן הואיל. ורבה אמר אין לוקה דאמרינן הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים חזי ליה ואסיקנא דבפלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע קא מיפלגי. דרבה דאמר אמרינן הואיל כרבי אליעזר. ורב חסדא דאמר לא אמרינן הואיל כרבי יהושע. דרבי אליעזר סבר הך חלה מוזהרין עליה בבל יראה ובבל ימצא מאי טעמא דאמרי' הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ומשוי לה חול וחזיא ליה והדר מפריש אחריתי השתא נמי כדידיה דמי ומוזהר עליה בבל יראה ובבל ימצא. ור' יהושע סבר לא אמרי' הואיל הלכך לא זהו חמץ שמוזהרים עליו בבל יראה ובבל ימצא. ורבי פסק בהדיא כר' אליעזר הלכך הלכתא כרבה דקאי בר' אליעזר דהלכתא כוותיה.

מתני' רבן גמליאל אומר שלש נשים לשין כאחת ואופות בתנור אחד זו אחר זו. וחכ"א שלש נשים עוסקות בבצק. אחת לשה ואחת עורכת ואחת אופה. ר"ע אומר לא כל התנורים ולא כל הנשים ולא כל העצים שוין. זה הכלל תפח תלטוש בצונן.

גמ' מתני' בשלש בציקות דרבן גמליאל סבר שלש נשים מתחילות ולשות כאחת שלש בציקות וכשמגיעות לאפייה אופות זו אחר זו. ואע"ג שממתנת השלישית עד כדי שלש הסקות ושתי אפיות אין הבצק בא לידי חימוץ בשיעור הזה. וחכ"א שלש נשים עוסקות בבצק אחת לשה בתחלה וכשמתחלת לערוך מתחלת חבירתה ללוש וכשמתחלת הראשונה לאפות והשניה לערוך מתחלת השלישית ללוש נמצא שלשתן עוסקות בבצק בבת אחת. אחת אופה שלה ואחת עורכת שלה ואחת לשה שלה. והיינו דאמרי' תנא לשה מקטפת וחבירתה לשה תחתיה. מקטפת אופה וחבירתה מקטפת תחתיה. אופה לשה וחבירתה אופה תחתיה. וחוזרות חלילה. כל זמן שעוסקות בבצק אינו בא לידי חימוץ. וכמה שיעור עיסה ללוש בפסח כי עיסה מרובה ממהרת להחמיץ יותר מן הקטנה. אמר רבה קבא מלוגנאה לפסחא. וכן לחלה. והאנן תנן חמשת רבעים קמח ועוד חייבין בחלה. ה"ק קבא מלוגנאה הוי כי האי שיעורא. כתוב בשם ה"ר יונה היכא דלש יותר מזה השיעור חכמי צרפת ז"ל אוסרין העיסה. ונ"ל להתיר דטעמא דהאי שיעורא משום דאמרי' כל זמן שעוסקין בבצק אין בא לידי חימוץ. ושיערו שבזה השיעור מועיל עסק הידים אפי' כל היום וביותר אין הידים מספיקות להתעסק בה מתוך גודלה ומ"מ כיון שאפי' אם לא נתעסקו בה כלל אינה אסורה אלא עד מיל זה העסק שמתעסקים בה אע"פ שאין כדאי לא גרע ממה שלא יתעסקו בה כלל. וכיון שאין שוהין בה יותר משיעור מיל מותר מיהו לדעת הגאונים שאמרו שלכתחלה אין להניח העיסה רגע אחד בלא עסק א"כ לכתחלה אין ללוש יותר מזה השיעור ע"כ ותמיהני על מי שעלה על דעתו לאסור הא תנן בפרק שתי הלחם דף צד. לחם הפנים נילושה אחת אחת וכתיב שני עשרונים יהיה החלה האחת. ונהי שהחמירו חכמים שלא ללוש אלא עשרון אחד מ"מ היאך עלה על דעתם לאסור בדיעבד. אמר רב יוסף הני נשי דידן נהוג למיפא קפיזא קפיזא בפיסחא. אמר ליה אביי מאי דעתיך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא דקמפקע לה מחלה. אמר ליה דעבידו כר' אליעזר דתניא ר' אליעזר אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"א. אמר ליה והא איתמר עלה א"ר יהושע בן לוי לא שנו אלא ככרות של בעל הבית שנושכות זו את זו אבל כעבין לא. הא איתמר עלה א"ר חנינא אפי' כעבין.

מתני' שיאור ישרף והאוכלו פטור סידוק ישרף והאוכלו חייב כרת. איזהו שיאור כקרני חגבים. סידוק כל שנתערבו סדקיו זה בזה דברי ר' יהודה וחכ"א זה וזה האוכלו חייב כרת ואיזהו שיאור כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו. הא דתנן וחכמים אומרים זה וזה האוכלו חייב כרת תני לה בתוספתא בשם רבי מאיר. ואעפ"כ הלכתא כוותיה משום דתנינן לה במתניתין בלשון חכמים:

גמ' אמר רבא מאי טעמא דרבי מאיר. אין לך סדק וסדק מלמעלה שאין בו כמה סדקין מלמטה. ואע"ג דהלכתא כר' מאיר בשיעור שיאור וסידוק הא דתניא לעיל דף מג. בברייתא דלרבי מאיר לוקה על שאור בהא הלכתא כר' יהודה דאמר האוכלו פטור. דכיון דלא תני הא דרבי מאיר לעיל כי הכא בלשון חכמים א"כ חזרנו לכללנו ר' מאיר ור' יהודה הל' כר"י.

מתני' ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין הכל מלפני השבת דברי רבי מאיר וחכמים אומרים בזמנו. רבי אלעזר בר צדוק אומר תרומה לפני השבת וחולין בזמנן:

גמ' תניא אמר ר' אלעזר בר צדוק פעם אחת שבת אבא ביבנה בארבעה עשר שחל להיות בשבת ובא זונן ממונה של רבן גמליאל ואמר הגיע עת לבער את החמץ והלכתי אחר אבא וביערנו את החמץ. וקיימא לן כר' אלעזר בר צדוק דקאי כר"א איש ברתותא דהלכתא כוותיה לעיל דף יג ע"א.

סימן ז

ירושלמי פ"י ה"א ר' לוי אומר האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה. ונראה דדוקא מזמן איסור חמץ ואילך.

סימן ח

מתני' ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ונזכר שיש חמץ בביתו. אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו יבטל בלבו. להציל מן הגייס ומן הנהר מן הדליקה מן המפולת יבטל בלבו לשבות שביתת הרשות יחזור מיד ועד כמה הוא חוזר חכמים אומרים עד כביצה רש"י פי' דסבירא ליה מערבין לדבר הרשות. ולא נהירא דא"כ הוי סתם משנה דלא כהלכתא דקיי"ל דאין מערבין אלא לדבר מצוה. ובירושלמי פרק י' הל' ז' מפרש מהו שביתת הרשות ההולך אצל רבו או אצל מי שגדול ממנו בחכמה. כאן שנה רבי המעשה גדול מן התלמוד דקרי ליה רשות גבי שחיטת פסחו ומל בנו וסעודת אירוסין.

גמ' תניא אמר רבי יהודה אני לא שמעתי אלא סעודת אירוסין בלבד. א"ר יוסי אני שמעתי סעודת אירוסין וסבלונות. הרב הברצלוני ז"ל פסק כר' יוסי וכן בעל העיטור וסעודת האירוסין דמתניתין שתיהן בכלל.

סימן ט

תניא ר"ש בן אלעזר אומר כל סעודה שאינה של מצוה אין ת"ח רשאי ליהנות ממנה כגון מאי אמר רבי יוחנן כגון בת כהן לישראל ובת תלמיד חכם לעם הארץ דא"ר יוחנן בת כהן לישראל אין זיווגן עולה יפה. מאי היא אמר רב חסדא או אלמנה או גרושה או זרע אין לה במתניתא תנא או קוברה או קוברתו או זרע אין לה או מביאתו לידי עניות. איני והא אמר רבי יוחנן הרוצה שיתעשר ידבק בזרעו של אהרן וכל שכן תורה וכהונה מעשרתן לא קשיא הא בת"ח והא בעם הארץ. ת"ר ת"ח המרבה סעודתו בכל מקום מחריב את ביתו ומאלמן את אשתו ומייתם את גוזליו ולמודו משתכח ומחלוקות רבות באות עליו ודבריו אין נשמעין ומחלל שם שמים ושם אביו ושם רבו וגורם שם רע לבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות מאי היא אמר אביי קרי ליה בר מיחם תנורא. רבא אמר מרקד בי כובא. רב פפא אמר בר מלחך פינכי. רב שמעיה אמר בר מך רבע. וגרסי' בפרק ד' מיתות דף נב: א"ר אליעזר למה ת"ח דומה לפני עם הארץ. בתחלה דומה לקיתון של זהב. סיפר עמו דומה לקיתון של כסף נהנה ממנו דומה לקיתון של חרס שכיון שנשבר שוב אין לו תקנה.

סימן י

ת"ר לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת"ח שאם מת או גולה מובטח לו שבניו תלמידי חכמים. ואל ישא בת עם הארץ שאם מת או גולה בניו עמי הארץ. תנו רבנן לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם. וישיא בתו לתלמיד חכם. משל לענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל. ואל ישיא בת תלמיד חכם לעם הארץ משל לענבי הגפן בענבי הסנה דבר כעור ואינו מתקבל. תנו רבנן לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם. לא מצא בת תלמיד חכם ישא בת גדולי הדור. לא מצא בת גדולי הדור ישא בת ראשי כנסיות. לא מצא בת ראשי כנסיות ישא בת גבאי צדקה. לא מצא בת גבאי צדקה ישא בת מלמדי תינוקות. ואל ישא בת יהודי ע"ה מפני שהן שקץ ונשותיהן שרץ. ועל בנותיהם נאמר ארור שוכב עם בהמה. תניא רבי אומר ע"ה אסור לאכול בשר שנאמר זאת תורת הבהמה כל העוסק בתורה מותר לאכול בשר ושאינו עוסק בתורה אסור לאכול בשר. אמר רבי אלעזר יהודי עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכפורים שחל להיות בשבת. אמרו לו תלמידיו רבי אמור לשוחטו. אמר להן זה טעון ברכה וזה לא טעון ברכה. ואמר רבי עקיבא עם הארץ אסור להתלוות עמו בדרך שנאמר כי הוא חייך ואורך ימיך על חייו לא חס על חיי חבירו לא כל שכן אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן עם הארץ מותר לקרעו כדג אמר שמואל ומגבו. תניא אמר רבי עקיבא כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו רבי אמור ככלב. אמר להם זה נושך ושובר העצם וזה נושך ואין שובר העצם. תניא היה ר"מ אומר כל המשיא בתו לעם הארץ כאילו כופתה ומניחתה לפני הארי מה ארי דורס ואוכל אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים. תניא אידך אלמלא צריכין אנו להם למשא ולמתן היו הורגין אותנו. תניא א"ר אלעזר כל העוסק בתורה בפני עם הארץ כאלו בועל ארוסתו בפניו שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב אל תקרי מורשה אלא מאורסה. גדולה שנאה ששונאין עמי הארצות את תלמידי חכמים משנאה ששונאים עובדי כוכבים את ישראל ונשותיהם יותר מהן. תנא שנה ופירש יותר מהם. תנא ששה דברים נאמרו בעם הארץ אין מוסרין לו עדות. ואין מקבלין ממנו עדות. ואין מגלין לו את הסוד ואין ממנין אותו אפוטרופוס על היתומים ואין מוסרין לו קופה של צדקה. ואין מתלוין עמו בדרך. וי"א אף אין מכריזין על אבידתו. ותנא קמא אמאי לא תני על אבידתו. סבר זימנין דנפיק מיניה זרעא מעליא ואכיל ליה ומקיים ביה יכין רשע וצדיק ילבש. ואי קשיא לך הא דאמרן חגיגה דף כב. כמאן מקבלין סהדותא מעם הארץ כמאן כר' יוסי. ההוא ע"ה דהתם לאו כעם הארץ דהכא. דאלו התם ליתא במקרא ובמשנה אבל בדרך ארץ ובמצות איתיה כגון דלא חשיד אשבועתא ואגזלנותא ולא אחד מאנפי פסלנותא. אבל עם הארץ דהכא דחשיד אכל הני דאמרן הוא דחשיד על השבועה ועל הגניבה לפיכך אין ממנין אותו אפוטרופוס. וחשוד נמי אשפיכות דמים ולפיכך אין מתלוין עמו בדרך. ועוד שהוא חשוד על העריות כדאמר רבי אלעזר מותר לנוחרו ביום הכפורים כגון שהיה רץ אחר הזכור או אחר נערה המאורסה ביום הכפורים שמותר להציל בנפשו כדתנן סנהדרין דף עג: ואלו שמצילין אותן בנפשותיהן. ולא ידענא מה היה קשה לו לרב אלפס מההוא דחגיגה דקאמר כמאן מקבלינן סהדותא מעם הארץ דאדרבה מהתם מוכח שפסול לעדות כדאמר הכא דאין מקבלין ממנו עדות אלא שצריכין אנו להכשירן ולקבל מהן עדות שאם היינו מרחקים אותן ביותר היו עושין דת לעצמם וממנין להם דיינים מתוכם. כדאמר רבי יוסי התם חגיגה שם מפני מה אמרו הכל נאמנים על טהרת יין ושמן כל השנה כולה כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו ושורף פרה אדומה לעצמו. ואהא קאמר רב פפא כמאן מקבלין סהדותא האידנא מע"ה כרבי יוסי. משמע אע"פ שמן הדין לא היה לנו לקבל עדות מע"ה צריכין למיחש למאי דחייש רבי יוסי. ואי מיירי התם בעם הארץ שאין בו שום פסול כמו שכתב רב אלפס ז"ל למה יהא פסול לעדות. אלא ודאי פסול הוא וצריכין להכשירו משום דרבי יוסי. ועוד תימה הוא מה שכתב דהא דאמר רבי אלעזר דמותר לנוחרו ביום הכפורים מיירי כגון שהיה רץ אחר הזכור או אחר נערה המאורסה ביום הכפורים דמותר להצילו בנפשו וא"כ הוא כדבריו מאי איריא עם הארץ אפי' תלמיד חכם נמי. אלא כדפר"י דעם הארץ דלעיל מיירי במכיר וכופר כדי להכעיס והוא רע לשמים ורע לבריות דהויא הריגתו פיקוח נפש כי הוא לסטים וחשוד על שפיכות דמים והריגתו בכל עת מצוה היא והצלת נפשות כיון שהוא רגיל בכך אע"פ שאין עושה כלום באותה שעה. ועם הארץ דהכא דקאמרינן עלה דאין מכריזין על אבידתו משמע דוקא על אבידתו אין מכריזין אבל אסור לגזול ממונו לא מיירי באותו עם הארץ דאיירי בו ר' אלעזר כיון דמותר לאבד גופו כ"ש ממונו כל כמה דלא ידע יכין רשע וצדיק ילבש כדפירש בב"ק דף קיט ובע"ז דף כו: למאן דלית ליה זימנין דנפיק מיניה זרעא מעליא השתא גופו מותר ממונו לא כל שכן. אלא בעם הארץ אחר איירי. דכמה מיני עם הארץ יש כדאיתא בפ' שלשה שאכלו דף מז: ומ"מ אע"פ שאין חשוד בודאי על שפיכות דמים אין טוב להתלוות עמו. והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון זה אור שהיה יקר וחמוד הוא בעוה"ז וקפאון הן לעוה"ב. ר' יוחנן אמר אלו נגעים ואהלות שיקרות הן בעולם הזה וקפאון הן לעולם הבא. ריש לקיש אמר אלו בני אדם שיקרין הן בעוה"ז וקפאון הן לעולם הבא. כי הא דר' יוסי בריה דריב"ל חלש ואינגיד אמר ליה מאי חזית. אמר ליה עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה. אמר ליה בני עולם ברור ראית ואנן היכי הויין. כי היכי דחשבינן הכא חשבינן נמי התם. ומה שמעת להו דאמרי אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. ושמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן. מאן נינהו. אילימא ר"ע וחביריו משום הרוגי מלכות ותו לא. אלא הרוגי לוד:

הדרן עלך פרק אלו עוברין