רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/חולין/פרק ח

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

כל הבשר אסור לבשלו בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים ואסור להעלותו עם הגבינה על השולחן חוץ מבשר דגים וחגבים. והנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים. העוף עולה עם הגבינה על השלחן ואינו נאכל כדברי ב"ש. וב"ה אומרים לא עולה ולא נאכל אמר רבי יוסי דבר זה מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה. באיזה שלחן אמרו בשלחן שהוא אוכל עליו אבל בשלחן שהוא סודר עליו את התבשיל נותן זה בצד זה ואינו חושש:

סימן ב

גמ' מדקתני הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים שמעינן דאסור בעוף והוא הדין בקרביים ובני מעיים וסתמא כרבי עקיבא דאמר כל מידי דמימליך עליה שליחא מיניה הוא. דתנן בנדרים דף נד. הנודר מן הירק מותר בדלועין ור"ע אוסר. אמרו לו לר"ע והלא אומר אדם לשלוחו קח לי ירק מן השוק והוא אומר לא מצאתי אלא דלועין. אמר להם כן הדבר כלום אומר לא מצאתי אלא קטנית אלא דלועין. שהדלועים בכלל ירק ואין הקטנית בכלל ירק. ואמרינן מאן תנא דפליג עליה דר"ע רשב"ג דתניא הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ואסור בראש וברגלים בקנה ובלב ובעופות ומותר בבשר דגים וחגבים. רשב"ג אומר הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ומותר בראש וברגלים ובקנה ובלב ובעופות. וכן היה רשב"ג אומר קרבים לאו בשר ואוכלייהו לאו בר איניש ומדסתם לן הכא כר"ע שמעינן דהילכתא כוותיה. ואע"ג דלא קי"ל דיש סדר למשנה בתרי מסכתי ואיכא למימר דילמא סתם ואח"כ מחלוקת הוא ואין הלכה כסתם אפילו הכי הוה ליה ספיקא דאורייתא וספיקא דאורייתא לחומרא הילכך הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ואינו מותר אלא בחגבים בלבד. אבל בבשר דגים אסור משום דמימליך עלייהו שליחא והא דקתני הכא מותר בבשר דגים מוקי לה בפ' הנודר את מן הירק כשהקיז דם או כייבין ליה עיניה בתחלת אוכלא דקשו ליה דגים הא לאו הכי אסור בבשר דגים דמימליך עלייהו שליחא:

סימן ג

גרסינן בפרק קמא דמסכת יום טוב דף ו. השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותר לאוכלן בחלב:

סימן ד

ואסור להעלותם עם הגבינה על השלחן וכו'. אמר רב יוסף שמע מינה בשר עוף בחלב מדאורייתא. דאי סלקא דעתך דרבנן השתא אכילה גופה גזרה ואנן נגזור העלאה אטו אכילה. ומנא תימרא דלא גזרינן גזירה לגזירה דתנן חלת חו"ל נאכלת עם הזר על השלחן וניתנת לכל כהן. הך מתניתין לא מיתנייא הכי כדמייתי לה הש"ס דמשמע דאיירי בחלה שאנו מפרישין בחוצה לארץ ודרך הש"ס לקצר המשנה ולהביא ממנה מה שצריך וכן הצעה של משנה חלה פ"ד שלש ארצות לחלה. מארץ ישראל עד כזיב חלה אחת. מכזיב עד הנהר ועד אמנון שתי חלות. אחת לאור ואחת לכהן של אור יש לה שיעור. של כהן אין לה שיעור. לפי שהמקום מקום טומאה שסמוכין לארץ העמים ואין יכולין לשמור עצמן ופירותיהן בטהרה וחלותיהן טמאות וטעונות שריפה כתרומה טמאה. לכך אמרינן שחלותיהן נשרפות ותקנו לפרוש עוד אחרת ויאכלנה הכהן שלא תשתכח תורת חלה ושל אור שהיא מדברי תורה צריך להפריש כשיעור חלה. ושל כהן שהיא מדברי סופרים אין לה שיעור. מנהר ועד אמנון מלפנים שתי חלות. אחת לאור ואחת לכהן. של אור אין לה שיעור מפני שהיא נשרפת. ושל כהן יש לה שיעור מפני שהיא נאכלת. ושתיהם מדברי סופרים וטבול יום אוכלה. רבי יוסי אומר אין צריך טבילה. ואסורה לזבים ולזבות ולנדות וליולדות. ונאכלת עם הזר על השלחן ונתנת לכל כהן. וטבול יום אוכלה פירוש טבול יום דקרי. אע"פ שטומאה יוצא עליו מגופו הקלו חכמים באותה חלה שנייה שאינה אלא כדי שלא תשתכח תורת חלה. רבי יוסי מקיל טפי וקאמר דאף טבילה אינו צריך. ואסורה לזבים וכו'. וקאמרינן בירושלמי לרבי יהודה נצרכה וטעות סופר הוא אלא הכי גרסינן לרבי יוסי נצרכה. ואע"ג דמתירה לבעל קרי אסר לה להני בלא טבילה. דעל כרחך בלא טבילה איירי. דאי כשטבלו מיירי לרבנן נמי נצרכה. אלא ודאי הכי נמי שרו כי היכי דשרו טבול יום דבעל קרי אע"ג דטומאה יוצא מגופו. דאין לחלק אחר שטבל בין טומאה חמורה לטומאה קלה כי היכי דפליג רבי יוסי קודם שטבל. וטומאה שאינה יוצאה מגופו שרי לרבנן כמו בעל קרי לרבי יוסי. דאי מצרכי טבילה בטומאת מת תקשי להו כדמקשי' בבכורות בפרק עד כמה דף כז: וכי הזאה יש לנו. ואע"פ שכהנים מוזהרים על טומאת מת מכל מקום אי אפשר להם ליזהר מחרב הרי הוא כחלל ואפילו על ידי אהל ואם הכניסו לאהל אחר טמא כל אשר בבית כדאמרינן בנזיר בפרק כהן גדול דף נג: וגם אין צריכין ליזהר דאין הנזיר מגלח על טומאת חרב הרי הוא כחלל כדמוכח בריש תוספתא דאהלות (תוספתא אהלות, א) ועל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה. הילכך אי איפשר להזהר מטומאת מת וגם צריך לטמא לקרוביו. ולמה תקנו חלה שנייה לכהן אם אי אפשר לאוכלה הילכך שרי לכל הטומאות שאינם יוצאות עליו מגופו אף בלא טבילה. וההיא דטבול יום אוכלה בבעל קרי ועלה קאי רבי יוסי. ולרבנן הוא הדין טבול יום דזב וזבה. הרי פירשתי דין שלש חלות השנויות במשנתינו דמסכת חלה. וחלה דידן שאנו מפרישין עתה יש לה עוד דין אחר דגרסינן בבכורות בפרק עד כמה דף כז. אמר רבינא הילכתא נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן. ואי ליכא כהן קטן שקלא לה בריש מפה ושדיא ליה בתנורא. והדר מפרשה לה חלה אחריתי כי היכי דלא תשתכח תורת חלה ואכיל לה אפילו כהן גדול. נמצא היכא דאיכא כהן קטן שאוכל החלה אין צריך להפריש חלה אחריתי. ובחלה שלישית דמתניתין אע"פ שגם היא בחוצה לארץ צריך לעולם להפריש שתי חלות ואותה של אור אינה נאכלת כלל דומיא דחלה שנייה דמכזיב ועד הנהר ועד אמנון לפי שהיו סמוכין לארץ ישראל ומתחזיא חלה דידהו כחלת ארץ ישראל טמאה גזרו טומאה עליה שלא לאוכלה כהן טהור גמור בשביל שהיא טמאה. וההיא דבכורות איירי במקומות הרחוקים מארץ ישראל כגון מקום האמוראים שהיו בבבל ולא מיתחזיא כחלת ארץ ישראל. ולא גזרו עליה איסור מחמת טומאת עצמו ואמר שהיא נאכלת לכהן קטן שלא יצא טומאה מגופו ולא יפריש אחרת כיון דזו נאכלת. ונראה דהוא הדין נמי דשרינן לכהן גדול שטבל לקריו אע"פ שלא העריב שמשו ומסתבר שלא להחמיר בה יותר מבחלת כהן שמפרישין הסמוכין לארץ ישראל. וכן כתב בעל הלכות אמר רבינא הלכה נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן או מאן דטבל לקריו. וא"ת אמאי קאמר נותנה לקטן כיון דשריא אפילו לגדול שטבל לקריו. ואי משום טורח דטבילה. והלא בלאו הכי צריכין לטבול לאכול תרומה. וי"ל לפי שאין שיעור לחלת חוצה לארץ ולפי שדבר מועט הוא נותנה לכהן קטן והכי משמע לישנא שקלא ליה בריש מפה אלמא דבר מועט הוא. וכמו שהקלו בחלת בבל כשיש כהן קטן ולא הצריכו לשורפה ולהפריש אחרת לכהן כמו לאותן הסמוכין לארץ. כך הקילו בשנייה להתיר גם לזבים ולזבות ולנדות וליולדות דלא מפליג התם בכהן גדול המותר בחלת שנייה בשום טומאה ואע"ג דהחמירו בחלה שנייה של הסמוכין לארץ ישראל לאוסרה לזבים ולזבות שהרי החמירו גם בחלת האור יותר. ועוד שהרי השנייה קבוע בסמוכין להפרישה לעולם וברחוקים אין צריך להפריש כשיש כהן קטן או גדול שטבל לקריו לכך הקלו בה טפי ולא אסרוה אלא לזרים. ותימה הוא האידנא שברוב מקומות אין מפרישין חלה שנייה אף כששורפין הראשונה וי"ל דבימי האמוראים היו אוכלין תרומה טהורה בארץ ישראל כי היה להם אפר פרה. כדאמרינן נדה דף ו: חבריא מדכן בגלילא ולכך הצריכו גם בחוץ לארץ להפריש חלת כהן שלא תשתכח תורת חלה. אבל האידנא שבטלה אפר פרה ואין חלה נאכלת בארץ ישראל אף בחוץ לארץ א"צ להפריש חלת כהן. וכן כתב בעל הלכות וחלה בארץ ישראל אין מפרישין אלא אחת ושורפין אותה וכל שכן בחוץ לארץ. ומנהג טוב להפרישה כי הסברא נוטה להפך כיון שאין חלה נאכלת בשום מקום כל שכן תשתכח תורת חלה ולמחר יבנה בית המקדש ויהיו סבורים שאינו דין שתאכל שום חלה. אמר ליה אביי בשלמא אי אשמועינן חלת חוצה לארץ בארץ דאיכא למיגזר משום חלת ארץ ישראל דמדאורייתא ולא גזרינן איכא למישמע מינה דלא גזרינן העלאה אטו אכילה אלא בחלת חוצה לארץ משום דליכא למיגזר הוא אבל הכא אי שרית ליה לאסוקי עוף וגבינה אתי לאסוקי נמי ומיכל בשר וגבינה הכי נמי דגזרינן:

סימן ה

תני אגרא חמוה דרבי אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן. הוא תני לה והוא אמר לה בלא קינוח הפה ובלא נטילה. רב יצחק בריה דרב משרשיא איקלע לבי רב אשי אייתו ליה גבינה ואכל אייתו ליה בשרא ואכל אמרו ליה והא תנא אגרא חמוה דרבי אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא. אמר להו הני מילי בליליא אבל ביממא הא קחזינן. תימה מאי פריך גבינה אחר בשר הוא דאסור אבל בשר אחר גבינה שרי כדאמרינן בסמוך אכל בשר אסור לאכול גבינה. גבינה מותר לאכול בשר. ואע"ג דהא דקאמר אכל גבינה מותר לאכול בשר על ידי קינוח ונטילה קאמר ואיהו אכל כי לא משא לידיה. מכל מקום מאי קשיא ליה מברייתא דאגרא וי"ל דברייתא דאגרא משמע דעוף וגבינה נאכלין בלא קינוח ונטילה אבל שאר בשר בעי קינוח ונטילה. והיכי דמי אי בשר תחלה אפילו בקינוח ונעילה לא סגי עד סעודתא אחריתי אלא לאו בגבינה תחלה. והאי דנקט בשר וגבינה לא אדק אלא גבינה ובשר לא. ואגב דנקט בברייתא עוף תחלה נקט נמי הכא בשר תחלה. ור"ת פירש בשם הלכות גדולות דאכל בשר אסור לאכול גבינה היינו בלא נעילה וקינוח אבל בנעילה וקינוח שרי אפילו באותה סעודה אכל גבינה מותר לאכול בשר אף בלא נעילה וקינוח ומר עוקבא דלא אכיל עד סעודתא אחריתי היינו בלא נעילה וקינוח א"נ מחמיר על עצמו היה. ולפירושו קשה מאי מקשה הכא לרב יצחק. וצריך לומר לפירושו דלענין נעילה אין חלוק בין בשר תחלה בין גבינה תחלה. ולענין קינוח דווקא יש חילוק. ומנעילה פריך לרב יצחק ונהגו העולם שלא לאכול גבינה אחר בשר ואפילו אחר עוף ואין לשנות המנהג. וכיון שהביא רב אלפס ז"ל הא דתני אגרא אלמא ס"ל כר"ע דאמר חיה ועוף דרבנן כדשני רב אשי לעיל כולה ר"ע היא. וגם אביי דחה דברי רב יוסף דהוה בעי למימר שמע מינה בשר עוף בחלב מדאורייתא. וכן פסקו הגאונים. והא דנקט אגרא עוף ולא נקט חיה. משום דשכיח עפי. ור"ת פירש משום דעוף אין נדבק בידים ובשיניים ובחניכים: תנו רבנן ב"ש אומרים מקנח. וב"ה אומרים מדיח ואסיקנא דב"ש אומרים מקנח והוא הדין מדיח. וב"ה אומרים מדיח והוא הדין דמקנח ולא פליגי. ב"ש אומרים תחלה מקנח ולא הזכירו הדחה ואמרו להם ב"ה אף הדחה שהיא עובה יותר מקינוח כמו שהוכיח רבינו שמשון ז"ל מלשון והודו להם ב"ש. ואין לפרש דב"ש אמרי דבקינוח לחודיה סגי והוא הדין בהדחה לחודא וב"ה אומרים בהדחה לחודא והוא הדין בקינוח ולא פליגי. דא"כ כיון דאמרי ב"ש תחלה דסגי בקינוח לחודא מה הוצרכו ב"ה תו למימר דסגי בהדחה לחודא דעדיפא מקנוח. הילכך צריך לומר דתרווייהו בעי קנות ולהדחת הפה במים בין גבינה לבשר. לבר מנעילת ידים דבעי בלילה. ואסיקנא דבכל דבר הוי קנוח בר מקימתא תמרי וירקי. אמר רב תסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה גבינה מותר לאכול בשר. אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב חסדא בשר של בין השינים מהו כלומר מי הוי כמעוכל כיון דנשתהה כל כך עד זמן סעודה אחרינא וא"צ להסירו. קרא עליה הבשר עודנו בין שיניהם. אלמא כל זמן שהוא בין השינים שם בשר עליו ואסור לאכול גבינה עד שיסירו משם. אמר מר עוקבא אנא להא מילתא חלא בר חמרא. דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכיל גבינה עד למחר כי השתא ואנא בהאי סעודתא לא אכילנא בסעוד' אחרינא אכילנא פי' בזמנה שרגיל אדם לסעוד דהיינו מזמן סעודת הבקר עד זמן סעודת הערב ופחות משיעור זה אין לאכול גבינה אחר בשר דלא אשכחן מאן דשרי אף בהאי שיעורא אלא מר עוקבא וקא קרי נפשיה חלא בר חמרא:

סימן ו

אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיין מים ראשונים מצוה. ואחרונים חובה. מיתיבי מים ראשונים ואחרונים חובה ואמצעיים רשות. מצוה לגבי רשות חובה קרי ליה. ומה שאין מברכים עתה במים אחרונים כתבתי בברכות פרק אלו דברים סי' ו: גופא מים ראשונים ואחרונים חובה אמצעיים רשות מים ראשונים ניטלין בין בכלי בין ע"ג קרקע. מים אחרונים אין ניטלין אלא בכלי. ואמרי לה אין ניטלין ע"ג קרקע מפני שרוח רע שורה עליהם ואיכא בינייהו קינסא. ליטול ע"ג קיסמים. מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן. אחרונים אין ניטלין אלא בצונן אבל בחמין לא מפני שהחמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא. ודוקא חמין שהיד סולדת בהן אבל פושרין לית לן בה:

סימן ז

אמצעיים רשות אמר רב נחמן לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל. אבל בין תבשיל לגבינה חובה. פירוש בין תבשיל לתבשיל שניהם של בשר או שניהם של גבינה. אבל בין תבשיל של בשר לגבינה שלפניו חובה. אבל בין תבשיל של בשר לגבינה של אחריו לא קאמר דאפילו בנטילה אסור עד סעודה אחרת. ור"ת ז"ל היה אומר דבין תבשיל לגבינה משמע תבשיל תחלה. כדקאמרינן לעיל כמה ישהה בין בשר לגבינה ולא כלום. ופריך והא אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה. אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר. ועוד בין תבשיל לתבשיל ששניהם של בשר או של גבינה למה לו ליטול ידיו כלל. לכן פירש דבין תבשיל לתבשיל היינו בין תבשיל של בשר לתבשיל של גבינה דכיון שאין הבשר והגבינה בעין וליכא אלא טעם לא החמירו שיהא חובה ליטול בינתיים. אבל בין תבשיל בשר לגבינה שהגבינה בעין חובה. ויתכן פירוש זה אפילו לדברי האוסרין גבינה אחר בשר בנטילה וקנוח. אמר רב יהודה בר רב חייא מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שהאדם אוכל אחר אכילתו מלח ויש בה מלח סדומית שמסמא את העינים. אמר אביי ומשתכח כי קורטא בכורא. ואם מדד מלח כל שכן דבעי נעילת ידים :

סימן ח

איתמר חמי האור חזקיה אמר אין נוטלין מהן לידים. ורבי יוחנן אמר נוטלין מהם לידים. ואמר רבי יוחנן שאלתי אח רבן גמליאל בריבי אוכל טהרות ואמר לי כל גדולי גליל עושין כן. וקי"ל כרבי יוחנן בהא כלישנא בתרא דלעיל דשרו בראשונים אפילו היד סולדת בהן. חמי טבריא חזקיה אמר אין נוטלין מהן לידים. ורבי יוחנן אמר אם טובל כל גופו בהן נוטל ידיו לא כ"ש. אמר רב פפא במקומם כולי עלמא לא פליגי דשרי למישקל מיניה במנא כולי עלמא ל"פ דאסיר. כי פליגי דפסק מינייהו בבת בירתא. חזקיה סבר גזרינן בת בירתא אטו מנא. ורבי יוחנן סבר לא גזרינן והלכתא כחזקיה. דרביה דר' יוחנן הוה :

סימן ט

ת"ר מים שנפסלו משתיית בהמה בכלים פסולים בקרקע כשירים י"א מים מלוחין שאין הכלב יכול ללקוק מהם. ויש אומרים מים עכורים שקרובים להיות כטיט הנדוק. ופירוש קמא עיקר דאיירי בצלולין אלא שהן מלוחין או סרוחין. אבל בעכורין אין חילוק בין קרקע לכלי. דאמרינן בפרק שני דזבחים דף כב. אמר ריש לקיש כל המשלים למקוה משלים למי כיור. לרביעית אינו משלים. למעוטי מאי. אילימא למעוטי טיט הנדוק. היכי דמי. אי דפרה שוחה ושותה הימנו אפילו לרביעית נמי משלים. ואי אין פרה שוחה ושותה ממנו אפילו למקוה נמי לא אלמא דבמים עכורים אין חילוק בין טבילה לנטילה. אמר רב אידי בר אבין אמר רבי יצחק בר אשיין אין נטילת ידים לחולין אלא משום סרך תרומה. ועוד משום מצוה. מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים שאומרים לרחוץ משום נקיות רבא אמר מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים א"ר אלעזר בן ערך מכאן סמכו חכמים לנט"י מן התורה. אמר ליה רבא לרב נחמן מאי משמע. דכתיב וידיו לא שטף במים הא שטף טהור. והא בעי נובילה. אלא ה"ק אחר שלא שטף ידיו במים טמא:

סימן י

אמר ר' אלעזר א"ר אושעיא כל שטבולו במשקה צריך נטילת ידים לפי שהמשקה עלול לקבל טומאה הצריכו כאן נטילה משוס סרך תרומה. א"ר אלעזר א"ר אושעיא לא אמרו נט"י לפירות אלא משום נקיות בלבד. ופליגא דרב נחמן דאמר רב נחמן הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי הרוח. אמר רבה בב"ח זימנא חדא הוה קאימנא קמיה דרבי אמי ור' אסי אייתי לקמייהו כלכלה דתאנים אכלו ולא משו ידייהו ולא ספו לי מיניה ובריך כל חד וחד לנפשיה. שמע מינה תלת שמע מינה אין נט"י לפירות. ושמע מינה אין זימון לפירות ושמע מינה שנים שאכלו מצוה ליחלק.

סימן יא

ת"ר קדוש ידים ורגלים עד לפרק פי' מקום חיבור היד לקנה. לתרומה עד לפרק פירוש מקום חיבור אצבעות על גב היד. בחולין עד לפרק פירוש פרק השני שבאצבעות. ואסיקנא משום דר' יהושע בן לוי דעד לפרק בין לחולין בין לתרומה לחומרא. וכן הילכתא ורב אלפס ז"ל גורס ברכות פ"ח קידוש ידים ורגלים עד לפרק לחולין עד לפקק. לתרומה עד לפרק. פירוש פקק הם הקשרים שבסוף האצבעות מלשון ברכות דף כח: שיתפקקו כל חוליות שבשדרה. דכמו כשאדם כורע בולטות החוליות כלפי חוץ כך כשאדם כופף אצבעותיו בולטין אותן קשרים כלפי חוץ. והכי פירושו קידוש ידים עד הפרק חבור היד והזרוע. לחולין עד לפקק סוף האצבעות. לתרומה עד לפרק סוף היד כמו בקדוש. ומה שלא שנה יחד קדוש ותרומה כיון דשיעור אחד להם. מפני ששנה תחלה קידוש ידים שהוא מן התורה ואח"כ חולין שהוא מצוי יותר ואח"כ תרומה. ובזה נחלקו האמוראין. רב היה גורס בחולין לפקק ובתרומה עד לפרק. ושמואל היה גורס בשניהם לפרק ומצריך גם בחולין עד הקנה וכן נמצא כתוב בהלכות א"י נט"י כל היד. וכן נמצא בספר הזהיר אמר שמואל לחולין כל היד. ולכך כתב רב אלפס ז"ל משום דר' יהושע בן לוי עד לפרק בין לחולין בין לתרומה ולא כתב לחומרא. כיון דאמר עד לפרק ממילא ידענא דהוי לחומרא עד הקנה וחומרא היתירה היא והעולם לא נהגו כן וקשה לריב"ל כיון דשלשתן שוין ליערבינהו וליתנינהו ודוחק לומר דחדא אדא שמעינהו וגרסינהו:

סימן יב

אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום. פירש רש"י ובלבד שיזהר מלטנפם ולטמאם. אמר להו רבינא לבני פקתא דערבות כגון אתון דלא נפישי לכון מיא משו ידיכון מצפרא ואתנו עלייהו כולי יומא. איכא דאמרי דדוקא בשעת הדחק ופליגא אדרב. ואיכא דאמרי אפילו שלא בשעת הדחק והיינו דרב ועבדינן כי האי לישנא דלא פליג אדרב:

סימן יג

אמר רבא האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנו לידים ואין מטבילין בהן את הידים. אין נוטלין ממנו לידים דלא אתו מכח גברא ואין מטבילין בהן את הידים דהוו להו מים שאובין. כתב בעל הלכות דמותר להטביל ידיו בתוך הכלי. והביא ראיה מפרק שני דזבחים דף כא. דאיבעיא להו מהו לקדש ידיו ורגליו בכיור. ממנו אמר רחמנא ולא בתוכו. ומשמע דוקא בקדוש ידים ורגלים מיבעיא ליה משום דכתיב ממנו. אבל בנט"י אפילו בכלי נמי מותר. וקשה מהא דאמרינן הכא אין נוטלין ממנו לידים דלא אתו מכח גברא ואין מטבילין בהן את הידים דהוו להו שאובין. ומיהו י"ל דבעינן נטילה מן הכלי ובין נוטל ידיו בתוך הכלי ובין שופך מן הכלי על ידיו יש כאן נטילה מן הכלי. אבל הכא ידיו חוץ לכלי הן וכבר פסק כח הכלי כשהמים באים על ידיו הילכך אין כאן נטילה מן הכלי שהצינור אינו כלי. והא דנקט הכא דלא אתו מכח גברא לאו דוקא מכח גברא אלא משום דלא אתו מכח כלי. אי נמי משום דתנן בפ"ק דידים הכל כשירין ליתן לידים אפילו חרש שוטה וקטן. מניח חבית בין ברכיו ונוטל. מטה חבית על צדו ונועל. והקוף נותן לידים. ורבי יוסי פוסל בשני אלו. פירוש בקוף ובחבית המוטה על צדה והמים נשפכין מאיליהן. דבעי כח גברא. ותנא קמא לא חייש לכח גברא אלא דאתי מכח מנא והשתא שמעתין דנקט כח גברא כרבי יוסי וההלכות גדולות אי אפשר להעמיד אלא כרבנן וצריך להחמיר בדבר כיון דסוגיין דשמעתין כרבי יוסי:

סימן יד

ומים שבחבית ויש בו ברזא יסיר הברזא ויחזירנו בכל שפיכה ושפיכה וקרי ביה שפיר כח גברא. כיון דע"י הסרת הברזא באין המים. ולא דמי לחבית שמוטה על צדה. אבל לא החזיר הברזא בין שפיכה לשפיכה דמי לחבית שמוטה על צדה. ואי מקרב לגבי דוולא דקאתי מכח גברא נוטלין ממנו. ואי בזע דוולא ככונס משקה כיון דמשקה מילף לייף מטבילין בה את הידים. ורב אלפס ז"ל גורס ואי בזיע דוולא ככונס משקה אין נוטלין ממנו לידים דלאו כלי הוא דאמר רבא כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים ולגירסתו גם אין מטבילין בו דלא חשיב ליה חבור גם בכונס משקה:

סימן טו

וכלי שניקב ומחזיק רביעית למטה מן הנקב מותר ליטול דרך הנקב אבל לא דרך פיו. דלמעלה מן הנקב לא חשיב כלי. וכלי שהוא מלא נקבים מתחתיו ופיו צר מלמעלה וכשמניח אצבעו מלמעלה אין המים יוצאין וכשמסיר אצבעו המים יוצאין נקרא בלשון הש"ס מיארג בפ' בתרא דעירובין דף קד. וטיטרוס במס' כלים ואפרכס בב"ר פ"ד נראה לי שמותר ליטול ממנו לידים אע"פ שאין מחזיק כלום. מאחר שעשוי לקבלה בענין זה וזה תשמישו ועיקר קבלתו נקרא כלי. וראיה מפרק שני דמס' כלים טיטרוס ר"א בר צדוק מטהר ור' יוסי מטמא מפני שהוא כמוציא פרוטות. פי' הוא מוציא טיפין טיפין כשמסיר אצבעו וכשאצבעו עליו אינו מוציא הלכך נקרא שפיר כלי ומקבל טומאה. והלכה כרבי יוסי מחבירו עירובין דף מו: ועוד דתנן בפ"ד דמסכת כלים שולי הקרפאות ושולי הקופים הצדונים אע"פ שאינם יכולים לישב שלא מסומכין טמאין שלכך נעשו מתחלתן. פי' כלים הם ונקראין על שם מקומן ושוליהן חדים ואפי' שלימין אין יושבין שלא מסומכין ואע"ג דתנן כלים פ"ב הדקין שבכלי חרס הן וקרקרותיהן ודפנותיהן יושבין שלא מסומכין אלמא כלי שאין יכול לישב בלא סמיכה אינו נקרא כלי הני כיון שנעשה מתחלה לכך להשתמש בהן בלא סמיכה נקראין כלי ה"ה נמי טיטרוס כיון שנעשה מתחלה להשתמש בענין זה נקרא כלי וכשר לנטילה. אמר רבא כלי שאין בו רביעית אין נוטלין ממנו לידים. איני והאמר רבא כלי שאינו מחזיק רביעית אין נוטלין ממנו לידים הא מחזיק אע"ג דלית ביה. ל"ק הא לחד והא לתרין. פירוש לאחד צריך רביעית. לשנים אין האחרון צריך רביעית. אלא שנים הבאין ליטול בזה אחר זה די ברביעית אע"פ שלא נשאר לאחרון רביעית. כיון דאתו משירי טהרה דתנן בריש מסכת ידים מי רביעית נוטלין לידים לאחד ואפי' לשנים מחצי לוג לשלשה אף לארבעה. מלוג לחמשה לעשרה ולמאה. בין שנוטלין בזה אחר זה בין שנוטלין כולן כאחת. דתנן בפרק שני דידים. נוטלין ארבעה וחמשה זה בצד זה או זה על גב זה ובלבד שירפו שיבואו בהן המים. א"ל רב אשי לאמימר קפדיתו אמנא קפדיתו אשיעורא קפדיתו אחזותא אמר ליה אין. אע"ג דמתני' היא ידים פ"א נפל לתוכו דיו וקומיס וקנקנתום ושינו מראיהן פסולין. מספקא ליה לרב אשי דילמא מתניתין לתרומה דוקא וקאמר ליה דאין חילוק בהא בין נטילה דחולין ובין נטילה דתרומה וכן לכל דיני נטילה הא דתנן עשה בהן מלאכה או ששרה בהן פתו פסולין. הדיח בהן את הכלים או שמיחה בהם את המדות פסולין. ומים שהנחתום מטבל בהן הגלוסקא פסולין וכשמדיח ידיו בהן כשירין ובלבד שלא נשתנו מראיהן וכן כל החוצץ בטבילה חוצץ בנטילה כגון צואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר ובצק שתחת הצפורן אפילו כנגד הבשר ורטייה שעל בשרו וטיט היון וטיט היוצרין אבל במיעוטן שאינו מקפיד אין לחוש כדאיתא פ"ק דעירובין דף ד: ואע"פ שפירש רש"י שם דהיינו דוקא בשיער ולא בבשר. אי אפשר לומר כן כמו שהוכיח רבינו תם מההיא דמעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה בפרק הערל דף עח. ותנא נמי זבחים דף צח: רבב על בשרו חוצץ ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ:

סימן טז

אמר רבא מגופת חבית שתקנה נוטלין הימנה לידים. מגופת חבית יש לה בית קבול וכופין אותה על החבית והיא חדה מלמעלה ואין לה בית מושב ולכך אין נוטלין ממנה לידים כדתנן ידים פ"א בכל הכלים נוטלין לידים אף בכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה ואין נוטלין לידים לא בדפנות הכלי ולא בשולי המחץ ולא במגופת החבית ולא יתן לחבירו בחפניו. ותיקון דקאמר הכא היינו שעשה לה בית מושב. תניא נמי הכי מגופת החבית שתקנה נוטלין ממנה לידים חמת וכפישה שתקנן נוטלין מהן לידים. שק וקופה אע"פ שמקבלין מים אין נוטלין מהן לידים שאין עשויין לקבלת מים:

סימן יז

איבעיא להו מהו לאכול במפה מי גזרינן דילמא נגע בפת או לא ואסיקנא א"ר תחליפא בר אבימי אמר שמואל התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי טהרות. איבעיא להו אוכל מחמת מאכיל צריך נט"י או לא. ואסיקנא והילכתא אוכל מחמת מאכיל צריך נט"י. מאכיל גופיה א"צ נט"י. אמר רבי זירא אמר רב לא יתן אדם פרוסה לשמש אלא א"כ יודע בו שנטל ידיו. והשמש מברך על כל כוס וכוס ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה. ורבי יוחנן אמר אף מברך על כל פרוסה ופרוסה ולא פליגי הא דאיכא אדם חשוב והא דליכא אדם חשוב. תנו רבנן לא יתן אדם פרוסה לשמש בין שהכוס בידו בין שהכום ביד של בעל הבית שמא יארע דבר קלקלה בסעודה והשמש שלא נטל ידיו אסור ליתן פרוסה לתוך פיו:

סימן יח

גרסינן בפ"ק דסוטה דף ד: אמר רבי זריקא א"ר אלעזר כל המזלזל בנט"י נעקר מן העולם אמר רב חייא בר אשי אמר רב מים השונים צריך שיגביה ידיו למעלה. אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה תניא נמי הכי הנוטל ידיו צריך שיגביה ידיו למעלה כדי שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים דתנן בפרק שני דידים הידים מיטמאות ומיטהרות עד הפרק כיצד נטל את הראשונים עד לפרק והשניים חוץ לפרק וחזרו לידיו טמאה. נטל הראשונים והשניים חוץ לפרק טמאה. דין נט"י שאדם שופך מן הכלי שתי פעמים על ידיו הראשונים טמאין והשניים מטהרין את הראשונים. וטומאתן וטהרתן עד הפרק דוקא. הלכך כשנטל ראשונים ושניים חוץ לפרק לא טהרו שניים את הראשונים שיצאו חוץ הפרק. ואם השפיל ידיו וחזרו אותן שחוץ לפרק על ידיו טמאו את ידיו לכך צריך להגביה ראשי אצבעותיו למעלה. ותנן התם נטל ידו אחת ושפשפה בחבירתה טמאה. פירוש אם שפך מים על ידו אחת ושפשפה בחבירתה כדי ליטול את שתי ידיו אין נטילה זו מועלת ואפילו שפך את האחרונים על שתי ידיו בבת אחת. לפי שהמים ששפך על ידו אחת נטמא. וכששפשף בחבירתה נטמאת חבירתה ואין האחרונים מטהרין אלא המים שנטמאו מחמת היד עצמו ולא המים שבאו מחמת יד אחרת. הלכך השופך מן הכלי על ידו אחת ונגע בשנייה צריך לנגב את ידיו. והנוטל צריך שישפוך אחר על ידיו. ואם אין אחר יאחז הכלי בראשי אצבעותיו וישפוך על שתי ידיו או ישפוך על זו רביעית ועל זו רביעית ואחר כך ישפשפם זו בזו שהשופך רביעית על ידו כאחת אין צריך מים אחרונים לטהרה. כדתנן פרק שני דידים שתי ידיו בשטיפה אחת רבי מאיר מטמא עד שיטול מי רביעית. וגם צריך להזהר כשנוטל מים הראשונים שלא ישאר על ידו קיסם או צרור או שום דבר שהיה בתוך המים. דתנן בפרק שני נטל את הראשונים ונמצא על ידו צרור או קיסם או שום דבר שהוא בתוך המים ידיו טמאות שאין המים אחרונים מטהרין אלא מים שעל גב היד ומי שיש בידו מכה ורטיה עליה יטול שאר היד שלא במקום הרטיה. ואע"ג דאמר בריש פרק שני דגיטין דף טו. דאין ידים טהורות לחצאין. ה"מ דמשי פלגא דידיה והדר משי אידך פלגא. דכי האי גוונא לא מיקרי נטילה. והכא דלא מצי למימשא אידך פלגא לא מיקרי נטילה לחצאין אלא כמו שנקטע לו אצבע שנוטל שאר היד ואע"פ שלא התירו מפה לאוכלי טהרות כל שכן לחולין גרידי דלא זהיר ואתי למינגע שאני הכא דליכא למיחש שמא יגע באוכלין ובבשרו שתחת הרטיה שאין מסירו מחמת כאב המכה. אמנם צריך להזהר שלא יגיעו המים לרטיה שלא יחזרו המים שעל הרטיה ויטמאו היד. כי ההיא דצרור או קיסם דאייתינן לעיל. או ישפוך רביעית כאחד על היד דאז לא נטמאו המים:

סימן יט

אמר רבי אבהו כל האוכל בלא נגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא דכתיב ככה ויאכלו בני ישראל את לחמם טמא. גרסינן בפרק אמר להן הממונה דף ל. ת"ר הלכה בסעודה אדם יוצא להטיל מים נוטל ידו אחת ונכנס. דיבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס. וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ אלא מבפנים. נכנם ויושב במקומו נוטל ומחזיר פניו לאורחים. אמר רב חסדא לא אמרן אלא לשתות. אבל לאכול נוטל מבחוץ ונכנס מידע ידיע דאנינא דעתיה. אמר רב נחמן בר יצחק אנא אפילו לשתות מידע ידיע דאנינא דעתאי :

סימן כ

מתני' צורר אדם גבינה ובשר במטפחת אחת ובלבד שלא יהו נוגעין זה בזה. רשב"ג אומר שני אכסנאין אוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה ואין חוששין:

גמ' וכי נוגעין זה בזה מאי הוי צונן וצונן הוא. אמר אביי נהי דקליפה לא בעי הדחה מי לא בעי. שני אכסנאין וכו' אמר רב נחמן בר אמי ל"ש אלא שאין מכירין זה את זה אבל מכירין זה את זה אסורין. תניא נמי הכי רשב"ג אומר שנים שנכנסו לפונדק אחד זה בא מן הצפון וזה בא מן הדרום זה בא בחתיכתו של בשר וזה בא בגבינתו אוכלין על שלחן אחד ואינן חוששין. ולא אסרו אלא בתפיסה אחת. תפיסה אחת סלקא דעתך אלא כעין תפיסה אחת ואם יש דבר מפסיק בינתים לא הוי כעין תפיסה אחת. כי ההוא דמסכת ע"ז פרק ר' ישמעאל דף נ. גבי מרקוליס דאמר כאן בתפיסה אחת כאן בשתי תפיסות היכי דמי שתי תפיסות כגון דאיכא גובהה ביני וביני. ולכך נוהגין עכשיו שנים שאוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה שמניחין לחם או קנקן לעשות מחיצה ביניהם להיכירא או אוכל על מפה אחרת דהוי כעין שתי תפיסות. וי"מ בתפיסה אחת שהן בהוצאה אחת כמו אחים שקנו אתרוג בתפיסת הבית בפרק יש נוחלין דף קלז: ופריך תפיסה אחת סלקא דעתך מה לי הוצאה אחת ומה לי שתי הוצאות אם מכירים זה את זה. ולפירוש זה לא מצינו שהן מותרין על שולחן אחד מחמת הפסק שיש ביניהם: א"ל רב יימר בר שלמיא לאביי אחין ומקפידין זה על זה מהו. ומסיק דאסורין:

סימן כא

גרסינן בפרק כל שעה דף ל. אין לשין את העיסה בחלב ואם לש כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עבירה. כיוצא בו אין טשין התנור באליה. אם טש כל הפת כולה אסורה עד שיוסק התנור ומסיק ואם לש בהו ושני ועבדינהו כעין תורא שרי. ופירש"י שם כעין תורא שלא עשה כי אם דבר מועט עוגה קטנה כעינו של שור:

סימן כב

מתני' טיפת חלב שנפלה על חתיכה אחת אם יש בה בנ"ט באותה חתיכה אסורה ניער אחר כך את הקדירה אם יש בי בנותן טעם באותה קדירה אסורה:

גמ' איתמר רב ור' חנינא ורבי יוחנן אמרי אפשר לסוחטו אסור שמואל ור"ש בן לקיש אמרי אפשר לסוחטו מותר. פירוש איסור שנבלע בהיתר ונתן בו טעם ואסרו וחזר ובשל היתר זה עם היתר הרבה שאפשר להסחט האיסור הנבלע בהיתר וליחלק בהיתר האחרון ליבטל בששים קא סברי רב ור' חנינא ורבי יוחנן מכיון שנאסרה החתיכה שוב אין לה היתר בסחיטה. שאף ההיתר שבה נעשה איסור וכל היוצא ממנה אסור והיא נשארת באיסורה וצריך ששים לבטל את כולה. ואף כשיש ששים לבטל את כולה אותה חתיכה אסורה והשאר מותרות. ואם אין מכירו. הרוטב מותר וכל החתיכות אסורות אם חתיכת האיסור ראויה להתכבד. ודוקא בשר בחלב אבל בשאר איסורין אף חתיכה הראויה להתכבד אין אוסרת האחרות ובטלה ברוב כמו שאכתוב למעלה והלכתא כרב לגבי שמואל באיסורין וכרבו יוחנן לגבי ריש לקיש הילכך קיימא לן אפשר לסוחטו אסור ולדברי רבינו אפרים זצ"ל לעיל פ"ז סימן לח לא נחלקו אלא בבשר בחלב שתערובתן אוסרתן ונעשה שם אחד של איסור אבל שאר איסורים לא. ופסק דמין במינו כתבתי במסכת ע"ז פ"ה סימן כח:

סימן כג

איתמר כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב. אמר רב בשר אסור חלב מותר ומיירי שנפל לתוך יורה רותחת וקדם וסילקו קודם שנח מרתיחתו דמיבלע בלע מיפלט לא פליט מה שבלע ואע"פ שהחלב בולע שמנונית הנפלט מן הבשר ואין בו שיעור לאסור אותו אבל בחלב ששים כנגד הבשר אפילו סלקו מיד הכל אסור:

סימן כד

מתני' הכחל קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו. הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אין עובר עליו:

גמ' הכחל קורעו וכו' א"ר זירא אמר רב אינו עובר עליו ומותר. פירש"י משוס דחלב שחוטה דרבנן והאי כיון דמיבלע ולא פירש אפילו איסיר דרבנן ליכא ומתוך פירושו משמע שמפרש כולה שמעתין בכחל לצלי. דאי בקדירה החלב שפירש חוזר ונבלע בתוכו וכן פירש לקמן בהדיא גבי זויקו לה כחלא דפריך והא שבשלו קתני דיעבד ופירש"י והא ודאי בצלי הוא מדקתני מותר דאי בקדירה אמאי מותר הא יצא החלב וחוזר ונבלע. וכן פירש בסוף שמעתא דכבד דף קיא. והלכות כחל כבר אמרנו למעלה לצלי בעי קריעה שתי וערב ואם לא קרעו אינו עובר עליו ומותר כלישנא קמא דרב דהא תניא כוותיה ולקדירה קורעו שתי וערב וטחו בכותל. והא דאמרינן בפ' גיד הנשה דף צז: כחל בששים וכחל מן המנין היכא דלא קרעיה ובשליה בהדי בישרא לא גרסינן ליה דאפילו בשליה בקדירה לחודה אסור. ומיהו גם לפירש"י אם יש במים שמתבשל בהם הכחל ששים בלא בשר הכחל מותר לפי שהחלב הנפלט מתבטל במים אבל כשמתבשל עם בשר אסור משום טעם הבשר הנבלע בחלב שבכחל. ורבינו תם פירש כחל קורעו שתי וערב וטחו בכותל כדמפרש בגמרא ומותר לבשלו ואפילו בקדירה עם הבשר. דחלב שחוטה דרבנן דילמא אתי למיכל בשר בחלב. וכיון שהוציא את החלב כל מה שיכול להוציא תו ליכא למיגזר. לא קרעו כהלכתו אלא קרעו קצת ובשלו בקדירה עם בשר אין עובר עליו וקאמר רב אין עובר עליו ומותר דכיון דקרעו קצת בדיעבד שרי אף בבשר. ובלא בשר או לצלי מותר לכתחלה במקצת קריעה כיון שאין החלב כנוס עוד בכחל כמו שהיה ואע"פ שחוזר ונבלע בתוכו לא גזרו בו חכמים כיון שאין בשר עמו ולא נשתנה טעם הכחל מפני בליעה זו וליכא למיגזר אטו בשר בחלב. ואם לא קרעו כלל ובשלו עם הבשר אסור מדרבנן כדאיתא לעיל בפ' גיד הנשה דף צז: ובלא בשר אסור לבשלו בלא קריעה לפי שטעם החלב שבכחל נכנס בכחל ואסור מדרבנן גזירה משום בשר בחלב גמור: כיצד קורעו קאי אמתניתין דמשמע דאתא לאשמועינן תקנת היתר בכחל להוציא חלבו ולעשותו כשאר בשר הילכך בעי הש"ס כיצד יקרענו להוציא כל החלב וקאמר קורעו שתי וערב וטחו בכותל. א"ר אלעזר לשמעיה קרע לי ואנא איכול פירוש קרע לי קריעה קצת ואיכול.בקדירה בלא בשר מאי קמ"ל מתניתין היא. הא קמ"ל דלא בעינן קריעת שתי וערב אלא לקדירה פירוש בהדי בשר דלקדירה משמע בהדי בשר. כדתנן אם נתנה טעם בקדירה. א"ר נחמן זויקו לה כחלא פירוש בקריעה קצת ובשלו בלא בשר וישאר מן החלב הרבה בתוכו ויהיו נפוחין ומליאין כמו זיקין מליאין ומלשון הני ארמאי זווקני בפרק שני דמסכת ע"ז דף לא: פירוש נפוחין. והא דתנן קורעו ומפרש שתי וערב וטחו בכותל ההיא בקדירה בהדי בשר אבל לקדירה בלא בשר לא בעי אלא קריעה קצת כמו לצלי. דאין חילוק בין צלי לקדירה בלא בשר. דאמאי אית לן לאקולי בצלי. אי משום דנפלט החלב. לא שייכא פליטה בצלי אלא בדם משום דמשרק שריק והאור שואבו. אבל אם נפל החלב או חלב על צלי לא אמרינן דנפלט והאור שואבו. אלא מפעפע וחוזר ונבלע בתוכו. והא דקתני שבשלו בחלבו דמשמע דליכא בשר בהדיה אלא שבשלו לבדו בחלבו וקתני דיעבד אין לכתחלה לא הוא הדין דאפילו לכתחלה ואיידי דבעי למתני בסיפא קיבה שבשלה בחלבה אסורה בדיעבד תנא נמי רישא שבשלו. ואם תאמר מאי סייעתא מייתי ללישנא קמא מברייתא שבשלה בחלבה הא רב איירי בקדירה בהדי בשר ובהא לא שריא בברייתא מידי וי"ל משום דללישנא קמא דרב אינו עובר עליו ומותר בין עם בשר בין בלא בשר. עם בשר בקריעה קצת. בלא בשר בלא קריעה. וללישנא בתרא אינו עובר עליו ואסור בין עם בשר בין בלא בשר. דכיון דמחמיר דקריעה קצת לא מהניא בדיעבד עם הבשר מחמיר נמי לאוסרו בלא בשר לכתחלה. והך ברייתא פליגא אלישנא בתרא דשריא מיהא בלא בשר בקריעה מקצת ואפילו לכתחלה כדמפרש רב נחמן והיינו תניא כלישנא קמא דרב. ורב אלפס ז"ל תפס לו שיטה אחרת ופירש הכחל קורעו שתי וערב וטחו בכותל ומוציא חלבו ומותר לבשלו אף עם בשר וכל שכן בלא בשר. לא קרעו כלל ובשלו בלא בשר אין עובר עליו. וקאמר רב אין עובר עליו ומותר ותניא נמי הכי כחל שבשלו בחלבו מותר כו' וה"מ שבשלו לכחל בחלבו בפני עצמו. אבל בשלו עם הבשר אסור דקי"ל כחל בששים וכחל מן המנין וכחל עצמו אסור: כיצד קורעו. אמר רב יהודה קורעו שתי וערב וטחו בכותל א"ל ר"א לשמעיה קרע לי ואנא איכול מאי קמ"ל מתניתין היא קמ"ל דלא בעינן שתי וערב ופליגא דרב יהודה. א"נ לקדירה ולא פליגא דרב יהודה אלא הא קמ"ל דאף לקדירה בהדי בשר שרי דלא תימא דרב יהודה דווקא לצלי או לתבשיל בלא בשר קאמר. קמ"ל ר"א דאף לקדירה בהדי בשר שרי בקריעת שתי וערב וטחו בכותל: והלכתא היכא דקרעיה שתי וערב וטחייה בכותל שרי לבשולי בקדירה פירוש אף עם בשר. והיכא דלא עביד הכי שרי לאטוויה לכתחלה אבל לבשולי לכתחלה לא אף בלא בשר:

סימן כה

מתני' הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אין עובר עליו. גרסינן בכריתות דף כב. א"ר זירא אמר רב לא שנו אלא של עוף שאין בו כזית אבל לב בהמה הואיל ויש בו כזית ענוש כרת מיתיבי דם הטחול דם הלב הרי זה עובר בלא תעשה. ההוא בדמא דאתי ליה מעלמא. כי קאמר רב בדם דגופו. ואי בדם דאתי ליה מעלמא היינו דם האיברים וליטעמיך מי לא קתני דם הכליות וקתני דם האיברים. אלא תני והדר תני הכא נמי תני והדר תני ומעלמא מהיכא אתי ליה בשעת יציאת הנפש מצריף: שם דף כא: אמר רב דם דגים שכנסו אסור. מיתיבי דם דגים וחגבים מותר. ההוא בשלא כנסו כי הא דא"ל רב לרב שימי בר חייא אבלע לי ואנא איכול. דכוותה דם מהלכי שתים בסתם כשלא כנסו אמאי אסור. והא תניא דם שעל הככר גורדו ושל בין הכינים מוצצו ואינו חושש. אלא דם דגים אפילו כשכנסו מותר לכתחלה אלא הא דאית ביה קשקשים והא דלית בי' קשקשים. כי סליק ר' זירא אשכחיה לזעירי א"ל איכא תנא דאתנייה לרב כחל פירוש לפי שרב היה אוסר לאכול כחל אף בצלי ובקריעה כדאמרינן בסורא לא אכלי כחלא לפיכך היה מחזר לידע ממי קבל רב חומרא זו וא"ל רבי יצחק בר אבדימי דחומרא בעלמא שהיה מחמיר דבקעה מצא וגדר בה גדר. ורבה בר יוסף מתני כחל מניקה שנה לו לאסרו אפילו בקריעה ומתניתין בשאינה מניקה ואנן דאכלינן כחל בקריעה ואפילו מניקה סמכינן אלישנא קמא דרב ורב בקעה מצא וגדר בה גדר. ואין חילוק לבין מניקה לשאינה מניקה. וגם מעובדא דרבין ורב יצחק בר יוסף דאייתו לקמייהו תבשילא דכחלי רב יצחק אכל ורבין לא אכל ומסתמא מניקה היה מדלא אכיל רבין. ורב יצחק עיקר דמסייע ליה אביי. וגם מעובדא דרמי בר דיקולי דנקטינהו לכולהו כחלי ואכלינהו אפי' של מניקה:

סימן כו

אמר רב יהודה טלית שאולה כל שלשים יום פטור מן הציצית. מדאורייתא פטור לעולם כדאמרינן בפרק ראשית הגז דף קלו. כסותך ולא של אחרים. אלא לפי שנראה כשלו לפי שאין דרך לשאול יותר משלשים יום חייבוהו חכמים משלשים יום ואילך. ומכאן היה מדקדק ר"ת דסתם שאלה שלשים יום כמו הלואה. דאמרינן בפ"ק דמכות דף ג: המלוה את חבירו סתם אין רשאי לתובעו עד שלשים יום. ונראה דאין ראיה מכאן דה"נ תניא בפרק התכלת דף מד. הדר בפונדקי בא"י והשוכר בית בחו"ל כל שלשים יום פטור מן המזוזה ואין הטעם בשביל שתהא סתם שכירות ל' יום. אלא כדפרישית משום שנראה כשלו. ולברך על טלית שאולה נראה דטוב שלא לברך ואע"פ שהיה אומר ר"ת דנשים מברכות אסוכה ואלולב ואע"ג דפטורות והוו להו אינה מצווה ועושה. והביא ראיה מדרב יוסף דאמר קדושין דף לא. מאן דאמר לי הלכה כרבי יהודה דסומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן ואם היה מפסיד כל ברכות המצות לא היה שמח בדבר. וכן מיכל בת שאול היתה מנחת תפילין עירובין דף צו. ומסתמא היתה מברכת. מ"מ לא דמי לטלית שאולה. דשאר מצות אדם אחר חייב בהן ואלו פטורין משום שינוי שיש בהן כגון סומא ואשה. אבל הכא כל אדם פטור בשאינו שלו. ואעפ"כ המברך לא הפסיד. ולי נראה דהא דטלית שאולה מיירי ששאל טלית שאינה מצוייצת וקאמר דפטור מלהטיל בה ציצית דכתיב גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך. אבל השואל טלית מצוייצת אדעתא דהכי השאילה לו שיברך עליה. ואם אי אפשר לו לברך אא"כ תהיה שלו הוי כאילו נותנה לו במתנה ע"מ להחזיר מידי דהוה אשואל חלוק ומת לו מת אין רשאי לקרוע מו"ק דף כז: ואם הודיעו שהוא הולך לבקר את החולה קורע ומשלם לו פחת הקריעה ואע"פ שלא הרשהו לקרוע. כיון דידע שהלך לבקר את החולה הוי כאילו הרשהו. ונהגו להתעטף בטליתו של חבירו אפילו בלא ידיעה ומברך וסמכו על זה דניחא ליה לאיניש דליעביד מצוה בממוניה. ואם מצאה מקופלת יחזור ויקפלנה כבראשונה. דאי לאו הכי לא ניחא ליה:

סימן כז

אמר ליה אביי לרב ספרא כי סלקת להתם בעי מינייהו כבדא מה אתון ביה מתוך פירש"י משמע דלבשלו בקדירה קאמר אחר מליחה ומספקא ליה משום דיש בו ריבוי דם ושמא אין כח במלח להפליט כל הדם וכשהוא נתבשל חוזר הדם ונבלע בתוכו. ור"ת פירש דלא מספקא ליה אם מותר לבשלו אחר מליחה דמילתא דפשיטא היא שמותר כמו שנהגו לבשל אחר צליה דמליחה מפלטת כמו צליה. ולכך כתב בה"ג דשיעור מליחה כשיעור צליה ולא משערינן ליה בבשול ופשיטא דאין להחמיר בכבד יותר. מבבשר אלא קמבעיא ליה אי שרי לבשלו עם הבשר בלא מליחה דכוליה דם היא ושרייה רחמנא כדלעיל שרי לן כבדא. או דילמא כיון שפירש אסור. ונראה דמדאורייתא פשיטא דדם הכבד מותר אע"פ שפירש משום דכוליה דם. דמני מתניתין דכריתות פרק דם שחיטה דף כא: דם הטחול דם הלב דם הכליות דם האיברים הרי אלו בלא תעשה ולא חשיב דם הכבד בהדייהו אלא מדרבנן מבעיא ליה ואפילו אם נאסור מדרבנן דם היוצא ממנו ע"י מליחה לפי שהוא בעין גזירה אטו דם גמור מידי דהוה אדם מהלכי שתים דאמר שבין השינים מוצצו ושעל הככר גורדו. מ"מ בבשול מבעיא ליה כיון שאין ניכר הדם בעין יהא מותר ולא נגזור שיאסור דמו שום דבר בבשולו אטו בשול בשר אחר בלא מליחה. וקצת משמע לקמן דף קיא. דדם הכבד דאורייתא דקאמר דם דאורייתא חלב שחוטה דרבנן אע"ג דדם שמלחו אין עובר עליו כדאיתא פ' הקומץ רבה דף כא. מ"מ מתחלה היה דאורייתא עד שלא נתבשל. וחלב שחוטה תחלתו מדרבנן. והא דקאמר קריבו ליה קניא בקופיה צ"ל דידע שלא נמלח הכבד אע"ג דלב וריאה נמלחו. כך היה מנהגם לעשות מעשים משונים להראות בהם הלכה לתלמידים. א"נ הכל נמלח אלא דכבד לא מהניא ביה מליחה. אלא כדקאמר בסמוך דליקרעיניה שתי וערב ולותביה חתוכה לתחת. כי סליק אשכחי' לר' זריקא א"ל אנא שלקי לר' אמי ואכיל כי אתא א"ל למיסר נפשיה לא קמיבעיא לי. כי קמיבעי לי למיסר חברתה. ומאי שנא למיסר נפשיה דלא מיבעיא לך דתניא ר' יוחנן בן נורי אומר הכבד אינה נאסרת. למיסר חברתה נמי לא תיבעי לך דתניא רבי יוחנן בן נורי אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שהיא פולטת ואינה בולעת ולפירוש רש"י פריך הכי דסתמא איירי בכבד מלוחה כדרך מבשלי בשר ודילמא התם בכבדא דאיסורא ומשום שמנונית. משום דמא מאי. וסוגיא דשמעתא דאי חלטו ליה בחלא או ברותחין שרי ואפילו בקופיה אלא מיהו שדרו ממתיבתא האידנא לא בקיאינן בחליטה. וספק איסורא לחומרא ולא שרי למיכל כבדא שליקא אלא היכא דטוו לה מעיקרא ושלקי לה בתר הכי. ומ"ש רב אלפס ז"ל זה הלשון דלא שרי למיכל כבדא שליקא לא שבא לאוסרו אם נעשה כך דמסתמא הלכה כמתניתין דתרומות וכר' יוחנן בן נורי דכבד אוסרת ואינה נאסרת ולא מפליג בין שלוקה למבושלת וכן רבי אמי שלקו ליה ואכיל. אלא אמנהגא דשדרו ממתיבתא קאי ולא שרי לכתחלה למיעבד הכי. רבה בר רב הונא איקלע לבי רבה בר רב נחמן חזייה להנהו סמפוני דכבדא דהוו מליין דמא. אמר להו אמאי תעבדו הכי. אמרו ליה אלא היכי נעביד א"ל קרעיה שתי וערב וחתוכיה לתחת ולבשלו בקדירה אחר צליה איירי או אחר מליחה לפירוש ר"ת. דאי לאוכלו צלי ל"ל לחתוכי ליה. אי נפלט הדם שריק ונפל ואי לא נפלט הוה ליה דם האיברים שלא פירש. ואי משום סימפוני הכבד צריך קריעה אף לצלי דההוא דם הוי בכרת אע"פ שלא פירש דמעלמא אתא ונכנס לתוך הסמפונות א"כ בטחול נמי אי איכא סמפונות למה לא יצטרך קריעה. ואם אין סימפונות בטחול א"כ מה בא להשמיענו אבל טחלא לא ובעל ה"ג כתב דההוא דמטוי כבדא בשלומא צריך לחתוכיה. מ"ט דאזיל דמא ומכניס לסמפונות. והיכא דלא קרעיה ליקרעיה לאחר בשולו ומותר ויצא הדם הכנוס בסמפונות ולא חיישינן לדם הסימפון שמא חזר ונבלע בכבד דהא אסקינן פרק כיצד צולין דף עד. כבולעו כך פולטו. וה"מ בכבדא אבל טחלא שומנא בעלמא הוא ולא בעי קריעה כי הא דשמואל עבדי ליה תבשילא דטחלא ביומא דעביד מילתא: דריש מרימר הילכתא בין כחלא בין כבדא למישפדינהו בשפודא תותי בשרא שרי עלוי בשרא דיעבד אין לכתחלה לא. ופירש"י בשפידין שלנו שצולין אצל האש אסור לכתחלה ולא שייך לחלק בין תותי בשרא לעלוי בשרא. שפעמים שמגביהין אותו צד השפוד שאצל האש ופעמים שמשפילין אותו . וא"ת וכחל היאך מותר תותי בשרא והלא שמנונית הבשר נוטף על הכחל וסריך. וכי תימא דקרעיה שתי וערב וטחו בכותל א"כ עלוי בשרא נמי לישתרי דהא מותר לבשלו עם בשר בקדירה וי"ל דהכא גרע דאע"פ שקרעו נוטף עדיין החלב מן הכחל על הבשר וניכר שהוא חלב אבל למלוח בשר עם כחל שרי בכל ענין דמלח אין מפליט החלב. וגם אין נבלע בדופני הכחל אלא כנוס במיעיו ויש ללמוד מכאן היתר פשוט דהיכא שקרעו שתי וערב וטחו בכותל שמותר לכתחלה לבשלו עם הבשר. דהא שרינן ליה הכא תותי בשרא אע"ג ששמנונית הבשר נוטף על הכחל ולאפוקי מהני שנזהרין שלא לחתוך כחל רותח בסכין של בשר. דאפילו בשפוד אחד שרי לכתחלה. רב אשי איקלע לבי רמי בר אבא חמוה. חזייה לבריה דחמוה דשפיד כבדא עלוי בשרא אמר כמה יהיר האי מרבנן אימור דאמור רבנן דיעבד אין לכתחלה לא. ואי איכא בי דוגי בישרא עלוי כבדא נמי אסור ומאי שנא מדמא דבשרא דשרי כדבעינן למימר לקמן סימן לו אמרי דמא דבשרא שכן דמא דכבדא קפי:

סימן כח

אמר רב נחמן אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח. ולמ"ד לעיל פ"א סימן ט' בית השחיטה רותח הוא בעי הגעלה ולמ"ד צונן הוא סגי בהדחה. צונן פירוש לחתוך בה צונן אמרי לה בעיא הדחה ואמרי לה לא בעיא הדחה. ואמר רב נחמן אמר שמואל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח. שמואל לטעמיה דאמר שמואל מלית הרי הוא כרותח כבוש הרי הוא כמבושל. ובקערה שאינה מנוקבת איירי ושלא כדברי המפרשים דאיירי אפילו במנוקבת דא"כ יהא אסור למלוח ב' פעמים בכלי מנוקב. אלא ודאי דמא משרק שריק. ואף ר' יוחנן סבר לה להא דשמואל דהא ר' אמי תלמידיה דר' יוחנן הוה כדהוי אימלח ליה בשרא בההוא פינכא תבריה. יתיב רב כהנא אחוריה דרב יהודה ויתיב רב יהודה קמיה דרב הונא וקאמר קערה שמלחו בה בשר אסור לאכול בה רותח. צנון שחתכו בסכין של בשר מותר לאוכלו בכותח מאי טעמא הא אפשר למיטעמא דהיתירא קבלע והאי לא אפשר למיטעמא דאיסורא קבלע. אמר ליה רב פפא לרבא וליטעמיה קפילא ארמאה אמר ליה בדליכא:

סימן כט

איתמר דגים שעלו בקערה פי' שעלו מן הצלי. או צוננים בקערה רותחת. בין למ"ד תתאה גבר בין למ"ד עילאה גבר אדמיקר ליה בלע ובעי כרי קליפה כדאמרינן פ' כיצד צולין דף עו. רב אמר אסור לאוכלן בכותח ושמואל אמר מותר לאוכלן בכותח רב אמר אסור נותן טעם הוא ושמואל אמר מותר נ"ט בר נ"ט הוא הבשר בקערה והקערה בדגים ואיכא תרי נתינת טעם קודם שיבא לכלל איסור ופירש"י אם היו מבושלים עם הבשר מודה שמואל דאסור לאוכלן בכותח לפי שהבשר נותן בהם טעם. ומשמע דוקא נתבשלו עם הבשר אבל נתבשלו בקדירה שבשלו בה בשר מותר לאוכלן בכותח. וריב"ן חתנו כתב משמו עלו אין נתבשלו לא. ואע"ג דבעלו נמי קבלו כדי קליפה טעם מן הבשר. בבליעה מועטת התירו נ"ט בר נ"ט. אבל נתבשלו ונבלע כל טעם הבשר שהיה בלוע בקדירה אסור לאוכלו בכותח. ויש להביא ראיה מצנון שחתכו בסכין שאסור לאוכלו בכותח משום דחורפיה דצנון מבליע עיקר הטעם הבלוע בסכין בתוך הצנון וחשיב נ"ט ראשון והדבר ידוע שבשול מבליע יותר טעם הבשר בדגים מחורפיה דצנון. ומיהו לפי טעם אחר שפירש"י משום דסכין פעמים שהשומן קרוש עליו ואינו ניכר וכשחותך בו הצנון הוי טעם הבא מן הממש אין ראיה משם. ולפיכך ניחא הא דאמרינן בפרק דם חטאת דף צה. ובפרק כל שעה דף ל. אין טשין את התנור באליה ואם עש כל הפת כולה אסורה עד שיוסק את התנור ודוקא היסק אבל קנוח אינו מועיל. כי טעם האליה נפלט מן התנור ונבלע בפת ואסור לאוכלו בכותח אע"ג דנ"ט בר נ"ט הוא. וכ"ש נתבשלו שיותר מבליע הבישול טעם הבשר הנפלט מן הקדירה בדגים ממה שהאפיה מבלעת בפת טעם האליה הנפלט מן התנור. אבל ר"ת פי' דא"א לתנור להתקנת יפה ונדבק בו השמנונית והוי בעין עד שיוסק. ועוד אני אומר דלא דמי נתבשלו לנתינת טעם של האליה בפת דאיכא טעם השלישי. הבשר בקדירה והקדירה במים והמים בדגים ויש מקשה על דבריו מהא דאמרינן בפרק דם חטאת דף צז. דכל יום נעשה גיעול לחבירו ומותר לבשל האידנא שלמים בקדירה שבשל בה שלמים אתמול. ולא אמרינן דממעט זמן שלמים דהאידנא משום טעם שלמים דאתמול שנעשה נותר הלילה. אלא משום דטעם שני הוא של היתר שלמים דאתמול בקדירה ומקדירה לשלמים של היום ועדיין הוא היתר עד שיעשה נותר הלילה אלמא אפילו נתבשלה שרי. ולא קשה מידי דהא שרינן בסוף מסכת ע"ז דף עו. לבשל חטאת והדר שלמים והרי ממעט באכילתן דמתסרי שלמים לנשים ולעבדים ומפסלי ביוצא ואין בהם נ"ט בר נ"ט דהוי כמו קדירה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב דהוי נ"ט שני לאסור. ועל כרחך צריכין אנו לומר משום דמין במינו בטל ברובא מדאורייתא ובכלי מקדש אוקמוה אדאורייתא. וקערות שנשתמשו בהן בשר שהודחו ביורה חולבת ושניהם בני יומן הוה ליה נ"ט בר נ"ט. הבשר בקערה והקער' במים ועודנו היתר עד שיתערב באותן המים טעם החלב הנפלט מן היורה. ולפירוש ריב"ן דאסר נתבשלו אסורות הקערות והיורה ולי נראה דאף לריב"ן הכל מותר דלא אסר נתבשלו אלא לאכלן בכותח שטעם שני של הבשר נ"ט לתוך ממשות של חלב. אבל הכא שטעם שני של הבשר שבתוך המים אין נ"ט לתוך ממשות החלב אלא מתערב עם טעם שני של החלב שבתוך המים נראה שהמים מותרים והכל מותר. אמנם יש לאסור מטעם אחר לפי שכשמדיחין קערות נדבק בהו שמנונית של המאכל ונוגע ביורה ונאסרה היורה מממשות הבשר שנכנס בה והכל אסור:

סימן ל

ובספר התרומה התיר ירקות וקטניות שנתבשלו בקדירה בת יומא חולבת רק שתהא נקיה מחלב לאכלו בתבשיל של בשר. ואפי' אם נאמר עלו אין נצלו לא כשנתבשלו שרי משים דאיכא ג' נותני טעם החלב בקדיר' והקדירה במים והמים בירק ועודנו היתר. וגמגם בדבר שיש לחוש לפי שהירק והקטניות נוגעין בקדירה ובולעין מן הקדירה עצמה ואעפ"כ הכריע להתיר דכיון דאיכא מים בכלי רוב הטעם מתפשט במים. וגם הירק אינו בולע מדופני הקדירה אלא ע"י רתיחת המים. וכן מסתבר דנתבשלו איכא טעם שלישי ושרי אבל נצלו אסור:

סימן לא

אמר חזקיה משמיה דאביי הלכתא דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאוכלו בכותח עד דטעים ליה. ודוקא צנון דאגב חורפיה בלע והוה כטעם הבא מן הממש או כמו שפירש רש"י שפעמים שיש שמנונית על הסכין ואינו ניכר וחורפיה דצנון מבליע השמנונית בתוכו ואוסר עד כדי קליפה. ולא דמי לקורט של חלתית ע"ז דף לט. שאסרו כולו משום שחותכין אותו בסכין של עובדי כוכבים. דשאני התם שהקרטין קטנים ואין יכול לידע באיזה מקום חתכוהו לפיכך אסרו כולו. כתוב בספר התרומה דהוא הדין שומין ובצלים וכרשים שרוצים לבשלן עם בשר אין לחתכן עם סכין חולבת ואם חתך לא מהניא להו הדחה ובעינן קליפה ואם בשלן בלא קליפה בטלין בס' בטעם הסכין הנבלע בירק ואפילו אין הסכין בן יומו אגב חורפיה דצנון או הירק מחלי' ליה והויא לשבח מידי דהוה אקורט של חלתית בפרק אין מעמידין ורבינו מאיר מגמגם בדבר דנראה לו דאיירי הכא בסכין בן יומו. ובפ' אין מעמידין כתבתיו אבל קישות מגרד ליה לבי פיסקי. קולחי דליפתא שרי לפי שהוא מתוק ולא בעי לא קליפה ולא גרידה אבל הדחה בעי לפי אותו טעם שפירש"י משום שמנונית על הסכין. דסילקא אסור ואם פתך בהו דליפתא שרי:

סימן לב

בעי מיניה רב דימי בר יוסף מרב נחמן מהו לאנוחי כדא דכמכא גבי כדא דמילחא א"ל אסור. דחלא מאי א"ל שפיר דמי. מאי שנא. האי איתא לאיסורא בעיניה והאי ליתא לאיסורא בעיניה אין לאסור מטעם זה לתת בתוך תיבה אחת כד של בשר אצל כד של חלב. דמיזהר זהירי שלא יפול מזה לזה אבל הכא לא מסקי אדעתייהו להזהר שלא יפול מן הכותח במלח ונותן ממנו לתבשיל:

סימן לג

ההוא בר יונה דנפל לכדא דכמכא שרייה רב חיננא בר רבה רבא מפשרוניא אמר רבא מאן חכים למישרי כה"ג אלא רב חיננא מפשרוניא דגברא רבא הוא. וקסבר כי קאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח ה"מ דאינו נאכל מחמת מלחו והאי נאכל מחמת מלחו הוא. פרש"י אינו נאכל מחמת מלחו עד ששורין ומדיחין אותו כעין מליחת בשר להצניע. וה"ר ישראל ז"ל אומר דלא חשיב אינו נאכל מחמת מלחו אא"כ נמלח כעין עבוד כדאמרינן פרק כלל גדול דף עה: האי מאן דמלח בשרא חייב משום מעבד ומוקי לה דבעי ליה לאורחא וקשה לר"ת דאטו הנהו אטמהתא לעיל דף צז. דאימליחו בי ריש גלותא בגידא דנשיא דמייתי עלה מליח כרותח וכן קערה לעיל סימן כח שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח וכן ההיא פינכא דרבי אמי וכן רב מרי לקמן סימן מ אימלח ליה שחוטה בהדי בשר נבילה אטו כל הני מליחות הוו לאורחא או להצניע. והיה אומר ר"ת דכל מליחה שעושין לקדירה חשיב אינו נאכל מחמת מלחו. וכן פירש בעל הלכות דשיעור מליחה כשיעור צליה משום דיוצא הדם ע"י מליחה כמו ע"י צלי ולכך חשיב מליח כרותח. וא"כ מליח שאנו עושים לקדירה כדי להפליט הדם הוי מליח כרותח וכן משמע פר' הקומץ רבה דף כא. טעמא דמעטיה קרא דם ממליחה הא לאו הכי ליבעי מליחה הא נפקא ליה מתורת דם דאמר רב יהודה דם שמלחו אין עובר עליו וכן דם שבשלו אין עובר עליו. אלמא מליחת קדשים קרי להו אינן נאכלים מחמת מלחו מדפטר דם שמלחו כמו שבשלו. וקאמר התם במלח יכול תבוננו פירוש מעט להסיר טעם הטפל כבינה המישרת את האדם ת"ל במלח תמלח. הרבה הרבה שיהא רוב המלח מקלקל הטעם. כיצד יעשה מביא האבר ומולחו וחוזר והופכו ומולחו אמר רבא וכן לקדירה והיינו אין נאכל מחמת מלחו אם לא שידיחוהו יפה יפה להסיר המלח שעליו. וה"מ חי אבל לצלי בעי קליפה. ואפילו בצונן. דע"י צליה רכיך הוא ובולע. ואי אית ביה פילי אסור כוליה ולא סגי ליה בקליפה לכאורה משמע דאצלי קאי. ובספר התרומה כתב דאפילו חי. ואם מתבל בתבלין אסור אע"ג דלית ביה פילי:

סימן לד

גרסינן בפרק כיצד צולין דף עה: איתמר חם לתוך חם דברי הכל אסור. צונן לתוך צונן דברי הכל מותר חם לתוך צונן צונן לתוך חם רב אמר עילאה גבר ושמואל אמר תתאה גבר ואמרינן תניא כוותיה דשמואל חם לתוך חם וכן צונן לתוך חם אסור. צונן לתוך צונן וכן חם לתוך צונן מדיח. חם לתוך צונן אדמיקר ליה בלע. אלא אימא חם לתוך צונן קולף. צונן לתוך צונן מדיח. תניא אידך בשר רותח שנפל לתוך חלב רותח וכן צונן שנפל לתוך חם אסור. חם לתוך צונן וכן צונן לתוך צונן מדיח. חם לתוך צונן מדיח אדמיקר ליה בלע. אלא אימא חם לתוך צונן קולף צונן לתוך צונן מדיח. תימה למה הביא הש"ס הברייתא שנייה שהיא לגמרי כמו הראשונה. וי"ל דקמ"ל דבשר רותח לתוך חלב צונן שרי החלב. ואע"ג דחם לתוך צונן בעי קליפה. בדבר דלא שייך קליפה מותר. ושמעינן דבר זה מדאיירי ברישא בבשר בחלב וסיפא לא איירי אלא בקליפה והדחה דשייכי בדבר יבש ואם איתא דאיכא שום איסורא גבי חלב הוה ליה לפרושי מאי דיניה וריב"א היה מצריך ששים לכדי קליפה:

סימן לה

וככר שחתך עליו בשר רבא אכיל ליה וקרי ליה חמר בשר והלכתא כוותיה:

סימן לו

אמר רב נחמן אמר שמואל אין מניחין כלי תחת הבשר עד שיכלה כל מראה אדמימות שבו. מנא ידעינן וכו'. ואסקה רב אשי דלית ליה תקנתא עד דמייתי תרתי תלת גללי דמילחא ושפי ליה בבי דוגי ובתר הכי שביק ליה עד דציל ושפי ליה ושרי. שהשומן צף למעלה והדם יורד למטה. ואפילו למ"ד אפשר לסוחטו אסור שרי הכא. ולא אמר מיד כשנטף השומן מן הבשר נאסר מחמת דם המעורב בו ואיפשר לסוחטו אסור. דכיון שפירש הדם ממנו לגמרי לא נשאר בו לא טעם ולא שום דבר אפילו משהו. וזה היה ידוע להם דשרי ולא דמי לסוחטו דלעיל דהתם אין האיסור יוצא לגמרי אלא מתבטל. ונראה דבי דוגי אסור כיון שהדם מונח עליו ונבלע בו והשפוד אינו נאסר דנורא מישב שייב כל הדם ואין מניחו להבלע בשפוד. ורש"י פירש בשם הלכות גדולות דדוקא נקט תרי גללי דמילחא כלומר מעט מלח אבל מלח הרבה פוסק כח הדם ועושהו כמים ומתערב עם השומן ולפי שאין אנו בקיאין בדבר שלא להרבות ושלא למעט הילכך אין ליתן כלי תחת הצלי עד שימלחנו וישהה במלח כדי צלייה: א"ר נחמן אמר שמואל דגים ועופות שמלחם זה עם זה אסורים ואפילו בכלי מנוקב מ"ט דדגים רפי קרמייהו וקדמי פלטי. ובתר דנייחי דגים פלטי עופות והדר בלעי דגים מינייהו. פירש"י הדגים לבדן אסורין והקשה רשב"ם א"כ הוה ליה למימר דגים שנמלחו עם עופות אסורין דאז הוה משמע דאיסורא קאי אדגים לחודייהו וי"ל דא"כ הוה משמע דאף אם העופות לא נמלחו אלא שהדגים נמלחו עמהן אסורין. כמו דג טהור שמלחו עם דג טמא דבסמוך דמיירי בטהור מלוח וטמא תפל. וזה אינו דבענין זה לא היו הדגים אסורין ורשב"ם פירש שגם העופות אסורין לפי שהדגים הנאסרים נעשין נבלה וחוזרין ואוסרין את העופות בצירן האסור שנאסר מחמת דם העופות ולפירוש רבינו אפרים שפירש לעיל בפרק גיד הנשה סימן לא דלא אמרינן חנ"נ אלא בבשר בחלב לא יתכן לומר כן. וג"כ לפי מה שפירש גבי גדי שצלאו בחלבו שם סימן כד דלא אמרינן חנ"נ ואוסרת אלא במקום שהאיסור עצמו הנבלע בו הולך ומתפשט עם טעם שלה הנפלט. ומיהו לפי טעם זה יש ליישב קצת ולומר שגם מן הדם הנבלע בדגים יוצא קצת ע"י המליחה שעושה אותה כרותח ונבלע עם ציר הדגים בעופות. דאע"פ שאחר שגמרו הדגים פליטתן אינן חוזרין ופולטין עוד דם העופות להיות מותרין ע"י כך. זהו מחמת שאין פולטין כל הדם. אבל מקצתו פולטין ובולעין העופות ממנו אחר גמר פליטתן ונאסרין בכך. ומיהו קשה לאסור העופות מטעם זה. דלמה לא נאמר דם מישרק שריק במליחה כמו בצלייה דלעיל דף קיא. אע"פ שבדגים אין אנו אומרים דשריק דם העופות מינייהו היינו משום דרכיכי ורפו קרמייהו ונ"ל היכא שהדם מרובה על הציר המעורב בו שייך למימר מישרק שריק אבל הכא שרוב הדם נשאר בדגים ומעט ממנו נבלע עם ציר הרבה נבלע עם הציר בעופות ולא שייד למימר מישרק שריק. ונראה דלא נאסר מן הדגים אלא כדי קליפה. דרותח דמליח אינו אוסר אלא כדי קליפה. וגם נראה דמיירי בחתיכות של דגים או דגים שלמים שנטלו קשקשיהן אבל בעוד הקשקשים עליהם נראה לעינים דקמיטי יותר מעופות:

סימן לז

פירש רש"י אבל בשר ובשר שמולחים יחד כל מה שזה שוהה לפלוט גם זה שוהה ופולט וכל זמן שטרודין לפלוט אין בולעין זה מזה. וכשנח זה גם זה נח ומיהו עדיין קשה היאך נהגו העולם למלוח הרבה חתיכות זה ע"ג זה והדבר ידוע שאותה שנמלחה תחלה גומרת פליטתה תחלה ואח"כ בולעת מן העליונה ולקמן סימן מט דקאמר לא שנא ומותר משמע לא שנא ואין חלוק בין חתיכה אחת לחתיכות הרבה ומותר בכל ענין. וכן פירש ר"ת ז"ל אלא לא שנא ואע"פ שתחתון גמר פליטתו תחלה אינו נאסר. ונראה דהיינו טעמא דאמרינן דמא מישרק שריק במליחה כמו בצלייה. וכמו שבצלי מותר לכתחלה בשרא עלוי בשרא אע"פ שנצלה תחלה התחתון של צד האור ולא אמרינן שבלע מן העליון. אלא אמרינן דמא משריק שריק ואפילו למאן דלית ליה כבולעו כך פולטו כדפרישית לעיל. הוא הדין במליחת בשרא עלוי בשרא שרי כה"ג. ובדגים דוקא דרפי קרמייהו נוח הדם להבלע בתוכו ולא שריק מעלויו. ומיהו עדיין צריך לדקדק דלפעמים נמצאים גומות מליאות דם על החתיכות התחתונות וחזינן דלא שריק דם מינייהו כיון שנשאר בגומות ואמאי שרי. ורשב"ם נשאל על דבר זה והשיב כיון דדם האיברים דרבנן אין להטריח יותר מדאי. וכיון שעשה כתיקון חכמים למלוח כתיקון חכמים מותר. דאי אפשר שלא ישאר ציר מועט בין חתיכה לחתיכה וכמו שבציר מועט מותר מדאמרינן לא שנא הוא הדין בציר מרובה דמאי שנא האי מהאי. והטעם אע"פ שחתיכות התחתונות בולעות מן העליונות חוזרות ופולטות מה שבולעות. ומה שהקל בה משום דדם האיברים דרבנן. הא ליתא דקודם שפירש אפי' איסור דרבנן לית ביה כדפרישית בפ"ק סימן יט גבי ונסבין חבריא למימר רבי יהודה היא. ואחר שפירש אסור מדאורייתא כדאיתא פרק דם שחיטה בכריתות פ"א דף ד: חמשה לאוין בדם למה אחד לדם האיברים. אין למצוא טעם שהדם הזה דרבנן אם לא נפרש דהא דאמרינן בפרק הקומץ רבה דף כא. דם שמלחו אין עובר עליו היינו שאינו עובר עליו אפי' בלאו. כמו שאין עובר עליו בכרת דנפק לגמרי מתורת דם הנפש ואינו ראוי לכפר. ומה שפירש דחתיכות התחתונות אע"פ שבולעות מן העליונות חוזרות ופולטות מה שבולעות צריך פירוש לפירושו דהיאך נוכל לומר דחוזרות ופולטות כיון שכלה פליטת התחתונה קודם העליונה. וי"מ משום דפליטת צירן נמשך הרבה אחר פליטת דמן וכל זמן שפולטות ציר הן פולטות עם הציר כל הדם שהן בולעות מן העליונות אפילו אחר גמר פליטת דמן ומה שנמצא בגומות ציר הוא ולא דם אבל בדגים אין לומר כן לפי שפליטת דם העופות נמשך אחר גמר פליטת ציר הדגים. ועוד צריך לדקדק נהי שאין לאסור מחמת פליטת העליונות הנמשכות יותר מן התחתונות. מ"מ היה ראוי לאסור מחמת דם הנבלע במלח שבין חתיכה לחתיכה שנמחה בציר הנשאר בגומא. ואחר פליטת כל הדם והציר הוא נבלע בחתיכה. משום דהוי רותח ואינו חוזר ופולט עוד אחרי שכלתה כל פליטת התחתונה דם וציר בשלמא כל חתיכה מלוחה דעלמא אין דם שעליה אוסרת לפי שמועט הוא ובולע במלח ואינו יכול לצאת מן המלח כי אין המלח מפליטו הימנו כי אדרבה המלח דרכו שמפליט הדם ומושכו אחריו ונשאר בתוכו ואינו חוזר לבשר. אבל הכא שנמחה המלח שעל החתיכה בציר ונעשה צלול היה לו לאסור החתיכה לפי שהציר המעורב בו מבליענו עמו בתוך החתיכה כיון שחשוב הציר כרותח והיה לו לדם לאסור כדי קליפה ואין לומר דלא אמרינן מליח כרותח אלא בשעת פליטה אבל אחר גמר פליטה לא חשיב כרותח. דהא גבי בר יונה דנפל לכדא דכמכא לעיל סימן לב אמרינן מליח כרותח. וי"ל דהמלח שעל הבשר מעכב את הדם הזה מלהכנס בבשר כמו שמעכב את הדם שעליו ואינו נכנס בבשר. ולפי הטעם שהתחתונה בולעת מן העליונה וחוזרת ופולטת צריך להזהר שימתינו לתחתונה עד גמר פליטת העליונה ומיהו יש עוד לומר טעם אחר. שכל זמן שהבשר טרוד לפלוט ציר אינו בולע דם. וזמן גדול שוהה לפלוט ציר אחר שגמר פליטת דמו. ומ"מ בשר שבתוך הציר או בכלי שאינו מנוקב אין להתיר מטעם זה שאין לו כח לפלוט כיון שהוא שקוע בתוך הציר ובולע:

סימן לח

ובשר שנמלח ושהה שיעור צלייה ואח"כ נתנוהו לכלי בלא הדחה ונתמלא הכלי ציר. דבר זה נעשה בביתו של רש"י והתירו. דמשום הציר אין לאוסרו דאינו דם אלא מוהל הבשר ולחותו. שהרי אחר ששהה כשיעור צלייה מדיחין אותו לבשלו בקדירה ואין חוששין לציר הנפלט ממנו. ואע"פ שהמלח שעל הבשר אסור שהדם מעורב בו ולכך צריך להדיח הבשר יפה יפה קודם שיבשלוהו בקדירה מ"מ אותו דם שבמלח נדבק הוא במלח ומתייבש בתוכו ואין לו כח להבלע בבשר. ואע"פ שנמחה בתוך המוהל כדפרישי' לעיל גבי גומות. ואם באנו לאוסרו מחמת דם המלח שעל הבשר א"כ נאסור כל בשר שמניחין אותו במים להדיחו כי נמחה המלח והדם שבתוכו ונבלע בבשר. דמה לי מים ומה לי מוהל דשניהם היתר הם. אלא ודאי דם המלח נתייבש בתוכו ואין לו עוד כח לצאת א"נ פסק כח המלח מחמת שהפליט את הדם מן הבשר ויצא כח המלח עם הדם ומחמת אותו מלח לא יחשב עוד כרותת לאחר גמר פליטתו. ולא דמי לבר יונה דנפל לכדא דכמכא שהיה נחשב כרותח אם לא היה הכותח נאכל מחמת מלחו. דהתם לא פסיק כח המלח:

סימן לט

וכתוב בסה"ת בשר שנמלח ונתנוהו על בשר שלא נמלח ובלע מן הבשר שנמלח ימלחנו דכמו שפולט את דמו כך פולט את הדם שבלע:

סימן מ

רב מרי בר רחל אימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר טריפה אתא לקמיה דרבא אמר ליה הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן. ואע"ג דטריד לפלוט ולא בלע דם. הציר מיהא בלע:

סימן מא

דג טהור שמלחו עם דג טמא מותר והוא שהיה טהור מליח וטמא תפל דהשתא לא פליט הטמא ולענין מליח כרותח לא שייך תתאה גבר ולא עילאה ואפילו קליפה לא בעי. והא דאמרינן לעיל סימן לד גבי תתאה גבר ומילאה אדמיקר ליה בלע היינו דוקא בחום של צלי.

סימן מב

ויש לי ללמוד מכאן שאם עשה גבינות בדפוסי העובד כוכבים ומלחן בתוכו אינן נאסרות דהוי כמו טהור מליח וטמא תפל דאין שייך מליחה בעץ ולא נאסר העץ ע"י מליח כרותח ומעשים בכל יום דמלח הנתון בקערה שמשתמשין בה בשר לוקחין ממנו לתת בתוך חלב ולא חיישינן שמא בלע מן הקערה. וא"ת כיון שנמלח הטהור ומונח על הטמא או תחתיו או בצדו הרי נמלח גס הטמא ממלח שעל הטהור. וי"ל שנמלח מכל צדדין רק לא במקום שהוא דבוק לטמא א"נ אחר שנמלח הטהור מגיע לטמא ובמה שהוא נוגע בטמא אינו נחשב כרותח להיות פולט. דהבשר אינו יוצא מידי דמו עד שימלחנו יפה יפה אבל אם היו שניהם מלוחין אסורין. ואין צ"ל שאם היה הטמא מליח והטהור תפל שהוא אסור:

סימן מג

אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אלא א"כ מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה. וצריך לפזר עליו מלח הרבה שלא ישאר בו מקום בלי מלח:

סימן מד

ואווז ותרנגולת צריך למלחם גם מבפנים ואחר ששהה כדי צליה רגילים לרחצו שני פעמים ראשונה להעביר המלח והדם. ושניה להעביר לחלוחית המים הראשונים שנשארו:

סימן מה

ובשר שנתבשל בלא מליחה צריך ס' לבטל כל החתיכה דלא ידעינן כמה דמא נפיק מינה. ואם יש ס' בתבשיל אז התבשיל מותר. ויש אוסרין הבשר כיון שנתבשל בדמו ויש מתירין לפי שהדם שנפלט נתבטל בס' ואם נשאר בו מקצת דם הוי דם האיברים שלא פירש. וכן מסתבר דלא שייך הכא אפשר לסוחטו אסור דלא נאסר הבשר מעולם. ודמיא לצלי בלא מליחה דמה שנפלט האור שואבו ומה שנשאר בתוכו הוי דם האיברים שלא פירש ועוד ראוי להתיר יותר במבושל שהרי בצלי שמהפכין בשפוד אצל האש הדם המופרש ממנו מתגלגל סביב הבשר אפ"ה שרי כ"ש במבושל דמה שנפלט ממנו מתבטל מיד במים :

סימן מו

איתמר רב הונא אמר מולח ומדיח במתניתא תנא מדיח ומולח ומדיח ולא פליגי הא דחלליה בי טבחא והא דלא חלליה בי טבחא. ואם מלח בלא הדחה יש אומרים שאין תקנה לבשר אף אם ידיחנו וימלחנו אסור. לפי שעל ידי מליחה ראשונה פירש מקצת הדם ולא היה בה כח במלח להפליט כל הדם מאחר שלא הודח הבשר ואותו הדם עצמו שפירש חוזר ונבלע בבשר דלא שריק כיון דלא נמלח כהוגן. ואין מלח השני מפליטו כיון שכבר פירש וחזר לתוכו. ולפי מה שכתב בעל ספר התרומה דבשר שנמלח שנתנוהו על בשר שלא נמלח שיש לו תקנתא במליחה ויפלוט דם שבלע עם דמו כ"ש הכא דשרי כיון דפולט דם שקבל מעלמא כ"ש דמו וכן מסתבר:

סימן מז

רב דימי מלח במילחא גללניתא ומנפיץ ליה פרש"י אבל המולח במלח דק אינו צריך ניפוץ. והרמב"ם ז"ל כתב פ"ו מהל' מא"ס (פ"ו מהל' מאכלות אסורות) דאין מולחין במלח דק לפי שנתכת ונבלעת בתוך הבשר ואינה מפלטת את הדם ולא מסתבר דיותר שהוא דק המלח יותר מתפזר על הבשר ופועל להוציא את הדם כי הוא נדבק בו אבל הגם כשהופך את החתיכה למולחה מכל צד הוא נושר ממנה:

סימן מח

אמר רב משרשיא אין מחזיקים דם בבני מעיים. תרגומה הדורא דכנתא ומעיא וכרכשא. מעיא הן הכרס והקיבה והדקין אבל כנתא גופא ולב וכבד וריאה יש בהם דם. ואין לאסור מטעם זה למלוח בני מעיים עם שאר בשר משום דלא טרידי לפלוט ובלעי כמו דגים לעיל סימן לו דהכא דאע"פ שאין להם דם אין בולעין דדמא משרק שריק. אבל דגים דרפו קרמייהו נוח להבלע הדם בהם. ואין להתיר מטעם דשריק. אם נשפך דם רותח על הצלי או אפילו דם צונן היה אוסרו. משום דתתאה גבר ואסור כדי קליפה או אפילו כדי נטילה. דדוקא דם הנפלט וטטף עם ציר ע"י צלייה או מליחה היא דאמרינן לעיל דשריק אבל בעיניה לא אשכחן דשריק. ואע"ג דאין מחזיקין דם בבני מעיים מ"מ בשומן הדבוק בהן יש דם דאית ביה שורייקי ולכך נהגו למלחן :

סימן מט

אמר שמואל אין מניחים בשר מליח אלא ע"ג כלי מנוקב כתב רב אחא משבחא אם מלח ע"ג כלי שאינו מנוקב אותו בשר אסור והכלי צריך שבירה והמולח צריך שימלח ע"ג כלי מנוקב או על קשין או על עצים כללו של דבר כל דבר שכששופך מים עליו יוצאין מים לחוץ אז הבשר מותר למלוח עליו. והרב הברצלוני ז"ל כתב דכי אמרינן מלח ע"ג כלי שאינו מנוקב הבשר אסור דוקא כשנשתהה הבשר שם כשיעור מליחתו. אבל לא נשתהה שם כל כך מותר ועוד כתב שאם מלח בשר ע"ג כלי שאינו מנוקב הבשר אסור ודומה כמי שבשלו בקדירה ואסור באכילה אפי' צלאו אח"כ. ונראה לי אע"פ שכתב רב אחא בסתם אותו בשר אסור. אינו אסור אלא מה שבתוך הציר אבל מה שחוץ לציר לא. דדם אינו מפעפע למעלה כמו שכתבתי לעיל ולא כמו שנמצא כתוב בנימוקי ה"ר פרץ המולח בשר בכלי שאינו מנוקב אסור אפי' מה שחוץ לציר ואפי' בלא שומן וכן עשה ר"ת מעשה בתרנגולת שנמלחה בכלי שאינו מנוקב ואע"פ שלא שהתה שיעור מליחה אוסר את כולה. דלא אשכחן הש"ס דמפליג בכלי שאינו מנוקב בין שהתה כדי מליחה בין שלא שהתה כדי מליחה ויש אומרים שאין אסור אלא מה שבתוך הציר כדין חתיכה שנפלה לתוך הציר וליתא מדאמר גבי דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין הדגים ופריך אי בכלי שאינו מנוקב אפי' עופות ועופות נמי אסורין משמע דאסורין מעבר לעבר קאמר. דהא מדמי כלי שאינו מנוקב לדגים ועופות ובדגים אסורין לגמרי מעבר לעבר. ולא דמי לחתיכה שנפלה לתוך הציר שאינו אסורה אלא מה שבתוך הציר. דהתם נמלחה החתיכה כדינה ופלטה כל דמה הלכך אין אסור אלא מה שבתוך הציר דדם אינו מפעפע למעלה אבל כשנמלחה בכלי שאינו מנוקב הכל אסור. שלא יצא דמה ממנה לפי שהמקום דחוק כיון שאין הכלי מנוקב. ואע"פ שדם האיברים שלא פורש מותר היינו דוקא שלא פירש כלל ממקומו. אבל פירש ממקום למקום לא. כגון הכא דכיון שמלח מיד הדם פירש ויוצא ממקום למקום ואינו יוצא לגמרי כיון שאינו מנוקב. ואע"פ שנתלה באילן גדול אינם דברים של טעם. ומה שהביא ראייה מדגים כשל עוזר ונפל עזור גם דגים אינן אסורים כולם אע"פ שאמר בסתם אסורין מ"מ אינן אסורין אלא כדן מליח כרותח קאמר. וכן טמא מליח וטהור תפל אסור. על כרחך אסור כדי קליפה קאמר דלא מצינו צלי אוסר יותר מכדי קליפה או כדי נטילה. וגם מה שחלק בין חתיכה שנפלה לתוך הציר להך דהכא אינו כלום דלמה ימנע מה שבתוך הציר את העליון מלפלוט וכי חתיכה גדולה שמלח חציה וכי חציה שאינו מלוח תמנע חציה המלוחה מלפלוט ה"נ אע"פ שמה שבתוך הציר אינו יכול לפלוט. מה שחוץ לציר פולט כדינו. ומי הוא הנביא שהגיד שפירש ממקום למקום ואינו יוצא לגמרי אין אלו אלא דברי נביאות להשחית ממונן של ישראל. ומ"ש הרב הברצלוני צריך שישהה כשיעור צלייה ובשם ר"ת ז"ל כתב דנאסר מיד. אין אני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה. לפי שהאיסור הוא מחמת שנכבש בציר ואמרינן כבוש הרי הוא כמבושל הילכך אני אומר שהכבוש בציר ונטלו מיד א"א שיאסור לאלתר כיון שהוא צונן. ושיעור כבישה הוי כאילו נתנו על האור כדי שירתיח ויתחיל לבשל. אם נכבש בתוך הציר כשיעור זה נאסר כל מה שבתוך הציר. ובפחות משיעור זה לא נאסר אלא כדי קליפה כדין מליח הרי הוא כרותח: רב ששת מלח גרמא גרמא. תרי מ"ט לא דלמא פליט האי ובלע האי חד נמי פליט האי גיסא ובלע האי גיסא אלא לא שנא:

סימן נ

אמר שמואל משום ר' חייא השובר מפרקת של בהמה קודם שתצא נפשה ה"ז מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באיברים איבעי' להו הואיל ומבליע הדם באיברים מי שרי למיכל מיניה באומצא או לא וסלקא בתיקו וקיימא לן כל תיקו דאיסורא לחומרא:

סימן נא

מתני' בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה אסור לבשל ואסור בהנאה. בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה בשר בהמה טמאה בחלב בהמה טהורה מותר לבשל ומותר בהנאה. ר"ע אומר חיה ועוף אינם מן התורה שנאמר לא תבשל גדי בחלב אמו שלשה פעמים פרט לחיה ועוף ולבהמה טמאה ומה שהביא רב אלפס דר"ע ולא הביא דרבי יוסי הגלילי משום שפוסק הלכה כרבי עקיבא. ואי ס"ל דרבנן פליגי עליה הא קי"ל עירובין מו: הלכה כר"ע מחבירו דווקא ולא כנגד רבים אלא ודאי סבירא ליה דלא פליגי אלא ת"ק אמר שנוהג בבהמה טהורה דוקא ולא בטמאה ור"ע מפרש מהיכן נתמעטו חיה ועוף ובהמה טמאה:

גמ' ת"ר המבשל במי חלב פטור ואיסורא מיהא איכא דהא כותח מנסיובי דחלבא עביד ליה כדאיתא בריש אלו עוברין ואמרינן לעיל סימן לג דאסור לאכול בשר בכותח ואני אומר דנסיובי דחלבא אסור מדאורייתא ומי חלב דפטור היינו שהוציאו ממנו כל האוכל. דאחר שעשו הגבינה מבשלין החלב והאוכל צף למעלה ולא נשאר בו אלא מים בעלמא והוא הנקרא מי חלב והרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות מאכלות אסורות (פ"א מהל' מאכלות אסורות) היה אוסר אותו באכילה דהא בפ"ק דבכורות דף ו: מצריך פסוק להתיר חלב משום דכל מידי דאתי מחי אסור. והכא אמרינן דמי חלב אינו כחלב וליכא קרא למישרי וכיון דאתי מחי אסור ואל תתמה שהרי מותר עם האוכל וכשפירש מן האוכל נאסר דהכי אשכחן בדם האיברים דכשהוא מובלע בבשר מותר וכשפירש אסור. וה"ר שמחה ז"ל השיב דדוקא לענין בשר בחלב אין חשוב כחלב. דקרא קאמר בחלב אמו כמו שיוצא מן האם מעורב עם האוכל. אבל לכל שאר מילי הוי בכלל חלב דתנן מכשירין פ"ו מי חלב הרי הן כחלב ואמר ריש לקיש עלה לא שט אלא להכשיר את הזרעים אבל לענין בישול מי חלב אינו כחלב:

סימן נב

מתני' קיבת עובד כוכבים ושל בהמה נבילה אסורה המעמיד בעור של קיבה אם יש בנ"ט הרי זו אסורה כשרה שינקה מן הטריפה הקיבה אסורה טריפה שינקה מן הכשירה קיבתה מותרת מפני שכנוס במיעיה כתב רש"י דחלב שנמלח בעור הקיבה בין חלב הנמצא בקיבה עצמה בין שנתן בה חלב דעלמא ומלחו בתוכה אסורה משום בשר בחלב. דמליח כרותח ונתן בשר הקיבה טעם בחלב ונעשה כולה חתיכה דאיסורא. ואם העמיד בה גבינות אסורות בנותן טעם וכתב דהיה נוהג בו היתר מתחלה בחלב של הקיבה עצמה שנמלחה בה מדאמר מסכת ע"ז דף כט. גבי קיבה של עולה דכהן שדעתו יפה שורפה חיה אלמא פירשא בעלמא הוא ולא מתסרא. וליתא דחלב גמור הוא מדתנן במתניתין כשירה.שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה ש"מ דחלב גמור הוא ותניא נמי לעיל דף קט: קיבה שבשלה בחלבה אסורה. וקיבת עולה דשריא משום דלאו גופה הוא אלא שינקתו מאמו והוי ככנוס במיעיה. והא דמייתי מיניה ראיה במסכת ע"ז דאיסורי הנאה שרי פרשייהו וגבי עגלי עבודת כוכבים דאסור פרשייהו מדקתני קיבת עגלי עבודת כוכבים אסורה. לאו משום דחשיב לה פירשא לענין עיכול דמפקע שם חלב מיניה. אלא מייתי ראיה מדאסר קיבת עגלי עבודת כוכבים שמע מינה פירשא אסור דהא קיבה לאו גופה הוא ומיתסר משום דניחא ליה בנפחיה שהבהמה נראית שמינה ויפה לעבודת כוכבים והוא הדין לשאר הפרש ומדשרי ליה גבי עולה ש"מ לא מיתסר אלא גופה אבל פירשה שרי:

גמ' אטו קיבת עובדי כוכבים לאו נבילה היא אמר שמואל חדא קתני קיבת שחיטת עובדי כוכבים נבילה. ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל מפני מה אסרו גבינות העובדי כוכבים מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה הא קיבה גופה שריא לא קשיא כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה. דתנן אמר רבי ישמעאל שאלתי את רבי יהושע מפני מה אסרו גבינות העובדי כוכבים וא"ל מפני שמעמידין אותה בקיבת נבילה. אמרתי לו והלא קיבת העולה חמורה מקיבת נבילה ואמרו כהן שדעתו יפה שורפה חיה. וחזר ואמר לי מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי עבודת כוכבים. והילכתא אין מעמידין אותה בעור קיבת עובדי כוכבים אבל מעמידין בקיבת עובדי כוכבים וכשירה שינקה מן הטריפה מעמידין בקיבתה וכל שכן טריפה שינקה מן הכשירה. מ"ט חלב המכונס בעור פירשא בעלמא היא זו היא גירסת רב אלפס ז"ל. וכן פירש לעיל בשמעתא דכחל דההיא דקיבה שבשלה בחלבה אסור קודם חזרה נשנית. וכן צ"ל לגירסתו דכשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה קודם חזרה נשנית ולא משמע כן דכשירה שינקה מן הטריפה וטריפה שינקה מן הכשירה משמע שנשנו כאחת ועל שניהם מפרש הטעם מפני שכנוס במיעיה. ורש"י לא גרס ליה ואין הלשון מוכח כגירסת רב אשי אלא שהוגה אח"כ בספרים ורבינו תם היה אומר דלגירסא זו יש לחלק דהא דקאמר הכא פרשא בעלמא הוי היינו חלב הקרוש הנמצא בקיבה ומתניתין כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה וקיבה שבשלה בחלבה מיירי בחלב צלול הנמצא בקיבה דההוא חלב גמור הוי:

הדרן עלך כל הבשר