רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/חולין/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

הכל שוחטין ושיטתן כשירה. חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו בשחיטתן וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשירה. הא דלא תנא אחד אנשים ואחד נשים כדקתני בתמורה התם איצטריך למיתני נשים כדקתני התם משום דכל הפרשה בלשון זכר נאמרה. אבל הכא אין חדוש באשה יותר מבאיש. והא דתנא בפ' כל הפסולים דף לא: שהשחיטה כשירה בנשים משום דשאר עבודות פסולות בנשים האפילו כהנות איצטריך למימר בשחיטה דכשירה. ובהלכות ארץ ישראל כתב דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלות. ואין הש"ס שלנו סובר כן מדאמר בפ' כל הפסולין ששחטו דיעבד אין לכתחלה לא ורמינהו ושחט מלמד שהשחיטה כשירה בזר. ומשני הוא הדין דאפי' לכתחלה ומשום דבעי למיתני טמא דלכתחלה לא שמא יגע בבשר תנא ששחטו. ואם איתא דנשים לא ישחטו לכתחלה הוה ליה למימר מנשים דמתני ברישא. ועוד דאפילו בחולין לא ישחטו לכתחלה. ואותו חכם שכתב הלכות א"י כתב חומרות מדעתו וכמו כן כתב ..(ראה המשך הדברים בסימן הבא - ויקיעורך)

סימן ב

שכח ולא בירך שחיטתו פסולה וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' שחיטה ה"ד דנשים ועבדים אם היו מומחין שוחטין: שמא וקלקלו בשחיטתן. בגמרא דף יב: דייק שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו זאת אומרת אין מוסרין להן חולין לכתחלה. פירש רש"י אפילו אתרים רואים אותם וקשה דמוכולן ששחטו שמעינן דוקא בדיעבד. ופירש ר"ת דאין מוסרין להן חולין אפילו להשליכו לכלבים דילמא אתי למיכל משחיטתם שיטעו לומר כשירה היא מתוך שמוסרין להן לשחוט כדפטרינן לקמן דף פו. שחיטתן מכסוי דילמא אתי למימר שחיטה מעליא הוא:

סימן ג

וחרש שדברו חכמים בכל מקום את שאין שומע ואינו מדבר. כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' שחיטה ה"ט) מומחה שנשתתק והוא מבין ושומע שוחט לכתחלה וכן מי שאין שומע הרי זה שוחט. בנשתתק כתב שוחט לכתחלה אבל באין שומע כתב הרי זה שוחט ולא כתב לכתחלה לפי שאין שומע הברכה אין לו לשחוט לכתחלה כדתנא בריש תמורה חרש המדבר ואין שומע לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה. והכי אמר בברכות פרק היה קורא דף טו: אהא דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר' יוסי אומר לא יצא. אמר רב יוסף מחלוקת בק"ש אבל בשאר מצות ד"ה יצא ותניא לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא ודוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא:

סימן ד

שוטה מפרש בחגיגה דף ג: היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמקרע כסותו. ותניא איזהו שוטה זה המאבד כל מה שנותנין לו. וקאמר רבי יוחנן אפילו באחד מהן. והוא דקעביד דרך שטות. וכן הלכה. וקטן דמתניתין שאין שוחט לכתחלה אפילו כשגדול עומד על גביו היינו בקטן שלא הגיע לחינוך. וחינוך דשחיטה היינו שיודע לאמן את ידיו. אבל קטן מומחה ויודע לאמן את ידיו שוחט לכתחלה כשגדול עומד על גביו כדאיתא בסוכה דף מב. קטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין. היודע לשחוט מותר לאכול משחיטתו. אמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו ולשון מותר משמע אף לכתחלה:

סימן ה

כתב הרמב"ם ז"ל שם ה"ה דשכור שנתבלבלה דעתו שחיטתו פסולה. ומסתבר דמיירי כשהגיע לשכרותו של לוט וכ"כ בעל העיטור:

מתני' בשחיטת עובדי כוכבים נבלה ומטמאה במשא. ואפילו ראו אחרים ששחטו יפה ופירש ר"י הטעם משום דכתיב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו. והרמב"ם ז"ל פירש משום דכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור ואינם דברים של טעם שהתורה הזהירה כשיקרא לך שלא תאכל מזבחו ממה שזבח בתוך ביתו. רבינא אמר הכל שוחטין הכל מומחין שוחטין אע"פ שאין מוחזקין. והוא שיודעין בו שיודע הלכות שחיטה אבל אם אין יודעין בו אם יודע הלכות שחיטה לא ישחוט. ואם שחט בודקין אותו אם יודע הלכות שחיטה מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו. ואסור למסור לו לכתחלה על סמך שיבדקנו אחר שחיטה. משום דלית ליה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ואי ליתיה קמן שלא עכל לבדקו שחיטתו אסורה. או אי אישתלי ולא בדקיה ואכליה איסורא קא אכיל. הלכך לכתחלה אין מוסרין לו לשחוט על סמך שיבדקנו. כדאשכחן בישראל מומר לעבודת כוכבים אליבא דרב אשי ובעובד כוכבים לאביי ורבא שאסור למסור להם לכתחלה לשחוט על סמך שיבדוק הסכין אחריו ושיחתוך כזית בשר ויתן לעובד כוכבים. משום שאסור לאכול משחיטתו עד שיבדוק הסכין בישראל מומר לעבודת כוכבים ועד שיאכל העובד כוכבים כזית בשר הלכך חיישינן דילמא מישתלי ולא עביד וקאכיל איסורא. וכן בשאין מומחה נמי. ואיכא דאמרי רבינא אמר הכל מוחזקין שוחטין ואע"פ שאין מומחין בד"א ששחט לפנינו שנים ושלשה פעמים שלא נתעלף. אבל אם לא שחט לפנינו שנים ושלשה פעמים לא ישחוט שמא יתעלף ואם שחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשירה. כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמר מומחין אין שאין מומחין לא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. פי' רש"י ושוחט אף לכתחלה. דאין לפרש דבדיעבד הוא דהויא שחיטה כשירה ואפי' אין אחרים רואין אותו ולא מצו לאוקומי מתניתין בהכי משום דקשיא להו וכולן דמאי נפקא מינה בלאו הכי נמי לאביי ורבא ורב אשי לא מתוקם להו וכולן אלא אחרש שוטה וקטן והגאונים מפרשין משום דאית להו רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ומוסרין להן לכתחלה לשחוט אע"פ שאין ידוע אם מומחה הוא אם לאו על סמך שיבדקנו אחר שחיטה. משום דאי ליתיה קמן סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין ושרינן ליה. וכן אי אישתלי ואכליה בלא בדיקה לאו איסורא עבד וסמכינן ארובא. הילכך לא חיישינן דילמא אישתלי. ומיהו אי איתיה קמן לא סמכינן ארובא ואסור לאכול עד שיבדקנו. וכיוצא בזה יש דברים דסמכינן ארובא בדיעבד אבל לכתחלה לא. כגון בדיקת סכין אחר שחיטה והריאה שנטלוה זאבים וקשה לי להאי פירושא אמאי לא מוקי מתניתין כרבינא במומחין והכי קתני הכל שוחטין לכתחלה אע"פ שאין מומחין על סמך שיבדקנו אחר שחיטה. ואם שחט וליתיה קמן שחיטה כשירה. וי"ל דלא שייך למיתני הכל שוחטין לכתחלה כיון דמחוסר תיקון הוא אחר השחיטה שאסיר לאכול בלא בדיקה ולא מיקרי כי האי גוונא לכתחלה. וכן כתב רב אלפס ז"ל.

סימן ו

והיכא דראה אחד ששחט ואזיל ליה לעלמא ולא ידע אי גמיר אי לא גמיר אותה שחיטה מותרת דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין דתניא לקמן דף יב. הרי שמצא תרנגולת בשוק או שאמר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצאו שחוט חזקתו שחוט אלמא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין. ואיכא מאן דסבירא ליה כלישנא קמא דרבינא. דבתרא הוא. דלא אמר רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. ואנן לא סבירא לן הכי דמסקינן בגמרא מבתר רבינא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. ואי קשיא לך הא דאמר רב הונא לקמן דף ט. בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה דשמעת מינה דספק שחיטה לחומרא וקיימא לן דהלכתא היא. התם כגון דאיתיליד ריעותא בסכין. אבל הכא כיון דקיימא לן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כמאן דאתידע לך במה נשחטה דמי. הלכך איתא להאי ואיתא להאי ולא קשיין אהדדי ומה שכתב רב אלפס והיכא דראה אחד ששחט לאו דוקא ראה דהא מייתי ראיה ממצא תרנגולת שחוטה בשוק אלא משום דבעי לסיומי ואזיל ליה לעלמא ולאשמועינן דאי לא אזיל לעלמא לא סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ובעי למיבדקוה. וראה אחד ששחט דקאמר פירוש שראהו מרחוק ולא היה יכול לידע אם שחט יפה דאי הוי דאחרים רואין אותן אפילו לרבינא נמי אי ליתיה קמן דליבדקיה שחיטתו כשירה. ומדברי רב אלפס ז"ל אין להוכיח אי בעינן מוחזקין. שהרי הוצרך להביא ראיה דלית הלכתא כרבינא אף על גב דבתראה הוא בהך לישנא דמומחין. אבל אין ראיה שאין הלכה כמותו בלישנא דמוחזקין. ויש שדקדקו דלא בעינן מוחזקין מהא דקאמר להך לישנא דמוחזקין לעלופוי לא חיישינן. ואין נראה לי ראיה דאף על גב דכולהו לא סברי כרבינא בלישנא דמומחין הוצרך רב אלפס להביא ראיה דלית הלכה כרבינא משום דבתרא הוא. ומתוך דברי רב אלפס משמע דדין אחד למומחה ומוחזקין היכא דאיתיה קמן צריך לבודקו וגם לשאול אם נתעלף. והיכא דליתא קמן שחיטתו כשירה מההיא דמצא תרנגולת שחוטה בשוק:

סימן ז

אמר רבא ישראל עבריין לאכול נבלות לתיאבון בודקין סכין ונותנין לו ומותר לאכול משחיטתו. ולא חיישינן שמא ישהה שמא ידרוס. דלא שביק היתרא ואכיל איסורא. ואפילו לא אכל ממנו דאלפני עור חייש אבל בלא בדיקת סכין לא מהני אפילו אם ישראל יוצא ונכנס כי היכי דמהני בעובד כוכבים דלא אשכחן בעובד כוכבים שיהא צריך בדיקת סכין בישראל יוצא ונכנס. משום דעובד כוכבים מירתת לפי שיודע שאין ישראל סומך עליו וירא שמא יבדוק הסכין אחריו הלכך נזהר מלשחוט בסכין פגום. אבל ישראל עבריין לא מירתת כי הוא סבור שלא יבדקו אחריו לפי שמחזיקין אותו כישראל. הלכך קאמרגמרא לעיל אי דליתיה לסכין כי אחרים רואין אותו מאי הוי דלמא בסכין פגומה שחט ודוקא בודק סכין ונותן לו אבל אין ליתן לו לשחוט ולבדוק הסכין אחר השחיטה כדאמר רב אשי לעיל אבל אם לא בדק ונתן לו לא ישחוט ואם שחט בודק סכינו אחריו. דמשמע אין ליתן לו לכתחלה לשחוט על סמך שיבדוק הסכין. דחיישינן שמא לא יבדוק אחריו וקאכיל איסורא. דאם היה סכינו פגום לא טרח לתקנון והלכתא בהך כרבא דמייתי לה גמרא סייעתא מהך ברייתא הכל שוחטין אפילו עובד כוכבים ואפילו ערל ואפילו ישראל מומר ומוקי לה במומר לאותו דבר. ואע"ג דדחי ליה גמרא ומוקי לה במומר לעבודת כוכבים וכדרב ענן. הא איתותב רב ענן. וא"כ לא מיתוקמא ברייתא אלא במומר לאותו דבר אבל עבריין לעבירה אחרת עסקינן לקמן דף ה. עבריין לדבר אחד לא הוי עבריין לכל התורה כולה חוץ מעבריין לנסך יין ולחלל שבתות בפרהסיא ולא בעי בדיקת סכין. דדוקא עבריין לאותו דבר דדש ביה הוא דקאמר רבא דבעי בדיקת סכין. והרמים ז"ל כתב פ"ד מהלכות שחיטה דישראל עבריין לאחת מן העבירות צריך לבדוק לו סכין. ואפשר דסבר כיון דחזינן שלתאותו עובר אחת מן העבירות שבתורה תיישינן דפקר שלא לטרוח לקיים שום מצוה כהלכתה. ונקט רבא עבריין לאכול נבילות לאשמועינן דשרי לאכול משחיטתו ע"י בדיקת סכין ולא אמרינן כיון דדש ביה כהיתירא דמי ליה ועבריין להכעיס פר"י כיון דאינו חושש לזבוח הוי כעובד כוכבים דאינו בר זביחה ואסור לאכול משחיטתו אפילו בדק לו סכין ואפילו ישראל עומד על גביו. וכן מסתבר. ואף על גב דתניא בהך ברייתא דשחיטת כותי מותרת וכן בברייתא דלעיל דמתיר בישראל עומד על גביו בחותך כזית בשר ונותן לו. מתקינן לקמן דף ו. דבדורות אחרונים עשאום כעובדי כוכבים גמורים:

סימן ח

אמר רבי זירא ליבן סכין ושחט בה שחיטתה כשירה שחדודה קודם לליבונה. והא איכא צדדין בית השחיטה מירווח רווח. רב אלפם לא הביא הך דר' זירא. וגם הרמב"ם ז"ל כתב ליבן סכין ושחט בה שחיטתו פסולה. וטעמייהו משום דאמרינן לקמן בפרקין דף יז: רב יימר אמר אבישרא ואטופרא צריכה ואתלתא רוחתא לא צריכה מי לא אמר רבי זירא ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשירה שחדודה קודם לליבונה וקשה לן והא איכא צדדין ואמרינן בית השחיטה מירוח רווח. וקיימא לן כרב אשי דמצריך אבשרא ואטופרא ואתלתא רוחתא א"כ לית לן בית השחיטה מרווח רווח ואיכא צדדין וטריפה. וה"ר יונה ז"ל דקדק מדקאמר מי לא אמר ר' זירא ולא קאמר דאמר רבי זירא אלמא הלכה פסוקה היתה בימיהם ומקשה ממנה כמו ממשנה וברייתא. וי"ל דאפשר דהלכה כר' זירא דמירווח רווח להנצל מכוויית הלבון שאין מתפשט לצדדין. אבל מורשא של סכין יוצאה ומתפשטת ונרווחת בצידי השחיטה וקורעתו. ומה שלא השיבו כן משום שנראה להם דבר פשוט וקל לחלק ולא חשו להשיבו ועוד יש לחלק דשאני התם שיודע שהסכין מלובן ומכוין שלא יטנו לצדדין אבל פגימה שבצדדין אם לא יבדוק תחלה פעמים שיש שם פגימה ואין יודע ולא יזהר מלהטות. וכן כתב הראב"ד ז"ל דעד כאן לא שרי רבי זירא אלא בדיעבד אבל לכתחילה לא לפיכך צריך בדיקה אתלתא רוחתא שאין סומכין על זהירתו אפילו הוא אומר אני אשחוט ולא אטה. כדרך שאמרו לעיל דף ב: ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר וכל שכן כאן שאין יודע שיש שם פגימה שאין נזהר מלהטות. ואפילו בדיעבד אם לא בדק אתלתא רוחתא פוסלין אותה שמא הטה. והא איכא צדדין. מכאן משמע שאם בשעת שחיטה איתרמי נקב בושט כנגד מה ששחט טריפה כי הכא דבעי למיסר משום צדדין:

סימן ט

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה סכין של עבודת כוכבים מותר לשחוט בה מקלקל הוא. ואסור לחתוך בה בשר מתקן הוא. אמר רבא פעמים שהשוחט אסור במסוכנת ומחתך מותר באטמא דקיימי לקורבנא. יראה הא דקאמר אסור לחתוך בה בשר היינו לכתחלה ולא שיאסר הבשר משום לא ידבק בידך מאומה מן החרם שהוא נהנה מעבודת כוכבים ולא דמי לנטל הימנה עצים והסיק בו תנור חדש שאסור התנור או אפה בו את הפת בתנור ישן שהפת אסורה. ונטל הימנה כרכר וארג בו הבגד דאסור דהבגד כולו נעשה באיסור. אבל הכא בשביל חתיכת הבשר בסכין של עבודת כוכבים לא נעשה כל הבשר באיסור. תדע לך מדפריך ותיפוק ליה משום שמנונית דאיסורא ואי ס"ד דנאסר כל הבשר אם כן מאי פריך ותיפוק ליה משום שמנונית הא אתא לאשמועינן דנאסר כל הבשר ואי משום שמנונית לא נאסר אלא מקום החתך. וגם אי פריך ותיפוק ליה אהיתירא דמותר לשחוט בה או מותר לחתוך בה קשה מאי פריך הא איצטריך לאשמועינן דהבשר מותר וכח דהיתירא עדיף טפי לאשמועינן דאע"ג דאסור לכתחלה משום שמנונית אם חתך או שחט בדיעבד שלא נאסר הבשר ממה שישמיענו שלכתחלה אסור שזה דבר פשוט. ומיהו צריך עיון במסוכנת אם ראוי לדמותה להסיק תנור חדש ולאפיית הפת ולאריגת הבגד. דשמא היתה מתה אם לא שחטה ויש כאן הנאה מרובה. או דילמא דוקא בתנור ופת ובגד שתקונן ועשייתן נעשה ונגמר באיסורי הנאה אסרו חכמים אבל למסוכנת שכבר גדלה הבהמה ואינה חסירה כי אם להכשירה לאכילה ע"י שחיטה אע"ג שנהנה הרבה בשחיטה על ידי איסורי הנאה לא אסרו חכמים הנאתה בדיעבד וכן מיסתבר. וראיה מדתנן במסכת ע"ז דף סב. השוכר את הפועל לעשות ביין נסך שכרו אסור ומפרש בגמרא משום קנס שקנסו חכמים ביין נסך. אלמא שאין הנאה של איסורי עבודת כוכבים נאסר בדיעבד אלא שקנסו בפועל כדי שלא ישכיר עצמו לעבודת כוכבים. ועוד ראיה מפרק כל הצלמים דף מח: דתנן זורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים אבל לא בימות החמה. והחזרין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים ולא קתני ואם זרע אסור כדקתני רישא ולא יעבור תחתיה ואם עבר טמא. אלמא אע"ג דאסור לכתחלה לזרוע תחתיה לא אסרו ההנאה בדיעבד. ותיפוק ליה משום שמנונית דאיסורא ומסיק שליבנה באור. דין הכשר סכין לחתוך בה רותח ולחתוך בה צונן ודין סכין שיש בה גומות ודין הכשר סכין הניקח מן העובד כוכבים כתבתי בשילהי מסכת ע"ז. איתמר השוחט בסכין של עובד כוכבים ומיירי בידוע שהוא בן יומא. אבל אם אין ידוע לא בעי לא קליפה ולא הדחה דסתם כלים של עובד כוכבים אינם בני יומן כדפרישית במסכת ע"ז פרק אין מעמידין. רב אמר קולף רבה בר בר חנה אמר מדיח. לימא בהא קמיפלגי דמר סבר בית השחיטה רותח הוא. ומר סבר בית השחיטה צונן הוא. לא דכולי עלמא רותח הוא. מ"ד קולף שפיר. ומאן דאמר מדיח איידי דטרידי סימנים לאפוקי דמא לא בלעי. פסק רש"י לחומרא כרב וכן מסתבר. דרב היה גדול מרבה כדמוכח בריש סנהדרין דף ה. ודוקא בשוחט בדיעבד אבל לכתחילה לא ישחוט בסכין של עובד כוכבים על סמך שיקלוף או ידיח דזימנין דמישתלי ולא קליף וכן פסק רבינו חננאל הלכה כרב. איכא דאמרי דכולי עלמא בית השחיטה צונן. מאן דאמר מדיח שפיר. ומאן דאמר קולף אגב דוחקא דסכינא בלע. מכאן היה מצריך ה"ר יצחק בן מהר"ר מאיר ז"ל לאחר שנקרו וחתכו החלב לחזור ולקלוף בכל המקומות שחתך בסכין דאע"ג דצונן הוא אגב דוחקא דסכינא בלע. ואין ראיה מכאן דאע"ג דאמר בית השחיטה צונן הוא מ"מ הוא חם קצת. וכי האי גוונא דוקא הוא דאמרינן אגב דוחקא דסכינא בלע. אבל בצונן גמור לא. תדע מדדייק בסמוך דהתירא נמי קבלע מאבר מן החי ומשני אימת קבלע לכי חיימא וכו'. והשתא ללישנא דדוחקא דסכינא תיקשי ליה דלא מצי לשנויי הכי אלא ודאי אגב דוחקא דסכינא לא בלע אלא בסוף שחיטה דחיימא. ועוד אמרינן פרק כל הבשר דף קיא: צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאוכלו בכותח דאגב חורפא דצנון פליט סכין ובלע צנון. אבל משום דוחקא דסכינא לא:

סימן י

סכין ששחט בה טריפה פליגי בה רב אחא ורבינא. חד אמר מדיח בחמין. וחד אמר בצונן. והלכתא אפילו בצונן. פירש רש"י ואע"ג דפסקינן הלכתא דבית השחיטה צונן. גבי סכין של היתר הוא דפסקינן הלכתא להיתירא דלא מתסר בבליעה זו דקשה הוא לבלוע אלא ע"י רתיחה. אבל גבי סכין דאיסורא של עובד כוכבים דלעיל לא פסקינן הכי. מפני שהסכין אסורה והבשר רך לבלוע. ואי איכא בליתא דפרסא למיכפריה וכו' והא דאמרינן בפרק בתרא דמסכת ע"ז דף עו: דאפילו לחתוך בה צונן צריך נעיצה עשר פעמים בקרקע דהיינו בסכין שחותכין בו איסור תמיד ונדבק בו השמנונית ואין יוצא בלא נעיצה. אבל הכא באקראי בעלמא הוא ואין רגילין לשחוט בו טריפות לא בעי נעיצה. והא דפליגי הכא בסכין טריפה היינו לשחוט בה אבל לחתוך בה רותח אפילו שחט בה כשירה אמרינן בפרק כל הבשר דף קיא: סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח אפילו הדיחה האפילו לחתוך בה צונן אמר לקמן דבעי הדחה ואמרי לה לא בעי הדחה אלא בליתא דפרסא ואסכין קאי כדמפרש לקמן. אבל לשחוט בסכין ששחט בה כשירה לא מיתסר אע"פ שמלוכלך הרבה בדם לפי שבלאו הכי יש דם הרבה בבית השחיטה ולא בלע לה משום דטרידי סימנים לפלוט דם וגם מישרק שריק. אבל שמנונית דטריפה מיבלע בלעי. והאידנא נהיגי טבחי לקנח הסכין בשיער הבהמה בין שחיטה לשחיטה והשיער קשה והוי כמו בליתא דפרסא:

סימן יא

א"ר יהודה אמר רב הטבח צריך שיהא לו ג' סכינין. אחת ששוחט בה ואחת שמחתך בה בשר ואחת בשמחתך בה חלבים ונתקן ליה חדא ונחתוך בה בשר והדר נחתוך חלבים. ואע"פ שאחר כך יחתוך בה בשר כשישחט בהמה אחרת. ליכא למיחש שבינתיים יצטנן ויקנח הסכין. גזירה שמא יחתוך חלבים ואח"כ בשר וטרוד בעבידתיה ולא יקנח הסכין. השתא נמי מחלפא ליה. כיון דאצרכוה תרתי אית ליה היכירא ועושה בהן סימנין והאידנא דלא נהיגי טבחי למיעבר תרי סכינין צריך להדיח ולשפשף הבשר יפה ואפילו לצלי שלא ישאר לחלוחית החלב דבוק: אמר רב יהודה אמר רב הטבח צריך שיהא לו שניצלים של מים. אחד שמדיח בו בשר ואחד שמדיח בו חלבים. ונתקן חדא וידיח בו בשר ואח"כ ידיח בו חלבים גזירה שמא ידיח בו חלבים ואח"כ ידיח בו בשר. השתא נמי מחלפי ליה. כיון דאצרכוה תרי אית ליה היכירא: אמר אמימר משמיה דרבא לא לסחוף איניש כפלי עילוי בשרא דדייב תרבא ובלע בשרא. אי הכי כי תריצי נמי דאיב תרבא עלויה כפלי ובלע בשרא. קרמא מפסיק מתתאי. אי הכי מעילאי נמי מפסיק קרמא. איכא למיחש הואיל וקליש ואיידי דמשמש ביה ידא דטבחא מיפתת. והיינו דוקא אחר נתוח מיד קודם שיצטנן הבשר. אבל אחר שנצטנן הבשר אין החלב נימוח וזב. וקרא נמי כתיב וישימו החלבים על החזות:

סימן יב

אמר רב יהודה אמר רב תלמיד חכם צריך שילמוד שלשה דברים כתב שחיטה ומילה. רב חנניא בר שלמיא משמיה דרב אמר אף קשר של תפילין וברכת חתנים וציצית. ואידך הני שכיחי. פירש רש"י שכיחי שכל יום עושה אותן ומנעוריו בקי בהן. ולא נהירא דיותר שכיחי כתב ושחיטה. ורבינו תם מפרש שכיחי כדאמר ב"מ דף כט: תפילין בי בר חבו מישכח שכיחיואין צריך לידעם כי ימצא לקנות תפילין וציצית הרבה ושיודעים ברכת חתנים. ומכאן הביא ראיה לסתור דברי רבינו אליהו שהיה מצריך לקשור תפילין בכל יום בשעה שמניחן. והביא ראיה מהא דאמרינן בפרק הקומץ רבה דף לה: תפילין מאימתי מברך עליהן משעת הנחה ועד שעת קשירה וא"כ היה צריך להיות בקי בהן. ועוד בריש המוצא תפילין דף צז. משמע דאסור לעשות קשר של תפילין בשבת משום דהוי קשר של קיימא דקאמר ישנות מכניסן זוג זוג אבל חדשות אסור ומפרש התם דחדשות קרי לשאינן מקושרות. ואם עשוי להתיר ולקשור בכל יום לא הוי קשר של קיימא. ורבינו שמשון ז"ל מעיקרא רצה להכריע כדברי ר"ת בתפילין של ראש וכדברי רבינו אליהו בתפילין של יד. דכתיב בשל יד וקשרתם וכתבתם ודרשינן מה כתיבה בימין אף קשירה בימין. וכיון דקשירה בימין הנחה בשמאל. ואם היה קושר תחלה ואח"כ מכניס בזרוע א"כ היכי דייק מינה דהנחה בשמאל. ועוד אמר בפרק אין. מעמידין דף לט. מעשה באשה אחת שנשאת לאבר וקושרת לו תפילין בזרועו משמע דתדיר היתה עושה כן. ואפילו לספרים שכתוב בהן קומעת ר"ל שהיתה קושרת לו תפילין כעין קמיע לפי שאין נוח לקשור ביד אחת היתה מסייעת לו. ולא קאמר שהיתה מסייעת לתפילין של ראש דהנהו ודאי אין צריך לקשור בכל יום דלא כתיב בהו וקשרתם וקשר שלהם הלכה למשה מסיני. וכי גמירי דליהוו קשורין גמירי. ולא שיהא צריך לקושרו בכל יום. ושוב חזר בו ואמר דתפילין של יד נמי לא בעי קשירה בכל יום. והביא ראיה מפרק בתרא דמקואות דקתני התם דכל קשר שהוא של קיימא אין צריך להתירו בשעת טבילה. וקאמר דתפילין של ראש בזמן שהוא חוצה ותפילין של יד בזמן שאינה עולה ויורדת אין צריכין שיבא בהן מים. פירוש חוצה כמו אוצה שהוא לשון מיהדק. כההיא דתוספתא פ"ז דמקואות והביאה רבינו בסוף ה' מקוואות השיראים והנזמים והקטלאות והטבעות אוצין חוצצין רפין אין חוצצין עולה ויורדת היינו דיד זימנין דמיהדק בהקשר שאין הרצועה עולה ויורדת דרך הקשר. אבל הקשר אין צריך להתיר. והא דקאמר עד שעת קשירה היינו הדוק שמחזקו בזרוע. כמו שליא קשורה בו נדה דף כו: וכן קשורה בו ככלב סוטה דף ג: ופ"ק דמסכת ע"ז דף ה. וכן אף קשירה בימין היינו הידוק ולפירוש רבינו אליהו ז"ל הוה ליה למימר משעת קשירה ועד שעת הנחה:

סימן יג

א"ר יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה לב אסור לאכול משחיטתו ואלו הן הלכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור שהייה דרסה חלדה יהגרמה כולהו מפרשי בפירקין דלקמן. ועיקור פירש רש"י שחט הושט ופסק הגרגרת ולאו דוקא פסק ביד בלא סכין דלא שייך למחשביה בהדי הלכות שחיטה. אלא כגון ששחט בסכין פגומה או במגל קציר דהפגימה קורעת והוי כמו פסוקה. כדתנן בפירקין דף טו: חוץ ממגל קציר והמגירה והשינים מפני שהן חונקות. ובעל הלכות כתב עיקור היינו שנעקר הסימן ממקומו ואח"כ שחטו ותנינא דקאמר היינו דתנן לקמן דף פה. הנוחר והמעקר פטור מלכסות. וא"ת פשיטא דלא מהניא שחיטה כיון דנשמט ונעשה טריפה וי"ל דשמוטה לאו טריפה היא אלא שכך הלכה למשה מסיני דאין שחיטה מועלת כשנשמט סימן אחד ממקום חבורו. ואפילו עוף אם נשמט האחד אין השחיטה מועלת לשני. מאי קמ"ל כולהו תננהו. ממילא ידענא כיון דאינו בקי בהן אין יודע ליזהר מהן. לא צריכא כגון ששחט לפנינו שנים ושלשה פעמים ושחט שפיר מהו דתימא הא איתחזק קמ"ל כיון דאינו בקי בהו זימנין דשהי ודריס ולא ידע. פירוש ואינו מרגיש דכיון דאינו בקי כהלכותיהן איני יודע אם נזדמן לידו ואפילו אם ישאלו לו עשית כך וכך או עשית כך וכך לד ומתוך דבריו ירגישו ששחט יפה אין לסמוך עליו דכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה:

סימן יד

ואמר רב יהודה אמר שמואל הטבח צריך שיבדוק בסימנין לאחר שחיטה אם נשחטו רובן אבל אין צריך לבדוק אם נעקרו הסימנין ממקומן או נקבו. דסמכינן בהא ארובא כמו שאר שמנה עשרה טריפות. ואם בשעת שחיטה ראה הסימנים שחוטין לפניו שוב אין צריך לבדוק. לא בדק מאי. א"ר אלעזר בן אנטיגנוס משום רבי אלעזר בר ינאי טריפה. במתניתא תנא נבלה ומטמא במשא. דאמר רב כהנא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה. נשחטה הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפה. פירוש שכל זמן שהיא בחייה הרי היא אסורה משום אבר מן החי ומשום שאין זבוחה. ואינה ניתרת אלא בשחיטה כשירה ובסכין שאין בה פגימה. הילכך אם לא נתברר לנו שנשחטה שחיטה כשירה הרי היא בחזקת איסור שאינה זבוחה וכמתה מאיליה ומטמא במשא כנבילה:

סימן טו

ואם נשחטה שחיטה כשירה כראוי הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפה. ואפילו אי איתיליד בה ריעותא כגון שבא זאב ונטל בני מעים והחזירן כשהן נקובים אין חוששין שמא במקום נקב נקב. ואפילו יש בו נקבים הרבה. כיון שבא הזאב תלינן כולהו בזאב כי היכי דתלינן נקיבת הריאה בטבח היכא דמשמשא ידא דטבחא. והני מילי באיסורה אבל בסכנתא כגון שראה ציפור מנקר בתאנה ועכבר מנקב באבטיח חיישינן שמא במקום נקב נקב ואסור משום סכנת נפשות. איתמר השוחט בסכין בדוקה ונמצאת פגומה אמר רב הונא אפילו שיבר בה עצמות כל היום כולו פסולה. חיישינן שמא בעור נפגמה. ורב חסדא אמר כשירה אימר בעצם ונפגמה. והלכתא כוותיה דרב הונא בשלא שיבר בה עצמות דאימא בעור נפגמה ולא תלינן במפרקת. כי אינו חותך בכח במפרקת אלא לפעמים אחר שחיטת הסימנים והוורידין נוגע בסכין במפרקת. והלכתא כוותיה דרב חסדא בששבר בה עצמות וכן אם נפלה הסכין בחודה ע"ג קרקע קשה הילכך צריכה בדיקה בין כל חדא וחדא. ואי לא בדיק הסכין בין כל חדא וחדא ונמצאת הסכין פגומה כל מאי דשחיט בה אסור. כדאמרינן הוה עובדא וטרף רב יוסף עד תליסר חיותא. ואפילו קמייתא. כדרב הונא דאמר חיישינן שמא בעור נפגמה וכי שחיט לסימנין בסכין פגומה שחיט להו. והיכא דבדק הסכין תחלה ונאבד הסכין קודם שבדקו אחר שחיטה שחיטתו כשירה ולא חיישינן שמא בעור נפגמה. ולא שייך הכא למימר בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה. דכיון דלא חזינן ריעותא בסכין ודאי נודע לנו במה נשחטה ואפילו שחט כמה בהמות זו אחר זו כולן כשירות. דלא תלינן לא בעור ולא במפרקת כל כמה דלא חזינן ריעותא בסכין. תדע לך דקיימא לן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ולא אמרינן סמוך מיעוטא דאין מומחין לבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה כיון דמיעוטא דאינו מומחין לא שכיח ודאי נודע לנו שנשחט יפה ויצתה מכלל איסור הכי נמי כיון ששחט בסכין בדוק לא שכיח שנפגם בעור או במפרקת ובודאי נשחט יפה ויצאה מכלל איסור. ויש מן הגדולים שהחמירו ואומרי' שאם נגע במפרקת הראשונה ולא בדק הסכין ונאבד אחר שחיטת השניה דחיישינן שמא בעצם המפרקת איפגום. ולא מיסתבר דבנגיעה כל שהוא שנוגע במפרקת לא שכיח דפגים ולא מחזקינן ריעותא ואע"ג דרש"י כתב השוחט אפילו בהמה אחת צריך לבדוק אחר השחיטה. היינו לכתחלה אי איתיה קמן דליבדקיה. אבל אם נאבד לא תלינן ריעותא. ובעל המאור ז"ל כתב אע"ג דמצריך רב הונא בדיקותא בין כל חדא וחדא זהירות יתירתא היא מפני שחיטת רוב בהמות שלא יפול בהן ספק דלמא אגב דנגע סכינא בכל עצם ועצם דמפרקת איפגמא. אבל לאחר שחיטת בהמה אחת אין לנו ראיה להצריך לבדוק הסכין. ואפילו בשחיטת הרבה בהמות אם לא נזהר ולא בדק בין כל אחת ואחת ולא אחר שחיטה אין פוסלין שחיטתו בכך מאחר שבדק בתחלת השחיטה. וכן כתב בעל העיטור ז"ל. ואם שחט בסכין שאינה בדוקה ונאבד שחיטתו פסולה ויראה טבח שיש לו סכין מיוחדת לשחיטה ומקום מיוחד שמצניעו שם תמיד בחזקת בדוקה תמיד עומדת ואם שחט בו בלא בדיקה ונאבד שחיטתו כשירה:

סימן טז

מנא הוא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא רבה בר שילא אמר אתיא מפרה אדומה דאמר רחמנא ושחט ושרף מה שחיטה כשהיא שלימה אף שריפתה כשהיא שלימה וניחוש דילמא טריפה הוה אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא. ותימה כיון דפרה בת שתי שנים דילמא משום דאוקמה אחזקתה למאן דאמר טריפה אינה חיה. דכיון שעבר שנתה איגלאי מילתא שהיתה כשירה שעה אחת אחר שנולדה וכל טריפות שאירע בה אח"כ אוקמה אחזקתה והשתא היא דנטרפה. וי"ל דכל חזקה שלא נודע לנו בשעתה אלא שנתבררה לנו לאחר זמן לא אזלינן בתרה. ויש ללמוד מזה הלכה למעשה דאם עשו גבינות מבהמות ונשחטה אחת מהן ונמצאת טריפה כל הגבינות אסירות. ולא אמרינן אוקמה אחזקתה והשתא היא דנטרפה. משום דחזקת כשרות לא נתבררה מעולם בשעתה. ומיהו אם היא טריפה מחמת סירכא שאם היינו בקיאין לברר איפשר שהיה לנו היתר ע"י בדיקה לא מיתסרי משום דהוי ספק ספיקא. ספק טריפה ספק אינה טריפה. ואת"ל טריפה אימור אח"כ נטרפה. ועי"ל למאי דמסקינן דאזלינן בתר רובא כל הבהמות בחזקת כשירות ואפילו בתוך שנתן משום דרוב בהמות כשירות הן ורובא עדיף מחזקה. אמר רב אשי אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא וא"ל ודילמא היכא דאפשר אפשר והיכא דלא אפשר לא אפשר. דאי לא תימא הכי לר"מ דחייש למיעוטא הכי נמי דלא אכיל בשרא אלא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר וכו'. הלכך מכל הני לא שמעינן דאזלינן בתר רובא היכא דאפשר לברר הדבר. אלא ודאי הלכה למשה מסיני הוא דסמכינן ארובא אפילו היכא דאפשר. אי נמי מאחרי רבים להטות קיימא לן בין רובא דאיתיה קמן בין רובא דליתיה קמן דמאי שנא האי מהאי. ואהא מילתא סמכינן ולא בדקינן כל י"ח טריפות ונקיבת הריאה משום דשכיחא בדקינן לה והיכא דאיתרמי דאיתפקא ריאה בלא בדיקה סמכינן אהאי ואהא דאמר רב הונא נשחטה הרי היא בחזקת היתר ואין מפרסמין הדבר ויותר מזו דאפילו נקבה הריאה במקום דמשמשא ידא דטבחא תלינן בטבח אע"פ שנקובה בפנינו וכל שכן היכא שנאבדה דאחזוקי איסורא לא מחזיקינן ואפי' מדרבנן לא חיישינן למיעוט דר"מ. מדקאמר ור"מ דחייש למיעוטא היכי אכל בשרא אלמא לא קיימא לך כר' מאיר. דלא קאמר היכי אכלינן בשרא ואע"ג דפסקינן בבכורות פרק הלוקח בהמה דף כג: כרבן שמעון בן גמליאל דאמר חלב אינו פוטר בבכורה משום דמיעוט בהמות חולבות אע"פ שאינן יולדות. אומר ר"ת משום דאיכא חזקה עם המיעוט דאוקי האם בחזקת שלא ילדה. ומתוך זה היה אומר ר"ת אע"ג דלא חיישינן למיעוטא היכא דאיכא חזקה בהדה חיישינן למיעוטא להחמיר. והא דסמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ולא אמר סמוך מיעוטא דאין מומחין לחזקה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואיתרע ליה רובא. משום דמיעוטא דאין מומחין לא שכיח. ואפי' לר"מ דחייש למיעוט למיעוטא דלא שכיח לא חייש כדאמר בריש פרק בנות כותים דף לב. וכן בריש מסכת גיטין דף ב: דאמר סתם ספרי בדייני מיגמר גמירי. והכי נמי אמר יבמות דף קכא. במים שאין להם סוף דאם נשאת לא מפקינן לה ולא אמרינן סמוך מיעוטא דנמלטין לחזקת אשת איש משום דמיעוטא דנמלטין לא שכיח. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה ראה אחד ששחט אם ראהו מתחלה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו ומוקי לה בידע דלא גמיר וכגון דשחט קמן חד סימן שפיר מהו דתימא מדהאי שפיר שחיט האיך נמי שפיר שחיט קא משמע לן הא אתרמויי אתרמי ואידך שמא שהה שמא דרס:

סימן יז

ת"ר הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטין רבי יהודה אוסר. ר' חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי מתיר. ובתוספתא קתני הרי שאבדו או שנגנבו. ואע"ג דגנב. לא חשיד למיכל איסורא ומסיק דכולי עלמא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. ובבית דכולי עלמא לא פליגי דשרי. באשפה שבשוק דכ"ע לא פליגי דאסור. כי פליגי באשפה שבבית מר סבר אדם עשוי להטיל נבלתו באשפה שבבית ומר סבר אין אדם עשוי להטיל נבלתו באשפה שבבית. ובפרק אלו מציאות דף כד: מוכח דפליגי נמי בשוק בלא אשפה. והלכה כרבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי. דאמר התם רבי חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא לצפורי והתירו לו משום שחיטה כרבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי דתניא הרי שאבדו גדייו וכו' ומוקי לה ברוב ישראל או ברוב עובדי כוכבים ורוב טבחי ישראל וההוא דאבדו לו גדייו מיירי דרוב גנבי העיר ישראל נינהו: וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן וכו' מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה אמר רבא ר' נתן היא דתני אושעיא זעירא דמן חבריא זרק סכין לנעצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה רבי נתן מכשיר וחכמים פוסלין. הוא תני לה והוא אמר לה הלכה כר' נתן. ודוקא שזרקה או הפילה. אבל נפלה ושחטה כדרכה פסולה דזביחה מכח גברא בעינן:

מתני' השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשירה:

גמ' השוחט דיעבד אין לכתחלה לא ורמינהי לעולם שוחטין בין ביום ובין בלילה בין בראש הגג בין בראש הספינה ואמר רב פפא כשאבוקה כנגדו. אמר רב אסי דיקא נמי דקתני התם דומיא דיום והכא דומיא דסומא שמע מינה:

סימן יח

מתני' השוחט בשבת וביוה"כ אף על פי שמתחייב בנפשו שחיטתו כשירה:

גמ' אמר רב הונא דרש ר' חייא בר רב משמיה דרב אסורה באכילה ליומא. וכרבי יהודה דמבשל דתנן המבשל בשבת בשוגג יאכל. במזיד לא יאכל דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת. במזיד לא יאכל עולמית ר' יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים ומי מצית מוקמת לה בשוגג ור' יהודה והא במפני שמתחייב בנפשו קתני. הכי קאמר אע"ג דבמזיד מתחייב בנפשו בשוגג שחיטתו כשירה. וגרסינן בפרק מרובה מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר כדדריש רבי חייא אפתחא דבי נשיאה ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם מה קודש אסור באכילה אף מעשה שבת אסורים באכילה אי מה קודש אסורין בהנאה אף מעשה שבת אסורין בהנאה. ת"ל לכם שלכם תהא. יכול אפילו בשוגג ת"ל מחלליה מות יומת במזיד אמרתי לך ולא בשוגג. פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מעשה שבת דאורייתא וחד אמר מעשה שבת דרבנן. מאן דאמר דאורייתא כדאמרן. ומאן דאמר דרבנן אמר קרא קודש היא לכם היא קודש ואין מעשיה קודש. וקיימא לן דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל. ושמעינן מינה דליתיה לדרבי יוחנן הסנדלר. הילכך הילכתא כרבי יהודה דאמר המבשל בשבת בשוגג יאכל במוצאי שבת בין לו בין לאחרים. במזיד יאכל למוצאי שבת לאחרים אבל הוא לא יאכל עולמית כך כתב רב אלפס ז"ל בשבת פרק כירה. ור"י פסק דהלכה כר"מ. והביא ראיה מהא דאמר כי מורי רב לתלמידיו מורי להו כר"מ וכי דריש ליה בפירקא דרש כר' יהודה משום עמי הארץ. אלמא כר"מ סבירא ליה אלא שהיה מחמיר לעם הארץ דלא ליזלזלו באיסור שבת. ואמרינן נמי בפרק כירה דף לח. בעו מיניה מר' חייא בר אבא שכח קדירה ע"ג כירה ובשלה בשבת מהו. שתיק. למחר נפק ודרש להו המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל. ולא שנא. מאי ולא שנא. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו להיתירא. רב נחמן בר יצחק אמר לאיסורא. ועוד אמר התם אמר רב יהודה אמר בר שמואל א"ר אבא אמר רב כהנא אמר רב בתחלה היו אומרים המבשל בשבת בשוגג יאכל והוא הדין לשוכח. משרבו משהין במזיד ואמרו שכוחין אנחנו חזרו וקנסו אף על השוכח. והגאונים כתבו דהאידנא דרשינן בפירקא ואורויי מורינן כרבי יהודה. דנפישי עמי הארצות ומזלזלי באיסורי. ולפי מה שהוכיח ר"י דהלכה כר' מאיר דהמבשל בשבת בשוגג יאכל קשה לפרש"י שפירש בפרק אין צדין דף כד: גבי (ראה המשך הדברים בסימן הבא - ויקיעורך)

סימן יט

עובד כוכבים שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר אסור לערב בכדי שיעשו ופרש"י שלא יהנה ממלאכת יום טוב והרי המבשל בשבת שנעשה המלאכה ע"י ישראל ואמר בשוגג יאכל ואמאי הא נהנה ממלאכת שבת. וכי תימא מבשל שאני שהיה ראוי לכוס והיה ראוי ליהנות ממנו בלא מלאכת שבת. הא אמרינן לקמן בשמעתא השוחט בשבת בשוגג יאכל היכא דהיה לו חולה והבריא דלא איתקצאי בין השמשות ולא אסרה מטעם שנהנה ממלאכת שבת. וגם איסור שבת ליכא בשוגג לר"מ ועוד אני אומר אפילו רבי יהודה דאסר מבשל בשוגג היינו משום דקניס שוגג אטו מזיד כדאיתא בפרק הניזקין דף נג: אבל משום דלא יהנה ממלאכת שבת שנעשה בו איסור בשוגג לא קאסר וכל שכן כשהעובד כוכבים עושה המלאכה מעצמו לצורך ישראל. על כן נראה דטעמא דעובד כוכבים שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחיבר שאסור לערב בכדי שיעשו משום שלא יאמר לעובד כוכבים לתולשם ולהביאם הילכך צריך להמתין לערב בכדי שיעשו משום שלא יאמר לעובד כוכבים להביאם לאוכלן בלילה מיד. ומתוך טעמו של רש"י פסק דעובד כוכבים שהביא דורון ביום טוב ראשון שמותר ביום טוב שני ממה נפשך כמו ביצה שנולדה בזה שמותר בזה בשני ימים טובים של גליות כדפסק פרק קמא דיום טוב. ועוד הביא ראיה מפרק בכל מערבין דף לט: מההוא טביא דאיתצוד ביום טוב ראשון ואישתחיט ביום טוב שני. ולפי הטעם שפירשתי אסור אף ביום טוב שני כדי שלא יאמר לעובד כוכבים להביא ביום טוב ראשון כדי שיאכלם ביום טוב שני וצריך להמתין במוצאי יום טוב שני בכדי שיעשו. וטביא דעירובין איתציד ממילא ע"י מצודות שהיו פרוסות מערב יום טוב ולא עובד כוכבים שהביא דורון היה. ולא גזרינן שמא יצודנו ישראל כדאמרינן בשמעתין המבשל בשוגג יאכל ולא גזרינן שלא יבשל במזיד אלא דוקא שמא יאמר לעובד כוכבים לעשות. ודוקא כשהעובד כוכבים עושה בשביל ישראל אבל בעובד כוכבים העושה לעצמו לא גזרינן כדמוכח בפרק השואל דף קנא. אם רוב עובדי כוכבים בעיר למוצאי שבת רוחץ בה מיד. ואם הביאם העובד כוכבים ממקום רחוק ראוי הוא שימתין בכדי שיוכלו להביאם מאותו מקום ומסתבר דלא החמירו כולי האי אלא בכדי שיוכלו להביא מאותו המין ממקום קרוב שנמצא ולהאי טעמא נמי גבי מבשל בשבת אין צריך להמתין בכדי שיעשו דלא גזור להמתין בכדי שיעשו אלא בדבר הנעשה על ידי עובד כוכבים דחיישינן באיסור אמירה לעובד כוכבים שהוא קל שמא יאמר לעובד כוכבים ביו"ט או בשבת להביאו למהר אכילתו בלילה. וכן ההוא דפרק קמא דשבת דף יח: לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ערב שבת עם חשיכה ואם עשה כן למוצאה שבת אסורין בכדי שיעשו. אבל בדבר הנעשה בשבת ע"י ישראל לא שייך למיגזר ומותר למוצאי שבת מיד: ונסבין חבריא למימר ר' יהודה היא אבל לר"מ שרי באכילה אפילו בו ביום וא"ת והא אין יכול למולחה בשבת. וי"ל שיאכלנו באומצא בלא מלח ואע"ג דאיכא לאו בדם האיברים כדאיתא בכריתות בפרק דם שחיטה דף כא: היינו כשפירש מן הבשר אבל כל זמן שלא פירש אין בו משום איסור. כדמוכח לקמן בפרק כל הבשר דף קיא. שהיו אוכלין כבד שלא פלט דמו דחלטו ליה בחלא ושרי הוא וחלא לפי שהחומץ צומת את הדם בתוך הבשר ושוב אינו יוצא אף ע"י בישול דאי חלא אסיר לפי שנפלט הדם מן הכבד לתוכו איהו נמי אסור כי היכי דפליט הדר בלע. ועוד אמרינן התם דף קיב. ככר שחתך עליו בשר פירוש שלא נצלה כל צרכו הככר אסור ובשר מותר. הככר אסור לפי שנפלט דם הבשר ונבלע בו אבל הבשר מותר אע"פ שבלוע הדם בו ולקמן דף טו: בשמעתין אמרינן נמי השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא. ואמרינן נמי בשבת בפרק מפנין דף קכח. דבשר תפל אסור לטלטלו אבל בר אווזא שרי דחזי לאומצא. ולכך היה אומר ר"ת דאין צריך למלוח בשר לצלי דאף אם לא פלט כל דמו שרי באכילה. ואין לאסיר משום שנכנס בו הדם מצד זה לצד זה וחשיב כדם האיברים שפירש. דלא מיבעיא אם נצלה יפה דאז נפלט הדם לחוץ. אלא אפי' לא נצלה יפה ולא נפלט כל הדם לחוץ שרי כי מה שיוצא לחוץ נורא מישאב שאב ליה ומישרק שריק. ומה שנשאר בתוכו הוי דם האיברים שלא פירש ולא חשיב כפירש מה שהדם הולך בתוכו מצד זה לצד זה כדחזינן בככר שחתך עליו בשר שהככר אסור מחמת דם הבשר אלמא לא נצלה כל צרכו אפ"ה בשר מותר הלכך לא בעי מליחה לצלי וגם לא הדחה. מיהו צריך שפשוף לפי שאין לקצבים סכין מיוחד לחלבים. ובריש כיצד צולין גבי מולייתא שרי פירש רש"י אע"פ שלא מלחו אלא מעט לצלי. משמע מדבריו דצלי בעי מליחה קצת ולא כולי האי כמו לקדירה. ודבר תימה הוא דמה מהניא מליחה קצת דאין הכבד יוצא מידי דמו עד שימלחנו יפה יפה. והא דאמרינן בפ"ק דיום טוב דף יא. ושוין שמולחין עליו בשר לצלי לאו משום דאיתסר בלא מליחה אלא מנהג הוא למלוח מעט לצלי כי לא יאכל תפל מבלי מלח. ובפרק הקומץ רבה דף כא. גרסינן מולחו והופכו וחוזר ומולחו אמר רבא וכן לקדירה ולא גרסינן וכן לצלי:

סימן כ

אמר רב דימי מנהרדעא הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא מאי טעמא כיון דלא אפשר בכזית בשר בלא שחיטה כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו רב אלפס ז"ל הביא מימרא זו דרב דימי ולא הביא הא דרב יצחק בר אדא אמר רב השוחט לחולה בשבת אסור לבריא המבשל לחולה בשבת מותר לבריא מ"ט האי ראוי לכוס והאי אינו ראוי לכוס. משום דלאו הילכתא היא דמיירי בחולה שחלה היום ואסר ליה משום מוקצה. ואנן קיימא לן כרבי שמעון דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בנר שהדליקו בשבת דדחייה בידים. וגרוגרות וצמוקין וכיוצא בהן. ומוקצה מחמת חסרון כיס כמו שפסק רב אלפס ז"ל בפרק בתרא דשבת:

סימן כא

מתני' השוחט במגל יד בצור ובקנה שחיטתו כשירה. הכל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין חוץ ממגל קציר והמגירה עד והשינים והצפורן מפני שהן חונקין. השוחט במגל קציר דרך הליכתה בית שמאי פוסלין וב"ה מכשירין. ואם הוחלקו שיניה הרי היא כסכין:

גמ' השוחט במגל יד דיעבד אין לכתחלה לא. דילמא אתי למיעבד באידך גיסא. דמגל יד צדו אחד סכין וצדו אחד מגל הילכך סכין שיש לה פגימה בראשה אסור לשחוט בה אפילו אם יכוין שלא לשחוט כנגד הפגימה. והשוחט ביום טוב נהגו היתר לקשור מטלית על הפגימה לפי שאי אפשר להשחיזה בי"ט וכן סכין שיש לו שתי פיות לא ישחוט בו עד שיבדקנו משני צדדין:

סימן כב

צור וקנה לא ישחוט בו לכתחלה. בתלוש ולבסוף חברו. בל מחובר מעיקרו אפילו דיעבד שחיטתו פסולה ובתלוש שוחטין לכתחלה דתניא בכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה. אי ניהו. ספונא דאגמא. יראה דהא דמכשירין בצור וקנה תלוש ולבסוף חברו היינו דלא בטליה. אבל אי בטליה כמחובר מעיקרו דמי והיינו בעיא דרבא ולא איפשיטא ואזלינן בה לחומרא. אבל רב אלפס ז"ל לא חלק בתלוש ולבסוף חברו דמשמע ליה דאין שחיטתו פסולה אלא דומיא דקנה עולה מאיליו או אפילו נטוע כיון שהשריש. אבל כל שאר תלוש ולבסוף חברו שחיטתו כשירה. ומיהו יש לדקדק מרישא איפכא דדוקא דומיא דסכין דלא מבטל ליה הוא דאמר שחיטתו כשירה עוז לכן נכון להחמיר:

סימן כג

השוחט במוכני של יוצר שחיטתו כשירה. ובגלגל של מים בכח ראשון שחיטתו כשירה. בכח שני שחיטתו פסולה: תניא נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשירה. אמר רב ענן אמד שמואל ל"ש אלא שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה שחיטתו כשירה בדיעבד. אבל סכין למטה וצואר בהמה למעלה אפילו בדיעבד שחיטתו פסולה דחיישינן שמא ידרוס. והוה ליה למימר דרס אלא נקט לישנא דלהבא לאשמועינן דאפילו אי אמר ברי לי שלא דרסתי שחיטתו פסולה שמא ידרוס פעם אחרת. והא דקתני בין שהסכין למטה וצואר בהמה למעלה בין שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה לצדדין קתני. סכין למטה וצואר בהמה למעלה בתלושה. סכין למעלה וצואר בהמה למטה במחוברת. רב פפא אמר בעופא דקליל. בעי ר' ירמיה איברי בשר נחירה שהכניסו עמהם לארץ ישראל מהו. וקאי בתיקו. פירש רש"י דרוש וקבל שכר הוא דצריכין אנו לעמוד על האמת אע"פ שכבר עבר. ולא נהירא לי דדוקא למיסבר קראי דרשינן אע"פ שכבר עבר. אבל לקבוע בעיא בש"ס בדבר שאין בו צורך לא אשכחן. והכי אמרינן בפ"ק דיומא דף ה: כיצד הלבישן כו' כיצד הלבישן מאי דהוה הוה. אלא כיצד מלבישן לעתיד לבא. לע"ל לכשיבאו אהרן ובניו ומשה עמהן. אלא כיצד מלבישן למיסבר קראי בצוואה כתיב וכו'. ונראה לי דנפקא מינה בבעיא זו לאדם שאסר עצמו באחד מן המינין מזמן ידוע ואילך וכשהגיע הזמן היה לו מאותו המין שהיה אוכל והולך עד שהגיע הזמן אם מותר לאכול מה שנתותר בידו. אי נמי כגון שרצו ב"ד לאסור דבר אחד כמו שאסרו גבינות העובדי כוכבים ושלקות וכיוצא בהן אם אסור מה שיש לו ממנו מאותו המין ביד ישראל:

סימן כד

ת"ר סכין שיש בה פגימות הרבה נידון כמגירה אפילו כולן מסוכסכת ושאין בה אלא פגימה אחת. אוגרת פסולה. מסוכסכת כשירה. עולה ויורד מותר לשחוט בה לכתחלה. היכי דמי אוגרת היכי דמי מסוכסכת. אוגרת משתי רוחות. מסוכסכת מרוח אחת שאין לפגימה אלא עוקץ אחד והשני הוחלק במשחזת. מאי שנא משתי רוחות דמורשא קמא מחליש. פירוש חותך עור ובשר. ומורשא בתרא בזע פוגע בסימן וקורע. מרוח אחת נמי חורפא דסכינא מחליש ומורשא בתרא בזע. דכל עוקצי הפגם קורעין הן ואין חותכין בין בפוגעו בו ובין שהוא יורד ממנו שהרי שנינו סכין שיש בה פגימות הרבה נדון כמגירה ואפילו כולן מסוכסכות. מדקמפליג בחדא בין אוגרת למסוכנת ובטובא לא מפליג משמע דאפילו כל עוקציהן מצד אחד לצד ראש הסכין והוליך ולא הביא בירידתו נמי קורע. דקאי ארישא דסכינא. סוף סוף כי אזלא מחלשא וכי אתיא בזע. כגון שהוליך ולא הביא. אמר רבא שלש מדות בסכין. אוגרת לא ישחוט ואם שחט שחיטתו פסולה. מסוכסכת לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשירה. עולה ויורד מותר לשחוט בה לכתחלה. א"ל רב הונא בריה דרב נחומי לרב אשי אמרת לן משמיה דרבא מסוכסכת פסולה והאמר רבא מסוכסכת כשירה. לא קשיא כאן שהוליך והביא כאן שהוליך ולא הביא. ודקיימא נמי ארישא דסכינא כדשני הש"ס לעיל. ורב אלפס כתב מסוכסכת דקאמר רבא שחיטתו כשירה כשהוליך ולא הביא אבל אם הוליך והביא שחיטתו פסולה. ולא כתב דקיימא ארישא דסכינא ומשמע שאין רוצה לומר שהעוקץ קורע כשהוא יורד ממנו וכך הוא מפרש מרוח אחת נמי חורפא דסכינא מחליש ומורשא בזע דקאי ארישא דסכינא כלומר שהעוקץ עומד כלפי הראש ואז אינו קורע בירידתו לתוכו. סוף סוף כי אזלא מחלשא וכי אתיא בזע. כגון שהוליך ולא הביא ואפילו עומדת באמצע כגון שהעוקץ לצד הראש והוליך ולא הביא כשר. וכן אם העוקץ לצד הקתא והביא ולא הוליך כשירה ומיהו אף לפירוש זה היה צריך שיביא בהלכותיו דקיימא ארישא דסכינא כיון שאם היה העוקץ צריך לצד הקתא צריך שיביא ולא יוליך. ופירוש רש"י עיקר דמוכחא סוגיא דשמעתין שהעוקץ קורע אף דרך ירידתו והרמב"ם ז"ל כתב סכין שתבדק בהולכה ולא תרגיש שיש שם פגם וכשתחזור ותבדוק אותה בהבאה תרגיש שיש שם פגם אם שחט בה דרך הולכה ולא הביא שחיטתו כשירה ואם הביא שחיטתו פסולה. ודבריו נכוחין שאם עוקץ הפגימה היה לצד הראש וכשהוליך אצבעו עליה לא הרגיש בפגימה כלל דבר ידוע הוא כמו שלא הרגיש בה באצבעו כך לא תקרע בסימן. אבל דעת רחוקה הוא כיון שזקופה היא מצד אחד היאך לא ירגיש באצבעו כשהוא יורד לתוכה. דמסוכסכת היא מצד אחד כמו אוגרת משתי הרוחות ואוגרת אמר דמורשא קמא מחליש ומורשא בתרא בזע אלמא באוגרת בין בירידתה בין בעלייתה לעולם הוא מרגיש בשני חודי הפגימה. וכן במסוכסכת נמי הוא מרגיש בתודה של הפגימה בין בירידתה בין בעלייתה. וסכינא חריפא דדמיא לסאסאה שהאצבע מסכסך בה אבל אין בה פגימה כשירה. וכיון דפגימה קורעת צריך לבדוק הסכין תחלה. ובמערבא בדקי לה בשמשא. ובנהרדעא בדקי לה במיא. בסורא אמרי בשרא אכלה בשרא בדיק לה. והילכתא צריכא אבשרא ואטופרא ואתלתא רוחתא. אבשרא בשביל הוושט שהוא רך. ואטופרא בשביל הקנה. ואתלתא רוחתא לפי שאפשר שיש בצד הסכין דבר הבולט ממנו ואינו מרגיש בו כשבודקה על חודה ואותה הבליטה קורעת הסימנים מן הצדדין ולא אמרינן בית השחיטה מירווח רווח לענין פגימה שהיא בצידי הסכין כדפירשנו לעיל סי' ח הילכך צריך לבדוק בהולכה והובאה על חודה בבשר ואחר כך בהולכה והובאה בצפורן. דאינו מרגיש יפה ביחד בבשר ובצפורן. וכן משני צידי הסכין. והם שנים עשר בין הכל. ואסמכתא ושחטתם בזה: אמר רב הונא בר קטינא אמר רבי שמעון בן לקיש שלש פגימות הן. פגימת עצם בפסח. פגימת אזן בבכורה פגימת מום בקדשים. ורב חסדא אמר אף פגימת סכין. ואידך בחולין לא קא מיירי. וכולן פגימתן כפגימת המזבח וכמה פגימת המזבח כדי שתחגור בה צפורן. רב אלפס ז"ל לא הביא הך דרב חסדא. יש מפרש דעתו שהוא סובר דהנך דבדקי בשמשא ובמיא ורב פפא דבדק אבשרא ואטופרא פליגי אדרב חסדא וסברי דבפגימה כל דהו טרפינן ואפילו אין הצפורן חוגרת בו. ולו נראה כיון דפסק דבעינן לבדוק אבשרא ואטופרא היינו כדי שתחגור בה צפורן דכל פגימה שהוא מרגיש בצפורן היינו שתחגור בה הצפורן הלכך לא הוצרך להזכיר ההיא דרב חסדא: אמר רב הונא האי טבחא דלא סר סכינא קמי חכם היו משמתינן ליה רבא אמר מעברינן ליה ומכרזינן אבישריה דטרפה היא. ולא פליגי כאן שנמצאת סכינו יפה כאן שלא נמצאת סכינו יפה. ותמיהני למה לא הביא רב אלפס ז"ל הך דרבינא דהוא בתראה דקאמר היכא דלא נמצאת סכינו יפה ממסמס ליה בפרתא דאפילו לעובד כוכבים לא מזבן ליה. והאידנא נהיגי שאין מראין סכין לחכם כי בימיהם היו הקצבין שוחטין בעצמם כדאמרינן האי טבחא דלא סר סכינא. והשתא נהוג בכל גלות ישראל שאין מאמינים לקצבים וממנים אנשים ידועים על השחיטה ועל הבדיקה ולהם מחלו חכמים את כבודם כי הן זריזין וזהירין. ומתוך כך נתבטל בדיקת החכם לגמרי אף אדם השוחט בביתו אף כי אינו נכון כי הרבה צריך ישוב דעת ויראת שמים לבדיקת סכין : השוחט במגל קציר בדרך הליכתה ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן אף כשהכשירו בית הלל לא הכשירו אלא לטהרה מידי נבלה אבל באכילה אסורה:

מתני' השוחט בתוך הטבעת ושייר מלא החוט על פני כולה שחיטתו כשירה. רבי יוסי בר' יהודה אומר מלא החוט על פני רובה:

גמ' רב ושמואל דאמרי תרוויהו הלכה כרבי יוסי בר' יהודה דרובו ככולי לענין הגרמה. ואף רבי יוסי בר' יהודה לא אמר דרוב הטבעת ככולה אלא בטבעת הגדולה הואיל ומקפת את כל הקנה. אבל שאר הטבעות שאינן מקיפות את כל הקנה לא הוה רוב הטבעת ככולו ואס לא שחט אלא רוב הטבעת שחיטתו פסולה דרוב הקנה בעינן ורוב הטבעת לא הויא רוב הקנה ולית הלכתא לא כרבנן ולא כרבי יוסי בר' יהודה דפסלי שחיטה למעלה מטבעת הגדולה. אלא כרבי חנינא בן אנטיגנוס דהעיד על המוגרמת דרבנן ודרבי יוסי בר' יהודה שהיא כשירה וקיימא לן דכל עדות הלכתא היא. ומוגרמת דר' חנינא בן אנטיגנוס מפרשי אמוראי רב פפא משמיה דרב אמר שייר בחיטי הכשירה שחט בתוכו ושייר מהן מעט כלפי הראש והיינו משיפוי כובע ולמטה וכן אמר רבי יהושע בן לוי משיפוי כובע ולמטה כשירה. אמר רב הונא מחלוקת כשהגרים שליש ושחט שני שלישים דרבי יוסי בר' יהודה סבר מידי דהוה אמצא חצי קנה פגום. ורבנן סברי התם מקום שחיטה הכא לאו מקום שחיטה. אבל שחט שני שלישים והגרים שליש שחיטתו כשירה. והגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש רב הונא אמר רב כשירה. רב יהודה אמר רב טרפה. שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש רב יהודה אמר רב כשירה. ולרב הונא דמכשיר משמיה דרב הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש מטריף הכא. ורוב הפוסקים פסקו הלכה כרב יהודה. והיינו כלישנא בתרא דרב הונא דמכשיר רבי יוסי בר' יהודה בהגרים שליש ושחט שני שלישים וכן רב נחמן סבר כרב יהודה. אבל רש"י פסק לקמן בפרק השוחט דף ל: גבי החליד במיעוט סימנין מהו ופירש רש"י לאחר ששחט רוב בהכשר מי אמרינן האי אישתחיט שפיר ברוב סימנים או דילמא כולה חד שחיטה היא והא אית בה חלדה. ובמיעוט קמא פשיטא לן דנבילה הואי. ועלתה בתיקו ואזלינן לחומרא. וגם הגרמה נמי בין שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש ובין הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש ובין שחט שני שלישים והגרים שליש מספקא לן דילמא סבירא לן כרבנן טרופאי וטרפינן בכל חדא מינייהו ועבדינן לחומרא ואע"ג דשנינו לעיל ההיא דשחט חצי גרגרת ושהה בה וגמרה כשירה ומוקי לה בעוף ומכשר לה ממה נפשך דאי מחצה על מחצה כרוב הא עבד לה רובא. אלמא מכי עבד רובא בכשרות לא חיישינן לפסולא דמיעוטא. לא סמכינן אההיא שינויא דדיחויא הוא דדחייה. וטעמא הוא משום דמחצה על מחצה אינו כרוב. ובשחיטה קמייתא לאו מידי קעביד וכי שהה בפלגא קנה קמא לא איטרוף אבל במיעוט בתרא בין דקנה בין דושט ובמיעוט קמא דושט מיטריף. ואף בהלכות גדולות כתוב והיכא דשהה במיעוט סימנים בין בתחלה בין בסוף אסור. דכיון דלא איפשיטא לן עבדינן לחומרא. כל זה פירש רש"י ז"ל לקמן בפרק השוחט. ותימה הוא מה ספיקא שייך בשחט שני שלישים והגרים שליש דאף ללישנא קמא דרב הונא דמוקי פלוגתייהו כששחט שני שלישים והגרים שליש הא פסקו רב ושמואל כר' יוסי בר' יהודה וליכא מאן דפליג עלייהו. וה"ר יצחק ברבי מאיר ז"ל חלק בין הגרמה לחלדה ושהייה דאע"ג דעלתה בתיקו במיעוט בתרא בחלדה ושהייה מכל מקום גבי הגרמה פשיטא לן דאזלינן בתר רובא משום דלאו מקום שחיטה הוא והוה ליה כאילו הוליך והביא שחט ברגל אחר שחיטה. אבל שחט בשהייה או שדרסה במיעוט בתרא כיון דבמקום שחיטה הוא אזלינן בה לחומרא. וכן נמי אם אחר שחיטת הרוב עקר המיעוט כיון דלא הוי כדרך שחיטה כשר. וכן מסתבר. והרמב"ם ז"ל כתב בכולה להיתירא :

סימן כה

מתני' השוחט מן הצדדים כשירה:

גמ' ובלבד שיודע שחתך הסימנים קודם שחתך המפרקת כי הסימנין הם רכין ונדחין מן הסכין:

מתני' המולק מן הצדדין מליקתו פסולה. השוחט מן העורף שחיטתו פסולה. וכשלא החזיר סימנים אחורי העורף. המולק מן העורף מליקתו כשירה. השוחט מן הצואר שחיטתו כשירה המולק מן הצואר מליקתו פסולה שכל העורף כשר למליקה וכל הצואר כשר לשחיטה:

גמ' תני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף אמר רבינא אמר לי רבא בר קיסי הא דתני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף לא אמרן אלא במליקה אבל בשחיטה יש עיקור וקיימא לן כרבינא וכההיא ברייתא לקמן דף כח. שחט את הושט ונמצא הגרגרת שמוטה דאיירי בעוף: אמר זעירי נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבלה א"ר יהודה אמר שמואל נשברה מפרקת ורוב בשר עמה מטמא באהל וא"ת מעשה דעלי דמפרקת בלא רוב בשר הואי. זקנה שאני דכתיב כי זקן האיש וכבד וגו' א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונה קרעו כדג מטמא באהל ואמר רב שמואל בר רב יצחק ומגבו. אמר חזקיה עשאה גיסטרא נבלה. א"ר אלעזר ניטל ירך וחלל שלה נבילה. היכי דמי חלל שלה. אמר רבא כל שרבוצה ונראית תסירה :

הדרן עלך הכל שוחטין