קיצור שולחן ערוך קצד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

<< | קיצור שולחן ערוך · סימן קצד | במהדורה המנוקדת | >>

דיני גוסס ושמירת המת
ובו י"ב סעיפים:

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב

(א)[עריכה]

  • הגוסס (פירוש, המעלה לחה בגרונו מפני צרות החזה, וזה יקרה סמוך למיתה, ולשון גוסס הוא מלשון מגיס בקדרה, שהלחה מתהפכת בגרונו, כמו המגיס בקדרה) (תוספות יום טוב, פרק קמא דעירובין) הרי הוא כחי לכל דבריו. ולכן אסור לגע בו, שכל הנוגע בו, הרי זה שופך דמים. למה הדבר דומה. לנר מטפטף, שכיון שנוגע בו אדם, מיד נכבה. ואף-על-פי שהוא גוסס זמן ארך ויש צער גדול לו ולקרוביו, מכל מקום אסור לגרם שימות מהרה, כגון להשמיט הכר והכסת מתחתיו, מחמת שאומרים, שיש נוצות מקצת עופות שגורמים לעכב את המיתה, או לשום מפתחות בית-הכנסת תחת ראשו, כל זה אסור. אבל אם יש שם דבר שגורם עכוב יציאת הנפש, כגון קול דופק וכיוצא בזה, מתר להסירו, דאין בזה מעשה, אלא שמסיר את המונע ואינו נוגע בו.

(ב)[עריכה]

  • אף-על-פי שאסור לגע בגוסס, מכל מקום אם נפלה דלקה, אין מניחין אותו בבית, אלא מוציאין אותו. והוא קודם להצלת ספרי קדש, ועיין לעיל סימן פח סעיף טז.

(ג)[עריכה]

  • העומדים אצל הגוסס, ישגיחו שלא יוציא שום אבר חוץ למטה, כמו שנאמר ביעקב, ויאסף רגליו אל המטה. ולכן יעמידו כסאות אצל המטה, שלא יוכל להוציא יד או רגל. ומכל מקום אם לא עשו כן והוציא, אסור לגע בו להחזירו.

(ד)[עריכה]

  • כיון שנטה אדם למות, אין שום אדם רשאי לפרד ממנו, שלא תצא נפשו והוא יחידי, מפני שהנפש משתוממת בשעה שיוצאת מן הגוף, ומצוה לעמד על האדם בשעת יציאת נשמה, שנאמר, ויחי עוד לנצח לא יראה השחת כי יראה חכמים ימותו, וגו'. וראוי לקבץ עשרה, שיהיו בשעת יציאת נשמה, ולא יעסקו, חס-ושלום, בדברים בטלים אלא יעסקו בתורה ובתהלים ובשאר מזמורים, כמסדר בספר מעבר יבק. ונוהגין להדליק נרות בפני הגוסס.

(ה)[עריכה]

  • לאחר יציאת נשמה, מניחין אצל חטמו נוצה קלה, ואם אינה מתנדנדת, בידוע שמת, ואז פותחין את החלונות, והאבלים אומרים צדוק הדין, וכשמגיעים לברוך דין האמת, אומרים בשם ומלכות וקורעין, כדין שיתבאר בסימן שלאחר זה.

(ו)[עריכה]

  • וכל העומדין על המת בשעת יציאת נשמה, חיבין לקרע. הא למה זה דומה, לספר-תורה שנשרף, שאין ריק בישראל שאין בו תורה ומצות. ואפלו על קטן שלמד מקרא או על אשה חיבין לקרע. ואפלו היה זה המת לפעמים עושה עברה לתאבון, חיבין לקרע עליו. אבל אם היה רגיל לעשות עברה, אפלו רק לתאבון, הרי זה בכלל הפורשים מדרכי הצבור, שאין קורעין עליו. וקריעה זו שעל המת שאין מתאבלים עליו אלא שקורעין מפני שעומדין בשעת יציאת נשמה, סגי בקריעה מעטת. ואפלו מן הצד או בשולי הבגד סגי.

(ז)[עריכה]

  • מעצמין עיניו של המת. ומי שיש לו בנים, יעשה זאת בנו, כמו שנאמר, ויוסף ישית ידו על עיניך. ואם יש בכור, יעשה הוא.

(ח)[עריכה]

  • כשנושאין אותו ממטתו להשכיבו על הארץ, ישגיחו שיהא מכסה, כי כל מה שנוהג בחי משום צניעות, נוהג גם במת.

(ט)[עריכה]

  • מנהג לשפך כל המים השאובים שבשכונת המת, דהינו שלשה בתים - עם הבית אשר שם המת, ואפלו מת ילד בתוך שלשים יום ללדתו. ובשבת, אין צריכין לשפך - והברכי יוסף כתב, דיש להחמיר גם בשבת.

(י)[עריכה]

  • המשמר את המת אפלו אינו מתו, פטור מקריאת שמע ומתפלה ומכל מצות האמורות בתורה, כי העוסק במצוה, פטור ממצוה אחרת - ועין לקמן סימן קצו סעיף ב. היו שנים, זה משמר, וזה קורא ומתפלל.

(יא)[עריכה]

  • אסור לאכל בחדר שהמת שם, אם לא על ידי מחצה - כדלקמן סימן קצו סעיף א. ואפלו אכילת ארעי. ואפלו אכילת פרות או שתית מים, אסור. וצריכין להזהיר את השומרים על זאת. וגם אסור לברך שם איזו ברכה ועין לקמן סימן קצט סעיף טו.

(יב)[עריכה]

  • אסור לטלטל את המת בשבת - עין לעיל סימן פח סעיף טו-טז אפלו לצרך כהנים או לצרך מצוה, רק על ידי גוים, אם הקרובים רוצים, ועיין לקמן סימן רב סעיף טז.