קיצור שולחן ערוך קצט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

<< · קיצור שולחן ערוך · קצט · >>

סעיף א קבורה האמורה בתורה, היא שיתן את המת בקרקע ממש. ובהרבה מקומות נוהגין להניח את המת בארון העשוי מנסרים וכך קוברין אותו, דאי אפשר שלא יהיו נקבים בארון זה, וסגי בהכי. ויש מקומות שקוברין בלא ארון, אלא מניחין אותו על הקרקע ממש בלא דף תחתיו, אלא מן הצדדין נותנים שני דפים, ועל אלו נותנים עוד דף אחד, כדי שלא יפול העפר על גוף המת, שזה בזיון לו. ויש עוד מקומות שקוברין שאר מתים כך בלא ארון, ורק לכהנים ובכורים שהם חשובים, עושים ארון. כשעושין ארון, יש לזהר בשיורי הנסרים, שלא לעשות מהם איזה תשמיש, ויש להסיק בהן תחת הכלי שמחממים את המים לטהרה. טובי לבב שהאכילו עניים על שלחנם, יש לעשות להם ארון מן השלחן, כמו שכתוב, והלך לפניך צדקך

סעיף ב מניחין את המת על גביו ופניו למעלה, ומי שיש לו עפר ארץ-ישראל, מפזרין קצת תחתיו וקצת עליו, על שם, וכפר אדמתו עמו. והעקר לתת על ברית-הקדש, וגם על פיו ועל עיניו ועל כפיו

סעיף ג אין קוברין את המתים זה אצל זה, אלא אם כן היה הדפן המפסיק ביניהם יכול לעמד בפני עצמו, והוא לפחות שש אצבעות. ואם אפשר, יש להחמיר שיהיו ששה טפחים בין זה לזה. אבל האיש או האשה, נקברים עם בנם או בתם, או עם בן או בת-בנם ובתם. זה הכלל, כל קטן שישן עמו בחייו, נקבר עמו במותו. אבל בן גדול עם אביו או בת גדולה עם אמה, אינם נקברים יחד. ואפלו בקטנים, דוקא לקבר שניהם בבת אחת, אבל אם כבר נקבר אחד, אסור לקבר אצלו את האחר

סעיף ד כבר מבאר בסימן קסג סעיף ז, דתינוק שמת, מלין אותו אצל קברו וקוראין לו שם, וכן לתינקת גם כן צריכין לקרוא לה שם. וצריכין להזהיר את הקברנים על זה - השיב משה או"ח סימן יג

סעיף ה אין נותנים שני ארונות זה על זה, אלא אם יש ביניהן עפר ששה טפחים

סעיף ו אין קוברים רשע אצל צדיק, שנאמר, אל תאסף עם חטאים נפשי. ואפלו רשע חמור אצל רשע קל, אין קוברים. וכן אין קוברין צדיק וכל-שכן בינוני וכשר אצל חסיד מפלג. שנים שהיו שונאים זה לזה, אין לקברם יחד, שגם במותם אין להם מנוחה יחד

סעיף ז המנהג להקפיד שלא לקח מרא או חצינא מיד חברו כשקוברין את המת, אלא זה זורקו מידו וזה נוטלו

סעיף ח לאחר שהניחו את המת בקבר, מהפכין את המטה שלש פעמים, כי מטה בגימטריא דין, לרמז שיתהפך הדין לרחמים וההספד למחול. זכר לדבר, הפכת מספדי למחול לי. וביום שאין אומרים תחנון, אין עושין זאת

סעיף ט אם יש יתום בבית-הקברות, אזי לאחר הקבורה - אם הוא יום מרחיקין לכל-הפחות ארבע אמות מהקברים, ואומרים את המזמור למנצח וגו' שמעו זאת וגו' - תהלים מט. וביום שאין אומרים תחנון, אומרים מכתם לדוד וגו' - תהלים טז, והיתום אומר קדיש דהוא עתיד לאתחדתא, והקהל אומרים עמו עד ויקרה. ויש מקומות נוהגין שגם הקדיש אומרים תחלה קדם הקבורה לאחר צדוק-הדין. ויש מקומות, שגם צדוק-הדין אין אומרים עד לאחר הקבורה


כד אב

סעיף י נוהגין שכשהולכין מבית-הקברות, תולשין עשבים ומשליכין אחרי גום ואומרים, זכור כי עפר אנחנו. וגם הוא רמז לתחית המתים, שיחיו מעפרם, על דרך, ויציצו מעיר כעשב הארץ. ויכולין לעשות כן גם בחל-המועד - מבי"ט חלק א סימן רג. ורוחצין ידיהם. ויש רמז, שאין טמאה זאת נטהרת אלא בשלשה דברים אלו, מים ואפר-פרה ואזוב. אין לרחוץ את הידים בנהר אלא מכלי - א"ר סוף סימן רכד. ואין לטול את הכלי מיד מי שרחץ, אלא זה מעמידו וזה נוטלו. ואין לנגב את הידים. יש אומרים, שיושבים שבע פעמים, מפני שהרוחות מלוות אותו, וכל זמן שיושבין, בורחין ממנו. ובקצת מקומות נוהגין לישב רק שלש פעמים לאחר שרחצו את הידים, ואומרים בכל פעם ויהי נעם וגו'. וגם כשנקבר המת ביום-טוב, יכולין לישב כך שלש פעמים כמו בחל. ונוהגין להקפיד, אם יכנס אדם לביתו קדם שירחץ ידיו וישב. ומנהג אבותינו, תורה

סעיף יא אין מוליכין את המת מעיר שיש בה קברות לעיר אחרת, משום דהוי לה בזיון לטלטלו ממקום למקום, אלא מחוץ-לארץ לארץ-ישראל, או שמוליכין אותו למקום קברות אבותיו. וכן אם הוא צוה להוליכו ממקום למקום, מתר

סעיף יב אסור לפתח קבר לאחר שנסתם הגולל, דהינו שכבר נתנו עפר על כסוי הארון. אבל כל זמן שלא נתנו עפר, מתר לפתחו משום איזה דבר. ואם מחמת איזה דבר צריכין לפנות את המת מקברו, יעשו שאלת חכם

סעיף יג אם חפרו קבר, לא יניחוהו פתוח בלילה, כי יש סכנה בדבר. ואם אין פנאי לקבר את המת, עד למחר, ימלאו את הקבר בעפר

סעיף יד אסור לדרוך על גבי קברים, משום דיש אומרים, דאסור בהנאה. ומכל מקום אם צריך לאיזה קבר ואין לו דרך אלא אם כן ידרוך על גבי קברים, מתר

סעיף טו לא ילך בבית-הקברות או בתוך ארבע אמות של מת וכן בכל החדר שהמת הוא שם כשתפלין בראשו או ציצית בבגדו, משום לועג לרש. ואם הם מכסים, מתר. וכן לא יתפלל שם ולא יאמר שם מזמורים, אלא מה שהוא לכבוד המת

סעיף טז בית-הקברות, אין נוהגין בו קלות-ראש, מפני כבודן של המתים, כגון לאכל ולשתות שם או להפנות שם. ואין מרעין שם בהמות, ולא ילקט ממנו עשבים. אבל אילנות הנטועין בבית-הקברות ואינן על הקברים, מתר ללקט פרותיה

סעיף יז יש מקומות שנוהגין שאין מציבין מצבה עד לאחר שנים עשר חדש, משום דהמצבה נראית לחשיבותא, ובתוך שנים עשר חדש יש לו צער. ועוד, טעם המצבה, שלא ישכח מן הלב, והמת אינו נשכח, עד לאחר שנים עשר חדש - א"ר סוף סימן רכד. ויש מקומות שאין מדקדקין בזה