קיצור שולחן ערוך קכט

סימן קודם – לתוכן העניינים – סימן הבא

הלכות ראש השנה, ובו כ"ג סעיפים

(א)

• בכל הקדישים שאומרים מראש השנה עד יום הכיפורים, כופלין תיבת "לעילא", דהיינו שאומרים "לעילא לעילא" (ולא בוי"ו "ולעילא").

וכיוון שבקדיש צריכין להיות עשרים ושמונה תיבות, ובכל השנה אומרים "לעילא מן כל ברכתא", אומרים עתה "לעילא לעילא מכל ברכתא".

(ב)

• יש נוהגין להתפלל בראש השנה וביום הכיפורים כל תפילות שמונה עשרה בכריעה ובכפיפת הראש. ואמנם, כיוון שצריכים לכרוע בברכת "מגן אברהם" וב"מודים" בתחילה ובסוף, על כן קודם שמגיע למקומות אלו צריך לזקוף את עצמו, כדי שיכרע כמצות חז"ל. גם אסור לכרוע בתחילת ברכה ובסוף ברכה במקום שלא תיקנו חז"ל. וטוב יותר להתפלל באיברים זקופים ובלב כפוף ובדמעות.
• ומה שנוהגין להתפלל בקול רם יש לבטל, כי יש להתפלל בלחש כמו בכל השנה. ויש מתירין להגביה קולו מעט, אבל לא הרבה.
• יזהר לדקדק בתפילתו היטב, שלא ישנה שום נקודה. ויהדר אחר סידור או מחזור שהוא מדוייק היטב להתפלל מתוכו.

(ג)

• כל השנה אומרים בתפילה "האל הקדוש", "מלך אוהב צדקה ומשפט", חוץ מן ראש השנה עד לאחר יום הכיפורים, שצריכים לומר "המלך הקדוש", "המלך המשפט", לפי שבימים אלו הקב"ה מראה מלכותו לשפוט את העולם.
• אם טעה ואמר "האל הקדוש", או שהוא מסופק אם אמר "האל הקדוש" או "המלך הקדוש", אם נזכר תוך כדי דיבור, אומר "המלך הקדוש" ואינו צריך לחזור לראש, וכן הדין ב"המלך המשפט".

אבל אם לא נזכר עד לאחר כדי דיבור, אזי ב"המלך הקדוש" צריך לחזור לראש התפילה (אפילו מספיקא), מפני ששלוש ברכות הראשונות נחשבות כאחת (כמו שכתבנו בסימן י"ט ס"ב). ואפילו הש"ץ בחזרת התפילה צריך לחזור לראש, וצריכין לומר קדושה שנית.

אבל ב"המלך המשפט", אפילו יחיד אין צריך לחזור אפילו לאותה ברכה, כיוון שהזכיר תיבת "מלך" בברכה זאת.

• בכל השנה אם טעה ואמר "המלך הקדוש", "המלך המשפט", אינו צריך לחזור.

(ד)

בשבת ערבית בברכת מעין שבע, "מגן אבות" וכו', אומרים גם כן במקום "האל הקדוש", "המלך הקדוש". ואם טעה הש"ץ ואמר "האל הקדוש", אם נזכר מיד תוך כדי דיבור, חוזר ואומר "המלך הקדוש" וכו', אבל לאחר כך אינו חוזר (פר"ח ופרמ"ג).

(ה)

• אם שכח "זכרנו", או "מי כמוך", "וכתוב", "בספר חיים", ולא נזכר עד שאמר "ברוך אתה ה'", כיון שאמר את השם, גומר את הברכה ומתפלל כסדר ואין צריך לחזור.
• וכן אם שכח לומר "ובכן תן פחדך" וחתם "המלך הקדוש", ואפילו לא אמר עדיין רק "ברוך אתה ה'", חותם "המלך הקדוש" ואומר "אתה בחרתנו" וכו'.

(ו)

בסיום השמונה עשרה, יש מסיימים "עושה השלום", ויש שאינם משנים, אלא אומרים "המברך את עמו ישראל בשלום", ואך בקדישים אומרים: "עושה השלום במרומיו" וכו'.

(ז)

אם חל ראש השנה בשבת, יש מקומות שאומרים "לכו נרננה" כמו בשאר שבת, ויש מקומות שמתחילין "מזמור לדוד", ויש מקומות שמתחילין "מזמור שיר ליום השבת". וכל מקום יחזיק במנהגיו.

(ח)

לאחר גמר תפילת מעריב בליל ראשון, נוהגין לומר כל אחד לחברו: "לשנה טובה תכתב ותחתם", ולנקבה אומרים "תכתבי ותחתמי". אבל ביום אין אומרים, לפי שכבר נגמרה הכתיבה קודם חצות היום. ובליל שני יש נוהגין לאמר, כי לפעמים נידונין ביום שני.

(ט)

• בסעודת הלילה נוהגין לעשות סימנים לשנה טובה. טובלין פרוסת המוציא בדבש, ואחר שאכל כזית, אומר: "יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה". ואחר כך טובל קצת תפוח מתוק בדבש, ומברך עליו בורא פרי העץ ואוכלו, ואחר כך אומר גם כן "יהי רצון" וכו'.
• ונוהגין לאכול ראש של בעל חי, ואומרים: "יהי רצון שנהיה לראש (ולא לזנב)". ויש להדר אחר ראש כבש, שיהיה גם כן זכר לאילו של יצחק.
• גם אוכלים אותן הירקות שיש להם במדינה ההיא שם המורה לטובה, כמו במדינתנו מעהרען, ואומרים "יהי רצון" וכו' "שירבו זכיותינו".
• ויש נוהגין גם כן להדר לאכול דגים, שיש רמז לפרות ולרבות כמו הדגים. ואין לבשל אותם בחומץ, כי אין אוכלים דברים חמוצים או מרירים בראש השנה. ואוכלים בשר שמן וכל מיני מתיקה.
• גם נוהגין שלא לאכול אגוזים ולוזים, כי אגוז בגימטריא ח"ט, וגם מרבים כיחה וניעה המבטלים את התפילה.
• ויש ללמוד על השולחן תורה, ונוהגין קצת ללמוד משניות מסכת ראש השנה.

(י)

נכון שלא לשמש מיטתו בשני לילות דראש השנה אפילו כשחל בשבת. אך אם הוא ליל טבילתה, לא יבטל עונתה, ויטבול את עצמו בבוקר מטומאתו.

(יא)

בראש השנה, כשאומר "אבינו מלכנו חטאנו לפניך", אין להכות באגרוף על החזה כמו בחול וביום הכיפורים, כי אין אומרים וידוי בראש השנה, שהוא יום טוב, אלא יכוון הפירוש: "אבינו מלכנו חטאנו לפניך", כלומר, אבותינו חטאו לפניך שעבדו עבודה זרה, אבל אנחנו "אין לנו מלך אלא אתה", לכן "אבינו מלכנו עשה עמנו למען שמך".

(יב)

בשעת הוצאת ספר תורה נוהגין לומר שלוש עשרה מידות. ויש להתחיל מן ויעבור, ויאמר: "ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה'" וגו'^[1]. ובשבת יש מקומות שאין אומרים לא י"ג מידות ולא ריבונו של עולם.

(יג)

• שיעור התקיעות לכתחילה צריך להיות כך: התרועה היא תשעה כוחות קצרות.

והשברים יעשה שלושה שברים זה אחר זה, וכל שבר יהא ארוך כמו שלושה כוחות קצרות מן התרועה, ונמצא שגם השברים היא כמו תשעה כוחות.

ויזהר מאוד שלא להאריך בשברים עד שיהא כל שבר כמו תשעה כוחות, כי בזה אפילו בדיעבד אינו יוצא.

והתקיעות המה הברות פשוטות.

ובסדר תשר"ת תהא כל תקיעה ארוכה כמו השברים עם התרועה, דהיינו כמו שמונה עשר כוחות.

ובסדר תש"ת תהא כל תקיעה ארוכה כמו השברים, דהיינו כמו תשעה כוחות. וכן בסדר תר"ת.

• בתקיעות שקודם תפילת מוסף יש לעשות השברים עם התרועה בנשימה אחת, ולכן המקריא יקריא בפעם אחת "שברים תרועה". ובתקיעות שבתוך החזרת התפילה יש לעשות בשתי נשימות, ומכל מקום לא יפסיק ביניהן אלא יהיו תכופות זו לזו, והמקריא יקריא גם כן שתיהן בפעם אחת (הערת המעתיק: ויש נוהגין להקריא בהפסק נשימה בינתיים, "שברים, תרועה").

(יד)

כשהתוקע אומר את הברכות, אל יאמרו הקהל "ברוך הוא וברוך שמו" (עיין לעיל סי' ו' ס"ט), אך ישמעו היטב את הברכות, ואחר כל ברכה יאמרו בכוונה אמן. ואסור להפסיק מכאן עד לאחר כל התקיעות שבחזרת התפילה. ועל כן אין להשמש להכריז "שתיקה יפה בשעת התפלה", אף שהוא נוהג כן בפעם אחרת.

(טו)

• נוהגין העולם לומר בין הסדרים "יהי רצון" וכו' כמו שנדפס במחזורים, וצריכין ליזהר מאוד שלא להוציא בפה שמות המלאכים הנזכרים שם. ובהרבה קהילות אין אומרים כלל את ה"יהי רצון", וכן נכון יותר.
• והעיקר הוא להתעורר אז בתשובה בלב שלם, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל (בהלכות תשובה פ"ג ה"ד) וזה לשונו:

אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בה, כלומר, עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והיטיבו דרכיכם ומעלליכם, יעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה וכו' עד כאן לשונו.

(טז)

• בחזרת התפילה, כשאומר הש"ץ "ואנחנו כורעים", נוהגין שגם הציבור אומרים עמו, וגם כורעים ומשתחווים, אבל אין נופלים על פניהם, רק ביום הכיפורים בסדר העבודה. וגם הש"ץ כורע על ברכיו, אבל אסור לעקור ממקומו בשעת התפילה. ולכן נוהגין שיעמוד קצת רחוק מן העמוד, כדי שיוכל לכרוע על ברכיו בלי עקירה ממקומו, והעומדים אצלו מסייעים אותו לעמוד, שלא יצטרך לעקור רגליו.
• התקיעות שבתוך החזרת התפלה, אין להש"ץ לתקוע, אלא אם הוא בטוח שלא תתבלבל דעתו על ידי כך.

(יז)

• בתקיעות שבתוך החזרת התפילה, יש מנהגים שונים כמה תוקעין, וכל מקום יחזיק מנהגו. וכן בתקיעות שלאחר התפילה יש מנהגים שונים.
• ולאחר שגמרו כל התקיעות כפי מנהג המקום, יש להצניע את השופר, ולא יתקעו יותר. אפילו מי שרוצה להיות תוקע ביום שני, אין לו לתקוע ביום ראשון להתלמד.

(יח)

אם יש מילה, מלין לאחר ההפטרה קודם תקיעת שופר. והרמז: "זכור ברית אברהם" (זו מילה), "ועקידת יצחק" (זה שופר). ובשבת מלין אחר "אשרי". ואם צריכין למול אצל היולדת, מלין אחר היציאה מבית הכנסת.

(יט)

• מי שיצא בתקיעת שופר וצריך לתקוע בשביל אחרים, יכול גם כן לברך את הברכות. ומכל מקום יותר נכון שזה שהוא צריך לצאת, הוא יברך את הברכות.
• והתוקע בשביל נשים, אם הוא כבר יצא, לא יברך את הברכות, אלא האשה תברך, כיון דמצד הדין נשים פטורות מתקיעת שופר, משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא. ויש אומרים דמי שיצא לא יתקע כלל בשביל נשים, והרוצה לתקוע בשביל נשים, יתקע קודם שישמע התקיעות בבית הכנסת, ויברך על התקיעות ויכוון שיֵצא בהן.

ובלבד שלא יהיה בשלוש שעות הראשונות של היום, כי אז אין לתקוע ביחידות. או שיתקע להן בשעה שתוקעין בבית הכנסת, או לאחר התקיעות שבבית הכנסת, אלא שיכוין שלא לצאת בתקיעות אלו, אלא בתקיעות שהוא יתקע לפני האשה, ויברך עליהן.

ואף על גב שהולך אחר כך לבית הכנסת להתפלל מוסף ולשמוע התקיעות שבתפילה, אין ההפסק מצריכו לברך שנית, דכולהו תקיעות חדא מצווה נינהו.

• ואם האשה חלושה וצריכה לאכול קודם התקיעות, יכולה לאכול.

(כ)

• כשיוצאין מבית הכנסת, יש ללכת בשובה ונחת שמח וטוב לב, בביטחון כי שמע ה' בקול תפילתנו ותקיעותינו ברחמים. ואוכלין ושותין כיד ה' הטובה. ומכל מקום יזהר שלא לאכול אכילה גסה, ותהא יראת ה' על פניו. ויש ללמוד תורה על השולחן.
• לאחר ברכת המזון אין לישן, אלא הולכין לבית הכנסת ואומרים תהילים בציבור עד תפילת מנחה. ואך מי שראשו כבד עליו יכול לישן מעט קודם שילך לבית הכנסת.

(כא)

• לאחר תפילת מנחה, הולכין אל הנהר (לזכור זכות העקדה. דאיתא במדרש: כשהלך אברהם אבינו עם יצחק בנו לעקדה, עשה השטן את עצמו כמו נהר לעכבו, ועבר אברהם אבינו עליו השלום בנהר עד צווארו, ואמר: "הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש" (תהלים סט, א). ועוד יש טעם, מפני שאנו ממליכין היום את הקב"ה עלינו, והדרך הוא למשוח את המלכים אצל הנהר, לרמז שתמשך מלכותו).
• וטוב שיהיה מחוץ לעיר, ויש בו דגים (לזכר, שאנו משולים כדגים חיים הללו שנאחזים במצודה, כך אנו נאחזים במצודת המוות והדין, ומתוך כך נהרהר יותר בתשובה. עוד טעם, לסימן שלא ישלוט בנו עין הרע כמו בדגים, ונפרה ונרבה כדגים.

ויש אומרים הטעם, כי לדגים אין גבינים, ועיניהם פקוחות תמיד, כדי לעורר עינא פקיחא דלעילא).

ואם אין שם נהר שיש בו דגים, הולכין לנהר אחר או לבאר.

• ואומרים הפסוקים, "מי אל כמוך" וכו', ככתוב בסידורים סדר תשליך, ומנערים שולי הבגדים, והוא לרמז בעלמא, ליתן לב להשליך את החטאים, ולחפש ולחקור דרכיו מהיום והלאה, שיהיו בגדיו לבנים ונקיים מכל חטא.
• אם חל יום ראשון בשבת, הולכין ביום שני.

(כב)

לאחר שחוזרין לבית הכנסת ועדיין לא הגיע זמן ערבית, יזהר מחברת מרעים, שלא יבא חס ושלום לדברים בטלים, אך יעסוק בתורה או בתהילים או בספרי מוסר, כי קדוש היום לאדוננו.

(כג)

• שני ימים טובים של ראש השנה, כיום אחד ארוך הן חשובים, וקדושה אחת הן (עיין לעיל סי' צ"ט ס"ב).

ולכן נחלקו הפוסקים אם לברך בליל שני בקידוש, וכן בהדלקת הנרות, וכן בתקיעות של יום שני, "שהחיינו" או לא. כי יש אומרים, כיוון דקדושה אחת הן, וכבר בירך "שהחיינו" בראשון, אין צריך לברך עוד בשני.

• ועל כן נוהגים, שבקידוש ליל שני מניחים על השולחן פרי חדש, שתהא ברכת "שהחיינו" שבקידוש גם על הפרי, או שלובש בגד חדש.

ואם אין לו – אינו מעכב, ואומר "שהחיינו" בקידוש (כי אנו תופסין העיקר כהפוסקים שאומרים שצריך לברך "שהחיינו").

• וכן האשה בהדלקת הנרות לליל שני (אם נוהגת לברך שהחיינו), אזי על כל פנים אם אפשר, תלבש בגד חדש או תניח פרי חדש, שתהא ברכת "שהחיינו" גם על זה. ואם אין לה, אינו מעכב.
• וכן התוקע ביום שני, אם אפשר, יש לו ללבוש בגד חדש. ואם חל יום ראשון בשבת, אינו צריך, דהא עדיין לא ברכו שהחיינו על השופר.

הערות

1. (הערת המעתיק: ולא נהגו כן)