קיצור שולחן ערוך ו

<< | קיצור שולחן ערוך · סימן ו | במהדורה המנוקדת | >>

קצת דיני ברכות ודיני ברוך הוא וברוך שמו ואמן
ובו י"א סעיפים:

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא

(א)

• קודם שיברך איזה ברכה צריך הוא לדעת איזה ברכה שהוא צריך לברך, כדי שבשעה שהוא מזכיר את השם יתברך שהוא עיקר הברכה ידע מה שיסיים. ואסור לעשות שום דבר בשעה שהוא מברך. ולא יברך במהירות, אלא יכוין פירוש המלות.

וזה לשון ספר חסידים: כשהוא נוטל ידיו, או שמברך על הפירות או על המצוות השגורות בפי כל אדם, יכוין לבו לברך בשם בוראו, אשר הפליא חסדו עמו ונתן לו הפירות או הלחם ליהנות מהם וציווהו על המצווה. ולא יעשה כאדם העושה דבר במנהג ומוציא דברים מפיו בלא הגיון הלב. ועל דבר זה חרה אף ה' ושלח לנו ביד ישעיהו ואמר: "יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה". אמר הקב"ה לישעיה: ראה מעשה בניי, כי אינו אלא לפנים, ומחזיקים בה כאדם שמחזיק ונוהג מנהג אבותיו בידו. באים בביתי ומתפללים לפניי תפילות הקבועות כמנהג אבותיהם, לא בלב שלם. הם מנקין את ידיהן ומברכין על נטילת ידים ובוצעין ומברכין ברכת המוציא, שותים ומברכין, כמו שהדבר שגור בפיהם. אף בעת שהן מברכין, אינן מתכוונין לברכני. לכן על כן חרה אפו ונשבע בשמו הגדול לאבד חכמת חכמיו היודעים אותו ומברכים אותו במנהג לא בכוונה, דכתיב בתריה: "לכן הנני יוסיף כו' ואבדה חכמת חכמיו" כו', לפיכך הזהירו חכמים על הדבר ואמרו: "עשה דברים לשם פועלם" וכו', עד כאן לשונו.

וראוי לאדם שירגיל את עצמו לומר את הברכות בקול רם, כי הקול מעורר את הכוונה.

(ב)

• כשהוא מברך, יהא פיו נקי מן הרוק וגם שאר דבר לא יהא בתוך פיו, שנאמר: "ימלא פי תהלתך".

(ג)

• אסור להוציא שם שמים לבטלה.^{[דרכי הלכה 1]} וכל המוציא שם שמים לבטלה, עובר על מצוַת עשה, דכתיב: "את ה' אלהיך תירא", וכתיב: "אם לא תשמור וגו' ליראה את השם הנכבד והנורא". וזהו מכלל היראה, שלא להזכיר שמו הגדול כי אם בדרך שבח וברכה במה שהוא מחוייב, או בדרך לימוד. ויירא ויזדעזעו איבריו בשעה שהוא מזכיר את השם יתברך שמו; אבל לא להוציאו חס ושלום לבטלה.

ולא שם המיוחד בלבד, אלא כל השמות המיוחדים לשמו יתברך. ולא לבד בלשון הקודש אסור, אלא אפילו בכל לשון אסור. והמקלל את חבירו או את עצמו בשמו יתברך או בכינוי (כינוי הוא מה שמשבחין בו הקב"ה,כמו "הגדול", "הגבור", "הנורא", "הנאמן", "האדיר והחזק והאמיץ והעיזוז", "חנון ורחום", "קנא", "ארך אפים ורב חסד"), בכל לשון, חייב מלקות. ובעווונותינו הרבים, רוב המוני עם אינם נזהרים, ואומרים בלשון אשכנז: גאט זאל איהם שטראפן וכדומה. ועוברים בזה על לאו של תורה. ואם קילל בלא שם ובלא כינוי, או שהיתה הקללה באה מכלל הדברים, כגון שאמר: אל יהי פלוני ברוך לה' וכדומה, אף על פי שאינו חייב מלקות איסורא מיהו איכא (חוה"מ סי' כ"ז).

וכן אסור לכתוב בשום מכתב שמו יתברך בכל לשון. ורבים טועים וכותבים שמו יתברך בלשון אשכנז, או שכותבים תיבת אדיע, והוא לשון צרפת וביאורו "עם ה'". והוא איסור גמור, כי לאחר זמן יתגלגל המכתב באשפה, ודבר זה גורם עניות בישראל מה ששם שמים מצוי, ומכל שכן בבזיון חס ושלום, וצריכין התחכמות והתאמצות לבטל זאת (אורים שם).

כשבא לו רוק בתוך פיו, ירוק תחילה ואחר כך יאמר את השם, ולא שיאמר את השם ואחר כך ירוק. וכן כשמנשק את הספר, ירוק תחילה ולא אחר כך. כשרוצה להזכיר את השם, יאמר תיבת "השם", ולא כמו שטועים ההמון ואומרים "אדושם", כי אין זה דרך כבוד של מעלה.^{[דרכי הלכה 2]}

(ד)

• צריכין ליזהר שלא לברך חס ושלום ברכה לבטלה, או לגרום לעצמו לברך ברכה שאינה צריכה. אם נכשל וברך ברכה לבטלה, וכן בענין אחר אם נכשל והוציא שם שמים לבטלה, יאמר אחריה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ואם מיד לאחר שהזכיר את השם נזכר שאין צריך לברך, יסיים למדני חקיך, שזהו פסוק שלם, והוי כמו לימוד ולא לבטלה. ואם התחיל גם תיבת "אלהינו", ונזכר מיד לאחר שאמר "אלהי" ולא גמר לומר "נו", יסיים ויאמר "ישראל אבינו מעולם ועד עולם" (שזהו גם כן לשון הפסוק בדברי הימים א כט). ומכל מקום יאמר גם בזה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".^{[דרכי הלכה 3]}

(ה)

• בירך על המים ושמע שיש מת בשכונה, והמנהג הוא לשפוך המים שבשכונת המת (כדלקמן סימן קצד) מפני הסכנה, מכל מקום כיון שבירך ישתה מעט, שלא תהא ברכתו לבטלה, ואל ידאג מפני הסכנה, כי שומר מצוה לא ידע דבר רע (עיין לקמן סימן קע סעיף ט). ולאחר ששתה מעט ישפוך השאר.

(ו)

• כל הברכות (חוץ מברכת המזון, שיבואר אם ירצה ה' בסימן מ"ד סעיף י"א), אם נסתפק בהם אם אמרם או לא אמרם, אינו חוזר ומברך.^{[דרכי הלכה 4]}

(ז)

• חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות לפחות. ודויד המלך תיקן זאת. רמז לדבר, "נאום הגבר הוקם על", "על" בגימטריא מאה. וסמך מן התורה: "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה'" וגו', אל תקרא "מה" אלא "מאה", הן מאה ברכות, שהן ליראה את ה' ולאהבה אותו ולזכרו תמיד על ידי הברכות שמברכין.

הקללות שבמשנה תורה הן תשעים ושמונה, וכתיב "גם כל חלי וכל מכה", הרי מאה; ומאה ברכות שאנו מברכין בכל יום מגינות עלינו להנצל מהן.

ובשבת ויום טוב, וכן בתעניות, שחסרים מן מאה ברכות, משלימים במה שמכוונים לברכות הש"ץ בחזרות התפילות וברכות הקוראים בתורה והמפטירין ועונין אחריהם אמן, וגם בברכות הנהנין.^{[דרכי הלכה 5]}

(ח)

• כל ברכה שאדם שומע מחבירו, כששומע אומרו "ברוך אתה ה'", הוא אומר "ברוך הוא וברוך שמו". וכשגומר את הברכה צריך לומר "אמן". ופירוש "אמן" הוא "אמת". ויכוין בליבו: אמת היא הברכה שבירך המברך ואני מאמין בזה. ובברכות שיש בהן גם כן תפילה, כגון בברכות שמונה עשרה מן "אתה חונן" עד "המחזיר שכינתו לציון", ובברכת "שים שלום", יכוין באמירת "אמן" לשני דברים: אמת היא הברכה, ויהי רצון שייאמנו הדברים במהרה. ובקדיש,^{[דרכי הלכה 6]} שאינו אלא תפילה על העתיד, יכוון רק לבקשה שייאמן הדבר במהרה.

(ט)

• אם השומע הוא עומד במקום שאסור לו להפסיק, לא יאמר ברוך הוא וברוך שמו. וכן אם הוא שומע ברכה שגם הוא צריך לצאת בברכה זאת, שתהא נחשבת לו כאילו אמרה בעצמו, כגון ברכות השופר וברכות מגילה, לא יאמר ברוך הוא וברוך שמו, משם דזה הוי הפסק באמצע הברכה ^{[דרכי הלכה 7]}(דגל מרדכי סימן קכ"ד).

ולענין עניית אמן, אם הוא עומד במקום שאינו רשאי להפסיק, יבואר אם ירצה ה' לקמן במקומו (בסימן י"ד ובסימן ע"ז).

(י)

• צריך ליזהר מאוד שיאמר תיבת "אמן" כתיקונו, שלא יחטוף האלף ולא יבליע הנון. גם יזהר מאוד שלא יענה אמן קודם שסיים המברך כל הברכה, כי זהו אמן חטופה. וגם לא יאחר מלענות אמן, דזהו אמן יתומה.^{[דרכי הלכה 8]} אלא תיכף כשמסיים המברך את הברכה יענה אמן. ולא יגביה קולו יותר מן המברך, שנאמר: "גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו".

(יא)

• אין עונין אמן על ברכת עצמו (מלבד בברכת המזון לאחר בונה ירושלים), ואפילו מסיים ברכה אחת בשווה עם הש"ץ לא יענה. אבל אם הוא ברך ברכה אחרת והש"ץ ברכה אחרת וסיימו בשווה, עונה אמן על ברכת הש"ץ. ואם סיים ברכת "ישתבח", או ברכת "שומר עמו ישראל לעד", או ברכת "יהללוך" שלאחר הלל, בשווה עם הש"ץ, עונה גם כן אמן (כיון דהרבה פוסקים סבירא להו דאפילו לאחר עצמו עונה באלו אמן).^{[דרכי הלכה 9]}

דרכי הלכה

^{הערות הרב מרדכי אליהו ע"פ מרן השו"ע, בן איש חי וכף החיים}

1. דעת השולחן ערוך כהרמב"ם שכל המברך ברכה שאינה צריכה – עבר כנושא שם שמים ונשבע לשוא. (שו"ע רט"ו סע' ד).
2. כשאומר שם ה' , יצייר במחשבתו שם ה' ככתיבתו וכקריאתו. בכתיבתו (הויה) – יכוון שה' היה הווה ויהיה. בקריאתו – יכוון שהוא אדון הכל – יכוון שהוא אדון הכל. כשאומר "אלוקים" או "אלוקינו" – יכוין תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם (שו"ע ה וכה"ח שם). כשאומר פסוק עם שם ה' בתוך כדי הלימוד, יאמר את הפסוק בשלמותו ולא חצי פסוק (עיי' כה"ח ה ס"ק ועוי"ח צו טו).
3. כשמתחיל לומר ברכה צריך לידע את סופה, ולא יתחיל לברך על דעת שימשיך הברכה לאחר שישמע בחבירו או יראה מה כתוב בסידור, ובדיעבד יצא ידי חובה (ה"ח תפט ס"ק עד).
4. אפילו ברכת התורה וברכת מעין שלוש, אם מסופק אם אמרם לא יחזור ויברך (שו"ע רט סע' ג כה"כ מו ס"ק ב).
5. בשבת ויום טוב עדיף להשלים מאה ברכות על ידי אכילת פירות, מגדים ומיני ריח. (שו"ע רפד). בשעת הדחק אפשר להשלים מאה ברכות ע"י שיאמר ג' פסוקים "ויברך דוד" עד "ולחזק לכל", ואח"כ יאמר, "ברוך אתה ה' למדני חוקך" (בא"ח וישב טו).
6. בקדיש יכוון "אמת" באמן הראשונה, הרביעית והחמישית ( עוי"ח ויחי יט).
7. ואם ענה לא הוי הפסק (כה"ח קכד ס"ק כו).
8. יש אומרים שאמן יתומה זה אמן על ברכה שחייב בה ולא שמע אותה, מכל מקום יקפיד בזו וזו (עיו"ח ויחי יט).
9. אפילו אם סיים ג' ברכות אלו בינו לבין עצמו, יענה אחריהם אמן, וכן לאחר סיום ברכות ההפטרה יענה אמן (שו"ע רטו סע' א ונו"כ שם).