קיצור שולחן ערוך ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

<< | קיצור שולחן ערוך · סימן ה | במהדורה המנוקדת | >>

נקיון המקום לדבר שבקדושה
ובו י"ז סעיפים:

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז

(א)[עריכה]

  • כתיב: "וכסית את צאתך כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך וגו' והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר" וגו'. מכאן למדו רז"ל, שבכל מקום אשר ה' אלהינו מתהלך עמנו, דהיינו כשאנו עוסקים בדבר שבקדושה, כגון קריאת שמע, תפילה, תורה וכדומה, צריך להיות המחנה קדוש, שלא תהא צואה מגולה שם, ושלא ייראה דבר ערוה כנגד פניו של אדם הקורא או מתפלל.

(ב)[עריכה]

  • ואפילו להרהר בדברי קדושה במקום צואה או מי רגלים או כל דבר שהוא מסריח אסור, עד שיכסה אותו, כמו שנאמר: "וכסית את צאתך",[דרכי הלכה 1] או שיטיל לתוך מי רגלים של פעם אחת רביעית מים, לא שנא היו הם בכלי תחילה ונותן עליהם מים, ולא שנא היו המים בכלי תחילה (ואם היו המי רגלים בעביט המיוחד להן לא מהני להו מים, כדלקמן סעיף י"ג). ולמי רגלים של שני פעמים צריכין שתי רביעיות מים, וכן לעולם. ואפילו אם נבלעו המי רגלים בקרקע או בבגד, כל שיש שם עדיין קצת לחלוחית מהם צריך לשפוך שם מים (ועיין לקמן סימן פ' סעיף ל"ב).

(ג)[עריכה]

  • אם יש צואה על בשרו, אף על פי שמכוסה בבגדיו, אסור בדברי קדושה, שנאמר: "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך", בעינן שיהיו כולם נקיים. ויש מקילין בזה, אבל הנכון להחמיר. ואם יש לו אפילו מעט צואה בפי הטבעת, אף על פי שהיא מכוסה, לכולי עלמא לא מהני, מפני שבמקומה זוהמתה מרובה.[דרכי הלכה 2] (מי שיש לו חולי הטחורים,[דרכי הלכה 3] עיין מגן אברהם סימן ע"ו ס"ק ח', שהביא תשובת הרדב"ז בזה, והיא בחלק ג' סימן שט"ו. ובסוף דברי המג"א שכתב: "ואין לו תקנה", הוא טעות סופר וצריך להיות: "ואינו צריך תקנה". עיין יד אפרים).

(ד)[עריכה]

  • צריכין ליזהר שבכל מקום שיש להסתפק שמא יש שם צואה או מי רגלים, לא יאמר שם שום דבר שבקדושה, עד שיבדוק את המקום. ואין להתפלל בבית אם בעליה[דרכי הלכה 4] יש מקום מטונף.

(ה)[עריכה]

  • תינוק שאחרים בימיו יכולין לאכול כזית מיני דגן, אפילו על ידי תבשיל, בכדי שגדול אוכל שיעור פרס (וכתב בספר מ"ע להגאון מהריעב"ץ ז"ל דהיינו כשייעשה בן שנה), מרחיקין מצואתו וממי רגליו. וטוב וישר להרחיק גם מצואת קטן בן שמונה ימים.

(ו)[עריכה]

  • צואת אדם, אף על פי שאין לה ריח רע, וכן צואת חתול ונמיה וצואת תרנגול אדומי (ענגלישע הייד אינדיק), מרחיקין מהן. ושאר צואה של בהמה חיה ועוף, מסתמא אינה מסרחת ואין צריכין להרחיק מהן. אבל אם מסרחת, וכן נבלה המסרחת וכל דבר המסריח מחמת עיפוש, וכן לול של תרנגולין, מרחיקין מהן. וכן מרחיקין ממים סרוחים. ומי משרה ששורין בהן פשתן או קנבוס, סתמן מסריחין, וצריכין להרחיק מהן כמו מן הצואה.

(ז)[עריכה]

  • צואה יבשה כל כך שהיא נפרכת על ידי גלילה, הרי היא כעפר. והוא שלא יהא בה ריח רע; אבל אם נקרשה מחמת הקור, כיון שיכולה לחזור לקדמותה בזמן החום, עדיין שם צואה עליה. וצואה שנתכסה בשלג, חשוב כיסוי.

(ח)[עריכה]

  • עד כמה מרחיקין? היתה הצואה מאחריו, צריך להרחיק ממקום שכלה הריח ארבע אמות. ואפילו אם הוא אינו מריח, צריך להרחיק שיעור זה כאילו היה מריח. ואם אינה מסרחת, די אם מרחיק ממנה ארבע אמות. ואם היא מלפניו, צריך להרחיק כמלוא עיניו. ואפילו בלילה צריך להרחיק כשיעור שהיה יכול לראותה ביום. ואם היא מן הצדדין, יש להחמיר כאילו היתה בפניו, ויטה את עצמו כדי שתהא לאחריו.

(ט)[עריכה]

  • בית שמתפללין בו בציבור ונמצא שם צואה, אף על פי שהיא אחורי הש"ץ ורחוקה ממנו יותר מארבע אמות ממקום שכלה הריח, מכל מקום צריך הוא לשתוק ולהמתין עד שיוציאוה או יכסוה, מפני שאי אפשר שלא תהא לאחד מן הצבור תוך ארבע אמות ממקום שכלה הריח, ואסור לו לשמוע ולכוין למה שאומר הש"ץ.

(י)[עריכה]

  • מי שהתפלל ומצא אחר כך שיש שם צואה, אם המקום ההוא היה ראוי להסתפק בו שמא יש שם צואה, והוא פשע ולא בדק, כיוון דתפילת שמונה עשרה היא במקום קרבן, הוה ליה "זבח רשעים תועבה", וצריך לחזור ולהתפלל שמונה עשרה. וכן קריאת שמע, שהיא מדאורייתא ואין בו חשש ברכה לבטלה, חוזר וקורא, אבל בלא הברכות. וכן שאר ברכות שאמר שם, ואפילו ברכת המזון, אינו חוזר ומברך. ואם אין המקום ראוי להסתפק בצואה, דאז לא פשע, אפילו בתפלה יוצא בדיעבד. ואם נמצאו מי רגלים, אפילו המקום ראוי להסתפק יוצא בדיעבד גם בתפילה.[דרכי הלכה 5]

(יא)[עריכה]

  • יצא ממנו ריח מלמטה, אסור בדבר שבקדושה עד שיכלה הריח. ואם יצא מחבירו, גם כן צריך להמתין. רק אם הוא עוסק בלימוד תורה, אינו צריך להמתין בשביל ריח שיצא מחבירו.

(יב)[עריכה]

  • בית הכסא, אף על פי שיש לה מחיצות ואין בה צואה, צריכין להרחיק ממנה. ולכן ספסל העשוי עם נקב שמעמידין תחתיו גרף ליפנות עליו, אף על פי שהוציאו את הגרף וכיסו את הנקב בדף, מכל מקום יש לספסל זה דין בית הכסא, וצריכין להוציאו מן הבית או לכסותו כולו. אך אם הוא כסא המיוחד לישיבה ומכוסה בכר לישב עליו, ורק לעת הצורך מסירין את הכר ונפנין שם ושוב מחזירין עליו את הכר, בזה יש להקל.[דרכי הלכה 6]

(יג)[עריכה]

  • גרף של רעי ועביט של מי רגלים, אם הם של חרס או של עץ, דינם כבית הכסא, אף על פי שהם נקיים ואין להם ריח רע. ואפילו נתן לתוכן מים או שכפאן על פיהם לא מהני, ואפילו נתנן תחת המיטה לא מהני (דמיטות שלנו אינן חוצצות), אלא צריך להוציאן מן הבית או לכסותן. ואם הם של מתכות או זכוכית, אם הם רחוצים יפה ואין בהם ריח רע, אין צריכין להרחיק מהם.
פי חזיר, כיון שדרכו לנקר בצואה, דינו כגרף של רעי. ואפילו עולה מן הנהר, אין הרחיצה מועלת לו.

(יד)[עריכה]

  • בבית המרחץ גם כן אסור לדבר או להרהר בשום דבר שבקדושה. ואסור להזכיר שמות המיוחדים להקב"ה אפילו בלשון חול (כגון גאט בלשון אשכנז או בוגא בלשון פולין ורוסיא), בבית המרחץ, או במבואות המטונפות.[דרכי הלכה 7] וכן אסור ליתן שם שלום לחברו, כי שלום הוא שמו של הקב"ה, שנאמר: "ויקרא לו ה' שלום". ואדם ששמו שלום, יש אוסרין לקרותו שם בשמו. ויש מתירין, כיון שאינו מכוין על ענין השלום, אלא להזכרת שמו של אותו אדם, וכן נוהגין להקל. וירא שמים יש לו להחמיר.

(טו)[עריכה]

  • אסור לדבר דברי תורה וקדושה נגד ערוה, בין שלו בין של אחר, ואפילו מקטן וקטנה (רק לצורך מצות מילה מותר לברך נגד ערות התינוק). ואפילו אם עוצם עיניו שלא לראות את הערוה לא מהני, כיון שהוא נגדו, אלא יטה פניו וגופו מכנגדה.[דרכי הלכה 8]

(טז)[עריכה]

  • גוף האשה, כל מקום שדרכה להתכסות, אם נתגלה שם שיעור טפח,[דרכי הלכה 9] וכן שערות של אשה נשואה אשר דרכה לכסותן, אם נתגלה קצת מהן, חשוב כמו ערוה לגבי איש.[דרכי הלכה 10] ואין חילוק בין שהיא אשתו או אשה אחרת. אבל לגבי אשה לא חשיבי כמו ערוה.
קול זמר מאשה חשוב גם כן כמו ערוה. ומכל מקום בשעת הדחקף שהוא שומע נשים מזמרות ואי אפשר לו למחותף לא יתבטל משום זה מקריאת שמע ותפילה ותורה, אלא יתאמץ לכוין כל לבבו להקדושה שהוא עוסק בה, ולא יתן לב עליה.[דרכי הלכה 11]

סעיף יז[עריכה]

  • לבו רואה את הערוה שלו, אף על פי שהערוה היא מכוסה, כגון שהוא לבוש בחלוק גם כן, אסור לו לומר כל דבר שבקדושה, אלא צריך להיות לבוש במכנסים שהם מדובקים על גופו, או שיאזור באיזור, או יניח זרועותיו על החלוק כדי להפסיק בין לבו לערותו. ואשה אינה צריכה לזאת.[דרכי הלכה 12]

דרכי הלכה[עריכה]

הערות הרב מרדכי אליהו ע"פ מרן השו"ע, בן איש חי וכף החיים

  1. ^ אין להרהר או ללמוד במקום שרואים צואה או שמגיע ממנה ריח, אבל אם היא מכוסה ואין מגיע ממנה ריח – מותר. וכן אם היא מכוסה ופיזר בושם המבטל את הריח הרע – מותר (בא"ח בא יד).
  2. ^ אם התפלל תפילת י"ח וקרא קריאת שמע בלי ברכותיה ואינו חוזר על תפילת י"ח. ומותר לו להתפלל תפילת נדבה על תנאי שיאמר. "אם אני חייב לחזור ולהתפלל, שאצא ידי חובה בתפילה זו. ואם לאו – שתהיה נדבה" (עיין ב"י ע"ו וכה"ח שם ס"ק כ"ד).
  3. ^ המחובר למכשיר המנקה אותו מצואה (קטטר). וכן מי שסובל מטחורים, ינקה את עצמו וסביבתו ככל שבידו, ישתדל שיוציאו את הסיר, ואם אי אפשר – יכסהו, יפזר ריח טוב ויתפלל או ילמד (ספר הלכה יד נו).
  4. ^ אין לבנות בית כסא בקומה מעל בית כנסת מעל ארון הקודש. אבל אם אין בו צואה – מותר לבנותו, בלבד שלא יהיה מעל הארון (כה"ח קנ"א ס"ק ע"ד).
  5. ^ במקרה שפשע ולא בדק ונמצאה צואה במקום שהתפלל, יחזור ויתפלל ויקרא "קריאת שמע" עם ברכותיה. ויש אומרים שהוא הדין לברכת המזון ושאר ברכות. ויש מקילין בזה מדין ספק ברכות להקל (עי' כה"ח עו ס"ק לז וקפה ס"ק יד). ולכן בק"ש וברכת המזון יברך בלי שם ומלכות ובתפילה טוב לומר תנאי קודם לכן "אם אני חייב לחזור ולהתפלל, שאצא ידי חובה בתפילה זו. ואם לאו – שתהיה נדבה"
  6. ^ בית הכסא של ימינו שהצואה אינה נשארת בו ופתחו סגור – מותר להתפלל לידו וכנגדו. וכן "כסא של תינוק" שלעיתים מסירים ממושבו מכסה ומניחים בתוכו סיר, מותר להתפלל לידו רק כשאין בתוכו סיר וכאשר הכסא נקי (בא"ח בא כה).
  7. ^ מותר להרהר בדברי תורה או בכוונות הטבילה בבית המרחץ ובמקוה כשהוא נקי. ואם מקום המים נקי ושאר המקום מלוכלכך – נחשב מקום המים רשות לעצמו ואפשר להרהר גם שם בכוונות ודברי תורה. ואם הוא ערום ורוצה להרהר בדברי תורה – יערבב את המים שלא יהיו צלולים ותתכסה ערותו כדי שלא יהא ליבו רואה את הערוה (ספר הלכה ב יד יב).
  8. ^ בשעת הדחק יכול לעצום עינו ויעמוד או לומר דברי תורה מול הערוה (שו"ע עה סע' ו).
  9. ^ קול, שער, שוק, רגל, יד באשה – ערוה. כף היד – אינה ערוה. כף הרגל – תלוי במנהג המקום. אם קרא "קריאת שמע" מול "ערוה" בלי כוונה להסתכל – יצא ידי חובה (עיין ספר הלכה ח"ב פרק יד).
  10. ^ במקומות שנשים הולכות בגילוי שער הראש, אע"פ שהוא מנהג רע, מותר בדיעבד לקרוא קריאת שמע כנגדן (בא"ח בא יב).
  11. ^ אם יש אשה שרה ומזמרת, אע"פ שמנהגן בכך, לא יקרא קריאת שמע או ילמד בשעה ששומע אותן, אך יכול להרהר בדברי תורה בלבד. ויש מחמירין גם באשה שמספרת סיפור באריכות דברים (בא"ח בא יג).
  12. ^ יש מחמירים גם באשה. ולכן כשאשה מברכת בתוך המקוה, עליה לערב את המים שלא יהיו שקופים, ולחבק את גופה כדי שיהיה הפסק בין הלב לערוה (עיין ספר הלכה ח"ב פרק יד).