קטגוריה:ויקרא כד יד

[יג] אומרים לו דמך בראשך. יש מפרשים מה שאין בכל הורגי בית דין שסומכין בית דין ידיהם על ראשו חוץ מן המקלל, והטעם הוא, מפני כשבודקין את העדים - הראשון אומר עדותו כאשר שמע מברך, והשני אין אומר עדותו בפירוש, אלא אומר 'ואף אני כמוהו', שאין אומר עדותו בפירוש (סנהדרין דף נו.). ועל זה אמר 'דמך בראשך' מה שאין השני אומר עדותו בפירוש, ואילו אומר בפירוש שמא הוכחש בעדותו, אין אנו מחייבין בזה, אלא 'דמך בראשך', שאתה גרמת לך זה, שהרי אסור לשמוע בפירוש ברכת השם (שם), לפיכך סומכין ידיהם על ראשו. ופירוש משובש הוא בודאי, שבכל ענין שהיו דנים את העדים אם היו מפרשים את השם - כך היו דנין בכנוי, ובודאי היו בודקין אותם בדרישות ובחקירות כמשפט וכדין (סנהדרין דף מ.), ולא שייך בזה 'דמך בראשך':

אבל הסמיכה על ראשו הוא מיסודי התורה; בודאי שהמיתות בתורה לפי ערך החטא, כי מי שחלל את השבת, שהוא חייב מיתה בבית דין (סנהדרין דף נג.), אין המיתה דבוקה בו כל כך הוא, רק שעשה שהשם ציוה לבית דין שימיתו אותו (שמות ל"א, י"ד), ולפיכך לא שייך 'דמך בראשך', שהרי מיתתו על ידי בית דין. וכל זה בעבירות שתמצא עבירה יותר חמורה ממנו, שמאחר שתמצא עבירה חמורה, אין כאן רק שבית דין ימיתו אותו, אבל לא שייך 'דמו בראשו'. אבל מברך השם, שאי אפשר שתהיה עבירה יותר חמורה, שהרי הוא פוגם בעיקר לברך השם, לא כמו עבודה זרה שמוסיף אלוה, ומכל מקום בעיקר אינו פוגם, לכן סומכים ידיהם על ראשו, שאתה גרמת לך, שאין המיתה בא לך מן הבית דין שדנין אותך למיתה, אבל כיון שחטא בראש החטאים, ואין חטא למעלה מזה, הרי הוא גרם לעצמו. וזהו שאמרו 'דמך בראשך', שהמיתה בך בעצמך:

ויש רמז עוד במה שאומרים לו 'דמך בראשך', ורוצה לומר כי הוא פוגם בעיקר שהוא ראש לכל, כי המברך השם הרי כופר בעיקר, ולפיכך 'דמך בראשך', כי בראש שלך המיתה גם כן, כאשר חטא הזה הוא בראש ובעיקר גם כן, ולפיכך בא המיתה בראשך, ואין לך חיות:

ואם תאמר, ומקלל זה, כיון שלא ידעו בו שהוא במיתה, אם כן לא היה לו התראה, ואין מיתות בית דין בלא התראה (סנהדרין דף ח:). וכן מקושש, שלא היו יודעין באיזה מיתה ימיתו אותו (רש"י במדבר טו, לד), למאן דאמר במסכת סנהדרין (דף פ:) שצריך להתרות בו באיזה מיתה מיתתו, איך היה חייב מיתה בלא התראת מיתה (קושיות בעלי התוספות), ויראה לומר, דודאי היו מתרין בו שאל תעשה זה כי תתחייב במה שיאמר הקב"ה, והוי זה התראה, ולא הוי התראת ספק, דכיון שנתן להם התורה, ועדיין לא קבלו דין זה, ולבסוף יאמר להם הקב"ה הדין, הוי התראה, ולא דמי שאם עתה התרה בו שתתחייב המיתה הכתובה בתורה, דהוי התראת ספק, שיכול לומר אני הייתי סובר כי אין זאת המיתה היא הכתובה, ולפיכך אין דין מיתה בו, אבל המיתה שעדיין לא למדו מפי השם, לא יוכל לומר שאני אמרתי שאין מיתה זאת או מיתה קלה אחרת, שזה לא שייך לומר, לכך הוי התראה אם מתרה בו שתחייב מה שיאמר השם, והוי התראה גמורה. ויש לומר עוד, כי מאחר שהיו דנין אותו על פי ה', ודיני ה' מחולקים מדיני בית דין, ואין לשאול איך היה דן אותו בלא התראה. וראשון נראה פשוט:

ותימה, כיון דקיימא לן דכל התורה ניתנה מהר סיני כללתיה ופרטתיה ודקדוקיה, אם כן למה לא ידע משה רבינו ע"ה דין שידון אותו, ויראה לומר, אף על גב שנתן כללותיה ופרטיה ודקדוקיה, דבר זה נתנה לו על ידי שהיה יכול ללמוד בהיקש או מבנין אב או מדרשה מה, וכאשר לא ידע להבין - הוצרך לומר לו הדבור בפירוש. ואין זה סותר מה שאמרנו שלכך היה נקרא זה התראה מפני שעדיין לא למד אותם דין זה, דכיון שהוצרך הקב"ה ללמוד אותם אחר כך עוד, כאילו לא קבלו אותו:

ואם תאמר, הא דאמר (רש"י) בפרשה שאחרי זאת (כה, א) 'מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו בהר סיני', שמא בא לומר שמצות שמיטה נאמרה בהר סיני מפורשת לגמרי, ואין זה קשיא, דבשביל כך אין צריך לכתוב (שם) "בהר סיני", דסוף סוף כולם נאמרו בהר סיני, הן מפורש או שלא מפורש, אין חילוק בזה: