פסיקתא רבתי כט ב

<< · פסיקתא רבתי · כט · ב · >>

הוסף ביאור

ב.    [ עריכה ]
דבר אחר "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ" מה ת"ל שם ישבנו, מלמד שלא היתה להם ישיבה, משיצאו מא"י עד שהגיעו לפרת לא היה להם מנוח לישב, לפיכך נפלו עליהם בעילה אמרו אלהיהם של אלו רחמן הוא וכיון שמסבירים לו פנים הוא חוזר ומרחם עליהם, שמא ישובו ויתחברו כולם ויקראו לאלהיהם ויחזרו ולא הועלנו כלום, לפיכך היו דוחקים אותם ומריצים אותם על כרחם שנאמר (איכה ה, ה): "עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ וְגוֹ'" (שם ד, יט) "קַלִּים הָיוּ רֹדְפֵינוּ וְגוֹ'"

מה ראו ישראל לבכות על נהרות בבל, א"ר יוחנן הרג בהם פרת בישראל יותר ממה שהרגו בהם נבוכדנצר הרשע, כשהיו שרוים בא"י לא היו שותים אלא מי גשמים ומימי נוזלים ומימי מעיינות, וכיון שגלו לבבל שתו מימי הפרת ומתים מהם הרבה, לפיכך היו בוכים על ההרוגים שהרגו בהם אויביהם, ועל מיתתם שמתו בדרך ולא הניחום לקוברם, ועל ההרוגים שהרגו בהם מימי פרת, ולא עוד אלא שהיה נבוכדנצר הרשע יושב בספינה הוא וכל גדוליו וכל שריו ועמהם כל מיני זמר שנאמר (ישעיה מג, יד): "כַּשְׂדִּים בָּאֳנִיּוֹת רִנָּתָם" וכל מלכי יהודה מושלכים בשלשלאות ברזל והולכים ערומים על שפת הנהר, נשא נבוכדנצר הרשע את עיניו וראה אותם אמר לעבדיו מפני מה הולכים הללו בלא משאוי, מיד נטלו משאוי והניחו על כתיפם עד שנכפפות קומתם מפני המשאוי, שכך אמרו על עצמם ([[:קטגוריה:עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ {{{2}}}|עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ, {{{2}}}]]): "{{{3}}}" באותה שעה געו כל ישראל בבכייה עד שעלתה בכייתם למרום.
אמר ר' אחא בר אבא באותה שעה בקש הקב"ה להחזיר את כל העולם כולו לתוהו ובוהו, אמר הקדוש ברוך הוא כל מה שבראתי לא בראתי אלא בשביל אלו, שנאמר (יחזקאל כא, כב): "גַם אֲנִי אַכֶּה כַפִּי אֶל כַּפִּי וַהֲנִחֹתִי חֲמָתִי" עולם שבראתי לא בראתי אלא בשתי ידיי שנאמר (ישעיה מח, יג): "אַף יָדִי יָסְדָה אָרֶץ וִימִינִי וְגוֹ'" אחריבנו.
אמר רבי תחליפא בר קרויה באותה שעה נכנסו כל מלאכי השרת ועמדו לפני הקדוש ברוך הוא ואמרו לפניו רבונו של עולם עולם ומלואו שלך הוא לא דייך שחרבת דירתך של מטה אלא שתחריב בית דירתך של מעלה, אמר להם וכי תנחומים אני צריך, או בשר ודם אני שאני צריך תנחומים הרי אני מכיר בסוף, שנאמר (שם מו, ד) "עד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול אני עשיתי ואני אשא" (שם כב, כד) "עַל כֵּן אָמַרְתִּי שְׁעוּ מִנִּי אֲמָרֵר בַּבֶּכִי אַל תָּאִיצוּ לְנַחֲמֵנִי"}} אל תוסיפו לא אמר אלא תאיצו, אמר להם תנחומין הללו שאתם מנחמים אותי ניאוצים הם לפני, רדו מלפני ושמו ^{[הגה 1]}

1. {{{1}}}

את משאוי מעל בני, מיד ירדו, לא מלאכי השרת בלבד אלא אף הקב"ה נשא עמהם. אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו (שם מג, יד) "לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָּבֶלָה" וכל ישראל באים הגולה יצאו לקראתם בני בארי ובני מדינות אחרות והיו רואים אותם מוטלים בשלשלאות של ברזל, היו מתמהין ובוכים עליהם ואומרין (יחזקאל לו, כ): "עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ" דבוודאי דאילו הם^{[הגה 1]}

1. {{{1}}}

. מה עשו בני בארי, באותה שעה הפשיטו את עבדיהם ואת שפחותיהם והקריבום דורון לנבוכדנצר, אמר להם על מה אתם עושים, אמרו לו אנו אומרים שמא מלך אוהב ערומים אתה, אמר להם הואיל ואינו אלא דרך בזיון לכו והלבישום לישראל, מה שכרן של בני בארי, נטה עליהם הקדוש ברוך הוא חסד מכל ארץ ישראל, ואין לך בארץ ישראל שהיה יפים ביותר אלא בני בארי, אמרו כל אדם שנכנס לשם אינו מבקש לצאת בלא עבירה.