עשרה מאמרות/מאמר חקור דין/חלק א/ פרק א

<< עשרה מאמרות - מאמר חקור דין - חלק א פרק א >>

החקירה במאמר הזה תסוב על משפטי ה' אמת בשלשה עולמות:

האחד עולם הזה כפי המפורסם מעניינו שהוא דין ראש השנה והנלוים אליו כמו שיבא. והשני עולם הנשמות לדין שאחר המות. והשלישי עולם התחיה, הוא הדין האחרון המשלים לכלם. על הראשונים נאמר יחיינו מיומים (הושע ו, ב). בקש מבעל הרחמים שיגזור עלינו החיים האמתיים בתחלת הבריאה עד סוף ההסתלקות מן העולם הזה, ותפלתו זכה שנצא זכאים משני ימי הדין שאמרנו. על דרך מה שכתוב, ויום המות מיום הולדו (קהלת ז, א). וכמו שיתבאר בחלק השני פ"ו. ואתיא כי הא דאמר משה רבינו ע"ה בתפלתו, ששכחוהו אחרי מותו, וחזר ויסדה דוד המלך נעים זמירות ישראל, שמחנו כימות עניתנו (תהלים צ, טו). לא ליתן קצבה ח"ו לימי השמחה הרוחנית שעליה היה מתחנן, וכבר אמר ונרננה ונשמחה בכל ימינו (תהלים צ, יד). כיוצא בו, יהי חסדך ה' עלינו כאשר יחלנו לך (תהלים לג, כב). משפטו כל זמן שיחלנו לך שהוא תמיד, לא כשיעור היחל שזה יש לו קצבה, ולחסד ה' אין לו קצבה, אבל אמרו רבותינו ז"ל, מאן דצלי צלותיה בעי לפרשה מלוי כדקא יאות, לפיכך פירש ואמר שאינו מבקש על העתיד בלבד. וגם על העבר לא יספיק ממנו מה שנעשה בו רצונו יתברך, כי פשיטא שאינו מקפח שכר כל בריה, אלא נוסף על כל זה שמחנו גם כן כימות עניתנו, כאלו קיימנו המצות בכל זמן, לפי שאין שמחה זולתן, ואף על פי שיש בהמשך החיים ימות עניתנו, ולא הונח לנו לשמור משפטי צדקך, הרי זה אונס ורחמנא פטריה. ועל דרך זה אמר יואל, ושלמתי לכם את השנים (יואל ב, כה). ופשוט הוא. ויהיה שנות ראינו רעה מצורף לפסוק הנמשך, יראה אל עבדיך פעלך (תהלים צ, טז). כי הן לא קצרה ידו יתברך, לחדש מאז מדת טובו בכל יום כל אותו זמן גם כן, אלא שעדיין לא זכינו בו, כי מפני הרעה נאסף ונגנז, והוא כנוס ונתון באוצר מלכו של עולם עד יעבור זעם. על כן אמר יראה אל עבדיך פעלך. כאמרו הראנו ה' חסדך (תהלים פה, ח). וכתיב פעלת לחוסים בך (תהלים לא, כ). כי ההתבוננות במדותיו יתברך הוא תכלית הטובה, והוא הדרך על בניהם. כטעם זכות אבות הנעשה מזלן של בנים. ונבארהו בפרק כ"ח כ"ט ול' מהחלק השני. הדר הוא בלי ספק להצדקת ההנהגה באמת וישר.

ויהי נועם ה' אלהינו עלינו (תהלים צ, יז). הוא מזלנו הראשון דלא תלי בזכותא כלל, אשר הכין לבית ישראל רב טוב וחסד עצום כיד המלך העליון המטיב לכל, אמר יהי רצון שלא יפחתו לנו ממנו מאומה, לא יאצר ולא יחסן, ליושבים לפני ה' יהיה, היא דעתיה דרבי עקיבא שנזכיר שם. ומעשה ידינו הוא הזכות המתחדש דבר יום ביומו, כוננה עלינו. להוסיף כח במזלנו בכל דור ודור, היא דעתייהו דרבנן כמו שיבא. ואפילו תימא רבי עקיבא דסוגיין כותיה כמו שנזכיר שם, יהיה כוננה עלינו על אכילת פירות בעולם הזה של מעשים טובים דהשתא, ומעשה ידינו כוננהו, כן משפטו לדור אחרון. וכשיגיע המעיין להשלמת הדרוש הזה במקום כבודו שזכרנו, ישמח ויגל מאד באמות הבנת הכתוב הזה, עם התוחלת לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. ומי שהשלים מדת ימיו כמשה רבינו עליו השלום, ואין זה רק מקצת שבחו, שכן בפניו העיד עליו חפץ חסד, הן קרבו ימיך (דברים לא, יד). כפירוש הזוהר (זהר חלק א רכא, ב) דקריבו קמי מלכא בלא כסופא. יכול להתפלל כגון זו לזכות את הרבים:

יד יהודה

החקירה במאמר הזה תסוב על משפטי ה' אמת בשלשה עולמות - ר"ל במאמר הזה יחקור על משפטי ה' וכו', ולכך נקרא בשם חקור דין: האחד עולם הזה כפי המפורסם מעניינו שהוא דין ראש השנה - שכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון בראש השנה: והנלוים אליו - שארי פרקים שהעולם נידון בהם, והם פסח ועצרת וחג, כמבואר במתניתין ריש ראש השנה: כמו שיבא - לקמן חלק ב': והשני עולם הנשמות לדין שאחר המות - הנקרא יומא דדינא רבא, בו ידין הש"י את הנשמה אם תכניס לגן-עדן או לגהינם, וכיוצא בזה כדאיתא בכמה דוכתי מהזוהר, ויבואר בחלק ג': והשלישי עולם התחיה הוא הדין האחרון המשלים לכלם - הנקרא יום ה' הגדול והנורא, ועליו אתמר בגמרא דראש השנה, ג' כתות ליום הדין. ויבואר בחלק הזה ובחלק ה': על הראשונים נאמר יחיינו מיומים (הושע ו, ב) - על דין עה"ז ודין עולם הנשמות נאמר, יחיינו מיומי' וביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו. שבאמרו מיומיי' ר"ל משני ימי הדין של עה"ז ועולם הנשמות: בקש מבעל הרחמים שיגזור עלינו החיים האמתיים בתחלת הבריאה - הנביא שיגזור הש"י עלינו החיים האמתיים שבעולם הבא מתחלת הבריאה ויצירה מבטן, שממנו מתחיל הדין הראשון: עד סוף ההסתלקות מעולם הזה - שהוא לאחר עיכול הבשר, שאז הוא גמר דין של הנשמות כמבואר בגמרא סוף פרק נגמר הדין (סנהדרין מז, ב), ובזוהר פ' תרומה עמוד קנ"א. (זהר חלק ב קנא, א), ובשארי דוכתי: ותפלתו זכה שנצא זכאים משני ימי הדין שאמרנו - של הנביא זכה, וכוונתו שנצא זכאים משני ימי הדין הללו, כדי ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו, שנזכה לעמוד לתחיית המתים. ומסיים הרב זה בפ"ב במ"ש שם , ועל הדין האחרון וכו'. ובנתיים מפרש באגב פסוקים השייכים לכאן: על דרך מה שכתוב ויום המות מיום הולדו (קהלת ז, א) - טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו (קהלת ו'). ור"ל טוב שיצא אדם זכאי בדין יום המות מבדין יום הולדו: וכמו שיתבאר בחלק השני פ"ו - שמה יבואו בפסוק זה פרושים שונים, וזה כאחד מהם: ואתיא כי הא דאמר משה רבינו ע"ה בתפלתו, ששכחוהו אחרי מותו, וחזר ויסדה דוד המלך נעים זמירות ישראל, שמחנו כימות עניתנו (תהלים צ, טו). - מאמר הנביא יחיינו מיומי', כהא דאמר משה רבינו ע"ה במזמור תפלה למשה. שמחנו כימות עניתנו וגו'. שכוונת תפלתו ג"כ בשביל שני ימי הדין הללו, ועיין בפרק הסמוך מסיים הרב הענין במ"ש ומה גם עתה וכו' ע"ש: לא ליתן קצבה ח"ו לימי השמחה הרוחנית - שאין הכוונה כנראה מפשוטו שהתפלל משה על השמחה שתהא כמשך ימי העינויים שסבלנו, כי איך יתן קצבה לימי השמחה הרוחנית: שעליה היה מתחנן - ולא על הגופנית, ועוד איך יתן קצבה לשמחה - וכבר אמר ונרננה ונשמחה בכל ימינו (תהלים צ, יד). שמשמעה בלי קצבה: כיוצא בו, יהי חסדך ה' עלינו כאשר יחלנו לך (תהלים לג, כב). משפטו - ופירושו, כזמן אשר יחלנו לך, והיינו תמיד: משפטו כל זמן שיחלנו לך שהוא תמיד לא כשיעור היחל, שזה יש לו קצבה ולחסד ה' אין לו קצבה האדם המיחל שיש לו קצבה: אבל אמרו רבותינו ז"ל, מאן דצלי צלותיה בעי לפרשה מלוי כדקא יאות - הכוונה באמרו 'שמחנו כימות עניתנו', לפרש מ"ש תחלה שבענו בבקר וגו'. וכפי שאמרו רז"ל מאן דצלי וכו'. והוא בזוהר פ' וישלח (זהר חלק א קסט, א). על פסוק הצילני נא מיד אחי מיד עשו: לפיכך פירש ואמר שאינו מבקש על העתיד בלבד - חזר משה ואמר שמחנו וגו'. לפרש בזה שאין בקשתו באמרו לפני זה ונשמחה בכל ימינו על העתיד בלבד: וגם על העבר לא יספיק ממנו מה שנעשה בו רצונו יתברך, כי פשיטא שאינו מקפח שכר כל בריה - גם לא יספיק שיתן הקב"ה שכר על המצות שנעשו לשעבר, כי פשיטא שאין הקב"ה מקפח השכר, ואין מן הצורך להתפלל על זה: אלא נוסף על כל זה שמחנו גם כן כימות עניתנו, כאלו קיימנו המצות בכל זמן - כלומר אך אמנם בקשתי במה שאמרתי ונשמחה בכל ימינו, הוא שתתן לנו שכר גם על הימים שבטלנו בהם המצות מחמת אונס, ותחשוב כאלו שמחנו בשמחה של מצוה גם באותן הימים אשר עברו בהם עלינו הצרות והעינויים שמנעו אותנו מלעסוק במצות ולשמור התורה כראוי, וזהו שמחנו ותתן לנו שכר כאלו היינו שמחים גם בימי עניתנו בקיום המצות, כיון שהביטול היה מחמת אונס, ע"ד שאמרו רז"ל היושב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה: לפי שאין שמחה זולתן, ואף על פי שיש בהמשך החיים ימות עניתנו, ולא הונח לנו לשמור משפטי צדקך, הרי זה אונס ורחמנא פטריה - וע"כ יצדק לכנות קיום המצות בלשון שמחה, שזהו השמחה האמיתית: ועל דרך זה אמר יואל, ושלמתי לכם את השנים - אשר אכל הארבה וגו' (יואל ב'). והכוונה שאשלם לכם את השנים אשר לא יכלתם לעבדני מפני חמת המציק, כאלו קיימתם בהם התורה והמצות: ופשוט הוא. ויהי' שנות ראינו רעה מצורף לפסוק הנמשך, יראה אל עבדיך פעלך (תהלים צ, טז) - ר"ל שלפי זה שאמרנו שהפסוק שמחנו כימות עניתנו אינו אלא פרושא של הפסוק ונשמחה בכל ימינו, לא היה צריך כלל לומר עוד לזה שנות ראינו, אבל הוא מחובר לפסוק שלאחריו, יראה וגו'. והכוונה כאומר ידעתי שבהימים אשר לא הונח לנו לשמור משפטיך הטובים: כי הן לא קצרה ידו יתברך, לחדש מאז מדת טובו בכל יום כל אותו זמן גם כן, אלא שעדיין לא זכינו בו, כי מפני הרעה נאסף ונגנז, והוא כנוס ונתון באוצר מלכו של עולם עד יעבור זעם. על כן אמר יראה אל עבדיך פעלך. - ידך מלהשפיע שפע טוב, שובע שמחות אשר הרגלת להביא לעולם ע"י קיום המצות, אלא שאותן הטובות עדיין הן כמוסים עמך חתומים באוצרותיך, ולא באו לעולם מפני ימי הרעה, וזהו שנות ראינו רעה, ולא זכינו עדיין לראות בטובת בחירך. האמנם בשביל זה בקשתי, יראה אל עבדיך פעלך. כלומר יהא נא קץ וסוף לשני הרעה, ויראה לעבדך הטובות שבאוצרך: כאמרו הראנו ה' חסדך (תהלים פה, ח). - ר"ל שמ"ש יראה פעלך. הוא כמ"ש שם, הראנו ה' חסדך. ופעלך שאמר כאן פירושו חסדך, והטעם שיקרא כן הוא כי כן: וכתיב פעלת לחוסים בך (תהלים לא, כ). - מה רב טובך אשר צפנת ליראך פעלת לחוסים בך. הרי שנפל לשון פעולה על הטוב. ועיין בזוהר אמור עמוד פ"ח (זהר חלק ג פח, א): כי ההתבוננות במדותיו יתברך הוא תכלית הטובה - ר"ל והטעם שאמר 'יראה' ולא אמר ינתן וכיוצא בו מן הלשונות, הוא כדי לכלול בזה ג"כ ראיית השכל להתבונן במדותיו ית', שזהו עיקר הטובה. ולי נראה ששייך כאן לומר 'יראה' שהוא ההפך מה שאמר להלן 'אשר צפנת' שהוא לשון העלמה מהראות: והוא 'הדרך על בניהם'. כטעם זכות אבות הנעשה מזלן של בנים. ונבארהו בפרק כ"ח כ"ט ול' מהחלק השני - ר"ל וסיפא דפסוק שאמר והדרך על בניהם, מתפרש ע"ד שיתבאר לקמן חלק ב', שזכות אבות שהוא הפירות ממצותיהם שמור לבנים והוא מזלייהו. והקרן קיימת לאבות עצמם, ותהיה הכוונה בכאן שבקש מהש"י, יראה לעבדיך כל טוב השייך להם מהמצות שבטלו באונס כאלו עשאן, ולא זו בלבד אלא גם לבניהם יראה הדרך, כלומר המזל השייך לבנים מזכות אביהם, אל תמנע הטוב מהם גם מאותן המצות שבטלו אביהם מחמת אונס כאלו נתקיימו בפועל: הדר הוא בלי ספק להצדקת ההנהגה באמת וישר - ר"ל והטעם לכנות המזל של בנים בשם הדר, מפני שזהו ודאי הודו והדרו של הש"י, כי בזה תצדק הנהגתו ית' עם בני אדם מה שיקשה מלהבין זולת זה, כמו שיבואר בחלק ופרק הנזכר, ומה שאמר אח"כ: ויהי נועם ה' אלהינו עלינו (תהלים צ, יז) - יפורש גם כן על דרך זה, והיינו שכשם שהתפלל משה אודות המזל של בנים, כן בדבר המזל הראשון הוא כתר נקרא בשם מזל העליון, כמ"ש במאמר אם כל חי ריש חלק ג'. בק' שלא יפתח לנו ממנו מאומה, וזהו ויהי נועם ה' אלקינו עלינו הוא כתר עילאה. כמ"ש בזהר נועם ה' בעתיקא: הוא מזלנו הראשון דלא תלי בזכותא - דעלה אמרו ז"ל בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא, כמ"ש ריש חלק ג' ממאמר הנזכר ע"ש: אשר הכין לבית ישראל רב טוב וחסד עצום כיד המלך העליון המטיב לכל, אמר יהי רצון שלא יפחתו לנו ממנו מאומה, לא יאצר ולא יחסן, ליושבים לפני ה' יהיה. היא דעתיה דרבי עקיבא שנזכיר שם - בפרק ד' דיבמות גבי את מספר ימיך אמלא. דלרבי עקיבא זכה משלימין לו, לא זכה פוחתין לו. ולרבנן זכה מוסיפין לו, לא זכה פוחתין לו. ואתיא זה שבקש משה שלא יפחת לנו וכו'. אליביה דרבי עקיבא דלכולי עלמא לא זכה פוחתין לו. ולעומת זה התפלל משה. אבל מ"ש אח"כ ומעשה ידינו וגו'. להוסיף כח במזלנו אי אפשר לאוקמה אלא אליבייהו דרבנן, דאלו לרבי עקיבא גם זכה אין מוסיפין לו: ומעשה ידינו הוא הזכות המתחדש דבר יום ביומו, כוננה עלינו. להוסיף כח במזלנו בכל דור ודור, היא דעתייהו דרבנן כמו שיבא. ואפילו תימא רבי עקיבא דסוגיין כותיה כמו שנזכיר שם - לבאר גם מ"ש ומעשה ידינו וגו' אליביה דר"ע: יהיה כוננה עלינו על אכילת פירות בעולם הזה של מעשים טובים דהשתא, ומעשה ידינו כוננהו, כן משפטו לדור אחרון - פירושו על הפירות, וזהו ומעשה ידינו הטוב, כוננה עלינו ויהיה לנו לאכול בעה"ז, ומ"ש אח"כ ומעשה ידינו כוננהו. קאי על הקרן. כוננהו לדור אחרון. ויהיה שמור לעה"ב. וכמו שיתבאר כל-זה בחלק ב' פרק הנז', ושם כשיגיע המעיין וכו': וכשיגיע המעיין להשלמת הדרוש הזה במקום כבודו שזכרנו, ישמח ויגל מאד באמות הבנת הכתוב הזה, עם התוחלת לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. ומי שהשלים מדת ימיו כמשה רבינו עליו השלום, - ר"ל שתפלה זו שהתפלל משה באמרו 'שמחנו כימות עניתנו' כאלו קיימנו המצות בימי העינוי, יאתה לו למשה דוקא ולא לזולתו, לפי שהוא ז"ל השלים ימיו במצות, ע"כ יכול להתפלל כגון זו על אחרים שלא השלימו ימיהם בהן ולומר אונס רחמנא פטריה: ואין זה רק מקצת שבחו - ר"ל שגם זה מה שהשלים ימיו במצות, אינו אלא מקצת שבחו, שכן רמז לו הש"י ע"ז בפניו באומרו 'הן קרבו ימיך'. וידוע שאיו אומרים לו לאדם בפניו אלא מקצת שבחו: שכן בפניו העיד עליו חפץ חסד, הן קרבו ימיך (דברים לא, יד). כפירוש הזוהר דקריבו קמי מלכא בלא כסופא - בפ' ויחי עמוד (זהר חלק א רכא, ב). ויקרבו ימי ישראל למות (בראשית מז, כט). לא כתיב ויקרב יום ישראל אלא ימי, וכי בכמה יומין מית בר נש, והא בשעתא חדא ברגעא חדא מית ונפיק מעלמא, אלא הכי תאנא כד קב"ה בעי לאתבא רוחיה ליה, כל אינון יומין דאקים בר נש בהאי עלמא אתפקדן מניה ועאלין בחושבנא וכו' זכאה חולקיה דההוא בר נש דיומוי אתקריבו קמיה מלכא בלא כסופא ולא דחי יומא מינייהו לבר וכו'. בג"כ כתיב קריבה בהו בצדיקייא וכו'. ע"ש ובעמוד (זהר חלק א רכג, ב). וז"ל הזוהר פ' תרומה עמוד (זהר חלק ב קעד, א), בן מאה ועשרים שנה אנכי היום (דברים לא, ב). היום ממש, דההוא יומא אשתלימו יומוי לאתקרבא לאתר דא, דכתיב הן קרבו ימיך (דברים לא, יד). קרבו ממש. יכול להתפלל כגון זו לזכות את הרבים.