עשרה מאמרות מאמר חקור דין א ב

<< עשרה מאמרות - מאמר חקור דין - חלק א פרק ב >>

מקים דבר עבדו ברוך הוא עצת נביאו ישלים, כי אין שחוק הלויתן זולת זה, לקבץ בו בכל יום מעין ברכותיו, מעדוני המצות שהצדיקים מתאוים בלב שלם, להיות עושים ומעשים תמיד, כי מחשבתם מצטרפת למעשה, והם עכשיו אוררי יום שיש בו בטול מצותיהם מחמת אונס. ובזמן הסעודה עתידים עורר לויתן, לענות עליו דברי שבח והלל גדול לנורא תהלות עושה פלא, שהוא צדיק חונן ונותן, תחלה מצדיק את הגמול על המחשבה, חונן מתנת חנם על המעשה שלא הושלם. ונותן שכר שניהם כמו שאנו עתידים לבאר בפרק כ"ב מהחלק השני בס"ד. וכתיב לויתן זה יצרת לשחק בו. כי פיו יתברך הוא צוה שיתעדנו באותן מצות ובשכרן, אף על פי שלא נגמרה מלאכתן, ורוחו הוא קבצן לאותה סעודה, ובשביל זה עז וחדוה לפניו ממה שישמח ישראל בעושיו. והנה הקווי אל השמחה יקרא שחוק. על דרך האמור באברהם כשנפל על פניו בבשורת הזרע. אלא שבא אצל הלויתן בפועל יוצא, כי יוצרו ממציא ומסגיל בו השחוק בכל יום להטיב לטובים כאמור. ובהשתלם להם השמחה עצמה לעתיד לבא, ישמח ה' במעשיו:

ובפרק לפני אדיהן נתיחדו לו ד' רבעי היום למחלקותם. הראשון, לעסק התורה לחדש בה מעשה בראשית בחסד גמור כי היא כלי אומנתו. השני, לדון את העולם אחרי קשירת כתרים מתפלתן של כל ישראל שחרית, ואף על פי כן לא יצדק לפניו כל חי, לפיכך עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים. השלישי. לזון את כל העולם להשלים בו תמורת הנתך. הרביעי, לסגל מצות היום, ובארנוהו במאמר אם כל חי, בחלק השלישי ממנו המתקנו סוד הסעודה בכל חלקיה, יעוין שם. ומה גם עתה יצדק מאד במאמר הנביא, יחיינו מיומים. שדין העולם הזה בכללו יחשב דין אחד בלבד אף על פי שפרטיו רבים, כנודע מהתעוררות שנה אחר שנה באחד בתשרי. כי אמנם הנגזר בו כפעם בפעם, שומר תמונה ויחס אחד למאורעות המורגשות בגוף ונפש, והוא גם כן מצטרף לבחינות ועיונות המתחדשות מיניה וביה בכל יום ובכל שעה, לכן מכללו ימי עולם בדין אחד ומשפט מיוחד, ותסבול המליצה בדברי הנביא שיקראהו יום אחד, ועל הדין האחרון שהוא תכלית שלמות לדינים שקדמוהו, אמר ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו. ודסליקנא מיניה נפתח ביה איידי דחביב לן, כדרך שאמרה חנה תחלה, ה' ממית ומחיה. וממנו נקח דוגמא לעולם הנשמות, מדאסמכינהו קרא באמרו מוריד שאול ויעל. וזה האחרון פועל בודד יתבאר במה שיבא, על דרך מה שאמר משה רבינו ע"ה, ושב ה' אלהיך את שבותך. וכמו שדרשו במסכת מגילה כ"ט. שאף הוא שב עמהם. ועל דיני העולם הזה אמרה, ה' מוריש ומעשיר עד סוף התפלה, לכן הרחיבה בהם הדבור, כי היתה נבואתה על משפט המלך ועל שמואל בנה, הוא הגבר הוקם על ממלכות ישראל, מהעד מלכין ומהקם מלכין, ומלך נכנס לדין תחלה כנודע מהנהו תרי טעמי דאתמרו בפרק קמא דראש השנה ט"ז. חד מקמי דליפוש חרון אף, וחד דלאו אורח ארעא לאוקומי מלכא אבראי, ותו דכולי עלמא גריר אבתריה כטוב כחוטא, כמו שהוכיחו בפרק קמא דחולין ד ע"ב, מקרא דמושל מקשיב. ואף על פי כן אין למדין מן הכללות, צא ולמד מדורו של יהויקים ושל צדקיהו בפרק חלק דף ק"ג עיין שם. אך לא עלינו המלאכה לאסוף מן המפוזר ולא לעצור את המכונס בספרי המחברים, חדשים גם ישנים בדרושים האלה שאנו בבאורם, רק להבין ולהורות בדרך קצרה ובשפה ברורה חכמתא לחכימין ממה שחנן חונן דלים את אשר יחון ללמוד, ואת אשר ירחם לשמור ולעשות:

יד יהודה

מקים דבר עבדו ברוך הוא עצת נביאו ישלים - נמשך למ"ש בפרק הקדום בתפלתו של משה, שאומרו 'שמחנו כימות עניתנו'. הכוונה שתחשוב גם אותן המצות שהיינו מתאוים לעשות לולי כעס אויב, ויראה לעבדיך הטובות הראויות לבוא בשביל זה אשר הכנסת לאוצר. ואמר הרב כאן שהש"י מקים דבר עבדו משה ותפלתו, ושזה ענין השחוק שהש"י משחק עם הלויתן בכל יום כידוע, והיינו שהש"י מקבץ בכל יום המחשבות טובות שהצדיקים חושבים ומתאוים לשמור ולעשות מצות ומעשים טובים ואין לאל ידם מחמת אונס, ומחשבות ההמה מכניס הש"י לאוצר לשמרן לעתיד, בזכותן יאכלו הצדיקים סעודת הלויתן, וזהו השחוק שהש"י משחק ומשמח, במה שמקבץ לצורך סעודת הלויתן מדי יום ביומו, הברכות הראויות לבוא בו מהמצות שהצדיקים מתאוים לעשות: כי אין שחוק הלויתן זולת זה, לקבץ בו בכל יום מעין ברכותיו, מעדוני המצות שהצדיקים מתאוים בלב שלם, להיות עושים ומעשים תמיד - המצות בעצמם, ולהיות מעשים וכופים אחרים על שמירת המצות: כי מחשבתם מצטרפת למעשה, והם עכשיו אוררי יום, שיש בו בטול מצותיהם מחמת אונס. ובזמן הסעודה עתידים עורר לויתן, לענות עליו דברי שבח והלל גדול לנורא תהלות עושה פלא - ר"ל שזהו נמי כוונת הפסוק יִקְּבֻהוּ אֹרְרֵי יוֹם הָעֲתִידִים עֹרֵר לִוְיָתָן (איוב ג, ח), והיינו שאוררי יום הם הצדיקים שמקללים יום שמבטלים בו מצות מחמת אונס, והמה כשיראו בזמן הסעודה של לויתן שהש"י היה קובץ על יד הברכות הראויות לכל יום, בשביל מחשבותיהם ותשוקתם להמצות והביאן לאוצר, יהיו עתידי' ומוכנים לעורר ולענו' בסעודה ההיא דברי שבחות ותהלות לאל ית' על זה: צדיק חונן ונותן - (תהלים לז, כא). והיינו צדיק ליתן שכר גם על המחשבה טובה מלבד שכר המעשה, ואם מחוסר המעשה מתוך אונס, מכל מקום חונן עליו ונותן שכרו נוסף על שכר המחשבה: תחלה מצדיק את הגמול על המחשבה, חונן מתנת חנם על המעשה שלא הושלם. ונותן שכר שניהם כמו שאנו עתידים לבאר בפרק כ"ב מהחלק השני בס"ד. וכתיב לויתן זה יצרת לשחק בו. כי פיו יתברך הוא צוה שיתעדנו באותן מצות ובשכרן, אף על פי שלא נגמרה מלאכתן - הצדיקים לעתיד באותן המצות, אע"פ שלא נגמרה מלאכתן ולא יצאו מן הכח אל הפועל: ורוחו הוא קבצן לאותה סעודה, ובשביל זה עז וחדוה לפניו ממה שישמח ישראל בעושיו. והנה הקיווי אל השמחה יקרא שחוק - ועל כן אמר כאן לשחק, שע"י שמביא הש"י את מחשבות הטובות אל גנזי אוצרו, הוא נותן תקוה לישראל, ישמח בזה לעתיד בעושיו: על דרך האמור באברהם כשנפל על פניו בבשורת הזרע - כמ"ש בפרשת וירא, ויפול על פניו ויצחק. ותרגומו וחדי. מכל מקום כיון ששמחת אברהם בבשורת הזרע לא היתה אלא מצד שנעשה על ידה הקווי והתוחלת אל השמחה, שתהיה כשתקויים הבשורה בפועל, על כן לא אמר וישמח, אלא מכנה השמחה ההיא בלשון שחוק: אלא שבא אצל הלויתן בפועל יוצא - שהיה מן הראוי לומר לשחוק שי"ן וחי"ת בשב"א וחול"ם, אבל לשחק בפת"ח וציר"י הוא פועל יוצא לאחרים, והטעם שהש"י משמח בו אחרים, המה הצדיקים ובשבילם ממציא השחוק ומסגילו לאוצרו: כי יוצרו ממציא ומסגיל בו השחוק בכל יום להטיב לטובים כאמור. ובהשתלם להם השמחה עצמה לעתיד לבא, ישמח ה' במעשיו: - הכי איתא במדרש הנעלם פ' תולדות עמוד (זהר חלק א קמ, ב). עתיד הקב"ה לשמוח באותו זמן עם הצדיקים, הה"ד ישמח ה' במעשיו (תהלים קד, לא). ועיין עוד שם עמוד (זהר חלק א קמא, א) מסעודה זו ומשמחתה ושחוק שלה: ובפרק לפני אדיהן נתיחדו לו ד' רבעי היום למחלקותם. הראשון, לעסק התורה - נתיחדו להש"י ד' רביעי היום, שברבע האחרון משחק עם לויתן. ומזה אמרנו שמסגל בו המצות דבר יום ביומו, וז"ל שם אמר רבי יהודה אמר רב, שתים עשרה שעות הוי היום, שלש הראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה, שניות יושב ודן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כינים, רביעיות יושב ומשחק עם לויתן, שנאמר לויתן זה יצרת לשחק בו. ומפרש הרב באגב זה המאמר בקצת: לחדש בה מעשה בראשית בחסד גמור - שהטעם שעוסק הקב"ה בתורה הוא לחדש בה מעשה בראשית, שהש"י מחדש בכל יום כדפירשו בזוהר בראשית. ויתבאר לקמן חלק ב' פי"ד, וכמו שסדרו ז"ל בנוסח ברכת יוצר אור: כי היא כלי אומנתו - התורה היא כלי אומנותו של הקב"ה כידוע מריש ב"ר, ולכן כשמחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית, עוסק בה: השני, לדון את העולם אחרי קשירת כתרים מתפלתן של כל ישראל שחרית - אפילו של המתאחר מאד בתפלתו, כמו שנתבאר במאמר אם כל חי חלק א' פכ"ט, וממתין הקב"ה בדין העולם עד לאחר התפלה כדי לזכותם ע"י התפלה וקשירת הכתרים הנעשה לו יתב' ממנה: ואף על פי כן לא יצדק לפניו כל חי, לפיכך עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים. השלישי. לזון את כל העולם להשלים בו תמורת הנתך. - כי כל חי שבעולם השפל ניתך ממנו תמיד מעט מעט מחום הטבעי וליחה השרשית ודם שלו, ועל כן הוצרך למזון שיתוקן בו הניתך ההוא: הרביעי לסגל מצות היום, - ולהביא לאוצר מצות היום לסעודת לויתן כנז': ובארנוהו במאמר אם כל חי בחלק השלישי ממנו המתקנו סוד הסעודה בכל חלקיה, יעוין שם. ומה גם עתה יצדק מאד במאמר הנביא, יחיינו מיומים. - חוזר למ"ש לעיל פ' הקדום ואתיא כי הא דאמר מרע"ה וכו', ור"ל שכפי פירושנו שהזכרנו לעיל בפסוק שמחנו כימות עניתנו וגו'. שהיתה כוונת משה בתפלתו בשביל ימי עה"ז ועה"ב, יצדק ג"כ פרושנו בפסוק יחיינו מיומים על שני ימי הדין של עה"ז ועה"ב: שדין העולם הזה בכללו יחשב דין אחד בלבד אף על פי שפרטיו רבים, כנודע מהתעוררות שנה אחר שנה באחד בתשרי. כי אמנם הנגזר בו כפעם בפעם, שומר תמונה ויחס אחד למאורעות המורגשות בגוף ונפש, והוא גם כן מצטרף לבחינות ועיונות המתחדשות מיניה וביה בכל יום ובכל שעה, לכן מכללו ימי עולם בדין אחד ומשפט מיוחד, ותסבול המליצה בדברי הנביא שיקראהו יום אחד, ועל הדין האחרון שהוא תכלית שלמות לדינים שקדמוהו, אמר ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו. ודסליקנא מיניה נפתח ביה איידי דחביב לן, כדרך שאמרה חנה תחלה, ה' ממית ומחיה. וממנו נקח דוגמא לעולם הנשמות, מדאסמכינהו קרא באמרו מוריד שאול ויעל. וזה האחרון פועל בודד יתבאר במה שיבא, על דרך מה שאמר משה רבינו ע"ה, ושב ה' אלהיך את שבותך. וכמו שדרשו במסכת מגילה כ"ט. שאף הוא שב עמהם. ועל דיני העולם הזה אמרה, ה' מוריש ומעשיר עד סוף התפלה, לכן הרחיבה בהם הדבור, כי היתה נבואתה על משפט המלך ועל שמואל בנה, הוא הגבר הוקם על ממלכות ישראל, מהעד מלכין ומהקם מלכין, ומלך נכנס לדין תחלה כנודע מהנהו תרי טעמי דאתמרו בפרק קמא דראש השנה ט"ז. חד מקמי דליפוש חרון אף, וחד דלאו אורח ארעא לאוקומי מלכא אבראי, ותו דכולי עלמא גריר אבתריה כטוב כחוטא, כמו שהוכיחו בפרק קמא דחולין ד ע"ב, מקרא דמושל מקשיב. ואף על פי כן אין למדין מן הכללות, צא ולמד מדורו של יהויקים ושל צדקיהו בפרק חלק דף ק"ג עיין שם. אך לא עלינו המלאכה לאסוף מן המפוזר ולא לעצור את המכונס בספרי המחברים, חדשים גם ישנים בדרושים האלה שאנו בבאורם, רק להבין ולהורות בדרך קצרה ובשפה ברורה חכמתא לחכימין ממה שחנן חונן דלים את אשר יחון ללמוד, ואת אשר ירחם לשמור ולעשות: שדין העולם הזה בכללו יחשב דין אחד בלבד אף על פי שפרטיו רבים - ר"ל דטעמא שמכנה דיני העה"ז בשם יום אחד, אע"פ שהם רבים, כי בכל שנה ושנה וכן בכל יום ויום הוא יום הדין, היינו מפני שיחש א' להם וכולם סובבים על דבר א' למה שיגזר על האדם אם טוב ואם רע. כנודע מהתעוררות שנה אחר שנה בא' בתשרי - העוסקים בימי תשרי בתורה ובמעשים טובים מפני אימת הדין: כי אמנם הנגזר בפעם בפעם שומר תמונה ויחס א' למאורעות המורגשות בגוף ונפש - כלומר גזר אחד הוא לכל מה שיבוא על האדם ממאורעות ומקריות בגופו וכן בנפשו, לדברי קצת מפרשי' כמו שיתבאר לקמן ח"ב פי"א. והוא גם כן מצטרף לבחינות ועיונות המתחדשות מיניה וביה בכל יום ובכל שעה - והוא הנגזר באחד בתשרי מצטרף ג"כ לבחינות ועיונות המתחדשות אח"כ בכל יום ושעה מן אותה הגרה עצמה של תחלת השנה, וזה אליבא דר' יוסי בפ"ק דר"ה דאמר אדם נידון בכל יום. ור' נתן דאמר בכל שעה, ושניהם נקראי' בגמרא עיוני בעלמא, וקמל"ן הרב הכא אגב אורחיה שעיונות הללו מתחדשות מן הגזרה כללית שבתחלת השנה: לכן מכללו הנביא בשם יום א' - כי דין אחד כולל אותם: ועל הדין האחרון שהוא תכלית שלמות לדינים שקדמוהו, אמר ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו - טעמא דדרשא שהתחיל בפ"א: ודסליקנא מיניה נפתח ביה איידי דחביב לן, כדרך שאמרה חנה תחלה, ה' ממית ומחיה - מדין התחיה בו נתחיל דרושנו. וממנו נקח דוגמא לעולם הנשמות - לדרוש תכף מעולם הנשמות: מדאסמכינהו קרא באמרו מוריד שאול ויעל - תכף אחר ה' ממית ומחיה, אמר על עולם הנשמות מוריד שאול ויעל: וזה האחרון פועל בודד יתבאר במה שיבא על דרך מה שאמר מרע"ה ושב ה' אלהיך את שבותך. - וזה האחרון פעל 'ויעל' הוא פעל בודד ועומד, שאינו יוצא לאחרים, דהל"ל 'ומעלה' בבנין הכבד, והגם שמצינו כן בשאר דוכתי, כמו ויעל עולות במזבח שפירוש העלה, מ"מ לא מצינו כן במקום בינוני כי הכא, וע"כ ניחא לפרש באגב דקאי על הקב"ה שהוא עצמו עולה, וע"ד שיתבאר בפרקים הבאים שהקב"ה נכנס לגהינם ועולה ומעלה עמו נשמות הצדיקים: וכמו שדרשו במסכת מגלה שאף הוא שב עמהם, ועל דיני העולם הזה אמרה ה' מוריש ומעשיר עד סוף התפלה, לכן הרחיבה בהם הדיבור - מדלא כתיב והשיב: כי היתה נבואתה על משפט המלך ועל שמואל בנה, הוא הגבר הוקם על ממלכות ישראל, מהעד מלכין ומהקם מלכין - באמרה ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם על משפט המלך שאול ודוד, שיסיר ה' המלוכה משאול ויתננה לדוד, ומה שאמרה אח"כ מקי' מעפר דל וגו'. התנבאה בזה על שמואל בנה לומר שעם דלותה מבנים, נתן ה' לה בן שישב עם נדיבי' וכסא כבוד ינחילם, כי על ידו יקבל שאול המלוכה, ועל ידו תסור ממנו וגם הוא ינחילנה לדוד ולזרעו, וכעין שפי' הרלב"ג ע"ש: ומלך נכנס לדין תחלה כנודע מהנהו תרי טעמי דאתמרו בפ"ק דר"ה, חד מקמי דליפוש חרון אף, וחד דלאו אורח ארעא לאוקומי מלכא אבראי - לכך אמרה תחלה ה' מוריש וגו'. ואח"כ מקים מעפל וגו'. ותו דכולי עלמא גריר אבתריה - קמל"ן הרב באגב למה המלך נכנס לדין תחלה: כטוב כחוטא כמו שהוכיחו בפ"ק דחולין מקרא דמושל מקשיב - שאם המלך טוב, גם דורו עולה יפה, ובהיפך להפך בפ"ק דחולין, שם הקשו ודלמא גברי דאחאב הוו מעלי, לא ס"ד מדמושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים, הא לדבר אמר משרתיו צדיקים: ואעפ"כ אין למדין מן הכללות. צא ולמד מדורו של יהויקים ושל צדקיהו בפרק חלק דף ק"ג ע"ש. - שכלל זה אינו אלא מפני שכן הדבר על פי הרוב אבל לפעמים מצינו ההפך, מדורו של יהויקים שלא היה מעלי ודורו הי' מעלי. וצדקי' הי' מעלי ולא דורו. בפרק חלק וכן בערכין פ"ג, אמרו בקש הקב"ה להחזיר את העולם כולו לתוהו ובוהו בשביל יהויקים, נסתכל בדורו ונתקררה דעתו, בקש הקב"ה להחזיר את העולם כולו לתוהו ובוהו בשביל דורו של צדקיה, נסתכל בצדקיה ונתקררה דעתו. אך לא עלינו המלאכה לאסוף מן המפוזר ולא לעצור את המכונס בספרי המחברים חדשים גם ישנים בדרושים האלה שאנו בבאורם, רק להבין ולהורות בדרך קצרה ובשפה ברורה, חכמתא לחכימין ממה שחנן חונן דלים את אשר יחון ללמוד ואת אשר ירחם לשמור ולעשות.