עשרה מאמרות מאמר חקור דין א ג

<< עשרה מאמרות - מאמר חקור דין - חלק א פרק ג >>

תניא בית שמאי אומרים, שלש כתות ליום הדין וכו'. דקדקו בתוספות בריש ראש השנה ובריש בבא קמא, דאיכא דוכתי במתניתין דמתנינן הן, כגון שומרים וראשי שנים. ודוכתי דלא מתנינן הן, כאבות נזיקין ומחוסרי כפרה. ומה שתרצו שם בראש השנה אינו טעם מספיק דאיתיה בנזיקין דלקמיה קאי, דקתני לא ראי זה כראי זה, וליתיה במחוסרי כפרה. אמנם יפה הרגישו דתנא דמתניתין דוקנא הוא, וניחא ליה ליתן הויה לדברים שבקדושה, כגון ראשי שנים שהרבה מצות תלויות בהם, וגבי שומרים נמי כתיב, על חומתיך ירושלים הפקדתי שומרים. שהם ד' כנגד ד' אותיות השם, דיניהם ג' דריעים דלעילא לא מתפרשן לעלמין, ועלייהו כתיב כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו. כטעם עלמות שיר, שכנגדם נושא שכר דא יו"ד, כי שכינה בתחתונים צורך גבוה, והשוכר דא ה"א, שוכר פועלים ועומד עליהם כנודע, המזכירים את ה' אל דמי לכם. נאמר על שומר חנם דא וא"ו, נטיר נוקביה מפגם פורקי עול האוכלים למעדנים חנם מן המצות, והשואל דא ה"א עני ואביון, כדוד מלך ישראל שמבקש פרס מרבו לחלק לכל המון ישראל, לכך נאמר ואל תתנו דמי לו. שהוא תלוי בדעת אחרים ודי בזה. ונשמר התנא בצדק שלא להוציא מפיו הוי"ה לנזקין, נוטריקון שלהם שבמ"ה, ש'ור ב'ור מ'בעה ה'בער, והיא עיר קטנה אחרונה לערי הכנעני בעבר הירדן, שכנגדה עיר הקודש, ושם העיר מיום ה' שמה כאמור, ומחוסרי כפרה נמי אין הויתם וטהרתם שלמה. ור' חייא ורבי אושעיא גבי י"ג אבות וכ"ד אבות דמתני חד חד מנייהו בנזקין, הנה בקצת ספרים מדוייקים לא מתנו הן, מיהו אפשר דתנא ברא לא דייק כולי האי, והכא מאן דלא תני הן דייק שפיר משום רשעים, ומאן דתני הן קסבר סוף סוף קלוסו של הקב"ה עולה מכלן כמו שיבא. וגבי ארבע מיתות בית דין, בכלהו תנינן הן, שכל המומתין מתודין ויש להם חלק לעולם הבא, וגבי בתים אבנים ואשרות דפרק האלילים קתני הן להחמיר באסורן, ולקמן בפרק הראשון מהחלק החמישי נבאר חלוקי הדין של שלש כתות אלה כפי המסקנא דהדא מתניתין. ואתמר עלה בגמרא ר"ה י"ז. אמר מר בית הילל אומר רב חסד. מטה כלפי חסד. היכי עביד, רבי אלעזר אמר כובש, שנאמר ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו. רבי יוסי בר חנינא אמר נושא, שנאמר נושא עון ועובר על פשע. תנא דבי רבי ישמעאל מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה. אמר רבא ועון עצמו אינו נמחק, דאי איכא רובא עונות מיחשוב בהדייהו. ופירש רש"י כובש. מטמין מן העונות תחת כסא הכבוד. נושא. מגביה כף מאזנים והזכיות מכריעות יפה כלפי מטה, עד כאן. ואולם ההטמנה למקצת עונות פירושו בהכרח לבטל עון קצתו, ומקום הטמנתם יוכיח, כי עם התשובה המגעת עד כסא הכבוד זדונות נעשות כשגגות, ועם זה ליחדו יכון לשון אחר שפירש רש"י בפרק אין בערכין [דף ח' ע"ב], כובש תופס מן העונות וכובשן במצולות ים, עד כאן. והכוונה שהזדוניות שבהם מושלך שם מתחת כסא הכבוד ולא נשאר בלתי אם חלק השגגה שהוא נקל להתכפר, וזו מדת כל אדם שרובם בינונים, ועליה בקש משה רבינו ע"ה, כמו שדרשו בסוף יומא על פסוק נושא עון ופשע וחטאה. לפי שאפשר לצבור לעמוד בה. וארבעה עמודיה הנכללים בסור מרע פירש ישעיה, רחצו, עזיבת החטא. הזכו, חרטה. הסירו, וידוי, שעל ידי כן הקטיגור מסתלק מנגד, ומודה בקנס פטור. ולפי שהחוטא מאבד את העולם שנברא באותיות התורה, נתקן הוידוי באלפא בית"א. והנה האותיות תחלה עאלו למפרע קדם מלכא, ושם תשרי לעד שבו נברא העולם כרבי אליעזר, שכן עלה במחשבה להבראות במדת הדין, ראה שאינו מתקיים שתף לה מדת רחמים, והדור עאלו אתוון כסדרן א' ב', נטל הקב"ה מאלו ואלו ושתף בהן י' של שמו וחתם בראשית, לפיכך נהגו פרושין להתודות באבג"ד ובתשר"ק. ובמאמר המדות אמינא מילתא בההיא דבניסן נברא העולם, מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. חדלו הרע, שבא לידו דבר עבירה וניצול הימנו. ולא עוד אלא שאפילו התחיל בעבירה ועודנו עוסק בה, אם חדל הוא ממנה לרצונו, לחוס על כבוד קונו, כגון נועץ צפרניו בקרקע, הרי הוא מתוקן ומקובל, ולפיכך אמר חדלו הרע, חסר כל שמושי המקור, לכלול את כולם. ואיכא דעדיפי מינה במעלות התשובה בעשה טוב כמו שיבא בפרק י"א, שהזוכה אליהן נכתב ונחתם לאלתר לחיים בספרן של צדיקים:

יד יהודה

תניא וכו' - בפרק קמא דראש השנה (דף ט"ז ע"ב), ומתחיל הרב בברייתא זו דמיירי מעולם התחיה כמו שיעד בפרק הקודם, והנה בקצת נוסחאות בגמרא איתא ג' כתות הן ליום הדין, ובקצת לא כתוב הן כמו שדקדקו בתוס' וכו'. כגון שומרים דקתני ד' שומרים הן. וראשי שנים תנן ארבעה ראשי שנים הן, ושם בגמרא ריש ראש השנה מנו התוספות עוד הא דשלשה פגומות הן דחולין והא דשלשה יינות הן דפרק אין מעמידין, ושלשה בתים הן, שלשה אבנים הן דפ' כל הצלמים. כאבות נזיקין תנן ד' אבות נזיקין השור וכו'. ולא קתני הן וכן גבי ד' מחוסרי כפרה לא קתני הן. ומה שתרצו וכו'. דעת התוספות שם בראש השנה שמשום הכי לא תני הן בד' אבות נזיקין משום דלא נחית התנא למנינא לומר עליו ארבעה הן אלא התנא קאי על לא ראי זה כראי זה דקתני בתר הכי, ואין כוונתו אלא לומר שארבע אבות נזיקין הללו לא ראי זה כראי זה, וכ"כ בריש בבא קמא, אכן אין זה טעם מספיק מפני שהגם שיש לומר כן בנזיקין מ"מ אינו טעם למחוסרי כפרה ששם נחית התנא למנינא ולא אמר הן, וכבר רמזו זה התוס' עצמם בריש בבא קמא, ועוד הקשו על על הטעם הנזכר יעויין שם. אמנם הגם שהתוספות לא נתנו טעם הגון לשינוי לשון של המתניתין הללו במלת הן, מ"מ יפה הרגישו בזה, כי לא במקרה כתב רבינו הקדוש בקצת דוכתי מלת הן ובקצת השמיטה, אלא התנא דוקנא הוא ומדקדק הוא וטעם ההגון לזה: דניחא ליה ליתן הויה ומציאות לדברים שבקדושה וע"כ כתב בהו הן שהוא לשון הויה. וגבי שומרים נמי משום הכי תני הן להיותם דברי קדושה שהם כנגד ד' אותיות השם כפי הידוע יו"ג חכמה ה"א ראשונה בינה, וי"ו ת"ת, ה"א אחרונה מלכות, ואמר הרב שאלו הן ד' שומרים יו"ד נושא שכר, ה"א שוכר, וי"ו שומר חנם, ה"א שואל, ושעליהם נאמר על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו המזכירים את ה' אל דמי לכם ואל תתנו דמי לו עד יכונן וישים את ירושלים תהלה בארץ (ישעיה ס"ב) וכדמפרש ואזיל. דיניהם ג' שלהי שבועות אפליגו ר' מאיר ור' יהודה בשוכר כיצד משלם, חד אמר כשומר חנם וחד אמר כשומר שכר. ופריך הני ד' הוו שלשה הוו, אמר רב נחמן בר יצחק ד' שומרים ודיניהם ג'. והנה כן מצאנו בד' אותיות השם שחכמה ובינה שהן כנגד נושא שכר ושוכר נחשבין לא' והם ריעים דלא מתפרשין לעלמין כדאיתא בזוהר ויקרא עמוד א' על פסוק אכלו ריעים שתו ושכרו דודים. וע"ש דרש ריעים על חכמה ובינה שהייחוד בהן תדיר, ודודים על ת"ת ומלכות שהזווג בהן אינו תדיר. ועלייהו כתיב וכו' כדאיתא בגאלנטי (ס' קול בוכים על איכה) על פסוק ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון וז"ל: ראוי שתדע כי בכסא יש אלפ"א ביתו"ת ידועות המבוארות בשיר השירים מהזוהר, ותחתיהם לאלפים ולרבבות שרפים שנקראו עלמות שיר שהם מתמידי שירה תמיד לא יחשו, והם תחת סדרים תלת תלת לכל סטר עמודי כסא, וכבר ידעת כי השרפים הם עומדים כמ"ש שרפים עומדים ממעל לו. ומורי זלה"ה נתן טעם לשבח למה אלו העלמות שיר מתמידי שירה, ואלו הז' נערות ז' היכלות דיצירה אינן מתמידין אלא בשעת השיר כל בעלי שיר יוצאים בשיר עד תומם, ואמר כי הכל תלוי בשרשים וכפי הייחוד הנעשה בשרשים כך נעשה בענפים, שכמו שיו"ד וה"א איקרון ריעים ולא אתפרשן לעלמין, כמו כן בכורסייא דתמן מקננא אמא עלאה כליל תלת ספירן קדמאין, כל השרפים המשוררים שם הם מתמידי שירה כי תולדותיהן כיוצא בהן, אמנם בז' היכלות פוסקי' לפי ששרשיהם שהם וא"ו וה"א איקרון דודים ואין הייחוד מתמיד כמו כן שירת תולדותיהן אתר דמקננין תמן, כדאיתא בתקוני' עמודא דאמצעיתא מקננא במט"ט גם שירתם אינה מתמיד ושפתים ישק עכ"ל וכו'. ע"ש והן הם דברי הרב. שכנגדם של ריעים דלעילא הם נושא שכר והשוכר שדיניהם א'. דא יו"ד וכו' השתא נחית הרב לפרושי שד' אותיות השם הן הד' שומרים, ואמר שעל כן היו"ד חכמה נושא שכר מפני שהיא מקבלת שכר מלמטה ע"פ הידוע מלשון הזוהר בכמה דוכתי שכינה בתחתונים צורך גבוה, שהכוונה שהצדיקים במעשיהם הטובים למטה גורמים הזווג למעלה על דרך דאיתא בזוהר פ' לך לך על פסוק אני לדודי ועלי תשוקתו. דבאתערותא דלתתא אשתכח אתערותא לעילא, והענין הוא שהמעשים הטובים הן הן המיין נוקבין העולין למעלה שבהן השכינה מתעטרת ואתיא לקמי מלכא ואמרת חזי בהאי ברא אתערנא קמך כדאיתא בזוהר ויקרא. ועי"ז נעשה הזווג בין הדודים דלעילא ומהם עולה עוד התעוררות אל הריעים דלעילא דאע"ג דלא מתפרשין לעלמין והייחוד בהם תדיר מ"מ המיין נוקבין מתעוררין ומוסיפין גם להם כח לעשות חיל, והכי איתא בפירוש בזוהר שיר השירים וז"ל. כמה דאצטריך אתערו בחדווא לאתערא מהאי עלמא לעילא הכי אצטריך לאתערא בחדווה וחדו מעלמא דסיהרא לגבי עלמא עלאה, ובג"כ עלמין קיימין בדוגמא חדא ואתערא לא סלקא אלא מתתא לעילא ע"כ. וזהו שכינה בתחתוני' צורך גבוה, ר"ל זה שהשכינה מקבלת השפע מהאצילות שלמעלה ממנה ומשפעת בתחתונים הוא ג"כ צורך גבוה להתעוררות העליון שהיא מעלה המעשים טובים ומתעוררת לגבי מלכא וממנו באה ההתעוררות לבינה ואח"כ לחכמה, נמצא שחכמה מקבלת שכר כולן ממטה למעלה והיינו נושא שכר. שוכר פועלים שהם מיכא"ל גבריא"ל נוריא"ל ר"ת שלהם מג"ן פועלי החסד דין ורחמים ע"פ הידוע שמבינה נאצלו ג' קוים קו החסד קו הדין וקו הרחמים והן ג' אבות, גדולה גבורה ת"ת עם הבנים נצח הוד יסוד, ומיכאל הוא שר החסד וגבריאל ממונה על הדין ולזה נקרא פועל גבורות, והרחמים נעשה ע"י נוריא"ל, נמצאת בינה שוכר פועלים הללו ועומד עליהם שממנה נאצל שורש פעולותיהם וממנה יניקתם. המזכירים את ה' וגו'. הכוונה לשבע הנערות בשבעה היכלות שאין שירתם מתמיד להיות שרשיהן וי"ו וה"א שאין הייחוד מתמיד בהן כנזכר, שאחר שאמר הנביא על עלמות שיר כל היום וכל הלילה לא יחשו, התפלל על השבעה נערות שהתיינה גם הנה מתמידי שירה להתמיד הזווג בין הדודים, וכנגד הוי"ו אמר אל דמי לכם, וכנגד הה"ה אמר ואל תתנו דמי לו. ועיין זוהר לך לך עמוד רכ"ג. נטיר נוקביה וכו'. ידוע שהשכינה מתלבשת בהקליפות ועל זה נאמר ומלכותו בכל משלה כדאיתא בתקוני', והנה הקליפות והחצונים רוצים לאחוז בהקדושה והוי"ו נטיר הה"א נוקביה מהם, וכעין דאיתא בזוהר שיר השירים אורח דדכורא לשוואה תדיר נוקביה לקמיה לאשגחא בה וכו' ע"ש. וזהו שומר חנם שהוא שומר הה"א מאותן שהם חנם מן המצות והיינו החצונים. והשואל מוסב למלת נאמר שפסוק המזכירים את ה' וגו' נאמר גם כן על שואל דא ה"א עני ואביון הידוע מכמה מאמרים מזוהר דלית לה לסיהרא מגרמא כלום שכל השפע שמשפעת מלכות למטה מקבלת מהמדות שלמעלה הימנה, וכנגד זה דוד שמדתו מלכות אמר ג"כ עני ואביון אנכי. שהוא תלוי וכו' שמ"ש דמי לו ולא אמר ואל תתנו דמי לכם כמו שאמר לפניו, הטעם לפי שהשואל הזה תלוי בדעת המשפיעים ומקבי השפע שע"י המעשים טובים של המקבלים בא השפע אליו מהמשפיעים, לכך אמר ואל תתנו דמי לו להשואל בכדי שיוכל לשאול תמיד. ונשמר התנא וכו' חוזר לעיל דדוקא גבי דברים שבקדושה תני הן ולא אצל הדברים השייכים לטומאה ומפני כן לא תני הן גבי ד' אבות נזיקין. נוטריקון שלהם וכו' ידוע כי גם את זה לעומת זה עשה האלקים, וכמו שיש ספירות וכתרין קדישין בסטרא דקדושה יש ג"כ קליפות וכתרין דמסאבין בסטרא דמסאבא, ואמרו חכמי האמת על פסוק עטרות ודיבון ויעזר ונמרה וחשבון ואלעלא ושבם ונבו ובען הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל. שבפרשת מטות שהן שמות הקליפות שהוכו לפני ישראל ונזכרו עוד בסוף הפרשה בתוך שארי העיירות אשר בנו בני גד ובני ראובן ושם נזכרה שבמה באחרונה ר"ת שלה ש'ור ב'ור מ'בעה ה'בער שהיא כוללת ד' אבות נזיקין הללו והן הנזכרים בזוהר כי תשא עמוד של"ג ושלח לך עמוד שכ"ו, והיא כנגד מלכות בקדושה הנקראת ירושלים עיר הקדש כוללת ד' רגלי המרכבה כי שם העיר מיום ה' שמה. ד' אותיות השם שמהן המרכבה, ואמר הרב שמפני הטומאה של ד' אבות נזיקין לא תני בהו הן שלא ליתן להן הויה. ומחוסרי כפרה שלא תני בהו הן הטעם משום דאכתי מחוסרי כפרה נינהו ואין טהרתן שלימה לשיתן בהן לשון הויה. ור' חייא ור' אושעיא בברייתא בנזיקין, דתני ר' חייא י"ג אבות ור' אושעיה כ"ד אבות, ולא תנו בהו הן כמו במתניתין. מיהו לאותן ספרים שגורסין בהו הן, כמ"ש התוספות בריש נזיקין אפשר לומר דתנא דברייתא לא דייק כולי האי כתנא דמתניתין. והכא בברייתא דג' כתות ליום הדין שהתחלנו בה לא נצטרך לומר דתנא ברא לא דייק אלא בין לגירסת ג' כתות הן ליום הדין בין לגירסה המשמטת הן, דייק שפיר דמאן דלא תני הן הוא משום שיש בג' כתות כת רשעים שאינון בכלל הויה. עולה ביום הדין מכלן אפילו מהרשעים וכמו שיתבאר לקמן. וגבי ד' מיתות בית דין וכו' נוסף על דברי התוס' מזכיר הרב גם מלת הן דתנינן בד' מיתות בית דין. וגבי בתים וכו' שהזכירו התוספות קתני הן להחמיר באיסורן דלשון הן מורה שהם תמיד באיסורן והוא ג"כ הטעם של הן הנזכר גבי ג' יינות שהזכירו התוספות והרב אגב שטפיה השמיטן. ולקמן וכו' אחר שביאר הרב חילופי גרסאות במלת הן שבברייתא זו של שלש כתות בא לבאר הענין בעצמו. בגמרא ז"ל הברייתא שם: תניא בית שמאי אומרין ג' כתות הן ליום הדין אחת של צדיקים גמורים ואחת של רשעים גמורים ואחת של בינונים, צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים עולם, רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לגהינם, שנאמר ורבים מישיני עפר יקיצו וגו'. בינונים יורדים לגהינם ומצפצפים ועולים שנאמר וכו'. בית הלל אומרי' ורב חסד מטה כלפי חסד וכו'. ועל זה אתמר שם אמר מר וכו'. ופירש"י כובש מטמין וכו' בפירוש רש"י שלפנינו לא נמצא כן אלא ז"ל בראש השנה כובש את כף המאזנים של זכות ומכריעין את העונות. נושא מגביה כף מאזנים של עון. ובפ"ב דערכין אפליגו בפשטיה דקרא צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה. דרב יהודה אמר אלמלא צדקתך כהררי אל מי יוכל לעמוד לפני משפטיך תהום רבה, ורבה אמר צדקתך כהררי אל מפני שמשפטיך תהום רבה, ואמרינן במאי קמפלגי בר' אליעזר ור' יוסי בר חנינא דאתמר ר"א אמר כובש, ריב"ח אמר נושא. רבה כר"א ורה יהודה כר"י ב"ח. ופירש רש"י שם כובש הקב"ה כובש ומסתיר עונות תחת מחילת כסא הכבוד כדי שיכריעו הזכיות. רבה כר"א וה"ק צדקתך כהררי אל שתאה מצדיקנו במה שאתה כובש ומסתיר משפטיך דהיינו עונות בתהום רבה. ורב יהודה כר"י ב"ח וה"ק אלמלא צדקתך כהררי אל שאתה עושה לנו צדקה שאתה מגביה העונות מי יוכל לעמוד מפני משפטיך שיהיו מכריעין עד תהום רבה ע"כ. והנך רואה שנוסחא אחרת נזדמנה להרב בלשון רש"י בר"ה ובערכין ומ"ש הרב על שמו בר"ה ופירש כובש שמסתיר מן העונות תחת כסא הכבוד הוא בערכין לפי נוסחתינו, ובקצת שינוי לשון. ועכ"פ צריך להגיה שם מן העונות כמ"ש הרב שודאי הואיל שהכפות שוות אין צריך להטמין אלא קצת עונות בגדי שיכריעו הזכיות. מכל עון קצתו לא שמסתיר עון א' דהא כתיב יכבוש עונותינו בלשון רבים כמ"ש הרב לקמן פ"ו וע"ש. אלא ע"כ הפירוש שמסתיר קצת מכל עון ועון והיינו ע"י התשובה שבשבילה הזדונות נעשו כשגגות, כמאמרם ז"ל בסוף יומא על פסוק שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך. האי עון מזיד הוא וכו'. וחלק המזיד לבדו הוא מסתיר עד שלא נשאר כי אם חלק השוגג. ומקום הטמנתם שהוא הכסא הכבוד יוכיח שמסתיר מכל עון קצתו דהיינו חלק המזיד שנעשה כשוגג. ע"י התשובה המגעת שם כמ"ש ז"ל שובה ישראל עד ה' אלהיך. גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד. נמצא שע"פ שני הדרושים הללו שיעור הפסוק כך הוא שובה ישראל עד כסא הכבוד להסתיר שם חלק המזיד כי כשלת בעונך וזדונות נעשו כשגגות אחר שחלק המזיד מסתתר שם. יחדו יכון לשון אחר ר"ל דלכאורה נראה שהני תרי לשונות של רש"י סתרין אהדדי דבראש השנה פירש ההטמנה תחת כסא הכבוד, ובערכין פירש במצולות ים וביותר כפי הנוסחא שלנו בערכין דפתח בכסא הכבוד ומסיים בהטמנת עונות בתהום רבה, אמנם לפי הנזכר צדקו יחדו שתי לשונות והיינו שתהשובה גורמת שמסתיר הקב"ה הקצת שהוא חלק הזדון תחת כסא הכבוד וחלק השגגה הנשאר שהוא נקל להתכפר כובש במצולות ים במדת מטה כלפי חסד. וזו המדה של מטה כלפי חסד היא מדת כל אדם, שע"י התשובה נעשו להם הזדונות כשגגות. ביומא פ"ג אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע בשעה שישראל חוטאים לפניך ועושים תשובה עשה להם זדונות כשגגות. לעמוד בה כי חלק השגגה נקל להתכפר. וד' עמודיה שמדה זו נשענת עליהם, פירש ישעיה באמרו רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני חדלו הרע. והם עזיבת החטא חרטת הלב וידוי פה ותשובה הבאה ואלו נכללים בתשובת סור מרע ובשבילה הש"י עושה מזדונות שגגות. הזכו חרטה, כי יאמר לשון זך על הלב כמו זכיתי לבי (משלי ך'). הסירו מורה על הוידוי שכן על ידי הוידוי הקטיגור מסתלק ומפליג והולך לו כי מודה בקנס פטור ואין מקום לקטרוגו עוד, והוא הטעם של הוידוי וכעין דאיתא בזוהר פרשת פנחס ע' תכ"ה. מאן דמפרש חוביה בי דינא בדילין מניה בגין דבר נש קריב לגרמיה ולא אתדן על פומיה ותו לא שביק למקטרגא לאולפא עליה חובא וכו' ע"ש. וזהו הסירו רוע מעלליכם. כלומר הקטיגור שהוא רוע מעלליכם כידוע, שמהעבירה עצמה נעשה הקטיגור הסירו והיינו ע"י הוידוי. ולפי שהחוטא וכו' אגב זה נותן הרב טעם לשבח למה תקנו הוידוי באלפ"א בית"א, וגן בתשר"ק. אעלו למפרע וכו' בתקונים ת' כ"ח וז"ל: והמשכילים יזהירו, אלין אינון אתוון דהוה לון שכל לאעלא קדם מלכא כל חד על תקונוי מסטרא דגבורה עאלו כלהו למפרע בגין דאיהו דרועא שמאלא תשרי, ודא איהו בראשית בא' בתשרי בגין דבמדת הדין אתברי עלמא ובגין דא עאלו למפרע והא אוקמוהו דבימינא אתברי עלמא וביה עאלו אתון כסדרן ורזא דמלה אמרתי עולם חסד יבנה. ובגין דא כד עאלו אתוון למפרע ומנייהו כסדרן לא בעא קב"ה למברי בהון עלמא עד דשתף לון בימינא ושמאלא וברא בהון עלמא, נטל א"ב מכסדרן ונטל תשרי מלמפרע ושתף בהון את י' מן שמיה וברא בהון עלמא בגין דיתקיים וכו' ואלו הם דברי הרב ועיין עוד בזוהר פ' בראשית ע' ך'. ושם תשרי שבו נברא העולם ונרמז במלת בראשית לעד ולראיה שאז עאלו האותיות למפרע. כר"א שסובר כן בריש ראש השנה. במדת הדין ולכך באו האותיות ג"כ בהיפוך המורה על דין. כסדרן המורה על רחמים. לפיכך כיון שנברא העולם בשני סדרי אותיות והחוטא מאבדו ע"כ לתקון החטא נהגו ג"כ לסדר הוידוי בשני הסדרים. ובמאמר המדות וכו' ר"ל שאל תקשה ע"ז הניחא לר"א אבל לר' יהושע דאמר שם בניסן נברא העולם מי ניחא, כי אמנם במאמר המדות מדה ג' אמינא דר' אליעזר ור"י לא פליגי שגם ר' יהושע מודה שבתשרי נברא העולם אלא שס"ל שמונין מתקופה מניסן שקדם לתשרי וע"ש ותמצא נחת. חדלו הרע הוא עמוד הרביעי מד' הנזכרים והיינו שבא לידו וכו' כמאמרם ז"ל מחזי ר' יהודה באותה אשה וכו'. 'שמושי המקור שהם אותיות בכל"ם כי מלת הרע הוא המקור והיל"ל מהרע או מלהרע אבל חסר השמוש כדי לכלול גם הבבא שניה וזהו חדלו הרע שיפרוש ויחדל אף אם עדיין עומד ברע ובעבירה משא"כ עם אות השמוש לא היה במשמע אלא הבבא ראשונה שיחדל מלעשות העבירה עוד פעם אחרת. ואיכא דעדיפי וכו' שד' עמודים הנז' הם בבחינת התשובה של סור מרע לבד והיא של בינונים ובם אנן עסקינן במדת מטה כלפי חסד, אבל איכא דעדיפי ממדה זו והיינו במעלת התשובה הכוללת ג"כ בחינת עשה טוב והם הצדיקים גמורים הנכתבים ונחתמים לאלתר לחיים.

יואל משה

כגון שומרים - פרק ארבעה שומרין הן, ארבעה ראשי שנים הן. לא ראי זה: פירוש: הואיל ואינם שוים לא קתני הן. ותי' זה אינו מספיק במחוסרי כפרה. וז"ש וליתא במחוסרי כפרה. אמנם יפה הרגישו: פירוש: פירוש יפה הקשו תוספות דקתני פעמים הן ופעמים לא תני הן, כי תנא דמתניתין דוקנא הוא: פירוש: דייקן הוא מדקדק בלשונו ליתן הוי"ה כו'. דרעים דלעילא דלא מתפרשין לעלמין: כידוע לחכמי אמת ויודעי חן הוא הענין כך כי קוצו דיו"ד הוא כתר עלאה, וי' עצמה היא חכמה, וה' ראשונה בינה, וי"ו ת"ת עם וא"ו קצוות, וה' שניה היא מלכו"ת, ואבא הוא חכמה, ואימא היא בינה, ת"ת הוא וי"ו, מלכות ה' שניה, ומכח מעשינו הטובים דלתתא בזה נעשה התעוררות למעלה, ויהיה זיווג לעילא וריעין דלעילא דלא מתפרש לעלמין. והקשה האר"י ז"ל בכוונת האר"י והא אמרי בגמרא נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים למעלה עד שיכניסו ישראל בירושלים דלתתא. משמע אבל בזמן החרבן אין שייך זיווג לעילא, ותירץ הוא הענין כך הוא, למעלה יש ב' זיווגים באבא ואמא הוא זיווג א' להחיות העולמות ולקיים קים הכרחי וזיווג זה הוא תדירא ואינו נפסק לעולם, שאם יתבטלו רגע א' יתבטלו העולמות, וזיווג שני לתת מוחין לזו"ן כדי להוליד נשמות שהוא פנימיות העולמות הן זו"ן, והם לא יעלו כי אם ע"י מעשינו הטובים שלמטה, תפילתינו אחר החרבן שאין זיווג תדיר, וידוע ג"כ שזו"ן נקראת דודים, ואבא ואמא נקראי' ריעים כמו שאמר הזהר על פסוק אכלו ריעים שתו ושכרו דודים. ממילא מתורץ הגמרא ע"פ הקדמה זו, כי אמרינן על ג' דברים העולם קיים כו'. ובמקום אחר אמרינן על ג' דברים העולם עומד. אלא הוא הדבר כי מכח זיווג עילאה דהיינו אבא ואמא עומד מכח כתר עלאה, כי זולת זיווגים ח"ו אין לעולמות חיות, ומכח מעשינו הטובים דלתתא נעשה זיווג, ועל ידי ת"ת השפע בא לנה"י ולמלכות ומשפיע לעולם התחתון, וזהו שאמר ונהר יוצא מעדן והיה לד' ראשים. כמ"ש. וכמו שיש למעלה זיווג תדיר ולא פסיק לעלמין כך יש מלאכים לעילא דלא פסקין לעלמין, ולמאה אין זיווגו תדיר כך המלאכים אינם תדירים לומר שירה, ועיין בתיקונים דף מ"א. א"ר אלעזר אבא והא שמענא כו'. ובגלאנטי (קול בוכים) בפסוק איכה יעיב. ובפסוק ישבו לארץ ידמו כו'. עד אינון מתמידי שירה הקדמה ג' בזוהר (חדש) שיר השירים. ת"ח אורח דדכורא לשואה תדיר לנוקביה קמיה לאשגחא בה כו'. דוגמת יוסף ששמר את רחל מעינא בישא דעשו. עיין זוהר וישלח עמוד שצ"ז ע"פ אם ה' לא ישמור כו'. הכלל העולה הקב"ה הוא וי"ו שבשם שומר את השכינה נוקביה דיליה, פי' ה' אחרונה היא מדת מלכות מכל פגם שלא יאחזו בה ח"ו הקליפות האוכלי' למעדנים כדאיתא בזוהר משפטים, ולכן נקרא וי"ו שומר חנם, לכן אמר המחבר וגבי שומרים נמי כתיב על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים שהם ד' כנגד ד' אותיות השם, ודיניה ג' ולמה דיניהם ג', אמר אח"כ כי ריעים דלעילא שהם אבא ואמא לא מתפרשין לעלמין שהם ב' אותיות ראשונות של שם כמו אחד הוא, לכן אמר דריעים דלעילא שנקראי' ריעים, אבל הדלת הוא נתינת טעם אבל זו"ן נקראים דודים כמ"ש, לכן אמר דעלייהו כתיב וכל היום וכל הלילה לא יחשו מעצמם כמו שלמעלה לא מתפרשין כך המלאכים לא יחשו כטעם עלמות שיר. לשון עולמות עיין ג"כ בספר עבודת הקדש בחלק סתרי התורה כו'. ענין דוד כו'. וכמו ששתי אותיות שהם ו"ה שבשם אינם תדיר כך המלאכים אינם תדירין לומר שירה, ששרשיהם מו"ה שבשם. שכנגדם נושא שכר דא יו"ד, כי שכינה בתחתונים צורך גבוה, פי' דממלכות אצילות חוט אור יורד ונכנס תוך כל עולמות בי"ע, ואז ע"י חוט זה כשישראל זכאין ואיכא אתערותא דלתתא אז מתעלי' העולמות ונעשה עשייה לבוש ליצירה ויצירה לבריאה, ואז מוכנים כולם לקבל שפע מא"ס, ואז השפע מתרבה וזהו צורך גבוה אפילו לאותיות ראשונות מצד תולדות הנשמות, וג"כ כמ"ש למעלה ע"י זיווג למטה נעשה ג"כ זיווג למעלה מדות ראשונות. והשוכר דא ה' שוכר פועלים ועומד עליהם, ר"ל היא אמא עלאה ר"ל כי הו' קצוות הם היו כולם במעי בינה היא אמא, ותמיד עומד עליהם להשפיע למטה כנודע לחכמי אמת ודי בזה כי העולם נדון בחד"ר, ר"ת חס"ד די"ן רחמי"ם שהוא ימין שמאל אמצע, ושורש החס"ד בחכמ"ה, ושורש הגבור"ה בבינ"ה, ושורש הרחמי"ם בכת"ר, אך כי ג' ראשונות אינם פועלים כי שם הוא בכח וע"י הבינה יוצאי' מכח אל הפועל והיא שוכר' פועלים, כי על ידה יוצאים גדולה גבורה ת"ת היונקים ממנה כדאיתא בזוהר, וזה דמות ה', ג' קוים וה' אחרונה ג"כ ג' קוים יונקים מנה"י, וזהו שאמרו ז"ל על ג' דברים העולם עומד זה בינה, ועל ג' דברים העולם קיים זהו מלכות שקיימה על ידם, וזהו סוד מן העולם ועד העולם זה בינ"ה ומלכו"ת, ואופן ששלש כנגד שלש הוא בתיקוני זוהר חדש. ואח"כ אמר המזכירים את ה' אל דמי לכם. נאמר על שומר חנם דא וי"ו ר"ל אחר כך מתפלל הנביא אל דמי לכם, ר"ל כמו שזיווג דלתתא אינו תדיר כך המלאכים אינם שומרים תדיר, לכך צריך להתפלל שיהא תדיר ולא יפסיק מלהשפיע, לכן אמר שומר נוקביה מפגם פורקי עול כו' עד חנם מן המצות ר"ל נקרא שומר חנם כי ת"ת שומר העטרה כשאין מעשינו עושים זיווג, וזהו כוונת הגמרא מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה. ר"ל מרומז לענין שאמרנו דהיינו ת"ת ולמלכות. והשואל דא ה' עניו אביון, ר"ל עתה בגלותינו נקראת ענייה כמו שאמר הגלאנטי איכה ישבה בדד, איך ה' ישבה בדד ע"ש. כדוד מלך ישראל שמבקש פרס מרבו, ר"ל שדוד היה מדתו ממלכו"ת שהוא רגל רביעית לחלק לכל המון ישראל, ר"ל להשפיע שפע ברכה להם, לכן באו כל ישראל לדוד ואומרים אדונינו המלך עמך ישראל צריכי' פרנסה, כי רמז שהוא צורך ליתן להם ע"י מדתו, והשיב להם לכו ופרנסו זה מזה. ר"ל ע"י מעשיכם הטובים יורד השפע למטה לכך נאמר ואל תתנו דמי לכם שהוא תלוי בדעת אחרים, ר"ל ע"י מכח מעשים הטובים יהיה השפע ודי בזה. ונשמר התנא בצדק שלא להוציא מפיו הוי"ה לנזקין כו', ר"ל לכך לא אמר הן הוא לשון הוי"ה, כי נוטריקון שלהם שבמ"ה כו' והיא עיר קטנה אחרונה כו'. פי' עשר עיירות מעטרות ודיבן עם הארץ אשר הכה היא ג"כ בחשבון עיר אחת נגד י' מדות בקדושה, כי את זה לעומת זה עשה אלקים, ר"ל כמו שיש בקדושה י' מדות כך יש בסטרא אחרא י' עיירות אלו כי ארץ סיחון ועוג ממוצע בין א"י לח"ל, ושם הכניעו הקליפה אע"פ שבפ'מטות נחשבת לשביעית, מ"מ ג"כ מצד התעלמה היא שביעית, פירוש כשעולה לזיווג עם זעי"ר הוא ת"ת בן זוגה לקבל שפע היא שביעית, כי ת"ת ששי והיא ז' ודוק לעומתם בטומאה. וע"כ נאמר בהם מוסבות שם. כשכבשו הסבו שמם לקדושה, והנ"ל משה מה שאמרינן בגמרא, צריך להשלים פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא וא' תרגום אפי' עטרת ודיבן וכו'. וקשה לי ולמה אומר דווקא אלו והלא כמה מילות ותיבות שאין להם תרגום אלא ע"פ הקדמה זו מתורץ כי התרגום בא להכניס קליפות נוגה בקדושה כמ"ש האר"י ז"ל בכ"י ח"ג פ"ז, ואמר אפילו אלו שהם בטומאה צריך להכניס ג"כ בקדושה עיין שם ע"כ נ"ל מש"ה. וכמו שיש בקדושה ד' רגלי המרכבה שסימנם ארגמ"ן כי אוריא"ל ונוריא"ל חדא היא, כן ג"כ בטומאה ד' רגלים ונקראים שבמ"ה ר"ת שו"ר בו"ר מבע"ה הבע"ר. וע"ז אמר ר"ל ב"ק כל הנודר כאלו בנה במה וכל המקיימו כאלו הקריב קרבן עליה. ר"ל כל הנודר כאלו בנה בסטרא אחרא ג' רגלים דהיינו במ"ה ר"ת שלה הנ"ל, וכל המקיימו כאלו הקריב ג"כ שור שהוא חסר היה ועתה מצרפו ונקראת שבמ"ה עכ"ל. וכמו שיש בקדושה מלכו"ת כוללות מן כולם כן שבמ"ה העיר אחרונה, וכנגדה בקדושה ירושלים הקודש ושם העיר מיום ה' שמה. ומחוסרי כפרה אין הויתם וטהרתם שלימה לכך לא נאמר בה הן. והכא גבי ג' כתות ליום הדין, דלא תני הן משום שיש בתוכם כת רשעים מש"ה לא תני הן. מכל עון מקצתו. פי' שנעשה מזדון שוגג מאותו חלק כובש תחת כסא הכבוד וחלק הזדון שבו משליך ע"י התשובה למצולת ים, הענין הוא כי המקובלים אומרים כשנשך כלב את האדם נמצא בשתן האדם כמין כלבים קטנים והכלב נוטל מן אותו האדם חתיכה בשר אדם, כך הענין בטומאה כשאדם עובר עבירה אז נותן חלק לטומאה והטומאה מקבל חלקו של הקדושה מאותו אדם, ואם עושה תשובה אזי נוטל חלקו הקדושה מטומאה שנטלה כבר כשחטא, וחלק טומאה שנטל היא יורדת לתהומא רבא, לכן אמר וחלק הזדון משליך ע"י התשובה למצוצת ים, וזהו כוונת הגמרא עשה מצוה אחת קנה לו פרקליט א'. ובזה מתורץ הגמרא יפה. ולכן אמר ומקום הטמנתם יוכיח כו'. עם התשובה המגעת עד כסא הכבוד ר"ל שהוא חלקו כי מתחלה היתה הנשמה תחת כסא הכבוד מילא כשחוטא האדם יש הנאה לטומאה ויונקת קצת מן הקדושה לכן אמר שפיר יוכיח. עאלו למפרע עיין בזוהר פ' בראשית ושם מבואר שהאותיות באו לפניו ית' בדרך תשר"ק וע"כ שם תשר"י שבו נברא העולם לעד תשר"י מלשון תשר"ק, וכשהאותיות מהופכין מורים על דין כמ"ש בפי' בפסוק הגידו האותיות לאחור ונדעה כי אלהים אתם. ר"ל כמו שאמרנו כשהאותיות מהופכין מורים על דין (ישעיה מ"א). כי רצה לבראת במדת הדין וראה שאין מתקיים ושיתך עמו מדה"ר אב"ג כסדרן ויו"ד משמו ג"כ ונעשה בראשית שבו אותיות ב"א רש"ת, ובאמת צריך לומר להיפך א"ב כסדרן ותשר שלא כסדרן, לא כמו שכתובים בתיבת בראשית, אף כתיב תתהפך כחומר חותם, כי בטבע צורת החותם האותיות מהופכים ועל החתימה הם בהפך, לזה הסוד יודע היה בצלאל לצרף האותיות כו'. כי הקב"ה הראה למשה תבנית המשכן מהופך כמו שהוא בחותם שיעשה תבנית בהיפך ומשה לא הבין רק שיעשה כמו שהראה לו, ובצלאל גלה לו סוד זה, ונ"ל מש"ה שזה ג"כ פלוגתת בית שמאי ובית הלל חד אמר שמים נבראו תחלה וחד אמר הארץ נברא תחלה עיין שם בגמרא וק"ל. וכשם שתשרי מורה על דין באותיות מהופך כך בניסן מורה על רחמים כי נקרא חדש אבי"ב א"ב כסדרן שהוא מורה על רחמים. חסר כל שמושי המקור פירש תיבת הרע הוא בלי פעולה היה לו לומר מלהרע וכיוצא בו. בעשה טוב פי' לאפוקי הדברים הנ"ל הם רק סור מרע כנ"ל ובעשה טוב נעשין עוונותיו כזכיות ונכתבין לחיים לאלתר.