ערוך השולחן יורה דעה עג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קיצור דרך: AHS:YD073

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · יורה דעה · סימן עג | >>

סימן זה בטור יורה דעה · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני כבד דלא סגי ליה במליחה וצריך צלייה
ובו כ"ח סעיפים:

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח

סימן עג סעיף א[עריכה]

הכבד יש בו ריבוי דם, דהוא כולו דם, אלא שהתורה התירתו, דלא אסרה תורה אלא דם הנשפך כמים, שנאמר (דברים יב

, יד): "עַל-הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם", והכבד הוא קרוש ועומד בגוף הבהמה ואינו נשפך כמים (לבוש), והנה הריבוי דם מבואר לעיני כל שנשפך ממנו דם רב, ושהוא בהרכבתו כולו דם, יש בחינה ג"כ שכשהכבד מתקלקל ונתמחה, נתמסמס ונהפך כולו לדם, והיינו שהדם יוצא דרך הפה וימות הבעל חי (גיטין סט.), וזהו שאמר הנביא בקינתו

(איכה ב
, יא
)

: "נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי עַל-שֶׁבֶר בַּת-עַמִּי", וגם בחולין (קט.) מבואר שהוא ממש כדם, דחשיב שם מה שהתירה התורה כנגד מה שאסרה, אסר לן דמא התיר לן כבדא, ע"ש, הרי שהוא ממש כדם:

סימן עג סעיף ב[עריכה]

ומנלן שהתורה התירתו, למדנו זה מכל הקרבנות הנאכלין לכהנים, דכתיב בפרשת קרח (במדבר יח

, יט): "זֶה-יִהְיֶה לְךָ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מִן-הָאֵשׁ כָּל-קָרְבָּנָם לְכָל-מִנְחָתָם וּלְכָל-חַטָּאתָם וּלְכָל-אֲשָׁמָם וגו' קֹדֶשׁ קָדָשִׁים לְךָ הוּא וּלְבָנֶיךָ", וביאורו מה שישאר מן האישים העולה למזבח, והיינו החלב והכליות ויותרת הכבד, תאכלום, והרי הכבד הוא ג"כ מהנשאר מהאש, שהרי לא הקריבו רק יותרת הכבד, ועוד כתיב שם

(במדבר יח
, יז-יח
)

: "אַךְ בְּכוֹר-שׁוֹר וגו' אֶת-דָּמָם תִּזְרֹק וגו' וּבְשָׂרָם יִהְיֶה-לָּךְ", והרי גם כבד הוא בכלל בשר כמבואר בש"ס (נדרים נד:), ועוד דבחטאת העוף שנינו בפ"ו דזבחים דאין למזבח אלא דמה, והשאר נאכל לכהנים, ע"ש, וא"כ אכלו גם הכבד. ואין חילוק בין כבד עוף לכבד בהמה, דאפילו באווזא שמינה שהכבד לבן הוא מפני שומנו, מ"מ עיקרו ויסודו הוא דם:

סימן עג סעיף ג[עריכה]

וכיון שהוא כוליה דם לכן רבתה המחלוקת בין רבותינו הראשונים איך להכשירו לאכילה, ויש שסוברים שאין לו היתר במליחה כלל, דמפני ריבוי דם שבו לא יוציא המלח דמו ממנו, ואין לו היתר רק ע"י צלייה על האש, וישהנו כחצי צלייתו, ואח"כ מותר לבשלו, כמו שנוהגין עתה בכל תפוצות ישראל, וזהו דעת הריף והרמב"ם בפ"ו ממאכלות אסורות, וכן כתב בעל הלכות גדולות, ואע"ג דבחליטה ברותחין או בחומץ ודאי שרי, דמצמית הדם כמבואר בגמרא (קיא.), מ"מ כתב הרי"ף דשדרו ממתיבתא דאנן לא בקיאינן בחליטה, ע"ש, ויתבאר בסעיף ט"ו בס"ד:

סימן עג סעיף ד[עריכה]

ויש שסוברים דע"י מליחה אין שום ספק שמותר לבשלו, דמליחה הוה כצלייה, דמליח הוה כרותח דצלי, ופולט ע"י מליחה כמו שפולט ע"י צלייה, ואדרבא הש"ס מסתפק שם דאולי גם מליחה א"צ. וזה אין ספק ג"כ דלעצמו של כבד א"צ כלום, שהרי הוא כולו דם והתורה התירתו, ומותר לבשל הכבד בלא שום דבר, והספק הוא על שארי בשר שמתבשל עם הכבד שלא נמלח, אם פליטת דם הכבד אוסר בשר אחר, דאולי כיון שהוא כולו דם והתורה התירתו אינה אוסרת, או אפשר דאחר שפירש הדם לחוץ אוסרת מדרבנן, וזה ששנו חכמים במשנה דתרומות (פ"י) הכבד אוסרת ואינה נאסרת, כלומר פליטתה אוסרת אחרים, והיא בעצמה אינה נאסרת גם מפליטת דם אחר, לפי שהיא תמיד טרודה לפלוט ואינה בולעת, וזהו שיטת ר"ת בתוס' ורא"ש שם, (ואם נאמר דפליטתה אינה אוסרת אחרים, לא קשה ממשנה זו דאוסרת אחרים, דנוקי לה בכבד טריפה כדדחי הש"ס שם, ואפילו בכהאי גוונא היא אינה בולעת אפילו מטריפה, משום גדול טרידת פליטתה, אבל מצד איסור דם גם אחרים אינה אוסרת, ולמה דוחקת הש"ס את עצמה לאוקמה בכהאי גוונא, משום דכיון דהיא עצמה א"צ מליחה כלל, אין סברא שפליטתה יאסר אחרים, ע"ש ודוק):

סימן עג סעיף ה[עריכה]

ויש סוברים דבלא מליחה פשיטא שאסור, והש"ס הוא דמסתפק כיון שיש בכבד ריבוי דם שמא אינו יוצא כולו ע"י מליחה, ולענין הכבד עצמו ודאי דמליחה מתרת לבשלו, והספק הוא לענין לאסור בשר המתבשל עמו אחר מליחתו, וזהו פירוש משנה דתרומות שהבאנו, ומיירי לאחר מליחה כדרך שמולחין כל בשר, או אפשר דלאחר מליחה גם שאר בשר אינו אוסר, והמשנה מיירי בכבד טריפה וכמ"ש לשיטה הקודמת, (וזהו שיטת התוס', ע"ש, והרא"ש והרשב"א כתבו דזהו שיטת רש"י, ובאמת אינו מבואר ברש"י דמיירי אחר מליחה, והפרי חדש והמהרש"ל בהגהות שערי דורא כתבו דשיטת רש"י היא כר"ת, ע"ש):

סימן עג סעיף ו[עריכה]

ובאמת אלו שתי הדיעות מפורשים בירושלמי תרומות (הל' ו), וזה לשון הירושלמי: רבי זעירא לא אכל כבד מימיו, שלקה רבי בא ואכליה ליה, ואית דאמרי מלחה רבי בא ואכליה ליה. עכ"ל. הרי מפורש דללשון ראשון שלקה בלא מליחה כלל כדעת ר"ת, וללשון שני מלחה ושלקה כדעת התוס', ותמיהני על הפוסקים שלא הביאו הירושלמי הזה, (ועוד איתא שם רבי ירמיה בעי שלקה בחלב מהו, כלומר אם הכבד אינו בולע גם שאר איסור, כמו חלב וכיוצא בזה, וכדאיתא בש"ס דילן דילמא התם בכבדא דאיסורא, והמפרש פירש בזה פירוש זר, ע"ש, וכן כתב הכרתי ופלתי):

סימן עג סעיף ז[עריכה]

ונמצא לפ"ז דלר"ת מותר לבשל כבד בלא מליחה כלל, ולבשלו עם בשר אסור, ואם בשלו עם בשר, הכבד כשר, והבשר טריפה, וממילא דגם כשנתבשל לבדו הקדירה אסורה, שבולעת מדם הפליטה. ולהתוס' אם בישל הכבד בלא מליחה, טריפה, וכשמלחו כשר, ואם בשלו לאחר מליחה עם בשר, הכבד כשר, והבשר טריפה, וממילא דגם כשנתבשל לבדו אחר מליחה הקדירה אסורה כמ"ש, אבל להרי"ף והרמב"ם גם הכבד טריפה כשנתבשל ע"י מליחה, ואין לו היתר רק ע"י צלייה, (דהם דחאו למשנה דתרומות מהלכה, כמו שכתב הרמב"ם שם בפירוש המשנה, ע"ש, וגם בגמרא קיא מסיק כתנאי, ע"ש, ובתוספתא תרומות פ"ט הגירסא גם בדברי רבי אליעזר אוסרת ונאסרת, והגר"א הגיה כן גם בגמ' כמו שכתב בסקי"ב, ע"ש, ולפ"ז שיטת הרמב"ם מבוררת, והפלתי רוצה לתרץ דהרמב"ם מפרש דהמשנה לא מיירי כלל באיסור דם, אלא באיסור תרומה לזרים, ושהכבד אינו בולע מתרומה, ע"ש, וצ"ע מאי אוסרת דקאמר, ומחוורתא כדברי הגר"א, אבל הירושלמי שהבאנו הוא מפורש נגד הרמב"ם, וצ"ע שלא הביאוהו):

סימן עג סעיף ח[עריכה]

ודע דלכל הפירושים זהו רק לענין דם הכבד עצמו, אבל הדם שבסמפוני הכבד הוה כדם בעין, ואפילו בצלי, אם לא הוציאו דם הסמפונות ע"י פתיחת הסמפונות, אין הדם יוצא מהם ע"י צלייה, ולכן אמרו בגמרא שם קרעו שתי וערב וחיתוכא לתחת, שיהא חיתוכו למטה כשנתנוהו בתנור לצלות, כדי שיזוב הדם ויצא (רש"י), ואע"ג דבחוטי דם קיי"ל דלצלי א"צ חתיכה, דנורא משאב שאיב כמ"ש בסימן ס"ה, סמפוני הכבד שאני, שיש בהם ריבוי דם, ולכן אף בצלי צריך חתיכה, וי"א דבאמת לצלי א"צ חתיכה כמו בסימן ס"ה, והש"ס שהצריך חתיכה זהו לבישול (תוס', ועוד יתבאר בזה בסעיף י"ז):

סימן עג סעיף ט[עריכה]

כתב הטור הכבד יש בו ריבוי דם, לפיכך אין לו תקנה לבשלו ע"י מליחה, ואין לבשלו אלא א"כ קרעו שתי וערב והניח חתוכו למטה וצלאו, ואח"כ יכול לבשלו, ור"ת התיר לבשלו ע"י קריעה ומליחה, ואין נוהגין כן, ומיהו בדיעבד שרי. עכ"ל. ואע"ג דלדעת ר"ת א"צ מליחה כלל, כתבו המפרשים דכוונתו לבשלו עם בשר, דבזה צריך מליחה גם לדעת ר"ת כמ"ש בסעיף ד' (ב"י, וב"ח, ודרישה ופרישה), וזהו שכתב הטור לקמן לענין חליטה דמדינא דגמרא מותר, והגאונים אסרו לפי שאין אנו בקיאין, כתב וזה לשונו: והגאונים כתבו שאין אנו בקיאין בחליטה, הלכך אין להתירו בחליטה, אבל אם נעשה בדיעבד, או אפילו נתבשל לבדו בקדירה, שרי בדיעבד, שפולטת ואינה בולעת, אבל הקדירה אסורה. עכ"ל. ובכאן מיירי בלא מליחה כלל (שם), ולפ"ז פסק לגמרי כר"ת, אלא רק לכתחלה נהגו כדברי הרמב"ם:

סימן עג סעיף י[עריכה]

ולענ"ד נראה דהטור לא התיר אפילו בדיעבד שאר בשר שנתבשל עמו ע"י מליחה, ולדבריהם העיקר חסר בדברי הטור, והיה לו לומר שר"ת התיר לבשלו עם שאר בשר, ועוד דהטור עצמו בקיצור פסקי הרא"ש (סכ"ז) כתב וזה לשונו: אין לבשל הכבד כלל בלא צלייה, ואם בשלו עם הבשר אוסרת ואינה נאכלת, ור"ת מתיר לבשלו אחר מליחה, ואין הלכה כן אם לא בדיעבד. עכ"ל. ולדברי המפרשים צ"ל דגם כאן כוונתו לומר שר"ת מתיר אף הבשר שנתבשל עמו, ובכאן ודאי הו"ל לסיים שמתיר לבשלו עם בשר כמו שהתחיל בזה בבבא השניה, ומדכתב לבשלו סתמא, משמע להדיא דאבבא ראשונה קאי, ועוד דהמעיין ברא"ש שם יראה להדיא שלא הכריע כלל כר"ת נגד רש"י לענין הבשר שנתבשל עמו, אלא דבזה הכריע כר"ת מכח משנה דתרומות שהבאנו דהכבד עצמו אינו נאסר לעולם אפילו בלא מליחה, מטעם שאינו בולע, וזהו גם לפירוש רש"י, אבל שיועיל מליחה לענין בשר אחר, בזה לא הכריע כלל, ע"ש, ובאמת רוב רבותינו הכריעו כן מכח משנה דתרומות וחולקים על הרמב"ם, אבל שיועיל מליחה הרבה חולקים, מטעם דמליחה בכבד לא מעלה ולא מוריד, דמפני שפעת דמו לא יפעל המלח אצלו כלום (ר"ן), ויותר מזה כתבו דהמלח מרקיב את הכבד (ב"י וב"ח בשם אגור ואגודה), וכיון שהחוש מעיד כן, קשה להתיר למעשה נגד החוש:

סימן עג סעיף יא[עריכה]

ולכן נלע"ד דהן אמת דר"ת מתיר ע"י מליחה גם הבשר שעמו, מ"מ הטור לא הביא דבריו רק לענין הכבד עצמו, ופסק לדינא רק לענין הכבד עצמו שהוא מותר בין מלחוהו בין לא מלחוהו, כמו שכתב בסוף דבריו דאם נתבשל לבדו, מותר הכבד והקדירה אסורה, ולא מפליג בין נמלח ללא נמלח, אלא בכל גווני מיירי, דהכבד מותר אפילו בלא נמלח, והקדירה אסורה אפילו בנמלח, וממילא דהוא הדין הבשר שעמו, דחד טעמא הוא, מפני שפליטת הכבד אוסרתם, וזה שכתב בתחלת דבריו דר"ת התיר לבשלו ע"י מליחה, ואין נוהגין כן, ובדיעבד מותר, זהו לענין הכבד עצמו, והגם שר"ת התיר הכבד גם בלא מליחה, מ"מ אי אפשר לומר שר"ת התיר לכתחלה לבשלו בלא מליחה, דאיך יעשה כן, והרי תיאסר הקדירה, ולא יעשה כן בר ישראל לכתחלה, לפיכך הוכרח לומר שר"ת מתיר לבשלו ע"י מליחה, דלשיטת ר"ת המליחה מועלת לגמרי, אבל הטור לא תפס דבריו להלכה רק לענין הכבד עצמו, וכדי לשא לטעות לומר דרק ע"י מליחה מותר הכבד, סיים בסוף דבריו דהכבד לעולם מותר, והקדירה לעולם אסור וכמ"ש, (ועוד דהאית דאמרי בירושלמי שמלחה רבי בא הוא מפורש נגד שיטת ר"ת, דאי אפשר לפרש על בשר שעמו, כדמוכח מלישנא קמא ודוק):

סימן עג סעיף יב[עריכה]

ועוד ראיה דהטור לא ס"ל כר"ת להתיר בשר שעמו ע"י מליחה, שהרי כתב בס"ס זה ואם נמצא הכבד בעוף דינו כדין הלב, בצלי מותר, ובקדירה צריך ששים כנגד הכבד. עכ"ל. וביאורו כשנמצא מחובר להעוף כמו שיתבאר, ובעל כרחך שנמלח העוף ונמלח גם הכבד, ועם כל זה מצריך נגדו ששים, הרי מפורש דלא כשיטת ר"ת, (ודוחק לומר דמיירי בנמלח מצד אחד וכמו שכתב הפמ"ג סקכ"ג):

סימן עג סעיף יג[עריכה]

וגם רבינו הב"י בשו"ע לא הביא כלל דעת ר"ת להתיר הבשר שעמו ע"י מליחה, וזה לשונו: הכבד יש בו ריבוי דם, לפיכך לכתחילה אין לו תקנה לבשלו ע"י מליחה, אלא קורעו שתי וערב ומניח חיתוכו למטה, וצולהו שיהא ראוי לאכילה, והיינו כחצי צלייתו (ש"ך), ואח"כ יכול לבשלו, ובדיעבד מותר אם נתבשל לבדו בקדירה בלא צלייה (רמ"א), אבל הקדירה אסורה, שפולטת ואינה בולעת, ויש מי שאוסר. עכ"ל. והיש מי שאוסר הוא דעת הרמב"ם, ואמנם אפילו לדיעה ראשונה לא ביאר רק על הכבד לבדו, אבל מה שעם הכבד כמו הקדירה ושאר בשר, אסור אפילו במליחה, מדלא ביאר שע"י מליחה הקדירה מותרת, וזהו כוונת רבינו הרמ"א שהגיה בלא צלייה, כלומר אפילו נמלח, אבל הכבד לבדו מותר גם בלא מליחה (שם סק"ז):

סימן עג סעיף יד[עריכה]

ונראה להדיא שדעתו להלכה דלא כהרמב"ם, ולכן הביא דעתו בשם ויש מי שאוסר כדרכו, אבל רבינו הרמ"א כתב על זה דכן נוהגין לאסור הכל, אפילו נמלח הכבד קודם בישולו. עכ"ל. כלומר דהמנהג הוא כדעת הרמב"ם ז"ל שדחה משנה דתרומות מהלכה. ומ"מ כתבו דאם אירע שהורה המורה להתיר אחר המליחה גם הבשר שנתבשל עמו כדעת ר"ת, לא מהדרינן עובדא (שם סק"ט), ודוקא כשקרעוהו שתי וערב כמ"ש, וכל שכן שהכבד לבדו מותר בלא מליחה אם כן הורה המורה, דלא מהדרינן עובדא. וי"א דדוקא כשיש בהתבשיל ששים נגד הכבד, דאל"כ התבשיל שנאסר חוזר שמנוניתו ונבלע לתוך הכבד, ונאסר גם הכבד (שם בשם ים של שלמה), ואע"ג דע"י האיסור עצמו והיינו פליטת הדם אין הכבד נאסר, וא"כ איך יהיה הנאסר על ידו חמור מהאיסור עצמו, ובאמת השיגו על זה מטעם שבארנו (שם), מ"מ יש פנים גם לדיעה זו בהלכה (עי' פמ"ג שם). ויראה לי לפי מה שבארנו כדעת הטור והשו"ע, דאין להתיר הבשר שעמו והקדירה אפילו ע"י מליחה, ומהדרינן עובדא, וצ"ע. (עי' ש"ך סק"ח שכתב על הרמ"א בטעם המנהג לאסור הכל מפני החילוק בין שלוק לבישול, אבל הט"ז סק"ד כתב כמ"ש, עוד כתב הש"ך דהקערה שאכלו בה הכבד, כשירה, ועי' פמ"ג):

סימן עג סעיף טו[עריכה]

אם חלטו בחומץ או ברותחין, ונקב והוציא מזרקי הדם שבתוכו, מדינא דגמרא מותר לבשלה אח"כ אפילו עם בשר, שהחליטה צומת הדם ולא יצא עוד, אלא שהגאונים אסרוהו, מפני שאין אנו בקיאין בחליטה כמה מדת חום המים, וכמה לשהות הכבד בתוך המים, ולכן אסרו כל מין חליטה אפילו בחומץ, ומ"מ בדיעבד אם קרעוהו שתי וערב להוציא הדם שבסמפונות, ואח"כ חלטוה ברותחין או בחומץ, ואח"כ בשלוה אפילו עם בשר, אין לאסור בדיעבד, מאחר שזהו היתר גמור גם להרמב"ם, אף שהגאונים אסרוה, אין סברא שיהיה גזרתם גם על בדיעבד, וכן פסקו בשו"ע סעיף ב', ולכן אף שרבינו הרמ"א בספרו תורת חטאת כתב לאסור גם בדיעבד, מ"מ אין לנו אלא דבריו שבשו"ע, וכן הסכימו גדולי אחרונים, והכי קיי"ל, (והש"ך סק"י נתן טעמים לדבריו שבתורת חטאת, ע"ש, ודחוקים דבריו, דעיקר יסודו על מה שכתב הטור שפולטת ואינה בולעת, ובאמת אבישול קאי ולא אחליטה כמו שכתב בעצמו, וכן פסקו הפרי חדש והחגורת שמואל):

סימן עג סעיף טז[עריכה]

י"א דלדידן דנהגינן איסור בכבד שנתבשל כדעת הרמב"ם, א"כ גם אם נכבש מעת לעת במים אסור, דכבוש הרי הוא כמבושל (צמח צדק ומנחת יעקב), ורבים חולקים על זה, דחומרא יתירא היא, דכיון דמעיקר הדין גם בבישול מותר כדעת רוב הפוסקים, אלא שנהגו להחמיר, א"כ אין להחמיר בכבוש שאינו כמבושל ממש לענין כמה דברים, והבו דלא לוסיף עלה (פרי חדש סק"ט, ושער אפרים, ומעיל צדקה, ומקום שמואל), ועוד דאפילו לדעת הרמב"ם שאוסר בבישול יש סברא להתיר בכבוש, שהרי י"א דטעמו הוא מפני שבש"ס יש שמחלק בין שליקה לבישול, ואנן לא בקיאינן בזה (ש"ך סק"ח), ולפ"ז פשיטא שכבוש מותר, דכבוש הוא כמבושל ולא כשלוק, דבזה יש מי שאוסר בגמרא, וכן מבואר בירושלמי תרומות פ"י שיש חילוק בין כבישה לשליקה (כרתי ופלתי). ודע שיש מי שאומר דכבוש במים מעת לעת אינו אלא כשלא הוחלפו המים בתוך המעת לעת, אבל כשהוחלפו לא הוה כבוש (מנחת יעקב בשם מהר"ש מפראג, וחגורת שמואל סק"ג), ואינו מובן איזה חילוק יש בזה. (וכבד שלא נשרה במים ג' ימים, אין לבשלו אחר הצלייה כמו בשר בסימן ס"ט, אלא א"כ חלטוהו אח"כ ברותחין, אך י"ל דבכבד בכל ענין שרי ומ"ש בסימן ס"ט סעיף ע', ע"ש):

סימן עג סעיף יז[עריכה]

כבר נתבאר דגם בצלייה צריך קריעת שתי וערב, ואם לא קרעו קודם צלייה יקרענו אח"כ, ולא חיישינן שמא הכבד בלע דם שבסמפונות, דכבולעו כך פולטו. ויש מרבותינו דס"ל דלצלי א"צ שום חתיכה, דהאש שואב הדם שבסמפונות (תוס' קיא. ורא"ש), וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ג' דכן נוהגין אפילו לכתחלה שלא לקרוע שתי וערב. ולפ"ז יש לתמוה על מה שכתב בעצמו בסעיף א', דאם מנקבה הרבה פעמים בסכין הוי כקריעת שתי וערב, וכן אם נטל משם המרה וחתיכת בשר מן הכבד, דאפשר לדם לזוב משם, כלומר שחתך ממנו הגידין והקנוקנות באותו צד שהמרה תלויה בו, וחתך מעט מבשר הכבד עמהן. ומ"מ אם לא עשה כן, נוטל הסמפונות לאחר צלייה ומבשל, וכל זה בכבד שלימה, אבל כשהיא חתוכה א"צ כלום. עכ"ל. וקשה הלא לצלי א"צ כלום כמו שפסק בסעיף ג', וצ"ל דכתב זה לדיעה ראשונה שבסעיף ג' דגם לצלי צריך קריעת שתי וערב (ט"ז סק"ה), ויש מי שאומר דבסעיף ג' מיירי כשרצונו לאכלה צלי, ובסעיף א' מיירי כשבא לבשלה אחרי הצלייה (עי' פרי חדש סקי"א), והנה לפ"ז לדינא לדידן כשרוצין לבשל כבד אחר הצלייה, צריך חתיכה, ולא נהגו כן. והנה בכבד בהמה אין חשש, שאין מבשלין אותו כשהוא בשלימות מפני גודלו, אבל בכבד של עוף יש חשש, ובאמת יש מי שחשש בכבד של אווז שנחלק לשני חלקים לנוקבו בשני החלקים, וכמדומני שלא נהגו כן, ואנחנו סומכים על הסוברים דלמלי א"צ כלום אפילו כשמבשלים אח"כ, (והרמב"ם לא הזכיר קריעת שתי וערב רק חתיכה, ע"ש בפ"ו ממאכלות אסורות, ועי' ב"י):

סימן עג סעיף יח[עריכה]

נהגו למלוח הכבד אחרי ההדחה ותיכף ומיד לצלותו על האש, ולא מפני חשש איסור אין משהין אותו במלחו, אלא מפני שדרכו להתרקב כשמשהין אותו במלח (ב"י וב"ח בשם אגור). ואם רצונו לבשלה אחר הצלייה, ידיחנה אחרי הצלייה קודם הבישול, מפני המלח הנדבק בו שמלא דם ויפליט בבישול, מיהו אם לא הדיחה ובשלה כך, מותר, אבל לאכילת צלי א"צ הדחה גם לכתחלה, ומ"מ המנהג להדיח:

סימן עג סעיף יט[עריכה]

אופן צלייתו הוא על גחלים כשבוערים כמו אש, ויניח הכבד על הגחלים שיהא מקום להדם לזוב תחתיו, ואסור להניחו בתנור גרוף חמה, שהגם שהתנור מחוממת הרבה מפני שהאש בוער מרחוק, או הרבה גחלים לוהטים מרחוק, מ"מ כיון שמונח על התנור, והדם זב תחתיו, יש לחוש שבעצמו יבלע הדם הנפלט, ומ"מ בדיעבד יש להתיר, לפי שהאש שואב הדם ואינו מניחו להבליעו ומכלה אותו ומיבשו, ויש מפקפקין בזה גם בדיעבד (עי' פתחי תשובה סק"א), והדבר פשוט שאין לאסור בדיעבד, אבל אם כרכוהו בנייר וצלוהו, אסור גם בדיעבד, דלא כמי שרוצה להתיר בזה, וכבר בארנו זה בסימן ס"ה. ולתלות הכבד באויר תנור חם שיצלה, ודאי שפיר דמי:

סימן עג סעיף כ[עריכה]

אם צלאו את הכבד עם בשר בתנורים שבימי חכמי הגמרא שפיהם למעלה, יהיה הכבד למטה והבשר למעלה, דאם הכבד יהיה למעלה, הרי יבלע הבשר ממנו מריבוי דם שבו, ולא דמי לבשר ובשר, אך בדיעבד מותר גם כשהכבד למעלה, דדם מישרק שריק ואינו נבלע בבשר, וגם מטעם כבולעו כך פולטו יש להתיר, אלא דבכאן לא שייך להזכיר בליעה, שהרי נופל מבחוץ, ומישרק שריק, ואינו נבלע כלל (פרי חדש סקי"ב), ועוד דאפשר דכבד שיש בו שפע דם, כשנבלע בבשר אולי לא אמרינן ביה כבולעו כך פולטו, ולא דמי ללב שבסימן ע"ב שיש בו ג"כ בחללו הרבה דם, ועם כל זה אמרינן ביה כבולעו כך פולטו כמ"ש שם, משום דהדם מתייבש בחללו, משא"כ בכבד (ש"ך סקי"ב):

סימן עג סעיף כא[עריכה]

ולכן בתנורים שלנו שפיהן מן הצד, וכשתוחבים הבשר לצלות מהפכים השפוד לכאן ולכאן, למעלה ולמטה, אסור לצלות לכתחלה כבד עם בשר, מפני שהכבד יהיה למעלה מהבשר, ובדיעבד מותר מטעם שנתבאר. מיהו אם נמלח הכבד, דנתמעט דמו כששהה במלחו שיעור מליחה, מותר לכתחלה לצלותה עם בשר ביחד, ורק בזה י"א דאדרבא דהכבד צריך להיות דווקא למעלה ולא למטה, שהרי לדעת ר"ת כבר פסק דמו, ודינו כבשר שנמלח שאסור להיות תחת בשר שלא נמלח כדי שלא יבלע ממנו כמ"ש בסימן ע' (ט"ז סק"ו), וי"א דאין קפידא בזה, שהרי דין זה ג"כ אינו מוסכם כמ"ש בסימן ע"ב, וכיון דלרוב פוסקים לא מהני מליחה בכבד, לא חיישינן לזה, ומותר לצלותו תחת הבשר אפילו כשנמלח הכבד (ש"ך סקי"ד, ופרי חדש), ובמקומותינו אין דרך כלל לצלות בשר על האש, ואין להאריך בזה:

סימן עג סעיף כב[עריכה]

וכן אם רוצה למלוח בשר עם כבד, ג"כ לא ימלחנו לכתחלה על הבשר אלא תחתיו, ואם הבשר כבר נמלח והודח והניחו אצל כבד שנמלח, פשיטא שהבשר נאסר, שהרי גם בבשר הדין כן כמ"ש בסימן ע', וכל שכן בכבד (ש"ך סקט"ו). אמנם מנהגנו שלא למלוח הכבד כלל משלשה טעמים, האחד, כדי שלא להשוותו לבשר, ובואו לטעות שמותר לבשלו ע"י מליחה, והשנית, דהאור חוזר ומבליע הדם שפלט ע"י המליחה כשלא הדיחו אחר המליחה, והשלישית לא מפני האיסור אלא מפני הרקבון וכמ"ש בסעיף י' בסופו, ע"ש, ואין לשנות המנהג, רק יש למלחה קצת כשהיא תחובה בשפוד או מונחת על האש לצלותה, ומיהו בדיעבד כשמלח הכבד, בין שמלחה לבדה, או עם בשר, אפילו על גבי בשר, הכל מותר, וי"א שיש לקלוף מעט סביב הכבד כשהיא דבוקה בהעוף, ואינו אלא חומרא בעלמא, ובבהמה לא שייך דבוקה לבהמה כמובן, ולכן אף כשמונח הכבד בתוך הבשר, כיון שאינה דבוקה א"צ קליפה אף לחומרא בעלמא (עי' ש"ך סקי"ז):

סימן עג סעיף כג[עריכה]

כתב רבינו הרמ"א נהגו להדיח כל כבד אחר צלייתה משום דם הדבוק בה, מיהו אם לא הדיחה, מותרת. עכ"ל. כלומר אפילו רוצה לאכלה צלוייה, דמן הדין א"צ הדחה כמ"ש בסעיף י"ח, מ"מ המנהג להדיח כמ"ש שם, וזה שכתב דאם לא הדיחה מותרת, אין הכוונה לאחר הצלייה, דא"כ גם כשבישלה אחר הצלייה ולא הדיחה מותרת כמו שכתב בעצמו בסעיף א', וכמו שבארנו בסעיף י"ח, אלא כוונתו דאם אפילו לא הדיחה קודם הצלייה, מותרת (שם סקי"ט), ואפילו מלחו בלא הדחה מקודם, וצלהו כך, מותר, אם לא שהה במלחו, כמו שיתבאר בכל צלי בסימן ע"ו:

סימן עג סעיף כד[עריכה]

אם נמצא כבד בעוף צלי, מותר, ואף שבלעה מדם הכבד, כבולעו כך פולטו, ויש מחמירין לקלוף מעט סביב הכבד, ואינה אלא חומרא בעלמא, שהרי בכבדא עילוי בשרא לא בעי קליפה כמ"ש, ולכן אם לא קלפוה ונתבשל כך, אין לחוש כלל, וא"צ קליפה אחר הבישול (ש"ך סקכ"א), ואע"ג דגבי לב החמירו להצריך גם קליפה אחר הבישול, בדם בעין החמירו, אבל כבד לא הוה דם בעין:

סימן עג סעיף כה[עריכה]

ואם נמצא כבד בעוף מבושל, צריך ששים נגד הכבד, ואין לך עוף שיש בה ששים נגד הכבד כשהיא שלימה, ולכן אם הכבד שלימה ודבוקה בעוף, נעשה העוף חתיכת נבילה, ובעינן ששים משאר דברים שבקדירה נגד כל העוף, והוא הדין אם דבוק חתיכת כבד בחתיכת עוף ואין ששים כנגדו, דהא קיי"ל בכל האיסורין חתיכה נעשית נבילה כמו שיתבאר בסימן צ"ב, ואם הכבד בפני עצמה ואינה דבוקה לעוף, מצטרף כל מה שבקדירה לבטל הכבד, ואם יש ששים, הכל מותר, מיהו הכבד עצמה אסורה כמו בלב בסימן ע"ב. וי"א דגם הכבד מותר, דהא בכאן נמלחה, כיון שהיא דבוקה, ולשיטת ר"ת אין כאן איסור כלל, וזה שאנו אוסרים בלב ג"כ הוה חומרא, לכן אין להחמיר בזה, ואפילו לא נמלחה מקודם, כיון דלהרבה פוסקים אין הכבד נאסר כלל, אין להחמיר בחומרא שהחמרנו בסימן ס"ט בבשר שנתבשל בלא מליחה לאסור אותה חתיכה אף כשיש ששים (ש"ך סקכ"ג, ופרי חדש סקכ"א), ולעת הצורך יש להקל (כרתי ופלתי), ועי' מ"ש בסעיף י"ב, (ודברי הט"ז סק"ח אין להם הבנה כמו שכתב הפמ"ג, ע"ש):

סימן עג סעיף כו[עריכה]

כתב רבינו הרמ"א ס"ס זה עוף שמלאוהו בביצים, ונמצא בו לב או כבד, דינו כמבושל, ובעינן ששים מן העוף בלא המילוי, ואם לאו הכל אסור, ואם מלאוהו בבשר ואין שם ביצים הנקרשים ומעכבים הדם, דינו כצלי. עכ"ל. וזה שכתב דבעינן ששים מן העוף בלב, מיירי כשאין העוף שלימה, דאל"כ אין לך עוף שלא יהא בו ששים נגד לבו כמ"ש בסימן ע"ב, ובכבד מיירי כשאין הכבד שלימה, דאל"כ אין לך עוף שיהא בו ששים נגד הכבד כמ"ש:

סימן עג סעיף כז[עריכה]

וביאור דבריו כן הוא, דביצים הנקרשים מעכבים את הדם מלפלוט, ונשאר הדם בתוכם אפילו בצלי, ולכן אין המילוי מצטרף לששים, דמפני קרישותו הוא כעומד בפני עצמו, ולכן צריך ששים בעוף בלא המלוי, ואף כשיש ששים, המילוי אסור, מפני שהדם נקרש בתוכו, אבל במילוי בשר שאין הבשר נקרש, מצטרף גם הבשר לששים, וכשיש ששים גם המילוי מותר, ולפ"ז מיירי רבינו הרמ"א כשאין הלב או הכבד דבוק לעוף (כ"מ בלבוש), ולפ"ז י"ל דכשדבוקים להעוף בכל אופן צריך ששים מן העוף בעצמו, כדין איסור דבוק:

סימן עג סעיף כח[עריכה]

אבל י"א דכוונתו הוא דווקא כשדבוקים להעוף, דבאינם דבוקים, גם הביצים מצטרפים לששים, דכיון שכתב דדינו כמבושל, ממילא דכשם שבבישול מצרפים כל הקדירה לששים, כמו כן בכאן, אבל כשדבוקים להעוף, כיון שהביצים נקרשים והם כמבושל, ממילא דדנים בזה איסור דבוק, וצריך ששים מן העוף לבדו, מפני שהוא ממהר לבלוע, והביצים נאסרים בכל ענין, אבל במילוי בשר בלבד בלא ביצים, אף כשהלב והכבד דבוקים, מ"מ מצרפים המילוי, מפני שאין העוף ממהר לבלוע (כ"מ מש"ך סקכ"ד). ובסימן ע"ב סעיף י"ז כתבנו שיש מי שמחלק בהמילוי כשהיה בין עור לבשר, דאז אין שום מילוי מצטרף לששים, לכשהיה המילוי בתוך התרנגולת, דאז מצטרף, ושיש מתירים המילוי כשיש בעוף עצמו ששים אף כשאין המילוי מצטרף, ושיש חולקים בזה, ע"ש, ועוד יתבאר בזה בס"ד בסימן ע"ז, ואם מותר לחתוך בסכין את הכבד בשעה שנצלה על האש ועדיין לא פלט כל דמו, יתבאר בס"ד בסימן ע"ו: