ערוך השולחן יורה דעה סז

קיצור דרך: AHS:YD067

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · יורה דעה · סימן סז | >>

סימן זה בטור יורה דעה · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

הפרש שבין הדם הנפש לדם האברים
ובו כ"א סעיפים:

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא

סימן סז סעיף א

חיוב כרת בדם אינו אלא על דם הנפש, דכתיב באחרי מות בדם(ויקרא יז , י-יא): " וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא" וגו'. תלה הכתוב איסור כרת בדם הנפש, אבל שלא על דם הנפש כמו דם האברים ודם התמצית שלאחר שחיטה שמתמצה ונסחט ושותת כשיוצא, הרי זה בלאו ולא בכרת. וכך אמרו חז"ל (כריתות ד:) שלש כריתות האמורות בדם שתים באחרי מות ואחת בפרשה צו, אחת לדם חולין ואחת לדם קדשים ואחת לדם כיסוי, כלומר שלא תאמר בחיה ועוף כיון שכיסה הדם נתבטל להעפר ואם גילהו ואכלו אינו חייב כרת, קמ"ל דחייב כרת. וחמשה לאוין אמורות בדם, חד בויקרא (ויקרא ג , יז): "כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ", וחד בצו (ויקרא ז , כו): "וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם", וחד באחרי מות (ויקרא יז , יד): "דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ", ותרי בראה (דברים יב , טז): "רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ", (דברים יב , כד): "לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם". וחמשה לאוין אלו אחת לדם חולין ואחת לדם קדשים ואחת לדם כיסוי, דאף שיש בהם כרת מ"מ לכל עונש צריך אזהרה, ואחת לדם אברים ואחת לדם תמצית, הרי דבשנים אלו ליכא כרת אלא לאו, וזה שיתבאר דבדם הלב יש כרת מפני שעיקר דם הנפש הוא בהלב, ודמים שבחוטין שנתבארו בסי' ס"ה נכללין בדם האברים:

סימן סז סעיף ב

וזה לשון הרמב"ם בפ"ו ממאכלות אסורות דין ג': אין חייבין כרת אלא על דם היוצא בשעת שחיטה ונחירה או התזת הראש כל זמן שיש בו אדמומית, ועל הדם הכנוס בתוך הלב ועל דם הקזה לבהמה כל זמן שהוא מקלח ויצא, אבל הדם השותת בתחלת הקזה קודם שיתחיל לקלח ודם השותת בסוף הקזה כשיתחיל הדם לפסוק אין חייבין עליו והרי הוא כדם האברים, שדם הקילוח הוא דם שהנפש יוצאה בו, דם התמצית ודם האברים כגון דם הטחול ודם הכליות ודם ביצים (ביצי זכר) ודם המתכנס ללב בשעת שחיטה ודם הנמצא בכבד אין חייבין עליו כרת, אבל האוכל ממנו כזית לוקה וכו'. עכ"ל:

סימן סז סעיף ג

ומדכתב בדם הקזה כל זמן שהוא מקלח ובשחיטה לא כתב כן, ש"מ דס"ל דעל דם שחיטה ונחירה חייב כרת גם על דם השותת כמו שכתב בעצמו כל זמן שיש בו אדמומית. ואי קשיא הא גם התמצית יש בו אדמומית. דאין החיוב כרת אלא על מה ששותת מעצמו ולא על מה שממצין וסוחטין. וטעם ההפרש בין דם שחיטה לדם הקזה הוא, דכיון שזהו מן המקום שהנשמה יוצאת כל דם שיוצא מעצמו הוה דם הנפש משא"כ בדם הקזה. אבל רבותינו בעלי התוספות לא כתבו כן, שפירשו אהא דתנן בפ"ה דכריתות דם נחירה דם עיקור דם הקזה שהנשמה יוצאה בו, דגם בשחיטה ונחירה בעינן שהנשמה יוצאה בו והיינו דם הקילוח ע"ש, וצ"ל לדבריהם דדם השותת נכלל בדם התמצית, דאל"כ למה ליה להתנא לומר דדם התמצית אין חייבין עליו כרת הא אפילו דם שתיתא אין בו כרת, אלא ודאי דזה נכלל בדם התמצית:

סימן סז סעיף ד

וזה שכתב על חיוב כרת בדם הלב שזהו הדם הכנוס בלב אבל הדם המתכנס ללב בשעת שחיטה אין בו כרת אלא הוא כדם האיברין, יש שלא כתבו כן, אלא כתבו דדם הנמצא בחלל הלב מבית השחיטה הוא בא שהבהמה שואפת בעת שחיטה ומכנסת דם מבית שחיטה בחלל הלב וחייבים עליו כרת (רע"ב בריש פ"ה דכריתות), ודברי הרמב"ם תמוהים מאד, דבגמרא (שם כב. מפורש דלא כדבריו, דרב אמר שם דעל דם הלב חייבין כרת, ופריך ליה מברייתא ששנינו דדם הלב הוא רק בלאו, ומתרץ דהברייתא מיירי בדם דיליה ורב מיירי בדם דאתי ליה מעלמא, ושואל מאין בא לו מעלמא, ומשיב דבשעה שהנשמה יוצאה מישרף שריף כלומר מושך הלב הדם מבית השחיטה ע"ש. ועוד קשה לי דלדבריו יש שני מיני דמים מכונסים בתוך הלב אחד של עצמו ואחד של שחיטה ועל של עצמו חייב כרת ועל של שחיטה בלאו, א"כ מי זה יוכל להבחין איזה דם הוא שלו ואיזה של שחיטה הרי מעורבין הן בתוך חלל הלב, אמנם גירסת הרמב"ם בגמרא היה להיפך דרב ממירי בדם דיליה והברייתא בדם דאתי מעלמא, וזהו גם גריסת הרי"ף בפרק כל הבשר ע"ש. (ועל קושיא שניה י"ל דבאמת א"א לנו לידע אך קמי שמיא גליא, דלענין התראה אין נפק"מ, דחייבי כריתות א"צ התראה):

סימן סז סעיף ה

ודם שבישלו או מלחו דעת רוב רבותינו ראשונים ואחרונים דאין בזה רק איסור דרבנן, וזהו גמרא ערוכה במנחות (כא.) דדם אינו קרוי רק הראוי לזריקת קרבנות כדכתיב (ויקרא יז , יא): "וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר וגו'", וכשבישלו יצא מתורת דם ומליח הרי הוא כרותח, דכן משמע קראי דזריקה דקרבנות שיזרוק הדם כפי שיצא מהבהמה כדכתיב (ויקרא א , יא): "וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ וגו' וְזָרְקוּ וגו'". ועוד דכל דבר שעולה למזבח צריך להיות בלי השתנות, דגם יין מבושל פסול לנסכים, דכן אמרו חז"ל לענין אחר דבעינן זבח ונסכים בלי השתנות (בכורות יז., וכשנתבשל ודאי דנשתנה טעמו וריחו. ועוד דנשתנה חלק מהדם למים, דכן טבע הדם גם כשנקרש (חולין פז: שתהא סביבותיו צלול כמים. (עי' רש"י מנחות שם שכתב דם שבישלו וכו' דהא לא חייבה תורה אלא וכו' הראוי לכפרה, ודם קשים משבשלו וכו' ונפק מתורת דם ומליח הרי וכו'. עכ"ל. וזה הכריחני להאריך בטעם זה ע"ש, ודו"ק):

סימן סז סעיף ו

והנה ברמב"ם לא נמצא דין זה כלל, וגם בקרבנות לא כתב דין זה דבשלו או מלחו אינו ראוי לזריקה, ולא עוד אלא שמשמע קצת מדבריו בפ"ט ממאכלות אסורות שכתב דבישל דם בחלב אינו לוקה לא על בישולו ולא על אכילתו משום בשר בחלב ע"ש, ומשמע קצת דמשום דם לוקה (וכן כתב הפר"ח ר"ס ס"ט), וברש"י ג"כ מבואר בשני מקומות דחייב על דם שבישלו (חולין קט. ד"ה הלב, וקכ. ד"ה הקפה וכו' ע"ג האור, ועי' תוס' שם). וצ"ל דס"ל דלא קיימא הך מימרא דמנחות לפי המסקנא שם שמחלק בין חטאות החצונות דבהם כשר דם שבישלו לזריקה ובין חטאות הפנימיות, ורבא ס"ל שם דגם בפנימיות כשר ע"ש, וא"כ כ"ש דבחולין חייב כרת על דם מבושל, ואמת שרבותינו בעלי התוספות פירשו שם דקאי על בישלו בחמה ולא באור ע"ש, אבל רש"י מפרש דקאי על בישול באור, וצ"ל דזהו גם דעת הרמב"ם (כרתי ופלתי ריש סי' ס"ט), אמנם דעת רוב הפוסקים כהתוספות. (וברמב"ם פ"ו דין ו' בלב מפורש כרש"י, שכתב קורעו אחר שבשלו וכו', אבל בלב בהמה חייב כרת ע"ש, הרי שמחייב כרת בדם שבשלו):

סימן סז סעיף ז

דם האיברים שלא פירש מותר, דכן מבואר בש"ס בכמה מקומות שמותר לאכול בשר חי בלא מליחה להדיחה סביב סביב מהם בעין שעליה ולאוכלה כך, ונקרא בלשון הש"ס אומצא, והטעם כיון שהדם הזה עדיין מובלע בהבשר הוה כבשר, ולכן זהו דווקא כשלא נתעורר כלל לצאת מן הבשר, אבל כשנתעורר לצאת מן הבשר אע"פ שעדיין לא יצא כגון שהיה מכה בהבשר ונתאסף שם דם הרבה וזהו מפני שממקומות אחרים בא הדם למקום המכה, או שפירש הדם ממקומו ונתעורר לצאת ונבלע במקום אחר אסור, דכיון שהיה לו העתקה מן הבשר שם דם עליו, וכ"ש כשפירש לגמרי מן הבשר דזהו דם האיברים שלוקין עליו. ומהטור משמע דעל אלו שנתעוררו לצאת ועדיין לא יצאו ג"כ לוקין עליהם ע"ש וצ"ע, מיהו גם דעת הרשב"א בתורת הבית דלוקין על דם שפירש ממקום למקום ע"ש. ודע דזה שמותר לאכול בלי מליחה כשלא פירש הדם כלל זהו כשנוטלין גידי הדם מהבהמה, דהדם שבתוכן הוה כדם בעין:

סימן סז סעיף ח

והנה דברי הרמב"ם בענין זה ג"כ תמוהין, שכתב בפ"ו דין י"ב הרוצה לאכול בשר חי מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה ואח"כ יאכל. ועכ"ל. וזהו נגד הש"ס וכל הפוסקים דבאומצא שרי בלא מליחה וכבר השיגו הראב"ד, ועוד דהוא בעצמו כתב אח"כ ואם חלטו בחומץ מותר לאכלו כשהוא חי. עכ"ל. והרי גם זה הוא דם האיברים שלא פירש מפני שהחומץ מצמית את הדם שלא יצא, וא"כ למה הצריך מליחה מקודם:

סימן סז סעיף ט

אמנם דעתו נראה להדיא דס"ל שזה שהתירו באומצא היינו כשמניחין את הבשר בחומץ ומצמיתין אותו אבל בלא זה אסור, וטעמא רבה איכא במילתא, דבשלמא כשצומתין אותו בחומץ שוב לא יפרוש כלל אבל בלא זה הא כשיתחיל ללועסו בין השיניים יוצא דם והוה דם שפירש, ולכן מפרש דזה שהתירה הש"ס אומצא זהו כשמניחה בחומץ דוקא. (עי' כסף משנה שם, ולפמ"ש אתי שפיר, ודוק):

סימן סז סעיף י

ודע דבשבת (קכח.) מבואר דרק בשר עוף כבר אווזא וכיוצא בזה חזי לאומצא ולא בשר בהמה ע"ש, דמשמע דבשר בהמה א"א לו לאדם לאוכלה כשהיא חיה, ושום אחד מהפוסקים לא הזכיר זה. ואולי מדסתמא אמרו חז"ל בחולין (טו: השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא ולא אמרו השוחט עוף, ש"מ דגם בבהמה הדין כן, אמנם אין זה ראיה גמורה לדחות דבר המפורש בש"ס ואדרבא סתמא דמילתא לחולה מאכילין בשר עוף ולא הוצרך הש"ס לפרש, ואולי דמטעם זה לא התיר הרמב"ם בלא חומץ כמ"ש, וסברא גדולה יש לחלק בין עוף לבהמה, דעוף בשרו לבן מפני מיעוט הדמים שבו ואין חשש שיוצא הדם כשילעוס אבל בהמה בשרה אדום מפני ריבוי הדמים, וזה שלא כתב דבעוף מותר גם בלא מליחה משום דאין זה מפורש בש"ס להדיא, ואולי דגם בעוף צריך חומץ ואין דרכו להביא דין שאינו מפורש בש"ס להדיא, וצ"ע לדינא, אך לדידן אין נפק"מ בזה כמו שנתבאר:

סימן סז סעיף יא

איתא בגמרא (לג.) הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה, חותך כזית בשר מבית שחיטתה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין לה עד שתצא נפשה ע"ש, ואם ההמתנה פירשנו בסימן כ"ז ע"ש. ודקדקו הראשונים למאי קמיירי, אי לבישול למה הוצרך לומר וממתין עד שתצא נפשה, ואי לאומצא למאי בעי מליחה. ותרצו דגם לאומצא צריך מליחה מפני שחותך מבית השחיטה קודם שתצא נפשה מתעורר הדם לצאת והוה כפירש (ר"ן), ולדברי הרמב"ם אתי שפיר בפשיטות, ואולי דמזה פסק דצריך מליחה:

סימן סז סעיף יב

עוד איתא בגמרא (קיג. השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באיברים, לפי שבשעת שחיטתה היא טרודה להוציא דם, וככשובר מפרקתה מתוך צרתה אין בה כח להתאנח ולהוציא דם והיא נחה ושוקטת והדם נבלע באיבריה ומכביד הבשר, ונמצא גוזל את הבריות שמכביד משקלה ומבליע דם באיברים ושוב אינו יוצא ואוכל דם (רש"י). ומשמע מלשון זה דאפילו במליחה אסור שאין המלח מפליטו ונשאר בו דם הנפש, וכן כתב הטור בשם בעל העיטור ע"ש, וכשיבשל יוצא הדם בקדירה. וי"א דלדיעה זו גם לצלי אסור (ב"י וב"ח). וצ"ל הטעם דאף אם לא תצא מהחתיכה אסור, דהוה כפירש לחוץ כיון שנתעורר לצאת. או אפשר דבדם הנפש החמירו טפי, דזה שהתירו כשלא פירש היינו בדם האיברים ולא בדם הנפש. (ואולי שלזה דקדק הטור לומר ונשאר בו מדם הנפש):

סימן סז סעיף יג

אבל הרמב"ם ז"ל כתב שם השובר מפרקת בהמה קודם שתצא נפשה הרי הדם נבלע באיברים ואסור לאכול ממנה בשר חי ואפילו חלטו, אלא כיצד יעשה יחתוך החתיכה וימלח יפה יפה ואח"כ יבשל או יצלה. עכ"ל. וזהו דעת כל הראשונים וכן פסקו הטור והשו"ע סעיף ג'. ורבינו הב"י כתב דלצלי מותר אף בלא מליחה, אבל מלשון הרמב"ם מבואר דגם לצלי צריך מליחה. ויראה לי דמטעם זה כתב רבינו הרמ"א ונהגו להחמיר ולחותכו ולמולחו אף לצלי. עכ"ל. וטעמו מפני שברמב"ם מפורש כן. (והש"ך סק"ו כתב שחשש לשיטת רש"י והעיטור, ודבריו תמוהים, דא"כ לבשל בכל ענין אסור, והוא ז"ל הרכיב דברי רש"י בהרמב"ם וצע"ג, ודו"ק):

סימן סז סעיף יד

עוד כתב והוא הדין אם חותך בשר מבית השחיטה קודם שתצא נפשה. עכ"ל. כלומר כמו שפסק בשובר מפרקתה דצריך חתיכה ומליחה אף לצלי, כמו כן בחותך מבית השחיטה קודם שתצא נפשה, משום דע"י שחיטה מתעורר הדם לפרוש כבשבירת מפרקת (ש"ך סק"ז. ועט"ז סק"ב שכתב דהגה"ה זו שייך לסעיף ד' ע"ש, ואינו מוכרח והעיקר כהש"ך, ודוק):

סימן סז סעיף טו

עוד כתב י"א שיש ליזהר לכתחלה לשבור מפרקת הבהמה או לתחוב סכין בלבה כדי לקרב מיתתה משום שמבליע דם באברים. עכ"ל. ואינו מובן מה רצונו בזה, הא כבר ביאר דצריך חתיכה ומליחה ואיזה חשש יש בזה, ויש מי שפירש דחיישינן שמא לא יצלה יפה ולא יצא כל הדם (לבוש). ודברים תמוהים הם לעשות גזירות כאלו, ועוד שהרי גם לצלי פסק דצריך חתיכה ומליחה. ויראה לי דכוונתו הוא לחוש לשיטת רש"י והעיטור דאסור לעולם, ואם הוא למכירה הוה גוזל את הרבים שמכביד את המשקל כמו שאמרו חז"ל, ובכ"ז אין הפרש בין בהמה לעוף:

סימן סז סעיף טז

ויש בזה שאלה והרי הוא בעצמו כתב בסימן כ"ג דאם לאחר השחיטה שוהה הבהמה או העוף למות יכנו על ראשו ע"ש. ויש מי שתירץ דאין הדם נגרר כל כך אחר הראש כמו אחר המפרקת והלב ואין כאן חשש הבלעת דם באברים (ש"ך סק"ט). ויש מי שאומר דשם מיירי ששהה זמן רב וכבר יצא הדם מה שיש לצאת (ט"ז סק"ב). ויש מי שתירץ דשם לא מיירי לענין איסור זה ובאמת לענין זה אסור (דרישה). אמנם האמת הוא דאין דמיון זה לזה, דרק בשבירת מפרקת צערה מרובה ואין בה כח להתאנח ולהוציא דם ומבליע דם באברים וכן בתחיבת סכין בלבה, אבל בהכאה על ראשה היא מתבלבלת ואין צערה מרובה ומוציאה דם מקדם (פר"ח סק"ט וכן כתב הט"ז בשם הגהות אשרי. ומה שהקשה מתחיבת סכין זהו פשוט דחתיכה הוה כשבירה, וכן כתב הפר"ח בשם ספר התרומה שכתב יכנה על ראשה ובלבד שלא ישבר מפרקתה ע"ש, ותחיבת סכין החוש מעיד שהוא גרע מחתיכה והכאה והוה כשבירה):

סימן סז סעיף יז

חתיכת בשר שהיא אדומה ביותר וניכר שנצרר בה הדם מחמת מכה, אותו הדם כבר נתעורר לצאת ע"י הכאה וחזר ונבלע בתוכו ונקרש ונתקשה, ואינו יוצא ממנו ע"י מליחה עד שיעשה לו פתח לצאת והוא שיחתכנו וימלחנו יפה יפה ואח"כ מותר לבשלו, וכל זה הוא לבישול אבל לצלי מותר בלא חתיכה בין לצלותו בשפוד ובין על גחלים משום דהאש ישאב הדם דכן איפסקא הלכה בגמרא (צג:. ובבישול י"א שיש להחמיר מטעם זה גם במקום בית השחיטה אף אם אינו חותך קודם שתצא נפשו אלא מפני שמקום זה הוא כנצרר מחמת מכה, ולכן יש לקלוף בית השחיטה או לחתוך באותו בשר קודם מליחה הואיל ונצרר הדם שם בשעת שחיטה. (עי' באר היטב סק"ו בשם בית הלל דאם בשלו בלא חתיכה ואחר הבישול נמצא שנצרר הדם צריך שישים נגד כל החתיכה דחתיכה נעשית נבילה, וצ"ע):

סימן סז סעיף יח

בזמן חכמי התלמוד היה דרך העולם לתת בשר חי בחומץ שמצמית הדם ואוכלין אותו, ולדעת הרמב"ם שנתבאר לא היה דרך אחר לאכול בשר חי בלא מליחה כמ"ש בסעיף ט', ואפילו לשארי הפוסקים י"ל שעשו זה מפני הטעם דבלא זה תקוץ הנפש בבשר חי. וי"א דכשצמתוהו בחומץ מותר גם לבשלו בלא מליחה לדעת הטור (ט"ז סק"ג), ותמיהני שהרי הטור כתב מפורש להיפך דלאכלו חי מותר ע"ש ומשמע להדיא דלבשל אסור, וכן מבואר להדיא מלשון הרמב"ם ע"ש. ולענ"ד גם מליחה לא יועיל לבישול, דאחרי שהחומץ צומת את הדם לא יהיה כח במליחה להפליטו ובבישול יפליט. ואין ראיה ממה שכתב הטור בנתאדם דאין היתר לקדרה אלא בחתיכה ומליחה ומבואר שבחתיכה ומליחה מיהא שרי, די"ל דנתאדם שאני שהרי אנו רואים שנתעורר הדם לצאת דמטעם זה אסור החומץ כמו שיתבאר וממילא דגם מליחה יפליט הדם, אבל בלא האדים מי יימר דהמליחה תפליט את הדם, אמנם זהו ודאי דבלא מליחה פשיטא דאסור לבשל. (ומכבד אין ראיה עי' סי' ע"ג ודוק):

סימן סז סעיף יט

לפיכך בשר חי שלא נמלח שנתנוהו בחומץ כדי להצמית דמו בתוכו, אם נתאדם הבשר זהו סימן שנעקר הדם ממקומו ונתערב בהחומץ וחזר ונבלע בבשר, הלכך החומץ אסור וגם הבשר אסור לאוכלו חי, אלא או שיאכלנו בצלי וא"צ חתיכה ומליחה או בבישול ע"י חתיכה ומליחה. ואם לא נתאדם הבשר אז ודאי נצמת דמו בתוכו ולא נעקר ממקומו והבשר מותר לאכלו חי וגם החומץ מותר לשתותו, ודבר פשוט הוא כשצומתים בחומץ דצריך להדיח הדם בעין שעל הבשר. ודע שרבותינו בעלי התוספות כתבו (פסחים עד:) דצמיתה בחומץ הוא דווקא כשתיכף כשמשימים הבשר בהחומץ נוטלים אותו ממנו דבזה לא יתעורר הדם לצאת, וכשמשהין בתוכו נתעורר הדם לצאת ע"ש, ותמיהני על הפוסקים שלא הביאו זה. ולדידן אין נפק"מ כי אין אנו בקיאין בזה ואין אנו נוהגין בהיתר זה כמו שיתבאר:

סימן סז סעיף כ

חומץ שנתנו בו פעם אחת להצמית בשר לא יצמית בו בשר פעם אחרת לאוכלו חי, שכבר תשש כחו ע"י פעם ראשון ואין בו עוד כח להצמית, וכיון שאין בו כח להצמית הדם שבתוך הבשר יוצא הדם מן הבשר בשריית החומץ וחוזר ונבלע בתוכו ונאסר החומץ וגם הבשר אע"פ שלא נתאדם הבשר (לבוש). אבל חומץ שלא חלטו בו כלל מותר לחלוט בו אע"פ שאינו חזק, דכיון שלא חלטו בו עדיין הוה קיוהא דפרי שבו חזק ומצמית את הדם אע"פ שאינו חזק בעצם. ויש להסתפק בחומץ שלנו דאולי החומץ שבזמן התלמוד שהיה חומץ יין יש בו כח להצמית אף שאינו חזק כל כך דיש בו קיוהא דפרי, משא"כ חומץ שלנו שנעשה מדברים מורכבים אולי אין בו כלל כח זה, אך לדידן אין נפק"מ כמ"ש וכמו שיתבאר:

סימן סז סעיף כא

וכתב רבינו הרמ"א סוף סימן זה דבזמן הזה אין בקיאין בחליטה ואסור לצמת בחומץ, וכן נוהגין במדינות אלו שאין מצמיתין בשר בחומץ קודם מליחה ואין לשנות, ומ"מ בדיעבד מותר. עכ"ל. ובחומץ שלנו אולי אף בדיעבד אסור ויש להתיישב בזה: