ביאור:ויקרא ז
בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י
ויקרא פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז (מהדורות נוספות של ויקרא ז, למהדורה המעומדת)
א
וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא.
ב
בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה - יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם, וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב לפי חז"ל מספיק בשתי פינות המזבח: מזרחית-צפונית ומערבית-דרומית.
ג
וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְרִיב מִמֶּנּוּ, אֵת הָאַלְיָה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב.
ד
וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן, אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים, וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה.
ה
וְהִקְטִיר אֹתָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה אִשֶּׁה לַיהוָה, אָשָׁם הוּא.
ו
כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכְלֶנּוּ, בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵאָכֵל, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא.
ז
כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם, תּוֹרָה אַחַת לָהֶם, הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ המשותף לחטאת ולאשם הוא שבשניהם הכהן המכפר על ידי הקורבן (הזורק את הדם) - לוֹ יִהְיֶה הוא המקבל את הבשר.
ח
וְהַכֹּהֵן, הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ, עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב - לַכֹּהֵן, לוֹ יִהְיֶה.
ט
וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר, וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל או על מַחֲבַת - לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה.
י
וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה או חרבה, יבשה (ללא שמן, שמובאת על חטא: "לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה כִּי חַטָּאת הִוא" - לעיל ה, יא), לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה, אִישׁ כְּאָחִיו חלקים שווים. {פ}
יא וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַיהוָה. יב אִם עַל תּוֹדָה שבח והודיה על הטוב שעשה ה' יַקְרִיבֶנּוּ - וְהִקְרִיב עַל עִם זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן, וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן, וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת מטוגנת, חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן. יג עַל עִם חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ, עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו על הקורבן הנשחט לשם תודת השלמים שלו, של מביא קורבן התודה. יד וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן יחידה אחת מכל אחת מארבעת מיני החלות שהוזכרו לעיל תְּרוּמָה לַיהוָה, לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים - לוֹ יִהְיֶה הכהן יקבל אחד מכל סוג, והיתר ניתן לבעל הקורבן. טו וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו - בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל, לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר.
טז וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ - בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל, וּמִמָּחֳרָת בניגוד לנאמר בפסוק הקודם לגבי שלמי תודה שנאכלים רק בו ביום, וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל כלומר, מה שנשאר למחרת יאכל. יז וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כלומר, מותר לאוכלו בו ביום, ובלילה, וביום למחרת. אך לאחר מכן ישרף בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף. יח וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי - לֹא יֵרָצֶה; הַמַּקְרִיב אֹתוֹ - לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ, פִּגּוּל מאוס יִהְיֶה, וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֺנָהּ את עונשה תִּשָּׂא.
יט
וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל, בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף. וְהַבָּשָׂר שלא נטמא - כָּל כל אדם טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר.
כ
וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיהוָה וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.
כא
וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא, בְּטֻמְאַת אָדָם באדם טמא אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה נבילה (לפי חז"ל גם בנבילה של בהמה טהורה) אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ נבילה של שרץ טָמֵא, וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיהוָה, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ. {פ}
כב וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כג דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז, לֹא תֹאכֵלוּ. כד וְחֵלֶב נְבֵלָה שמתה ללא שחיטה כהלכה וְחֵלֶב טְרֵפָה בהמה שנטרפה על ידי חיה אחרת, או שיש בה מום שאמור להמית אותה תוך שנה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה, וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ. כה כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַיהוָה, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ. כו וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה דם של עוף ושל בהמה, אבל דם דגים וחגבים מותר. כז כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.
כח וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כט דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הַמַּקְרִיב אֶת זֶבַח שְׁלָמָיו לַיהוָה, יָבִיא יביא בעצמו אֶת קָרְבָּנוֹ לַיהוָה מִזֶּבַח שְׁלָמָיו. ל יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֵת אִשֵּׁי יְהוָה, אֶת הַחֵלֶב עַל עִם הֶחָזֶה יְבִיאֶנּוּ, אֵת הֶחָזֶה את החזה יביא לא בשביל להקטיר (כמו את החלבים) אלא רק לְהָנִיף אֹתוֹ תְּנוּפָה תנועה מצד לצד (אך יש גם להניף למעלה ולמטה) לִפְנֵי יְהוָה. לא וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַחֵלֶב הַמִּזְבֵּחָה, וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו. לב וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין תִּתְּנוּ תְרוּמָה לַכֹּהֵן מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם. לג הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן - לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה. לד כִּי אֶת חֲזֵה הַתְּנוּפָה החזה שהונף (בפסוק ל) וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה לָקַחְתִּי מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם, וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו, לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
לה
זֹאת מִשְׁחַת זכות הכוהנים עקב משיחתם אַהֲרֹן וּמִשְׁחַת בָּנָיו מֵאִשֵּׁי יְהוָה, בְּיוֹם הִקְרִיב אֹתָם לְכַהֵן לַיהוָה.
לו
אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לָתֵת לָהֶם, בְּיוֹם מָשְׁחוֹ אֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם.
לז
זֹאת הַתּוֹרָה, לָעֹלָה, לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים.
לח
אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי, בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לַיהוָה, בְּמִדְבַּר סִינָי. {פ}
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
הערות
- "נֶדֶר אוֹ נְדָבָה" (פסוק טז) - לפי חז"ל נדר הוא כאשר האדם אומר: "הרי עלי קורבן שלמים" ונדבה היא כאשר האדם אומר: "הרי בהמה זו שלמים".
- קורבן תודה - אדם מביא לפי רצונו; אך יש שכתבו שקורבן זה בא על ידי מי שנעשה לו נס וניצול, וחז"ל מונים ארבעה סוגים שכאלה:
- יורדי הים - הנוסעים בספינה בים הגדול, שהם שרויים בסכנה
- הולכי מדבריות - שאף המדבר הוא מקום סכנה
- חולים שנתרפאו ממחלה מסוכנת
- ומי שהיה חבוש בבית האסורים והשתחרר
- "כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַה'... וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ" (כה-כו) - מכאן משמע שהסיבה לאיסור אכילת דם דומה לאיסור אכילת חֵלֶב - בגלל שהוא מובא למזבח. במקומות אחרים בתורה מובא טעם אחר: שהדם, שבו נמצאת הנפש של בעלי החיים, נועד לכפר על נפש האדם, ולא למאכלו. ר' סקירת דעות המפרשים בערך איסור אכילת דם.
