ערוך השולחן אורח חיים תקיב

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקיב | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

שלא לבשל לצורך אינו יהודי ביום טוב
ובו אחד עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא

סימן תקיב סעיף א

כתיב: "אך אשר יאכל לכל נפש – הוא לבדו יעשה לכם". והך "לכם" מיותר, ודרשינן: "לכם" – ולא לאינו יהודי, שלא הותרה מלאכת יום טוב בשביל האינו יהודי.

ולכן אסור לבשל או לאפות בשביל אינו יהודי. ומכל מקום אינו לוקה, משום דאמרינן: הואיל ואי מקלעי ליה אורחים – הוי חזי ליה, כמו שכתב הרמב"ם בפרק ראשון דין טו.

ולמה לא אמרינן מתוך שהותרה לצורך – הותרה נמי שלא לצורך? ולשיטת הרמב"ם אין זה שאלה כלל, דהא איהו סבירא ליה דלא אמרינן "מתוך" רק בהוצאה והבערה, כמו שכתבתי שם. וכן לשיטת התוספות דבעינן צורך קצת לישראל – גם כן לא קשה.

ואפילו לשיטת רש"י, דאמרינן "מתוך" אף שלא לצורך כלל, מכל מקום כשעשה מפורש בשביל אינו יהודי, שזה אסרה התורה מפורש – לא שייך לומר "מתוך". וכן הוא בעניין האופה מיום טוב לחול, כמו שכתבתי בסימן תצה סעיף יח, עיין שם.

סימן תקיב סעיף ב

ומטעם זה אמרו חז"ל (כא ב): מזמנין את האינו יהודי בשבת, ואין מזמנין אותו ביום טוב, גזירה שמא ירבה בשבילו. דבשבת מותר להזמינו על שולחנו, דלא שייך לומר שיעשה מלאכה בשבילו. אבל ביום טוב שהורגל לאפות ולבשל – יש לחוש שמא ירבה בשבילו איזה דבר מאכל.

ודקדק הרא"ש ז"ל מלשון "מזמנים", דזהו כיון שמזמן אותו – מסתמא הוא איש נכבד וחפץ ביקרו, ולכן חיישינן שמא ירבה בשבילו. אבל עבדו ושפחתו, וכן שליח הנשתלח לו, וכן כשהאינו יהודי בא מאליו – מותרים לאכול עמו. ולא חיישינן שמא ירבה בשבילו, כיון שלא הזמינם ואינו חפץ ביקרם, לא חיישינן לקלקול.

סימן תקיב סעיף ג

וזה לשון הרמב"ם בפרק ראשון דין יג:

אין מזמנים... אבל אם בא האינו יהודי מאליו – אוכל עמהם מה שהם אוכלים, שכבר הכינוהו.

עד כאן לשונו. והשיג עליו הטור דאינו נראה, דאפילו כבר הכינוהו – מכל מקום איכא למיחש שמא ירבה בשבילו, אם הוא חשוב וראוי לכך. אלא צריך שיאמר לו: אם יספיק לך במה שהכננו לעצמינו – בוא ואכול. עד כאן לשונו, ובאמת כן הוא בגמרא שם.

אך הרמב"ם סבירא ליה דאמירתו לא מעלה ולא מוריד, דמה מועיל שלא יוסיף בשבילו אם יאמר, ומה יגרע אם לא יאמר? ועיקר ההיתר הוא כיון דלא הזמינו – לא חיישינן שירבה בשבילו, כי האינו יהודי לא יתרעם במה שלא הרבה בשבילו, כיון שלא הזמינו ולא ידע שיבוא. ומה שמצינו בגמרא, שאמרו לו אם יספיק לך... – זהו מצד הפיוס ודרך ארץ, לומר לו ולבקש ממנו מחילה על שלא יכבדנו כראוי (וכן כתב הט"ז סעיף קטן ד).

סימן תקיב סעיף ד

ודווקא להזמינו לביתו אסור. אבל לשלוח לו להאינו יהודי לביתו – מותר, דבזה לא חיישינן שירבה בשבילו, כיון שאינו כאן ואינו מחוייב על פי הנימוס לכבדו.

והשילוח יהיה על ידי אינו יהודי אם הוא מקום שבשבת אסור לטלטל. ואף על גב דהותרה הוצאה ביום טוב לגמרי – זהו הכל לצורך ישראל (שם סעיף קטן ג). ואם הוא מקום שמותר בטלטול – מותר לשלוח גם על ידי ישראל, דאין בזה איסור הזמנה (שם). ואי משום טירחא – לא אסרה תורה טירחא זו ביום טוב, שהרי גם בשבת מותר ליתן מאכל לכל אדם, ולילך ולמסור לו המאכל. ואפילו במקום שאסור בטלטול, אם אינו רשות הרבים גמור – מותר לשלוח ביום טוב על ידי ישראל (מגן אברהם סעיף קטן ב). ועיין מה שכתבתי בסעיף יא.

סימן תקיב סעיף ה

יש מי שאומר דזה שאסור להזמינו ביום טוב, זהו קודם שתיקן כל צורכי סעודה. אבל אחר שתיקן, והוא סמוך לסעודה – מותר להזמינו (שם בשם תניא). אך דבר זה לא משכחת לה אלא כשלא היה בדעתו מקודם להזמינו, דאם היה בדעתו – פשיטא שאסור, שהרי יש חשש שירבה בשבילו.

ודבר זה לא שכיח, דממה נפשך: אם קודם הסעודה מזמינו – איך אפשר ששעה מקודם לא היה דעתו עליו? אלא דמיירי שבא האינו יהודי אליו סמוך לסעודה, דאז מבקשו ומזמינו, ומתחילה לא היה דעתו אליו כלל.

(ובזה מובנים דברי המגן אברהם שם, עיין שם. והמחצית השקל והפרי מגדים נתקשו בדבריו, ולפי מה שכתבתי אתי שפיר. ודייק ותמצא קל.)

סימן תקיב סעיף ו

ויש להבין בזה שהתרנו שעבדו ושפחתו מותרים לאכול עמו – איך התרנו? והרי בהכרח להרבות בשבילם. ואם נאמר דבאותה קדירה מותר להרבות, מפני שמתבשל יפה כשהקדירה מליאה, כמו שכתבתי בסימן תקג – אם כן נתיר גם כן להזמין לאינו יהודי, וירבה בשבילו באותה קדירה.

אך האמת הוא דבהזמנה חיישינן שמא ירבה בשבילו בקדירה אחרת, שמפני שרוצה לכבדו – יעשה לו מטעמים אחרים. אבל בעבדו ושפחתו – לא חיישינן לזה. וזהו כוונת רבינו הרמ"א, שכתב בסעיף א שמותר להרבות בשביל עבדו ושפחתו באותה קדירה שמבשל בה לעצמו. אבל לשאר אינם יהודים – בכל עניין אסור. עד כאן לשונו. וכוונתו כדברינו.

(והנה בבית יוסף ודרכי משה הקשו שיש שמתיר להרבות בשביל אינו יהודי באותה קדירה, ויש שאוסר. ועיין מגן אברהם סעיף קטן ג, וט"ז סעיף קטן ה. ולפי מה שכתבתי שניהם אמת, דוודאי מותר. ומכל מקום אסור שמא ירבה בקדירה אחרת. וזהו בהזמנה, אבל לא בעבדו ושפחתו. וגם כוונת המגן אברהם כן הוא. ומה שכתב כאן סברת אפשר לפייסינהו, עיין שם – לעניות דעתי לא שייך כאן. ועיין בט"ז סעיף קטן ד, שמכריע כשבא מאליו, ונותן לו לאכול – מותר, אבל מזמינו כשבא – אסור, עיין שם. וזהו כשבא הרבה זמן קודם תיקון הסעודה. אבל סמוך לסעודה – מותר, כמו שכתבתי בסעיף הקודם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תקיב סעיף ז

כתב הרמב"ם בפרק ראשון דין יד:

עיסה שחציה של ישראל וחציה של אינו יהודי – אסור לאפותה, מפני שיכול לחלק הבצק בני החיל, שנתנו קמח לישראל לעשות להם פת ביום טוב. אם כשנותנין ממנה פת לתינוק אין מקפידין – מותר לאפותו להם ביום טוב, שכל פת ופת ראוי לתינוק.

עד כאן לשונו, וכן הוא בגמרא (כא א). ורש"י פירש דשני דינים הללו סותרין זה את זה, דכיון דאפשר למיפלגינהו – אסור. והתוספות כתבו שאין סותרין, דבעיסה חציה של ישראל – שפיר יכול לחלקה קודם אפייה, אבל של בני החיל דהקמח שלהם – אי אפשר להישראל לחלוק קודם אפייה, דלא יתנו לו. ורק אחר האפייה כשנותן לתינוק לא קפדי.

ונמצא שמוכרח לאפות כל הפת, ומותר בשביל החלק שהישראל אוכל. וזהו גם כן דעת הרמב"ם, שכתבו לשני הדינים. וכסברא זו כתבו הר"ן והמגיד משנה, עיין שם.

סימן תקיב סעיף ח

אמנם בגמרא שם בסוף הסוגיא אומר:

ופליגא דרבי יהושע בן לוי, דאמר: אין מזמנין את האינו יהודי ביום טוב, שמא ירבה בשבילו.

ופירשו רש"י והרי"ף דפליג רבי יהושע בן לוי על הדין דבני החיל שנתבאר. ולכן הטור פסק באמת בבני החיל לאיסור, עיין שם. והרמב"ם פסק לשני הדינים, וגם הראב"ד הסכים עמו, דבאמת אין זה דמיון: דזימון אינו יהודי דומה לעיסה חציה של ישראל, שיכול לחלקה מקודם, וכן במזמנים הא יכול לבשל חלקו, מה שאין כן בבני החיל, וכמו שכתבתי.

וכתבו שהרמב"ם לא היה גורס בגמרא "ופליגא דרבי יהושע בן לוי", או שגורס ומפרש פירוש אחר, כמו שכתב המגיד משנה שם. ויש מרבותינו שכתב דגם הרי"ף מודה בזה, אלא שמפרש דבבני חילא היה יכול הישראל ליטול גם מקודם האפייה (ר"ן שם). ולפי זה לא פליגי לדינא. אבל הטור לא סבירא ליה כן, שכתב שיש בזה מחלוקת, עיין שם. ורבינו הבית יוסף בסעיף ב סתם כהרמב"ם, וכן הלכה.

סימן תקיב סעיף ט

יש מי שאומר דזה שהתרנו ליתן לעבדים ולשפחות כשממלא באותה קדירה – זהו בבישול. אבל בפת – אסור להרבות בשבילם פת בתנור, דכל אחת היא מלאכה בפני עצמה (מגן אברהם סעיף קטן ג בשם הים של שלמה).

ובוודאי כן הוא, דכן נתבאר בכהאי גוונא בסימן תקג דיש חילוק בין בישול לאפייה מטעם זה, עיין שם. ואין להאכילם אלא משיורא הפת שאפה לעצמו. אך כבר נתבאר שם דעל פי רוב גם אנחנו אופים מערב יום טוב.

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף א דישראל האופה בתנור של אינו יהודי, וצריך לתת לו בעד זה פת אחד – לא ייחד לו אחד קודם אפייה שזה הפת יתן לו, דאם כן אופה פת זה בשבילו. אלא יאפה סתם, ויתן לו אחר כך אחד מהם. עד כאן לשונו, ופשוט הוא.

סימן תקיב סעיף י

אסור לאפות ולבשל בשביל בהמה ביום טוב, דכתיב "לכם" – ולא לבהמה. כן פסקו הרי"ף, והרמב"ם, והרא"ש, והטור, והשולחן ערוך, ורוב הפוסקים. ולכן אף שיש שפסקו כמאן דמתיר בגמרא (המאור וראבי"ה, כמו שכתב הטור) – אין הלכה כן.

ולפיכך יש להזהיר להנשים שלא יחמו חמין ביום טוב בשביל הבהמה. ומאד נתפרץ איסור זה מפני העדר ידיעתן, כמו שראינו ושמענו. ולכן יש להזהירן. ויכולות לעשות בהיתר, והיינו שיחממו מים לצורך הדחת כלים, וממים אלו יתנו להבהמות. ומותר להרבות בשביל הבהמות בקדירה זו שבישל לעצמו, ואין חילוק בין שיש לו דבר ליתן לבהמתו או אין לו, דבכל גווני מותר להרבות באותה קדירה.

סימן תקיב סעיף יא

וכשם שאסור לבשל בשביל בהמה, כמו כן אסור לטלטל בשבילה דרך רשות הרבים. אבל דרך כרמלית מותר, דלא מחמרינן בהוצאה דרבנן כיון דביום טוב הותרה ההוצאה לגמרי, כמו שכתבתי כמה פעמים.

וכן אסור לגבל המורסן לעופות, כי אם על ידי שינוי. אבל מותר לטלטל מזונות וליתן לפניהן, שהרי גם בשבת מותר אותן שמזונותן עליך. ודוקא שהוא ראוי לאכילתן. אבל אם אינו ראוי – אסור, דהוה ליה מוקצה; אף שיכול לעשותן ראוי, מיהו לפי מה שהן – הם מוקצה. ויש מחמירים אפילו כשעל ידי הדחק יכולין לאכול (עיין מגן אברהם סעיף קטן ה). ולא דמי לכרמלית שהתרנו, דבהוצאה הקילו, כמו שכתבתי.

(וקושית הט"ז סעיף קטן ח – צריך עיון, ועיין אליה רבה.)