עץ חיים/שער מב (הכל)
מתוך: עץ חיים/שער מב/פרק א (עריכה)
פרק א[עריכה]
הנה יש מאציל ונאצל.
והנאצל יש בו ד' יסודות -- אש רוח מים עפר, והם ד' אותיות הוי"ה, והם חכמה ובינה תפארת ומלכות. והנה הם טנת"א [טעמים, נקודות, תגין, אותיות] והם הם אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשייה] שהם הם ד' בחינות שבאדם:
- א' - אדם הפנימי שהוא הרוחניות הנקרא נפש רוח נשמה[1]
- ב' - הוא הגוף.
- ג' - הוא המלבושים שע"ג הגוף.
- ד' - הוא הבית שיושב בתוכו האדם וגופו ומלבושו.
וכל בחינות אלו כלולות מד' בחינות ואלו הם:
- בחינה א' של הרוחניות הם נשמה-לנשמה, ונפש, רוח, נשמה.
- בחינה הב' שהוא הגוף הוא העצמות שבהם המוח מבפנים, והגידין, והבשר, ועור. וכמש"ה "עור ובשר תלבישני ועצמות וגידין תסוככני".[2]
- בחינה ג' שהם הלבושים הנה הם נודעים שהם לבושים המוכרחים אל כהן הדיוט -- כתונת, ומכנסים, מצנפת, ואבנט. כי אותן הד' דכהן גדול הם לבושים היותר עליונים מאלו כנזכר בזוהר, שאלו הם לבושים שם אדנ"י, ואלו הם לבושי שם הוי"ה, אבל עיקרם אינם אלא ד' בחינות.
- בחינה הד' והוא הבית יש: בית, וחצר, ושדה, ומדבר.
אמנם בכל אלו הד' בחינות הפרטיות יש בחינה אחת כוללת כולם והיא ממוצעת בין בחינה ובחינה, הכוללת שתיהן, דוגמא מה שאמרו חכמי הטבע
- כי בין הדומם והצומח הוא הקורא"לי הנקרא אלמוגים,
- ובין הצומח והחי הוא "אדני השדה" הנזכר במסכת כלאים (משנה, כלאים ח, ה)[3], שהוא כמין כלב גדל בקרקע וטבורו נשרש בקרקע ויונק משם, וכשחותכין הטבור שלו מת
- ובין החי והמדבר הוא הקוף.
וכן על דרך זה יש בכאן.
- כי בין הבורא יתברך ובין הנברא (שהיא הבחינה הכוללת הרוחניות) יש בחינה באמצע אשר עליה נאמר "בנים אתם לה' אלהיכם", "אני אמרתי אלקים אתם" ונאמר "ויעל אלקים מעל אברהם" ואמרו רז"ל "האבות הן הן המרכבה". והכוונה כי יש ניצוץ קטן מאד שהוא בחינת אלהות, נמשך ממדרגה האחרונה שבבורא, וזהו הניצוץ מתלבשת בכח ניצוץ א' נברא שהוא נשמה דקה במאד מאד, ובניצוץ זה הנקרא יחידה יש בה שרשי ד' בחינות הרוחניות - שהם נפש רוח נשמה חיה.
- וכן בין בחינת הרוחניות לבחינת הגוף יש בחינה אחת כוללת שתיהן והוא בחינת רביעית דם של הנפש, כי יש בה ניצוץ אחרון של הנפש שהוא הרביעית שבנפש, פי' בחינת "נפש שבנפש", ולכן נקרא רביעית. וזה הניצוץ מתלבש ברביעית דם הנזכר לעיל והכל א', וכמ"ש כי הדם הוא הנפש הנאמר על רביעית דם הזה. וזה הרביעית דם הוא היותר מובחר מכל ד' בחינות הגוף הנ"ל אשר כל חלק נחלק לד' כנ"ל, והוא רביעי הראשון והעליון מבחי' העצמות של המוחין שהוא החיות שבתוכו שהוא הדם המתפשט בהם להחיותם. ובזה הרביעית שבדם העליון כלול כל שרשי ד' בחינות הנ"ל. באופן כי הוא בחינה אמצעי בין הרוחינות אל הגוף והיא מורכבת משניהם.
- וכן בין בחינה הב' אל הג' יש בחינה ממוצעת והם שערות וצפרנים של האדם, כנודע כי זה היה לבוש של אדה"ר בתחלה. והנה הם דבוקים בעור האדם ודומין אל הגוף של האדם עצמו, אמנם בהסתלקותן משם נעשה מהם לבוש מאותן השערות ע"ד שעושין מצמר הרחלים ועזים וכיוצא. ולא עוד אלא שאף גם בהיותן דבוקים בגוף האדם הם דומים למלבוש, דמיון הבהמות וחיות ששערותיהן מלבושיהן. והמופת לזה הוא אדם הראשון בענין הצפורנים. ומצינו בנבוכדנצר שזה היה לבושו כמ"ש (דניאל ד, ל) "עד די שערוי כנשריה רבה וטופרוהי כצפרים כו'".
- וכן בין בחינת הלבושים לבחינת הבית הם אוהלים הנעשין מצמר ופשתים שהם בחינת לבושים, וגם הם משמשים לבחינת בתים. וזו הבחינה של אוהלים צריכה עדיין עיון אם הוא כך או אם יש בה דבר אחר.
ועתה נחזור לדבר בעולמות העליונים. אחר שבארנו המשל נבאר עתה הנמשל. ונאמר כי הנה הנמשל אינה רק מד' בחינות יסודות לבד שהם ד' אותיות הוי"ה (שהם חכמה ובינה תפארת ומלכות כנ"ל), וע"כ נמצא שחכמה נקרא ראשית. גם בזה תבין מ"ש כי לעולם הכתר הוא בחינה עליונה שאינה מכלל העולם ההוא, אלא דומה אל כתר המלך שהוא למעלה מראשו ואינו מכללות ראשו, ועל כן אינה מכלל הספירה. ובמקומו נמנה הדעת הנזכר בספר יצירה ועל כל זה לפעמים אנו מוני אותו בכלל הי' ספירות.
והענין יתבאר עם הנ"ל שיש בחינה אמצעית בין כל בחינה ובחינה, דומה למ"ש חכמי הטבע, והביאו הרמב"ן ז"ל בתחלה הפסוק (רמב"ן בראשית א א) "והארץ היתה תהו ובהו", וכתב ג"כ בשם ספר הבהיר כי קודם שברא הד' יסודות ברא חומר אחד הנקרא היול"י שהוא הדבר מוכן לקבל צורת הד' יסודות אח"כ אבל הוא אינו לובש שום צורה כלל ועיקר. ומה שהוא קודם התהו נקרא אפס, וכמו (ישעיהו מ, יז) "מאפס ותהו נחשבו לו".
והענין הוא כי האין סוף נקרא 'אפס', כי אין בו שום תפיסה, שאין שם חומר ולא צורה כלל. ואחריו יצא התהו, והוא הכתר. ואחריו יצא הבהו הכולל ד' יסודות -- חכמה ובינה תפארת ומלכות. וביאור הדבר, כי הנה בהכרח הוא שתהיה מדרגה אמצעי בין המאציל אל הנאצל, כי יש הרחק ביניהן כרחוק השמים מן הארץ. ואיך יאיר זה בזה, ואיך יברא זה את זה שהם ב' קצוות אם לא היה דבר ממוצע ביניהן ומחברם ויהיה בחינה קרובה אל המאציל וקרובה אל הנאצל? והנה בחינה זו הוא כתר הנקרא "תהו", כי אין בו שום יסוד, כי ע"כ אינו נרמז בשם הוי"ה כלל רק בקוצו של יו"ד. אמנם הוא בחינת אמצעי כנ"ל. והוא כי הנה כתר הוא דוגמת החומר הקודם הנקרא היול"י שיש בו שורש כל הד' יסודות בכח ולא בפועל. ולכן נקרא "תהו" כי הוא מתהא מחשבות בני אדם באמרם הנה אנחנו רואים שאין בו צורה כלל ועל כל זה אנחנו רואים שהוא נאצל ויש בו כח הד' צורות, נמצא כי אפשר לקוראו אין סוף ומאציל (כמו שהוא דעת קצת המקובלים שהאין סוף הוא הכתר) ואפשר לקוראו בשם נאצל, כי ודאי אין סוף גדול ממנו. וע"כ הזהירו בו חכמים "במופלא ממך אל תדרוש".
אמנם תכלית מה שאנו יכולים לדבר בו הוא כי הכתר הוא בחינה ממוצע ממאציל ונאצל. והטעם הוא כי הבחינה היותר האחרונה מכל האפשר באין סוף הוא אשר האציל בחינה אחת אשר בה שורש כל הי' ספירות בהעלם ודקות גדול שאי אפשר להיות לנאצל יותר דקות ממנו. כי הוא תהו אשר למעלה ממנו אין עוד זולת האפס המוחלט כנ"ל.
ונמצא כי יש בבחינה זו ב' מדרגות -- א' הוא הבחינה היותר תחתונה ושפלה מכל בחינת אין סוף, וכאילו נאמר דרך משל שהוא בחינת מלכות שבמלכות -- ואע"פ שאינו כך כי אין שם דמות וספירה ח"ו כלל רק לשכך האזן נדבר כך. והנה בזו המדרגה התחתונה שבאין סוף יש בה כללות כל שלמעלה הימנו ומקבלת מכולם כנודע, ומדרגה זו התחתונה היא האצילה את בחינה השנייה שהיא המדרגה העליונה מכל מה שבכל הנאצלים, ויש בה שרש כל הנאצלים, והיא משפעת לכולם. באופן שהיותר קטן מכל המאציל האציל היותר מובחר שבכל הנאצלים. ואין ביניהן מדרגה אחרת כלל. כי אחר המאציל הזה אין נאצל יותר קרוב אליו ודומה לו כזה. וכללות שתים אלה הבחינות היא בחינה אחת הנקרא כתר; שבערך בחינה הראשונה אשר בה קראוה קצת מקובלים "אין סוף" ובערך בחינה ב' שבה קראוה קצת המקובלים "כתר" שהוא במנין הי' ספירות.
אבל אנחנו סברתינו לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא היא בחינה אמצעית בין אין סוף לנאצלים ויש בה בחינות מאצילות ובחינת נאצלות, וב' בחינות אלו הם הנקרא "עתיק ואריך אנפין", ושניהן נקרא 'כתר' כנודע אצלינו. והבן זה מאד. וזהו שנאמר במקום אחר כי "המלכות שבמלכות" שבעולם האצילות המתלבשת בראש הבריאה -- שהוא הכתר הנקרא "אריך אנפין" -- הוא בחינת "עתיק" של עולם הבריאה. והבן זה מאד.
הכלל היוצא מזה כי האמת הוא שהנאצל אין בו רק ד' מדרגות שהם ד' אותיות הוי"ה והם אבי"ע והם חו"ב תו"מ -- כי לכן התורה התחילה מ"בראשית", ואין ראשית אלא חכמה כמארז"ל, ואמרו כן בלשון שלילה כדי לשלול את הכתר. אמנם יש בחינה אמצעית כולל ב' בחינות, מאציל ונאצל, והוא הנקרא 'כתר', וכתר זה יש בו כללות כל מה שלמעלה ממנו (ואף אם הוא קטן מכולם ויונק מכולם), ויש בו שורש כל הי' ספירות הנאצלים והוא משפיע בכולם. ובזה אל תתמה אם לפעמים אנו אומרים כי י' ספירות דאצילות נחלקים לד' אותיות הוי"ה ופעמים אנו אומרים שנחלקין לה' פרצופים. והוא, כשאנו אומרים שהוא ד' -- הוא מנין הנאצלים ממש בפועל, וכשאנו מונין ה' פרצופים -- הוא כשאנו מונין שורש המאציל עם הנאצלים עצמם.
ודע כי על דרך זה הוא בכל הי' ספירות שבכל עולם ועולם, וכן בפרטות בכל פרצוף ופרצוף -- כי לעולם כל בחינה ובחינה נקרא העליונה מאציל ותחתונה נאצל. ואין הנאצל פחות מד' אותיות הוי"ה אפילו בי' ספירות פרטיות ופרטי פרטיות. ויש בחינה אמצעי ביניהן הנקרא 'כתר'. והבן זה מאד, כי בו יובנו כל הדרושים שנבאר.
וזהו (ישעיהו מד, ו) "אני ראשון ואני אחרון", כי הכתר הוא ראשון והוא אחרון, והוא אי"ן והוא אנ"י, כי בבחינת מלכות של מאציל אשר בו הוא אחרון נקרא "אני" - שהוא המלכות, ובבחינת שורש הנאצלים אשר בו שהוא בחינת כתר הוא הראשון ונקרא "אין", שהוא אותיות אני.
מתוך: עץ חיים/שער מב/פרק ב (עריכה)
פרק ב[עריכה]
ואחר שבארנו כי כל הנאצלים כולם בחינה א' הכוללת[4] ד' יסודות (שהם ד' אותיות יהו"ה שהם ד' עולמות אבי"ע), ושיש להם בחינה עליונה חמישית אמצעי בינם לבין אין סוף -- נבאר עתה כל עולם ועולם בכללות ואח"כ נחזור בהם בע"ה לבאר יחד כולם בכללות אחד.
והנה כל מה שנברא בעולמות כולם אינם רק ד' בחינות שהם הוי"ה כנ"ל, והם:
- בחינה רוחני הנקרא "נשמה",
- ובחינת איברי הגוף,
- ובחינת המלבושים,
- ובחינת הבית.
ונדבר בעולם האצילות ומשם יובנו כל השאר. כי הנה פנימיות כל האצילות הוא הרוחניות הנקרא 'נשמה' והיא מלובשת תוך איברי הגוף הנקראים 'כלים' שהם הי' ספירות הנקראים ראש וזרועות וגוף.
ונחזור לענין הנ"ל[5] כי זה הבחינה הוא י' ספירות -- עשר מדות, כי יש בהם גבול ומדה כמ"ש בפרקי ההיכלות בשיעור קומה שהוא רל"ו אלפים רבבות פרסאות כו'. וגוף הזה מלובש תוך לבושי דאצילות וכמו שאמרו רז"ל "בי' לבושים נתלבש הקב"ה: לבוש של גאוה שנאמר ה' מלך גאות לבש". וזהו סוד הנזכר בפרקי היכלות כי שם החלוק של הבורא יתברך נקרא זהריא"ל כו'. אך בנשמה שבפנים -- אין מדה כלל, אמנם בערך האין סוף נוכל לכנותם בשם מדות וספירות גם אל הנשמה.
והנה המלבושים האלה הם בתוך בחינת הבתים שהם ז' היכלות דאצילות שהם בחינת העולם בעצמו, שהם השמים והארץ והאויר שביניהן (כי כל זה בחינת הבתים) והם נקראים עולם אצילות אשר בתוכו יושב האדם העליון שהוא נשמה וגוף ולבושי מלכות נתונים בהיכל מלך עליון שהוא כללות עולם האצילות.
ואלו הד' בחינות הם בחינת הי' ספירות המתחילין מחכמה הנ"ל. ויש בהם ד' בחינות כנ"ל ועוד יש בחינת הכתר שהוא בחינה החמישית הנ"ל, שורש לכולם. ויש בה גם כן שורש ד' בחינות הנ"ל.
ונמצא
- שבחינת האור והנשמה שבכתר -- שורש לי' ספירות הנשמות דאצילות המתחילין מחכמה כנ"ל.
- ובחינת הגוף שבכתר הוא שורש לי' ספירות הגופות שבי' ספירות דאצילות המתחילין מחכמה כנ"ל.
- ובחי' הלבושים שבכתר הוא שורש לי' ספירות הלבושים שבי' ספירות דאצילות המתחילין מחכמה כנ"ל.
- ובחינת היכל שבכתר שורש לי' ספירות ההיכלות שבי' ספירות דאצילות המתחיל מחכמה כנ"ל.
אח"כ נברא עולם הבריאה על דרך הנ"ל ממש, כי דרך המסך, שהוא קרקע ההיכל דאצילות, האיר למטה ונחתם שם חותם כל מה שהיה בעולם האצילות ונקרא "עולם הבריאה", יען הוא אור של תולדה ואינו אור עצמו העליון. ואמנם כיון שהוא חותם האצילות צריך שיהיו בו כל הבחינות אשר באצילות, והוא כי בחינת הכתר (שהוא בחינה החמישית הכלולה מד' בחינות הנ"ל) החתים כתר בראש הבריאה כמוהו. ומאור הכתר דאצילות נחתם אור הכתר דבריאה, ומגוף כתר דאצילות נחתם גוף כתר דבריאה, ומלבוש כתר דאצילות נחתם לבוש כתר דבריאה, ומהיכל כתר אצילות נחתם היכל כתר בריאה. אלא שלא נמשכו האורות אלו מכתר דאצילות ממש לכתר דבריאה אלא ע"י "מלכות שבמלכות" דאצילות (שהוא עתיק דבריאה כנ"ל המתלבש בכתר דבריאה), והיא המשיכה אלו ד' בחינות שבכתר דאצילות ובראם בכתר דבריאה.
וכעד"ז עשו י' ספירות דאצילות והמשיכו אורם דרך המלכות הנ"ל אשר בכתר הנ"ל. והחתימו חותם דאצילות בבריאה -- נשמה מנשמה, גוף מגוף, לבוש מלבוש, היכל מהיכל.
ועל דרך זה ביצירה. כי המלכות דבריאה היה עתיק מחובר עם אריך אנפין דיצירה, ושם נקרא "כתר דיצירה", וה' פרצופים דבריאה המשיכו והחתימו חותמם ביצירה על דרך הנ"ל בבריאה -- נשמות מנשמות, וגופים מגופים, ולבושים מלבושים, והיכלות מהיכלות. וכן על דרך זה ה' פרצופים דיצירה החתימו בחינותיהן בעשיה; נשמות מנשמות, וגופים מגופים, לבושים מלבושים, והיכלות מהיכלות. וכעד"ז הנ"ל כל העולמות יחד בכללות א'.
והנה אדם קדמון הוא כדמיון כתר אל הי' ספירות שבכל עולם ועולם באופן זה כי אדם קדמון הוא כתר לד' עולמות אבי"ע. נמצא כי אדם קדמון הוא כולל שורש כל הה' בחינות הנ"ל שיש בכל עולם ועולם; כי כתר שבו הוא ד' שרשים אל ד' בחינות של י' ספירות שבו שהם נשמות וגופים ולבושים והיכלות. וזה דרך פרט.
אמנם דרך כלל הוא מ"ש עתה בע"ה
- כי כללות בחינות נשמות אשר באדם קדמון יקראו "שורש הנשמות",
- וכללות בחינת נשמת אצילות יקראו "נשמות דנשמות" ממש,
- וכללות נשמות בריאה יקראו "גופות" לערך נשמות אצילות,
- וכללות נשמות דיצירה יקראו "לבושים דנשמות",
- וכללות נשמות עשייה יקראו "היכלות הנשמה".
וכן
- כללות בחינת גופות דאדם קדמון יקראו שורש דגופות,
- וכללות בחי' גופות דאצילות יקראו "נשמות דגופות",
- וכללות בחינת גופות דבריאה יקראו "גופות דגופות",
- וכללות בחי' גופות דיצירה יקראו "לבושים דגופות",
- וכללות בחי' גופות דעשייה יקראו "היכלות הגופות".
וכן
- כללות בחינת לבושים דאדם קדמון יקראו "שורש הלבושין"
- וכללות לבושי דאצילות יקראו "נשמות דלבושים"
- וכללות בחינת לבושי דביראה יקראו "גופות דלבושין"
- וכללות בחי' לבושי יצירה יקראו "לבושי דלבושין",
- וכללות לבושי עשייה יקראו "היכלות דלבושין".
- וכללות בחי' ההיכלות דאדם קדמון יקראו "שורש ההיכלות"
- וכללות בחי' ההיכלות דאצילות יקראו "נשמות ההיכלות"
- וכללות היכלי דבריאה יקראו "גופות דהיכלות"
- וכללות בחי' היכלי דיצירה יקראו "לבושי דהיכלות"
- וכללות היכלות דעשייה יקראו "היכלות דהיכלות".
וכשנדבר כ"ז דרך כלל יהיה כן
- כי ה' בחינות אדם קדמון הם שרשים -- בין לנשמות בין לגופים בין ללבושים בין להיכלות,
- וה' בחינות דאצילות הם נשמות -- בין לשרשים בין לנשמות בין לגופים בין ללבושים בין להיכלות
- וה' בחינות דבריאה הם גופים -- בין לשרשים בין לנשמות בין לגופים בין ללבושים בין להיכלות
- וה' בחינות דיצירה הם לבושים -- בין לשרשים בין לנשמות בין לגופים בין ללבושים בין להיכלות
- וה' בחינות דעשיה הם היכלות -- בין לשרשים בין לנשמות בין לגופים בין ללבושים בין להיכלות.
ובזה תבין מאמרם ז"ל "אשתו כגופו דמיא", כי הבריאה -- אשת האצילות היא, שהרי הם חכמה ובינה כנ"ל. ואפילו שיש ג"כ נשמות בבריאה נקרא גופות בערך נשמות דאצילות כי כמו שהאשה מקבלת מבעלה כן הגוף מקבל מהנשמה.
וכן מה שאמרו רז"ל "אין בית אלא אשה" -- הוא בעשייה, כי הרי העשייה הוא הבית והיכל לכל ה' בחינות כנ"ל. והנה עשיה אשת היצירה כנודע, וזהו "אין בית אלא אשה" בבחינת העשייה. וכן על דרך זה בבחינת עשייה שבכל עולם ועולם -- יקרא 'בית' לאותו עולם, ובחינת בריאה שבכל עולם ועולם יקרא 'גוף' לאותו עולם.
נמצא דרך קיצור
- כל בחינת אדם קדמון נקרא שרשים לנשמות
- וכל בחינות אצילות נקרא נשמות
- וכל בחינת בריאה נקרא גופות
- וכל בחי' יצירה נקרא לבושים
- וכל בחי' עשיה נקרא היכלות.
וז"ש בפרשת משפטים צ"ד (ח"ב צד, ב) "ומאן גופא דברתא דמלכא דא מט"ט והאי גופא איהו אמה שכינתא כו' ותלת אינון אמה עבד שפחה דברתא דמלכא". הרי כי אמה ראש מט"ט שבבריאה כנודע והוא נקרא "גופא" כי גם יש בחינת מט"ט בראש הבריאה והוא רישא דמט"ט וכנזכר פר' תצא דף רכ"ג ע"א (ח"ג רכג, א) "הכי לתתא באילנא דחיי דבריאה מסטרא דכורסיא עלאה תפלין דראש מט"ט תפלין דיד דיליה כסא תחתון". פירוש, כי ראש מט"ט ז"א דבריאה ובינה דבריאה תפלין בראש דהאי ז"א. וכן נוקבא דבריאה תפלה של יד דהאי ז"א. וכן בתקונים אמרו "כי גופא דמלכא איהו כורסיא".
ולהבין כל אלו ה' בחינות שהם שרשים ונשמות וגופים ולבושים והיכלות, ולפנים מכולם הוא האין סוף -- כל זה יובן ממ"ש בתקונים דף ס"ה (תיקוני זהר סה, א) "קם ר"ש ואמר סבא סבא והא שכינתא איהו יחודא דקב"ה איך קליפן בה דיוקנין דלתתא דלאו אינון מציאותה א"ל ר' למלכא דיתיב בהיכליה מנהון מסתכלין בלבושי מנהון בגופא כו' לגאו מכולא ההוא דאחיד כולא וקשיר כולא דלא אתרמז בשום רמיזא". ע"ש היטב ותבין כל מה שהקדמנו. וכן אמרו שם "איהו חותם מסטרא דגופא כו'", ונודע כי חותם הוא בריאה כמ"ש בהקדמת התקונים דף ד'.
ואם נרצה נקח דרך אחר:
- כי כל האורות דאדם קדמון נקרא יחידה
- ואורות דאצילות הם חיה
- ואורות דבריאה הם נשמה
- ואורות דיצירה הם רוח
- ואורות דעשייה הם נפש.
וכעד"ז בלבושין שבכל העולמות, ובגופות ובהיכלות :
- כי כל לבושי אדם קדמון הם לבוש א' העליון שבכל הה' לבושים
- וכל לבושי האצילות לבושי השני כו'
וזה הדרך הוא הדרך הראשון כי הרי הנפש נקרא היכל רוח לבוש והנשמה גוף החיה נשמה יחידה שורש הנשמה. נמצא כי כל הנ"ל הוא בדרך פרטות בכל עולם ועולם. כיצד?
- אור הכתר דאצילות נקרא "שורש הנשמה" ונקרא "יחידה",
- ואור חכמה דאצילות נקרא "נשמה לנשמה" ונקרא "חיה",
- ואור בינה דאצילות נקרא "גופא" ונקרא "נשמה",
- ואור ת"ת דאצילות נקרא "לבוש" ונקרא "רוח",
- ואור מלכות דאצילות נקרא "נפש" ונקרא "היכל".
וכעד"ז בפרטי פרטות ודי למבין.
ואמנם הכלל הבינוני הקצר מכולם הוא כי זה כל הי' ספירות דאצילות וכתר ג"כ יש בכ"א מהם
- שורש
- נשמה לנשמה
- גוף
- לבוש
- היכל.
וכעד"ז בי"ע וכעד"ז אדם קדמון שהוא שורש לכל אבי"ע.
נמצא כי כל מה שנאצל הוא הוי"ה א' כלולה מה' בחינות שהוא:
- קוץ של י' באדם קדמון
- י' באצילות
- ה' בבריאה
- ו' ביצירה
- ה' בעשייה.
וכל בחינה מאלו כלולה מכל הה', כי קוץ של י' שבאדם קדמון יש בה הוי"ה אחד של ה' בחינות אחרות שהם ה' בחי' הנ"ל באדם קדמון עצמו שהם אדם קדמון ואבי"ע שבו שהם ה' בחי' שהם שורש ונשמה וגוף ולבוש והיכל. וכן היו"ד דאצילות יש בה הוי"ה אחת הכוללת כל הה' בחינות הנ"ל. וכן עד"ז שאר האותיות בבי"ע, באופן שהם ה' אותיות כלולים כל האחד מכולם שהם כ"ה בחינות.
ואח"כ עד"ז הנ"ל יש כללות אחר שכל א' מהם כלולה מן כל הכ"ה בחינות. והוא כי י' דאצילות יש בה הוי"ה א' כלולה מכל ה' בחינות וכל בחינה מה' כלולה מה' שהם י' ספירות שורש וי' ספירות נשמה וי' ספירות גוף וי' ספירות לבוש וי' ספירות היכל.
וכעד"ז בקוץ של י' באדם קדמון י' באצילות. ועד"ז באות ה' בבריאה ובאות ו' ביצירה כו'.
נמצא כי בקיצור הוא זה כי האדם קדמון הוא קוץ הי' ויש בו הוי"ה א' כוללת ה' בחינות (שורש, ונשמה, וגוף, ולבוש, והיכל), וכל בחינה מאלו כלולה מה' (שהם י' ספירות שורש, וי' ספירות נשמה, וי' ספירות גוף, וי' ספירות לבוש, וי' ספירות היכל), וכל ספירה מאלו העשר ספירות נכללו בה' פרצופים שהם השורש ואצילות בריאה יצירה עשייה.
מתוך: עץ חיים/שער מב/פרק ג (עריכה)
פרק ג[עריכה]
ועתה נדבר בבחינת כל עולם מאלו מה ענינם.
דע כי השורש והנשמות והגופים הם בחינה אחת שאין פירוד ביניהן. אך הלבושים והיכלות הם ב' בחינות נפרדות מג' בחינות הנ"ל. ובין ב' אלו -- שהם בין הגופים ובין הלבושים -- שם הם מדור הקליפות, והם ממש נדבקים באחור עור הגוף.
וטעם הדבר מפני שג' בחינות הפנימיות יש בתוכם אור פנימי, והיותר גרוע באור פנימי יוצא בתוך העור ושם מסתיים. ואור המקיף הוא להיפך -- כי אור היותר חיצון הוא גדול יותר כנודע. נמצא כי אור מקיף שבלבוש היותר פנימי הנדבק אל הגוף הוא אור המקיף היותר קטן שיש בכולם -- לכן הקליפות מדורם שם באמצע, במקום שאין שם לא אור פנימי ולא אור מקיף, והוא באמצע - בין הפנימי למקיף, ושם נקרא "מקום החשך". והענין הזה בכל עולם ועולם בבחינת הקליפות אשר בעולם ההוא.
ואמנם אחר שבארנו הדבר בפרטות נדבר בכללות.
והוא כי הנה נודע שבפנימיות האדם קדמון היא האין סוף המתלבש בשורש הנשמות של י' ספירות שבו, ואלו מתלבשין בבחינת הנשמות של כל הי' ספירות שבו, ואלו מתלבשין בי' ספירות של בחינת הגוף של אדם קדמון. ומהראוי היה שהי' ספירות של הגופים יתלבשו בי' ספירות דלבושים, ואמנם אינו כן לסבה הנ"ל. אמנם ג' בחינות עתיק דאצילות מסבבות אל ג' בחינות אלו דאדם קדמון. כיצד?
הרי שהי' ספירות דגופות דאדם קדמון מתלבשים תוך י' ספירות השרשים של הנשמות י' ספירות דעתיק דאצילות, ואלו מתלבשים בי' ספירות של בחינת נשמות דעתיק דאצילות, ואלו מתלבשים בי' ספירות דגופות דעתיק דאצילות. וכן על דרך זה בחינת השרשים וגופים ונשמות דאריך אנפין מלבישין לגופות דעתיק. וכן על דרך זה ג' בחינות דאבא מלבישין לאריך אנפין. וכן ג' בחינות דאמא לאבא, וג' בחינות דז"א לאמא, וג' בחינות נוקבא לז"א. והרי עתה נשלמו כל בחינת הגופות עד נוקבא דז"א.
והנה כאן באחוריים דגופות דנוקבא נדבקים כל הקליפות דאצילות די' ספירות שבהם, ואלו הם ע"ד הנ"ל בקדושה, והוא: כי שורש הכתר דקליפה (שהוא בחינת השרשים) דבוקה באחוריים דעור דנוקבא דקדושה, ועל השורש מלביש נשמת הכתר דקליפה, ועל הנשמה מלביש הגוף דכתר דקליפה. ואח"כ שורש דאבא דקליפה מלביש על גוף הכתר, ונשמת אבא מלביש לשורש, והגוף דאבא מלביש על הנשמה. וכן על דרך זה ג' בחינות אמא כו'. עד שנמצא כי גוף דנוקבא דקליפה היא חיצוניות לכל.
ואח"כ עליה סובבים הלבושים. והם היפך הפנימיות. כל הלבושים והיכלות יותר גרועים (שהם לבושי נוקבא דקליפה) סובבים אל גופא דנוקבא דקליפה, ועליה סובבים היכלות דנוקבא דקליפה, ועליהן לבושים דז"א דקליפה, ועליהם היכלות דז"א דקליפה, ועליהם לבושי והיכלי אמא. וכן של אבא ואריך אנפין דקליפה. באופן כי היכלי דאריך אנפין דקליפה הם מקיפים לכל הקליפה, ואח"כ עליהן מקיפים לבושי נוקבא דקדושה, ועליהם מקיפים היכלי נוקבא דקדושה, ועליהם לבושי והיכלי ז"א דקדושה, ועליהן אמא, ועליהן אבא, ועליהן אריך אנפין, ועליהן לבושי והיכלי עתיק, ועליהן לבושי והיכלי אדם קדמון.
באופן שפנימיות שורש הי' ספירות דנשמת דאדם קדמון הם פנימיות הכל, והיכלי אדם קדמון מקיפים על הכל, והקליפה בתוכם אמצע ב' בחינות אלו -- שהם בין הגופים דנוקבא דז"א ובין בחינת הלבושין של הנוקבא עצמה דז"א דקדושה. והם כ"כ מרוחקים מאור הגדול הפנימי כמו שהם רחוקים מאור המקיף הגדול, והם באמצעם, דמיון הארץ החומרית היושבת באמצע מרכז השמים הזכים.
וכל זה הוא כל זמן שבריאה יצירה עשייה אינן עולין ומלבישין לאצילות, אבל כל זמן שהם עולין -- אז מסתלקין הקליפות משם ואז ג' בחינות דשורש ונשמה וגוף דבריאה מלבישין לגופא דנוקבא דאצילות, וג' בחינות דיצירה מלבישין לבריאה, וג' בחינות דעשיה מלבישין ליצירה. ונמצא גופות דעשיה מלבישין כל הבחינות כולם, ועליהם קליפות דאצילות, ועליהן קליפין דבריאה, ועליהן קליפין דיצירה, ועליהם קליפין דעשיה, ועליהם מלבישים לבושי והיכלות קדושה דעשיה, ועליהן לבושי והיכלי קדושה דיצירה כו', עד לבושי והיכלי דאדם קדמון. זהו הנלע"ד עתה.
ויש פירוש ב', והוא שאין הקליפה מקיפין כל האצילות, אלא על דרך שרחל יוצאת מאחורי ז"א ונפרדת ממנו -- כך הקליפה דאצילות הוא כדמיון אדם אחד בליעל עומד אחורי אדם דקדושה דאצילות, וכשעולה הקדושה דבריאה באצילות -- אז הקדושה מלבשת לקדושה, וקליפה דבריאה מקפת לקליפה דאצילות. וכן על דרך זה כשעולין יצירה ועשיה. ונמצא כי הקליפה והקדושה מראש אצילות ועד סופו דעשיה הם כדמות ב' אנשים. הא' קדוש ומתלבש באצילות, ואצילות בבריאה, ובריאה ביצירה, ויצירה בעשיה. והב' הוא אדם הבליעל ואצילות שלו בבריאה שלו כו', והקליפה הוא אדם הבליעל. הכלל אבי"ע דקליפה עומד בצדו ובאחוריו של אדם הקדוש דקדושה הכולל אבי"ע דקדושה.
ואח"כ על ב' בחינות אלו מקיפים לבושים והיכלות עשיה לבחינת קדושת עשיה לבד, (ובתוכם אדם דקדושה והקליפה דעשיה), ועליהן לבושים והיכלות יצירה, ומקיפין במקום ששם עומדת היצירה, ובתוכם אדם דקדושה והקליפה דיצירה, ועליהם לבושי והיכלות דבריאה ובתוכם אדם דקדושה והקליפה דבריאה, ועליהם לבושים והיכלות דאצילות, ובתוכם אדם דקדושה והקלי' דאצילות.
ולזה צריך שנודיעך ענין הלבושים והיכלות מה עניינם.
דע כי הלבושים הם בחינת הכלים אל אור מקיף. ובין כל לבוש ולבוש יש אור מקיף א', ואלו הם בחינות אורות דמקיפים דיושר על כל האצילות כנזכר במ"א שיש ג' בחינות כלים המקיפים, ועליהם מקיפין האורות דנר"ן וכנ"ל, ואותן הכלים דמקיפין הם הלבושים וכל ההיכלות הם העגולים הנזכר בכל מקום שהם סובבים על אורות המקיף שהם הלבושים כנזכר והם בחינת הרקיעים המתעגלים שהם בחינת ההיכלות של עולם ההוא. ולכן אלו העגולים הם סובבים ע"כ הבחי' כי הם דמיון בתים שבתוכם דר האדם ועליהם הוא הארת המקיפים גדוליגם מאד שא"א להם להכנס תוך גבול ומדה כי אפילו בתוך הבתים והיכלות שהם כלים גדולים במאד מאד אינם יכולין להתצמצם שם, ומכ"ש בכלים קטנים דמיון גופים. ולכן אל תתמה אם אורות המקיפים הם בעגולים ובלבושים כי אדרבא לרוב גודלם אינם מתלבשין בגוף אלא במקום רחב מאד מאד וכל מה שהמקום רחב יש אור יותר גדול מקיף והדבר מובן.
אמנם לב' הפי' הנ"ל שביארנו בענין מקום מעמד הקליפה צ"ע -- כי הרי העגולים והאורות המקיפים שע"ג הלבושים הם סובבים מב' קצוות הראש של העולם ההוא -- כי הרי המקיפים והלבושים סובבים ע"ג ראש הבריאה כנודע -- וא"כ איך הקליפה הם עומדים ומתלבשים יחד זו בזו, אצילות בבריאה כנזכר בענין הנהו ב' צפרין דבזוהר ויחי?[6]
ונלע"ד שזה יובן במ"ש במ"א, כי במה יוכר בחינת מעלת אבא על אמא וכן שאר הבחינת בבחינת העגולים והרי חצי העגולים הראשונים יהיו כסדר כתר על חכמה כו' אמנם חצי העגולים למטה יהיה להיפך כי עגול מלכות עומד ע"ג עגול יסוד כו' -- א"כ במה יוכר בחינת מעלות הספירה זו מזו? ושם בארנו כי יש חלונות דרך יושר ומשם אבא מאיר לאמא ואמא לז"א כו' ועי"כ ניכר מדרגת מעלתן. גם ידעת ענין פתחים ושערי רקיעין שדרך שם עולין ויורדין המלאכים והנשמות -- א"כ גם על דרך זה הנזכר שבדרך אותו שער השמים והרקיע שהוא חלל באמצע שהוא בחי' הפתחים -- דרך שם יורדין ועולין גם הקליפה מעולם לעולם. והנה גם על דרך זה הוא ג"כ בענין הקדושה, דאל"כ האיך עולין ונכללין נוקבא בז"א ובריאה באצילות כו' אם עגולים מפסיקין? אלא יובן עם הנ"ל. כי יש חלל ופתח פתוח ודרך פתחים ההם עולה בחינת היושר של כל העולמות וזה מובן.
ועתה נבאר ענין המקיפים של הלבושים.
דע כי נתבאר אצלינו שהאור היוצא דרך יסוד אריך אנפין נכנס באבא; מקצתו בבחינת אור מקיף, ומקצתו בבחינת אור פנימי. והמקיף מקיף משם ולמטה כל העולמות כולם זולת אריך אנפין, ואח"כ יוצא אור פנימי דיסוד דאבא ונכנס מקצתו בבחינת אור פנימי באמא, ומקצתו נשאר בבחינת אור מקיף ומקיף ע"כ העולמות כולם מאמא ולמטה, זולת אריך אנפין ואבא. וכיוצא בזה כל שאר הבחינות כולם. ואח"כ מאור פנימי הנ"ל הנכנס באבא או באמא חוזר ממנו ממטה למעלה בסוד אור חוזר בבחינת אור השערות שגם הם נקרא אור מקיף אלא שזה שהוא מבחינת אור חוזר אינו מקיף רק לאותו בחינה לבדה ממקום שיצא ולא יותר. משא"כ בראשון שהוא אור מקיף דיושר שמעולם לא נכנס בפנים, שזה מקיף כל העולם אשר למטה שמן המקום שיצא ממנו.
וצ"ע כי הרי נודע כי יסוד דאמא נכנס לתוך חזה דז"א, וא"כ אפילו המקיף יושר דז"א היוצא יסוד אמא כנ"ל כבר נכנס בבחינת פנימיות? אך הענין כי טרם הכנסו בפנים יוצא אור המקיף דיושר, ואחר הכנסו נכנס אור פנימי, שכבר קדם אור מקיף להקיף מבחוץ טרם הכנסו בפנים. וכן הענין זה בכל המקיפים. נמצא כי כשנכנס יסוד אמא בכלי החיצון דנפש יצא תחלה מקיף דנפש דיושר ואח"כ נכנס היסוד תוך ז"א ונגמר בו נפש פנימית. וכן אח"כ בבחינת הרוח ובחינת נשמה. ואח"כ אבא בבחינת חיה, ובתוכם יסוד אריך אנפין בבחינת יחידה. ויצאו מכולם ה' מקיפין בראשונה ואחר כך נכנסו בפנימית.
מתוך: עץ חיים/שער מב/פרק ד (עריכה)
פרק ד[עריכה]
ונבאר ענין החשמל וקליפת נוגה הנזכר פ' ויקהל. הנה כמו שג' גופות דבינה נכנסו תוך ז"א כנודע, כן גוף חיצון מכולם (שהוא העור) נשאר בחוץ סביב עור דז"א. והענין כי תוך כלי הבשר דז"א נכנס כלי הבשר דנה"י דאמא, ובתוכו נפש פנימי דז"א. ואח"כ תוך כלי ב' (שהוא גידין) דז"א נכנס כלי ב' דגידין דאמא, ובתוכם הרוח פנימי דז"א. ואח"כ יש כלי ג' דעצמות ז"א, ובתוכם כלי ג' דעצמות דאמא, ובתוכם נשמה פנימית דז"א. נשאר עתה עור דבינה שהיה מהראוי שיכנס ג"כ תוך כלי העור דז"א על דרך השאר, אכן לא כן היה, אלא נשאר מבחוץ על גבי העור דז"א עצמו ונשארו בבחינת "עור על גבי עור". ומבחוץ לכולם הם הצלמים שהם אורות מקיפים דיושר דז"א שהם הלבושים שלו כנ"ל.
והקליפה כבר נתבאר לעיל שהם בין הלבושים והאור המקיף דיושר ובין עור דז"א, וע"כ הושם עור בינה מחוץ לעור ז"א כדי שלא יוכלו הקליפות אשר שם לינק מז"א כי עור הבינה מפסיק. והוא בחינת החשמל והלבוש, כנזכר אצלינו שנעשה לזו"ן מבינה בסוד כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף. ואין זה מכלל הלבושים ממש רק הם בחינת עור ממש, ובזה העור נאחזת הקליפה הדקה שבכולם הנקרא "קליפת נגה", יען בפנימיותו יש נגה ואור רפ"ח ניצוצין של המלכים שנשארו לברר. וזו הקליפה היא רוצה לדבק בז"א או בנוקבא, וזה החשמ"ל משמרן.
וכאשר העונות גורמין -- אז החשמל מסתלק ונשאר עור ז"א לבדו, ויש בו ניצוץ קדושה בפנימותו והוא ו' שבתוך עור, והעור עצמו נשאר רע שהוא קליפת נוגה, והיא יונקת משם. וכשמשפיע ז"א בנוקבא יונקת קליפה ההיא ונאחזת בעור יסוד של הנוקבא ואז מושכת אליה טפת יסוד דכורא ומוציאתו לחוץ בסוד פולטת שכבת זרע. והבן זה מאד.
וז"ש פרשה תרומה קמ"ד (ח"ב קמד, ב) ובהאי נגה מפתי סט"א לחוה כי נדבק בה בסוד ערלה שהוא רע שבעור הה' שהוא נוקבא הנקרא ה' ויונקת מטפה קדושה.
ובזה תבין מ"ש בסוד המסך שבין אצילות לבריאה וכו', שהוא אותו עור של הבינה החופף על כל זו"ן. והבן כי כמו שיש צלם בפנים דה' אורות נרנח"י פנימיים מלובשים בנה"י דאמא, וכנגדם יש ה' מקיפים בבחינת נה"י דלבושין דבינה המתלבשת בג' כלים מקיפים דלבושים דז"א עצמו -- כן יש הארת אחרת חיצונית מכולם והיא הארת העור דז"א הנקרא "הבל דגרמי", וזו הארת ג"כ מתלבשת תוך עור הבינה וסובבת עור הז"א ויש בה בחינת צלם הבל דגרמי'. ונלע"ד שהם הם בחי' הרפ"ח ניצוצין והבן זה.
וזאת הבחי' נקרא חשמ"ל שהוא צלם הבל דגרמי שבעור, והם המלובשים האחרים ממשים בין לבושי ז"א ובין לבושי נה"י דאמא שהם כלים לאורות מקיפים כולם נקרא חשמל (ממש). ויש חשמל זכר ויש חשמל נקבה שהם המלבושים האמתיים, אבל העור אינו נקרא חשמל גמור כי איננו לבוש נפרד אלא הוא כעין חשמל ולא חשמל ממש. והבן זה מאד.
ובתוך עור זה יש כלי הנפש שהוא הבשר ושם אופנים וחיות ושרפים. וכנגדם ד' רוחות הגוף -- מזרח מערב וכו'. ובפנים מכולם העצמות -- "כמראה אדם" -- בחינת נשמה לנשמה שמעולם אינה מתלבשת בכלי ונקרא אדם בסוד חכמה - כ"ח מ"ה שהוא אדם. והבן זה.
והנה במש"ל, כי הלבושים הם אור מקיף ועליהם העגולים שהם הרקיעים והיכלות הנקרא שמים -- תבין פסוק "עוטה אור כשלמה" (תהלים קד, ב). כי נתעטף הקב"ה בטליתו שהוא אור מקיף המתעטף בטליתו שהם הלבושים האמיתים יותר הפנימית, ואז "נוטה שמים כיריעה", כי מהארת הלבושים יצאו משיוריהם בחינת העגולים שהם שמים שהם חיצונים מן הלבושים.
ונבאר עתה ענין העוה"ז, כי הנה הרקיעים שאנחנו רואים בעינינו הם י' עגולים שבראש המלכות דעשייה ובאותו אמצעי החלל שלהם מתפשט גוף קו יושר דמלכות דעשייה דרך אמצע חלל והוא בג"ע הארץ. וע"ג הגוף הזה הוא עור כנ"ל. וע"ג העור הם הקליפה כנ"ל. וסביבותיהם הלבושים דמלכות דעשייה עם אורותיהם המקיפים. וסביבותיהם הם הרקיעים הנזכר.
וזה ענין (יחזקאל ה, ה) "זאת ירושלים בתוך הגוים שמתיה וסביבותיה ארצות". כי מלכות דעשיה נקרא "ירושלים", "וסביבותיה" הם הקליפה, שהם הע' שרים הנזכר פרשה ויקהל ר"ט (ח"ב רט, א). וקו זה נמשך עד הקרקע. נמצא כי אמצעית קרקע הוא ג"ע הארץ והוא חומר זך מאד קדוש. וסביבותיו הארץ הזאת חומרית מאד, ששם שולטין הקליפה ובה שמרי הקליפות הגסות שאין גסות גדול מהם. והוא תכלית הבירור והעבות. כי כמו שג"ע הארץ תכלית גסות ועביות של כל העולמות והיכלות עליונים דקדושה -- כן הארץ הזו תכלית ועביות דקליפות. לכן כל מעשה עוה"ז קשים ורעים והרשעים גוברים בו בסוד (קהלת ח, יד) "יש הבל אשר נעשה על הארץ".
ובזה תבין ענין הכינוים אשר נמצא בכל ספירה וספירה עצמו מספר כי הנה מצאנו כינויים בדומם כמו כסף וזהב אבנים טובות וסלעים וארץ ונהרים ויאורים והרים וגבעות וכל שאר פרטיות ההיכלות המכונים לבתים ושדות וקרקעות ובה' כלולים כל מיני הדומם בי"ס דהיכלות ובפרטות פרטותן וכולם צודקים ממש, ועד"ז כנוים רבים בלבושים, ועד"ז כנוים רבים באיברים וכולם אמתיים נכוחים למוצאיהם.
מתוך: עץ חיים/שער מב/פרק ה (עריכה)
פרק ה[עריכה]
ועתה נחזור לבאר כלל גדול באורך בע"ה בענין כל העולמות כולם של אבי"ע.
הנה נודע כי אצילות אבא והוא חיה, בריאה אמא והיא נשמה, יצירה ז"א והוא רוח, עשיה נוקבא והיא נפש. והבן ושמע ונתחיל בבחינת ז"א שבד' עולמות וממנו תבין שאר הפרצופים.
דע כי בז"א דאצילות ביארנו שיש בו ג' מיני לבושים הנקרא גוף, ובתוכם ט' הויות מנוקדות נחלקים בבחינת הפנימיות והרוחניות (שהם נרנ"ח כנזכר בשער השמות). אמנם דע כי כל אלו הויות הם קשר א', כי כל הוי"ה הוא רוחניות ספירה א' כנזכר שם, וא"כ איך נכללו ד' בחינות אלו של נרנ"ח בהוי"ה אחד ולא יהיה הוי"ה לכל אחד מהד'? אמנם הטעם הוא כי כל זה רוחניות והפנימיות אינו רק בחינה א' לבדה, והיא בחינת חיה, והיא נשמה לנשמה של כל ד' העולמות אבי"ע בכללם. וקוץ י' שבה בחינת יחידה שבה, וי' חיה שבה, וה' ראשונה נשמה, וו' רוח שבה, ה' נפש שבה. ואמנם כולם הם בחינת חיה לכל העולמות וע"כ היא הוי"ה א' בלבד כוללת כל הה' בחינות האלו שבכל ספירה וספירה. וזה "כולם בחכמה עשית" הנאמר על עולם אצילות, כי חכמה היא חיה בכללות כל העולמות.
ואמנם הג' לבושים הנקרא "כלים דז"א דאצילות" כולם הם בחינת נר"ן של כל העולמות כולם דבריאה יצירה עשייה כמ"ש בע"ה, אבל בערך חיה נקרא ג' אלו 'גופים' שלה, כי הרי אפילו בינה שהיא נשמה נקרא בית גופני לחכמה שהוא החיה, ומכ"ש הרוח והנפש. כלל העולה כי הנפש רוח נשמה של הז"א שבכל עולמות הם הנקראים ג' כלים בעולם אצילות בז"א אשר שם. וחיה דזעיר אנפין של כל העולמות היא הנקרא פנימיות ונשמה דז"א דאצילות.
ובזה תבין למה האצילות עצמות וכלים אינון חד (כמ"ש בהקדמת תקונים דף ג' "וחיוהי וגרמוהי חד בהון"), לפי ש"גרמוהי", שהם כלים דאצילות, הם בחינת רוחניות גמור הנקרא "נפש רוח נשמה" של כל העולמות, ואינן נקראים כלים אלא לגבי חיה הנקרא "חיוהי", וזהו "חיוהי וגרמוהי" לרמז אל החיה הנ"ל. והבן זה היטב. וע"כ (נ"א וע"ס) כל האצילות הוא אלהות גמור, כי הכלים ממש אלהות.
נמצא כי הג' כלים דז"א דאצילות הם בינה תפארת ומלכות שבו, שהם נר"ן שבו. ובתוכם מתלבש חכמה דז"א שהוא "נשמה לנשמה דז"א". אך סדר התלבשותו הוא באופן זה: כי קוץ הי' והיו"ד הם בפנים מהכל, וג' אותיות אחרים מלבושים של "נשמה לנשמה" לבדה. שהי' קומתה גבוה, והה' נשארה למעלה בראש הנשמה, וו' יותר למטה נגד הרח ומאירה לרוח בנשמה לנשמה שבו ומתלבש בו ע"י התלבשות הרוח שבנשמה, כי קומת הרוח קטן מהנשמה והוא מכוון נגד הרוח שבנשמה, וה' תתאה דחיה יותר למטה ומתלבש בנפש שהוא קצרה מכולם ע"י התלבשותה תחילה (נ"א כולה) בנפש של הנשמה ואח"כ בנפש של הרוח ואחר כך בנשמה לנשמה דנפש. והבן כ"ז מאד.
והנה ג' עולמות בי"ע כולם כלים גמורים ולכן אינם אלהות, ולכן נקראים "חותמי האצילות", כי הרוחניות הג' חלקי של נר"ן בלבד של האצילות הנקרא "כלים דאצילות" הם האירו חותמם בבי"ע ונעשו כלים גמורים לנר"ן הנ"ל. אך החיה א"א להחתים כלים ממש מכחה לכן לא היה רק ג' עולמות בי"ע לבד נגד נר"ן דאצילות הנקרא כלים לגבי חיה דאצילות כנ"ל. ונודע הטעם כי אבא נקרא מחשבה ואין בו שום תפיסה. אבל בינה היא נוקבא ונקרא צירי כי בה כח ציור לציר הכלים, והיא יותר גשמית מהחיה. לכן נקרא "בינה" לשון 'בנין'. והבן זה מכ"ש משם ואילך.
ונבאר עתה עניינם.
הנה הנשמה יש בה י' ספירות גמורות כנ"ל כי הוא פרצוף של לבוש פנימי דז"א דאצילות. ובזה תבין מ"ש בתקונים דבאות י' סליק לי' אלף רבוא ספיראן, ובאות ו' סלקין לשית אלפין רבוא. והוא עם הנ"ל. כי בבחינת פרצוף הג' כלול מי' ספירות ולכן סלקין לחשבון עשרה, אבל בפרצוף הב' האמצעי הכולל ו"ק בכל ספירה מהם, ולכן לא סלקין אלא לחשבון ו' אלף כו'.
ודע כי כל הנ"ל הוא בין באריך אנפין, בין באבא, בין באמא דאצילות. ועל דרך זה בכל ה' פרצופים דבי"ע.
ופ' י"א וי"ב הם כתובים בסוף שער מ"ב:
חסר ה' פרקים ה' ימלא חסרונם
....
מתוך: עץ חיים/שער מב/פרק יא (עריכה)
פרק יא[עריכה]
ענין הפרש שיש בין אצילות לבריאה ויצירה ועשיה
הנה נתבאר אצלינו כי ד' עולמות אבי"ע הם כלולים בד' אותיות הוי"ה. והנה ד' אותיות הוי"ה -- הי' היא בחכמה, ה' בבינה, ו' בז"א, ה' במלכות. נמצא כי
- אצילות הוא בחינת חכמה
- בריאה בחינת בינה
- יצירה בחי' ת"ת
- עשיה בחינת מלכות.
ופשוט הוא. כי כמו שהאצילות עצמו נחלק לד' בחינות אלו כן הם כללות ד' עולמות אלו.
והנה כנגד האצילות כתיב "כולם בחכמה עשית", כי כל האצילות כולו נעשה בסוד חכמה. וביאור הענין הוא, דע כי אור העליון המאיר מן המאציל הוא מתגלה באבא הנקרא חכמה, והוא מתעלם ומתלבש בתוכו בלי שום מסך אחר, משום דעד הכא אתגליא אין סוף, עד המחשבה הנקרא 'חכמה'. אמנם מחכמה ולמטה אין אור אין סוף ממש מתגלה, אבל אבא הוא מתפשט ומתלבש תוך כל האצילות והוא המחיה אותם.
והנה נודע כי אבא מתלבש באמא, ואמא בז"א כו' -- ואם כן איך אנו אומרים עתה כי אור אבא מתגלה בתוך כל אצילות?
אבל ביאור הענין: דע כי אור העליון הגיע עד אבא בהתרחבות גדול בלי מחיצות, ולכן עד אבא הנקרא חכמה נקרא הכל חכמה, אבל מאבא ולמטה נתוסף שינוי אחד והוא, כי אבא התלבש תוך אמא ואמא תוך ז"א. ואמנם אור עצמות אבא ממש הוא מתפשט תוך אמא, ואמא אינה מעברת האור אל ז"א דרך מסך ומחיצה כלל אלא דרך חלון שהוא בחינת פי היסוד שלה המלובש תוך ז"א. אמנם עצמות אור אבא ממש מתפשט תוך ז"א כנודע, ומשם מתגלה אור אבא ממש, רק האמא נעשית מחיצה ומעכבת שלא יצא אור אבא אל ז"א זולת דרך בה כנ"ל, ונעשית אמא מעברת ודרך לעבור דרך בה אור אבא אל ז"א. נמצא כי עצמות אור אבא נמשך לז"א, והשינוי הנתוסף בו אינו רק שהג' ראשונות נמשך בהם אור עליון בהתרחבות גדול. אמנם הז"א (שהוא ו' קצוות) ונוקבא (שהיא המלכות) -- אע"פ שמקבלים אור עצמות -- עם כל זה אינם מקבלין אותו רק דרך חלון (שהוא פי היסוד דאמא כנ"ל), אבל האור בעצמו אינו משתנה כלל. וזהו הענין "כולם בחכמה עשית", כי כל אור העליון הוא באבא ממש בהתרחבות גדול משם ולמטה מקבלין ממנו כולם דרך חלון.
אמנם בריאה היא נקראת בחינת בינה כנ"ל, והטעם לפי שהבריאה אינה מקבלת האור אלא דרך מסך ממש. ונודע כי אור העובר דרך מסך אינו עצמות האור הראשון רק תולדתו, ועל כן נקרא משם ואילך בשם "בריאה חדשה", ואיננו מכלל עולם אצילות. וזהו ההפרש שביניהן.
ואמנם ענין מסך זה ביארנו במקום אחר, והענין בקיצור: כי הנה הבינה היא "אם הבנים", ושומרת אותם "כנשר יעיר קנו וגו' יפרוש כנפיו יקחהו", כדרך העוף הפורש כנפיו ומכסה בניו שלא יקחום עופות אחרים - כך הבינה מחמת יראתה מהחצונים שלא יתאחזו בבניה (שהם זו"ן) אשר שם יש יכולת להחיצונים להתאחז. משא"כ בבינה עצמה כנודע שאין אחיזה לחיצונים בה, ולכן שומרת אותם תחת כנפיה ונעשית להם מחיצות כדוגמת ענני כבוד שהיו לישראל שהיו נשמרים על ידם מאבני בליסטראות וחיצים שהיו זורקין בהם המצריים ועמלקים.
והנה הבינה חופפת ומכסה עליהם מכל צדדיהם -- אף למטה תחת רגליהם. והנה הלבוש החיצון של הבינה נקרא חשמ"ל גימטריא מלבוש. וזהו המלבוש הוא מקיף ולבוש לזו"ן. ואל תטעה לומר כי זהו האור המקיף של ז"א. כי אור המקיף של ז"א, אע"פ שהוא מהבינה, עם כל זה אינו בחינת זה המלבוש שאנו מדברים בו עתה; כי הלבוש הזה הוא בינה חיצונית, ולבוש הבינה המלבשת את ז"א בסוד מלבוש ממש ולא בסוד אור מקיף מבחוץ על גבי המלבוש. וטעם הדבר הוא כנזכר, כי הנה אין יכולת להחיצונים להתאחז בבינה אלא בזו"ן, וכדי שלא יוכלו החיצונים לקבל אור מהם ולינק מהם לכך הבינה מלבשת אותן להפסיק בינם לבין החיצונים על ידי החשמ"ל הזה. אע"פ שאורו מועט מאד מאור זו"ן, לפי שאינו רק בחינת מלבוש לבד. אמנם להיותו מלבוש הבינה עצמה אין יכולת להחיצונים להתאחז בו. ועוד טעם אחר, כי עביות המלבוש הזה מפסיק ביניהן ובין זו"ן.
והענין הוא: דע כי הקליפה והחיצונים הם עומדים ויושבים תמיד באמצע, בין אור פנימי אל המקיף, ושם מקומם ומצבם ומעמדם. והענין, במה שהודעתיך כי אריך אנפין מלבוש על גבי עתיק, ואבא ואמא מלבישין לאריך אנפין, וזו"ן מלבישין לאבא ואמא - וכל זה בחינת אור פנימי. נמצא כי אור פנימי של עתיק הוא יותר פנימי מכולם, ושל אריך אנפין חוצה לו, וכן הענין עד שנמצאת שהנוקבא דז"א חיצונה מכולם. אמנם המקיפים הם להיפך - כי המקיף של הנוקבא עצמה הוא יותר פנימי מכולם והוא סמוך עם פנימי שלה, ועליו המקיף של ז"א, ועליו מקיף אמא כו'. עד שנמצא מקיף של עתיק חיצון ומקיף על גבי כולם. נמצא כי בבחינת הפנימיות - העתיק פנימי מכולם, ובבחינת המקיפים - העתיק מקיף את כולם. וטעם הדבר, להיותו גדול מכולם - אין כח בשום אור לסובלו בתוכו ולהקיפו, ולכן מקיף העתיק היותר גדול מכולם נשאר בחוץ מקיף לכולם.
והנה הקליפות והחיצונים הם העומדין בין אור פנימי אל המקיפין, פניהם אל האור פנימי של המלכות ואחוריהם אל אור המקיף, כי אין בהם כח להסתכל ולינק מן המקיף, כי הוא גדול מהפנימי כנודע. ונמצא כי אין מקום אל הקליפה רק באמצע, בין אור פנימי של הנוקבא ובין המקיף שלה עצמה, ואף כשגורם החטא ויונקים הקליפה. אך גם מז"א עצמו כנודע אינם יונקים ממנו אלא דרך אמצעית נוקבא דז"א המפסיק בינם ובין הז"א.
גם טעם אחר, כי אם היה המקיף של עתיק פנימי משאר המקיפים, והיה קרוב אל אור פנימי של הנוקבא דז"א, נמצא שהיו הקליפה קרובים אל המקיף הגדול של עתיק, ואין ראוי להם כן, רק שיהיו נתונים בין האורות היותר קטנים שבכולם, שהוא בין הפנימי של הנוקבא שהוא קטן וגרוע מכל הפנימים ובין המקיף שלה שהוא קטן מכל המקיפים, וכפי ערך גדלות האורות בין מבחינות הפנימים ובין מבחינות המקיפים כן שיעור הרחקתן מהקליפה, נמצא כי הפנימי של עתיק והמקיף של עתיק הם רחוקים מהקליפות בתכלית הריחוק, והפנימי והמקיף של הנוקבא הם יותר קרובים אל הקליפה והחיצונים בתכלית הקירוב.
ונחזור לענין, כי להיותן הקליפות במקום הזה, אנו יראים שלא יתאחזו הקליפות לינק מאור פנימי של מלכות הנקרא נוקבא דז"א, כי אצלה הם עומדים. ולכן בינה אמא עלאה מכסה עליהם במלבושים וכנפים.
ואמנם ענף לבושים וכנפים אלו הם כך: כי כבר נתבאר כי נה"י של אמא הם נכנסים ומתלבשים גו רישא דז"א בסוד מוחין כנודע. ואמנם הלבוש היותר חיצון שבכל לבושים נה"י של אמא אינו נכנס גו רישא דז"א, אמנם נשאר מבחוץ של זו"ן ומכסה עליהן בבחינת מלבושים ועומד מבחוץ להם מכנגד נ"ה עצמן שנכנסו בפנים גו רישא דז"א, וזה הלבוש הוא סוד חשמ"ל העליון של אמא עלאה, והבן זה היטב פירוש החשמ"ל מה ענינו וזכרהו. וע"י מלבוש הזה דחשמ"ל אין יכולין הקליפות לינק מזו"ן מאור פנימי שלהם באופן, כי רוב עביות או רוב הזכות והבהירות מונע את החיצונים לינק רק מהבינונים, ואינם יכולין להביט בו, ולכן מהמקיף של נוקבא אינם יכולין לינק מרוב אור שלו, ומהחשמ"ל אינם יכולין לינק מרוב עביו.
אמנם כשישראל חוטאים ח"ו, אז גורמין הסתלקות האם העליונה מעל הבנים ואז יכולין לינק מאו"פ של זו"ן. והבן זה היטב סוד הסתלקות האם מעל הבנים מה ענינם.
והנה החשמ"ל הזה מלביש ומקיף לזו"ן מכל צדדיהם, אפילו מתחת רגליהם. ומה שהוא מצדם נקרא מלבושים ומה שהוא מתחת רגליהם נקרא מנעלים, והבן זה היטב. וכבר נתבאר כי מלביש גימטריא חשמ"ל, גם נעל נקרא לסיבה זו, כי כבר ידעת כי ג' אהי"ה יש בבינה: א' - של מלוי יודי"ן בג' ראשונות שבה, ושל מלוי אלפין בג' אמצעית שבה, ושל מילוי ההי"ן בג' אחרונים שבה. נמצא כי אהי"ה דההי"ן בנצח הוד (יסוד) דבינה אשר לבושם הוא חשמ"ל כנזכר. והנה ממנו נעשה בחינת נעל תחת רגליהן של זו"ן כנ"ל.
והנה שם אהי"ה במילוי ההי"ן - גימטריא נע"ל.
ונחזור לענין. כי הנה נעל הזה הנזכר הוא עצמו בחינת המסך הנ"ל המפסיק בין אצילות לבריאה, וכבר נודע איך כל אצילות מלובש זה לתוך זה עתיק בתוך אריך אנפין (וכו') וזו"נ חוץ מכולם.
והנה דרך המסך הנקרא נעל מאירין כולם דרך רגלים, כי רגלי עתיק מאירין דרך רגלי אריך אנפין כו', עד שמאירין רגלי זו"ן ועוברים דרך המסך הזה אל הבריאה. ועל ידי דרך המסך נחתמים ונחקקים כל האורות שבאצילות למטה בבריאה. נ"ל כי כמו שעובר אור הרגלים עצמן כך עובר אור כל הגוף כולו דרך רגלים ומאיר למטה.
והנה נמצא כי כל אור האצילות שיוצא ויורד אל הבריאה הוא דרך זה המסך של הבינה הנ"ל הנקרא נעל, אלא שהוא בחינה חיצונית ולבושים החיצונים כנ"ל. ובזה לא יקשה בעיניך, כי כפי זה היה נראה שאור הבריאה אורה גדול מאור נוקבא דז"א דאצילות, כי היא מקבלת מז"א והבריאה מקבלת מבינה. - אין זו תימה, כי מסך זה אינו רק לבוש היותר חיצון של הבינה, אמנם עכ"ז בחינת בינה נקרא. ולכן אמרו בתקונים "בינה - ר"ל אמא - מקננא בכורסייא" שהוא ענין החשמ"ל הזה והבן.
ונמצא כי האצילות - אור העצמות הוא שם, אבל הבריאה הוא אור הבא ע"י מסך, אלא שהוא מסך קרוב, כי בינה העליונה נעשה מסך עליה ועל ידה מקבלת האור שלה. אמנם היצירה אינה מקבלת האור שלה מבריאה רק ע"י מסך וריחוק, ואע"פ שיש לה מסך אחר העומד בין אצילות לבריאה, עכ"ז אין אנו מונין אלא המסך המתחדש אליו בין בריאה ליצירה. וכן עד"ז בעשיה אינו נמנה רק המסך החדש שבין היצירה אליו כי הוא לדו[?] הנתוסף בה.
והנה ענין מסך וריחוק זה הוא, כי הנה הבריאה היתה מקבלת ע"י מסך בינה דאצילות, אבל היצירה מקבלת מן מסך חדש - תפארת דבריאה, כי התפארת דבריאה הוא מקיף ומלביש אל המלכות דבריאה מכל צדדיה, ואפילו מתחת רגלם, ונעשה שם רקיע ומסך א' מפסיק ביניהן, ודרך המסך הזה דתפארת דבריאה יורד האור דבריאה אל היצירה. וז"ש בתקונים התפארת מקננא במט"ט, וכן אמרו שם "שית סטרין מקננא ביצירה".
והנה מהראוי הוא, שכמו שלא נתרחק האצילות מבריאה רק מבינה, כך מהראוי שיתרחק היצירה מבריאה ויקבל היצירה האור לה מבריאה דרך מסך בינה דבריאה. וטעם הדבר שמעתי ושכחתי. והרי נתבאר כי יש ביצירה מסך וריחוק.
והנה העשיה אינה מקבלת מיצירה אלא על ידי מסך וריחוק ומיעוט. והענין, כי מלכות דיצירה עשה מסך תחתיה כדי שלא ירד אור עצמותה אל העשיה אלא דרך מסך מלבוש החיצון אשר לה, ודרך המסך ההוא עובר האור מיצירה אל העשיה. וז"ש בתקונים מלכות מקננא באופן שהוא עשיה, עולם האופנים. והרי שיש מסך וריחוק. כי גם כאן היה מהראוי שכמו שהיצירה קבלה אור מהבריאה ע"י מסך תפארת דבריאה כן העשיה תקבל אור היצירה דרך מסך מתפארת דיצירה, ואינה מקבלת אלא ממלכות דיצירה. וזה ענין ריחוק הב' הנתוסף בו, וגם זה נקרא מיעוט, כי אם המלכות דיצירה היה לה אור מפאת עצמה אעפ"כ לא היה נקרא רק ריחוק בלבד, אבל כיון שהמלכות "לית לה מגרמה כלום", והיא "אספקלריא דלא נהרא" נמצא כי גם כן נקרא מיעוט, כי אורה גם כן ממועט משאר ספירה לטעם הנ"ל, כי אם היתה דכורא, אע"פ שהיתה אחרונה לא היה רק בחינת ריחוק, אבל עתה נקרא גם כן ריחוק ומיעוט. והנה נתבאר כי יש בעשיה מסך וריחוק ומיעוט :
מתוך: עץ חיים/שער מב/פרק יב (עריכה)
פרק יב[עריכה]
בענין המסך שיש בין אצילות לבריאה ובין בריאה ליצירה ובין יצירה לעשיה ובו יתבאר קצת מהנ"ל.
ונבאר ענין מצות מעקה. והנה סוד מצוה זו הוא: כי על בנין העולמות האלו כתיב "כי תבנה בית חדש" כו'. והנה גג"ך גימטריא שם הוי"ה, מעקה גימטריא רי"ו. והענין, כי הרי"ו של שם ע"ב כנודע, וכמ"ש "ועשית מעקה לגגך" שהוא שם הוי"ה.
והענין, כי נתבאר בדרוש הקודם כי ד' עולמות אבי"ע הם הנקרא חו"ב תו"מ. והנה הכתוב אומר "כולם בחכמה עשית", כי האצילות כולל את כולם וממנו יצאו. והנה אחר שנאצל עולם האצילות אז עשתה הבינה דאצילות מסך א' להבדיל בין אצילות ובין בריאה. והנה ודאי הוא כמו שיש כח באותו לבוש של בינה כשיורד ממנה להלביש לזו"ן עד מתחת רגליהם, הנה גם כן יש בו כח להתפשט יותר ולהלביש את כל העולמות אשר תחתיו שהם בי"ע. והנה ודאי יש כח באצילות נגד כל אשר תחתיו, כי פשוט כי כל דבר עליון גדול כנגד כל מה שלמטה ויותר גם כן, וכמו שאמרו רז"ל על "רגלי החיות ככולהו, ושוקי החיות ככולהו", כנזכר פרשת בשלח. אבל המאציל העליון לא רצה כך שיתפשט עד למטה.
ולהבין טעם הדבר נמשיל לך ונאמר כי ארבע העולמות האלו הם כדמיון ד' בתים זו למעלה מזו, וכולן שוין בארכן וברחבן, אלא שהם עומדים זו למעלה מזו. והנה בית העליון הוא עולם האצילות, והנה בגג הבית הזה אין לנו רשות לדבר, כי מן הכתר דאצילות ולמעלה נאמר עליו "במופלא ממך אל תדרוש". אמנם נתחיל לדבר מן הבית הב', שהוא עולם הבריאה, שהוא בחינת בינה כנ"ל, אשר היא נקרא בי"ת רבתי דבראשית. וזהו "כי תבנה בית חדש", בית עלאה דבריאה.
והנה גג הבית הזה הוא עצמו קרקע עולם האצילות כי קרקע בית העליונה שהוא מסך הנ"ל הוא עצמו גג של הבית הב' הנקרא בריאה כי רגלי בני העליה העליונה שהם זו"ן דאצילות דורכין ע"ג מסך ההוא והוא קרקע להם וגג לדרים בבית הב' שהוא בריאה.
והנה בזה המסך שבין אצילות לבריאה הנקרא גג הבריאה כנ"ל צריך לעשות בו מעקה א' גבוה י' טפחים. והענין הוא כי האמת הוא שאור האצילות אינו יכול ליפול בבריאה כי מסך ההוא מפסיק בנתיים אמנם אם לא יהיה שם מעקה בצדדי הגג יוכל ליפול אור האצילות דרך צדדי גג הבריאה ועד סיום העשיה בחוץ למחיצת הבריאה ויצירה ועשיה אחורי הכתלים אשר להם ואם יפול האור שם ימות.
וביאורו הוא: כי סוד המיתה הוא ענין פרידת הדבר ועקירתו מעולמו וממקומו ללכת אל עולם אחר למטה ממנו, ע"ד מיתת ז' מלכים שמלכו בארץ אדום, כי ירדו בבריאה, ודבר זה נקרא מיתה כמ"ש בדרוש המלכים. אמנם או"א, אע"פ שירדו למטה, כיון שלא ירדו ויצאו חוץ מעולם אצילות לא נזכר בהם מיתה. וזש"ה "כי יפול הנופל ממנו", כי כאשר לא יהיה מעקה בצדדי הגג יפול משם אור האצילות באחורי הג' עולמות בי"ע ואז יקרא אור ההוא מת כנ"ל.
נמצא כי כמו שהוצרך לעשות מסך ורקיע אל עולם האצילות שהוא משמש במקום גג דבריאה כדי להפסיק ולמנוע שלא יפול אור האצילות בבריאה כך צריך לעשות כתלים ומעקה בצדדי הגג גבוה עשרה טפחים. וזה אופן מעשהו הנה נת"ל שהיה בכח מסך ההוא הנעשה ממלבוש הבינה להתפשט עד סיום עולם עשיה. אמנם לסבת נפילת הנ"ל הוצרך המאציל לעשות מעקה הנ"ל באופן זה כי אותן השוליים של מסך העודפים והיו יכולים להתפשט עד למטה בעשיה הגביהם והעלה אותן למעלה מגג הבריאה וזקף אותם ומה שהיה תחלה בסוד כתלים אל עולמות בי"ע נעשה מעקה וכתלים אל עולם אצילות ועל ידי כן לא יפול אור האצילות למטה לא דרך מטה ולא דרך צדדים.
ואמנם מציאת המעקה הוא: כי הנה ד' עולמות אבי"ע הם סוד ד' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, כנודע אשר הם בעצמן בחי' חו"ב תו"מ המכונים לד' עולמות אלו כנ"ל. והנה כל סוד הוי"ה מאלו הד' יש בכל אחד י' אותיות במילוי, חוץ מהאחרון שם ב"ן דמילי ההי"ן שאין בו רק ט' אותיות. והנה כמו שאו"פ של שלשה עולמות בי"ע נמשך מעולם אצילות וכן כמו שבכל ג' הויות של ס"ג מ"ה ב"ן כלולים בהוי"ה של ע"ב דמילוי יודין גם סוד המלבוש הזה הנמשך מבינה דאצילות להלביש ג' עולמות אלו הוא ג"כ מבחי' ג' הויו"ת של ס"ג מ"ה ב"ן וכולם כלולים בלבוש האצילות שהוא הוי"ה דע"ב.
נמצא כי הלבושים של בי"ע שהם ס"ג מ"ה ב"ן קודם שירדו להתפשט למטה העלה אותם למעלה בסוד מעקה ומחיצות לעולם אצילות ובהיותם שם כל הג' שמות שהם ס"ג מ"ה ב"ן שעולין רי"ו (פי' כי כל אחד מהם ע"ב ס"ג וי' אותיות מ"ה וכ"ו ב"ן באחוריים) כמנין מעקה כולם כלולים בשם ע"ב שהוא עשרה אותיות. נמצא שבהיותן באצילות אין גבהין רק י', כי יותר גדולים הם י' טפחים באצילות מל' טפחים בבי"ע. ונמצא כי גובה המעקה הזה הוא י"ט כנגד הוי"ה דיודי"ן דע"ב שבאצילות שהוא י"ס דאצילות וז"ש ועשית מעקה לגגך כי ס"ג ומ"ה וב"ן הם כמנין מעקה לצורך גגך שהוא הוי"ה דע"ב דאצילות שמילויו י' אותיות וזה השיעור שנתנו אל המעקה שיהיה גבוה י"ט.
ואמנם מ"ש שג' הויות ס"ג מ"ה ב"ן גימטריא (רי"ו) מעקה הוא באופן זה: כי ס"ג עם י' אותיותיו הם ע"ג ושם מ"ה עם מספר הד' אותיות הוי"ה הם ע"א ושם ב"ן בחי' אחוריים שלו שהוא דרך ריבוע כזה י' י"ה יה"ו יהו"ה הם גימטריא ע"ב. והנה ג' ע"ב הם רי"ו גימטריא מעקה אשר שמות אלו נעשים מעקה אל האצילות. וביאור ענין ג' הויות אלו שאנו עושים אותם בחי' ע"ב ע"ב ע"ב נתבאר בדרוש רפ"ח ניצוצין מה ענינם, כי אלו הרי"ו הם מכלל הרפ"ח ניצוצין שנפלו וחזרו לעלות בסוד מעקה.
והנה זו שמעתי לפ"ד ממורי זלה"ה, אבל מה שמ"כ אצלי מכת"י בשם מורי זלה"ה הוא זה: כי הנה אין המעקה נעשה מג' הויות הנ"ל רק מהוי"ה אחרונה של ב"ן בלבד. והענין כי הנה כשיורד האור עליון להלביש העולמות הנה מה שיורד למטה מאצילות הם ס"ג מ"ה ב"ן, ואמנם כאשר חזרו אלו הג' שמות לעלות אין עולין כולם באצילות, כי גם הבריאה צריך שתהיה מלובשת ולכן נשאר שם ס"ג מלבוש לבריאה וכל זה הוא בעת ירידת האור למטה נמשך ומלביש את הבריאה ואח"כ כאשר עלה האור לעלות בסוד מעקה באצילות כנ"ל הנה חוזר שם מ"ה ועולה ומלביש לשם ס"ג כי כל א' מהן גובהן י' וגובהן שין ונשאר הוי"ה בההי"ן ב"ן והיא העולה בעולם האצילות ונעשים שם בחי' מעקה אליו ולכן גובה המעקה הם י"ט י' אותיות כמנין אותיות ב"ן והכולל (ואפשר שהוא ע"ב קד"ם גימטריא רי"ו.
ואמנם כונת זה המעקה הוא כי הנה ודאי הוא שכמו שהאור האצילות עובר ויורד דרך מסך הנקרא גג דבריאה כדי להצטייר כמוהו בבריאה כי על כן נקרא עולם הבריאה "חותם האצילות" כנ"ל. הנה גם כן צדדי ודופני הבריאה צריכין אורות רוחניות עליון של אצילות, ולכן אותו אור העליון של אצילות עובר דרך אותו מסך של המעקה שבצדדי האצילות ויורד למטה עד צדדי הבריאה, וכבר יש שם מחיצות כנ"ל אשר נעשה משם מ"ה ושם ס"ג בירידה ובעליה ועובר האור ההוא דרך המחיצות ההם ומחיה אותן באופן כי כאשר האור עובר דרך דופני האצילות אע"פ שאור זה גדול מהאור העובר דרך מסך הנקרא "קרקע דאצילות", עכ"ז אין שם רק מסך אחד. אמנם יש כאן ג' מחיצות: א' מחיצת האצילות עצמו, וב' מחיצות של הס"ג ומ"ה כנ"ל, ועל ידי כן מתמעט האור ההוא העובר בתוכם והוא המחיה את הבריאה.
ונמצא עתה, אור האצילות העובר דרך מסך מחיצות אלו אינו נקרא כותל (ממש), אמנם הוא עובר דרך המחיצות הנקרא מעקה ודרך מסך הזה ומאיר למטה.
וזהו הטעם מ"ש בגמרא כי המעקה די לו ב"הוצי ודופני". והטעם הוא, כי אנו צריכין שיעבור דרך שם הארה אל הבריאה ולכן אם נעשה בהוצי ודופני ש"ד, כי אף אם האור עובר דרך שם אינו בדרך נפילה כנ"ל.
והנה גם בגג היצירה יש בו מעקה ע"ד שפי' בגג הבריאה. והוא כי אור הבריאה ירד עד העשיה ואז נכפל ונזקף ונעשה מקיף בדופני הבריאה. כי כמו שיש הפרש בין אצילות לבריאה כן יש הפסק בין יצירה לבריאה ובין עשייה ליצירה, ולכן אם האור של הבריאה יפול ליצירה יקרא נפילה ומיתה.
והנה היות המעקה הזה גם כן בחינת רי"ו הוא באופן זה: כי הנה נתבאר אצלינו כי עולם היצירה נקרא א"ל יהו"ה. והנה זה האור היורד מיצירה ולמטה הוא א"ל אל"ף למ"ד גימטריא רי"ו, וזה הרי"ו עולה לגג היצירה ונעשה שם בחי' מעק"ה שהוא בחי' רי"ו גם כן. והנה מעקה - עשיה הוא. כי הלא גם העשיה היה אור שלו מתפשט ויורד מאד בסוד הרקיע שארז"ל "שהיה מותח והולך עד בלי די", ואז חזר לעלות ונעשה מעקה לגג העשיה.
ואמנם, מעקה הבריאה הוא כדי שלא ירד אור האצילות עד בריאה, ומעקה יצירה הוא כדי שלא ירד אור הבריאה ביצירה, ומעקה עשיה כדי שלא ירד אור היצירה לעשיה וגם כדי שלא יתפשט אור העשיה למטה עד הקליפה שתחת העשיה, לכן חזר בסוד מעקה בראש העשיה.
והנה מעקה עשיה הוא שם ב"ן, ונודע שהוי"ה זו היא בעשיה ב"ן, ונעשים ע"ב קד"ם שהוא י' י"ה יה"ו יהו"ה. יו"ד יו"ד ה"ה יו"ד ה"ה ו"ו יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה שהם אחוריים דעשיה והם גימטריא רי"ו כמנין מעקה.
וא"ת, למה מעקה הבריאה והעשיה הם מהויות ומעקה יצירה הוא משם. א"ל הטעם הוא, כנודע כי תמיד אנחנו מכנים שם הוי"ה אל יצירה, שהוא סוד ז"א הנקרא הוי"ה, כנודע כי בינה ומלכות שהם בחי' בריאה ועשיה הם שמות אהי"ה אדנ"י לכן אין מעקה יצירה נעשית מעצמותה שהוא הוי"ה רק משם א"ל, אמנם בריאה ועשיה שאין עצמותה בחי' הוי"ה לכן נעשית המעקה מבחינת שם הוי"ה כנ"ל:
ודע כי בבריאה אין יכולת להיות ניכר בו פרצוף שלם לא בא"א שבו ולא באבא שבו. כי א"א ואבא דבריאה כל אחד מהן אין בו רק ו' קצוות לבד, ואמנם באצילות יש לו י'. והנה באצילות ג' ראשונות של א"א שהם המוחין שלו הם מגולין ובהם מתלבשין ו' קצוות כולם דעתיק כנודע והו' קצוות דא"א הם מתלבשים באצילות, אבל בבריאה ג"ר מהו' קצוות שיש בא"א, הם מגולין ובהם מתלבש אותה בחינה שנאמר עליה "לכי ומעטי את עצמך", ו"הוי ראש לשועלים", כנודע שהוא אותה נקודה של המלכות דאצילות שירדה ונתלבשה בהם בסוד נשמה אליו. וג' תחתונות של ו' קצוות דא"א הם מתלבשים בו"ק דאבא ונעשית נשמה אליו. אמנם אמא של בריאה היא פרצוף שלם מי"ס. וזהו סוד "אמא מקננא בכורסייא", כי פרצוף בינה דבריאה הנקרא "כורסייא", הוא נגלה בפרצוף שלם, משא"כ באותם שלמעלה ממנה שהם א"א ואבא. ולכן מכנים הבריאה אל בינה, וטעם הדבר הוא, לפי שאין יכולת להגיע בבריאה רק אור בינה. לבד דאצילות כי באצילות עצמו יכולה החכמה שלו להתלבש בכל חלקיה בכל האצילות אשר זהו סוד "כולם בחכמה עשית". אמנם בבריאה אין אור החכמה מתפשט בה כלל רק אור הבינה לבד ולכן אין פרצוף שלם ניכר בבריאה אלא מבינה שלה ולמטה, כי גם הז"א יש בו פרצוף מן י' ספירות, אלא שנתוסף בו על בינה שבבריאה, כי יש לו חו"מ א' משא"כ בבינה. ונוקבא דז"א דבריאה מלבד שיש לה פרצוף שלם מי"ס הנה נוסף בה שיש לה ב' אורות מקיפין אבל ביצירה אינו נגלה רק אור ת"ת שבו בבחי' ו"ק.
וזהו סוד מ"ש בתיקונים "שית ספירן מקננא במט"ט" שהוא היצירה, וא"א ואבא דיצירה אין להם רק בחינת "תלת כליל בתלת" לבד, והבחינה הראשונה של א"א דיצירה נשאר מגולה, והב' תחתונות מתלבשים באבא דיצירה. אמנם אמא, תפארת ומלכות דיצירה יש לכל אחד מהם ו' קצוות. וההפרש שיש בהם, כי אין לבינה אור מקיף, ולתפארת יש אור אחד מקיף לבד, ולנוקבא יש ב' אורות מקיפין, ובעשייה - אבא שבו בלבד הוא בחינת נקודה אחת לבד, אבל כל השאר, אפילו א"א שבו כל אחד כלול ג' בג', כי פחות מזה אי אפשר לעמוד. אמנם למה א"א דעשיה עם היותו גבוה מאבא היה לו ג' כליל בג' (ולאבא נקודה א' לבד) הטעם הוא, לפי שהוא קו אמצעי ולכן יכול להיות ג' כליל בג', משא"כ באבא שאינו מן קו אמצעי.
עוד יש חילוק אחד בד' עולמות אבי"ע והוא: כי באצילות יש הפרש בו בעצמו ובחלקיו, והוא כי א"א שבו מתפשט בו אור א"ס בקירוב ובהרחבה גדולה, ואו"א דאצילות אור א"ס בהם בקירוב, אמנם אינו נמשך בהם בהרחבה גדולה רק דרך חלון, וז"א דאצילות - אור א"ס הוא בריחוק ובדרך חלון כשיעור רוחב יסוד העליון דאו"א, ונוקבא דז"א דאצילות - אור הא"ס הוא בריחוק ועל ידי חלון, אלא שהוא חלון יותר צר מן חלון ז"א. אמנם כל בחינות אלו הם בלי מסך, כלל אמנם בין אצילות לבריאה יש מסך מפסיק והאור בא אליו דרך מסך. ודרוש זה נלע"ד ששמעתי מפי אחרים בשם מורי זלה"ה ולא מפי עצמו. ובשער מ"ז פ"א אמר פירוש אחר בשם הרב גדליה הלוי זלה"ה:
מתוך: עץ חיים/שער מב*/פרק א (עריכה)
פרק א[עריכה]
ארבע עולמות אבי"ע בקיצור:
אחר שנתבאר בדרושים שעברו ענין הי' ספירות של עולם האצילות בפרטות, צריכין אנו לבאר בכללות כל בחינות ד' עולמות הנקרא אבי"ע. וצריך לבאר גם כן כללות עולם האצילות, אע"פ שאין זה מקומו, אמנם להיות שורש להבין ג' עולמות בי"ע אשר תחתיו קבענו ביאור כללותו בדרוש זה.
והנה היותן בחינת ד' עולמות אבי"ע הוזכרו בהרבה מקומות, ובתיקונים מפוזרים. אמנם אלו הב' מקומות נזכרו שם בדרך כללות על מתכונתם: א' הוא בהקדמת התקונים ד"ג: "ועלת על כלא הוא נחית בי' ספירות דאצילות ובי' ספירות דבריאה ונהיר ביה כתות דמלאכייא וי' גלגלי רקיע". וכן בפ' בא בר"מ דף מ"ב ענין י' ספירות דאצילות ד"אינון מקור מעיין וים וז' נחלים, ולבתר עביד משמשין לאילין מאנין כורסיא בד' סמכין ושית דרגין" - הרי עשר. ולבתר תיקן לשמשא לכורסייא י' כתות -מלאכים, אראלים וכו'. ולבתר עביד לאינון משמשין דאינון סמאל.
וביאורו הוא: כי תחלה הם י"ס דאצילות שהם מתחלת עתיק יומין עד סיום נוקבא דז"א דאצילות כנזכר במ"א ואחריהן עולם בריאה ובו י"ס ג"כ דוגמת י"ס דאצילות ונקרא "עולם כסא הכבוד" יען הם למטה מנוקבא דז"א הנקרא כבוד והבריאה כסא תחתיה, לכן נקרא עולם הבריאה כסא הכבוד. ואחריהן עולם יצירה והוא י"ס ג"כ, ובזה העולם מטטרו"ן שר הפנים עם י' כתות מלאכים, ואחריהן עולם העשיה והם י' גלגלי הרקיע הסובבים עלינו אשר בתוכם ארץ התחתונה. וכבר ידעת כי כמו שי"ס דבריאה נעשו בסוד היכלות כי היכל א' העליון הנקרא ק"ק כולל ג"ר וכן בעשיה הם ז' רקיעים והרקיע העליון הנקרא ערבות כולל ג"ר.
אמנם כל הי' גלגלי של הז' כוכבי לכת וי"ב מזלות שמנו חכמי התכונה כולה קבועים ברקיע ב' מתתא לעילא כמ"ש "ויתן אותן אלהים ברקיע השמים", שהוא דמיון היסוד הנקרא כל וכולל כולם בו. ותחתיו הוא וילון מלכות דעשיה ש"אינו משמש כלום אלא נכנס שחרית ויוצא ערבית" כמארז"ל. ובתוך וילון זה הם ד' יסודות ארמ"ע, דהיינו אש מים עפר רוח והארץ וכל אשר בה. וכללות כל הז' רקיעים אלו העליונים והארץ שבתוכה נקרא עולם העשיה, ששם נגמר החומר והכלים להתגשם כמ"ש במ"א, כי התחלת הכלים הם מעולם הנקודים שהם י"ס דאצילות שהם מאנין וכלים הנזכר ר"מ פ' בא, וכאן בעולם עשיה נגמר מלאכת הכלים והוא תכלית החומרים שהוא קצה האחרון ולכן פה נתגלו בחי' הקליפות לגמרי ולכן נקרא זה עולם הקליפות עם היות בתוכה עשר ספירות דעשיה דקדושה. וז"ס ריש פ' בר "ולאילן עביד משמשין סמא"ל וכל כת דיליה", והרי נתבאר בקיצור ד' עולמות אבי"ע :
מתוך: עץ חיים/שער מב*/פרק ב (עריכה)
פרק ב[עריכה]
בענין האורות שאנו אומרים ששרשם נשאר במקומן והארתן יצא לחוץ נבאר לך בז"א וממנו נקיש אל השאר הנה בהיות שהאציל א"ס את הכתר עשאו מכללות ה' פרצופים שהם כתר שבו ואו"א וזו"ן שבו ודע שבעת שהאציל כתר שבו היו כלולים בתוכו כל הכתרים שיש משם ולמטה עד העשיה זה תוך זה כיצד כתר דאצילות מלביש אותו כתר דבריאה ועליו כתר דיצירה ועליכו כתר דעשיה מלבוש אליו (ש' י' פ"ה) וכן בענין הפרטי. המשל בזה כתר דא"א ועליו כתר אבא ועליו כתר אמא ועליו כתר ז"א ועליו כתר נוקבא וכ"ז באצילות ועד"ז בכתרים דבריאה וכן אח"כ בכתרים דיצירה וכן אח"כ בעשיה ובעת שהאציל חכמה היו כלולין בו כל החכמות שיש בכל העולם ע"ד הנזכר וכעד"ז בבינה שבו כל הבינות ובז"א כל הזעירין שבכל העולם ובנוקבא כל הנקבות וכאשר האציל א"א את אבא דאצילות הנה הכתר שבו לקח א"א לעצמותו וכל מה שלמטה ממדרגתו נתן הכל באבא ונמצאו כל החכמות כולם נתונים באבא ע"ד שנזכר בא"א וכעד"ז באמא ובזו"ן ובכל ג' עולמות בי"ע ונבאר לך ענין ז"א בפרטות כי תחלה נאצל ז"א מכתר א"א ובו כלולין כל הז"א ואח"כ לקח א"א שאר החלק המגיע לבחי' א"א ויצאו כל השאר וכעד"ז באו"א ונמצא שבחי' בן ובת שהם זו"ן דא"א דכתר דאצילות נשארים שם ויצאו כל שאר הבחי' דזו"נ בנה"י דתבונה ואז נשארים שם זו"נ באופן ששורש זו"ן הוא אותו חלק הכתר שלהם שהיה כלול בכתר דאצילות כנ"ל ושאר זעירין ונוקבא של שאר עולמות ופרצופים הם הארות לבד וכן תקיש אל שאר הפרצופים הנודעים כנ"ל:
מתוך: עץ חיים/שער מב*/פרק ג (עריכה)
פרק ג[עריכה]
כל ד' עולמות אבי"ע הובררו בירור המלכים היותר מעולה באצילות והגרוע ממנו בבריאה וממנו נתהוה בריאה וכעד"ז היצירה ואח"כ בעשייה והגרוע מהכל מה שלא היה יכול להתברר נשאר בסוד הקליפה ר"ל שהם דינין קשים עד מאד שלא יוכלו להתברר מן הסיגים ונשארו ניצוצי קדושה שלהן בתוך הקליפות והם נקרא י"א סמני הקטורת וכעד"ז בכל אצילות עצמו היותר מובחר נברר בעתיק וגרוע בא"א ועד"ז בכל ספירה וספירה שבכל פרצוף ופרצוף בפרטות ואין להאריך בזה כי כשל כח הקולמוס לפרטם ודע שאחר שהוברר חלק העתיק לגמרי אז התחיל הוא לברר את חלק הא"א ואחר שהוברר חלק א"א לבדו אז בירר הוא חלק או"א ואחר שהוברר חלק או"א אז התחילו לברר חלקי זו"ן וכ"ז על ידי זווגים ועיבורים שאותן הניצוצין המבוררים עולין ממקום נפילתן עד למעלה ונכנסים בבטן הנוקבא ושוהין שם זמן העיבור ונמתקים שם ונעשים שם בחי' פרצוף ואחר שנתברר האצילות כולו אז מתחיל בירורי עתיק דבריאה להתברר ע"י נוקבא דז"א דאצילות ואח"כ אחר בירור עתיק דבריאה אז הוא מברר חלקי א"א דבריאה וכיוצא בזה בכל הבריאה ועד"ז אח"כ ביצירה בכל פרטיו ועד"ז בעשיה בכל ענין פרטיהן נמצא שכל ד' עולמות כולן הם מבירור ז' מלכים ומה שלא הוברר נשאר בסוד אחד עשר סמני קטורת:
מתוך: עץ חיים/שער מב*/פרק ד (עריכה)
פרק ד[עריכה]
ענין אבי"ע דע כי עולם אצילות כלול מד' עולמות אבי"ע וכן בריאה כוללת כל אבי"ע וכן יצירה וכן עשיה באופן זה כי אבא אצילות ואמא בריאה ז"א יצירה ונוקבא עשייה ובחי' א"א אינו ניכר בכל עולם להיותו נעלם מאד והנה מן עולם אצילות נשמות ומבראה רוחין קדישין ומיירה מלאכים ומעשייה אופנים והנה האדם כול ד' עולמות ואם לא זכה אלא לנפש דעשיה ואח"כ חטא ופגם בהוו כניסה בקליפות אומרים לו יתוש קדמך כי היתוש לא עשה מעשה לכנוס בקליפה ואם לא חטא אז הוא בסוד האופנים ולפעמים יהיה שאי בו רק בחי' נפש והוא חשוב ממי שיש בו רוח כגון שיש לו בחי' נשמה שבנפש כנודע כי בכל עולם ועולם כלולים בו כל הד' וזה האדם כיון שהתחיל להאיר ולתקן מעט מעט תיכף מאיר בו בחי' נשמה שברוח דיצירה אף על פי שעדיין לא נתלבשה בו לגמרי כי א"א להתלבש בו לגמרי עד שיתקן נפשו לגמרי. ואמנם זה האיש אשר יש בו רוח והוא בחינת נפש שברוח דיצירה ודאי הוא גרוע מבחי' זה הנ"ל. גם אפשר שיהיה באדם נפש דאצילות ויותר למעלה גם כן ואם יהיה לו רוח מבחי' יסוד דאצילות יהיה בעלה דמטר ניתא ונקרא איש אלהים וכעד"ז נאמר צדיק מושל ביראת אלהים כי כמו שיש צדיק אשר עולה נשמתו בסוד מ"ן במלכות כן יש מי שיעלה נשמתו בסוד מ"ד כי אחר החרבן שאין זווג ואין הגנן זורע גינתו רק גינתו צומחת מן הספיחין אשר יצאו בה ומשם חוזרת וצומחת והספיחין הם נשמות הצדיקים אשר צמחו ויצאו מהגינה העליונה מלכות והם חוזרין לעלות שם בסוד מ"ן או מ"ד וז"ס אור זרוע לצדיק שכבר נזרע מעיקרא ואינו זורעו עתה מחדש כנזכר זוהר פרשה תרומה דקס"ו ע"ב ארבע אותיות הוי"ה בארבע עולמות אבי"ע י' באצילות סוד שם ע"ב דיודי"ן כי כולם בחכמה עשית ה' בבריאה שם ס"ג כי אמא מקננא בכורסייא ו' ביצירה שם מ"ה כי ו' ספיראין מקננא ביצירה ה' תתאה בעשיה שם ב"ן כי מלכות מקננא באופן:
- ^ ה"ג בדפוס קארעץ
- ^ [הגהה - צ"ע בענין נרנח"י מקומן בספירות היכן הם ובכלל זה לידע ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן הכללות היכן הם ובכלל זה טנת"א היכן הם בכללות הספירות]:
- ^ ראו גם בוויקיפדיה אדני השדה
- ^ ס"א מוסיפים כאם מלת "כל"
- ^ ה"ג בדפוס קארעץ ובדפוס ירושלים גורס ונחזור לענין הגוף
- ^ אולי הכוונה ל(ח"א ריז, ב) - ויקיעורך