עץ חיים/שער לח/פרק ג
פרק ג - מ"ת[עריכה]
ועתה נבאר בחינת התקשרות שיש בין לאה ורחל יחד ובו יתבאר כמה פסוקים וכמה מאמרי רז"ל.
והנה רז"ל פירשו על פסוק (משלי כב, ד) "עקב ענוה יראת ה' - מה שעשתה יראה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתא". ביאור הדברים האלה כי שורש הנשים האלה של ז"א, שהם לאה ורחל, נקרא "ענוה" ו"יראת ה'". ואמנם רחל נקרא "יראת ה' ראשית חכמה" (תהלים קיא, י), כי היא ראשית כל הספירות מתתא לעילא והיא פתח לכולם, והיא הנקרא "אשת חיל יראת ה'", שהם סוד (ישעיהו נד, יב) "ושמתי כ"ד כ"ד שמשותיך", שהם גימטריא חיל.
אבל לאה נקראת "ענוה" לפי שהיא למעלה באחורי רישא דז"א, ונודע כי הענוה ניכרת באדם בהשפל ראשו וכופפה למטה נגד פני אדם מפני ענותנותו ונכנע לפי מי שגדול הימנו. וזהו שכתוב "והאיש משה עניו מאד", כי הנה נתבאר במ"א כי משה לקח צפורה והיא א' מן ד' בחינות שיש ללאה, וכולן נקרא לאה על שמה וצפורה א' מהם, שהיא ג"כ עומדת למעלה נגד דעת ז"א. והרי נתבאר איך משה לקח מדת ענוה העליונה. אבל רחל שהיא ה' תתאה הקטנה הנקרא "יראה ה'" -- זוטרתי היא לגביה משה בסוד "שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל" (בראשית כט, טז). וזהו סוד שאמרו רז"ל "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה - אטו יראה מילתא זוטרתי היא?!", והשיבו "הן לגבי משה מילתא זוטרתי היא".
וכבר נת"ל כי לאה יוצאת מן הארת המלכות דאמא המתלבשת בז"א בסוד מוחין. ואמנם הנה"י שלה הם נעשין לבושין דג' מוחין דחב"ד דז"א, אמנם המלכות דאמא אינה משמשת כלל לז"א. וזהו סוד מה שאמרו רז"ל (חגיגה יב, ב) על ענין הז' רקיעין אשר תחתון שבהם נקרא וילון "אינו משמש כלום אלא יוצא ערבית ונכנס שחרית". והענין הוא כי הרקיע הו' שבהם הוא אשר נקרא "רקיע" סתם אשר בו קבועים חמה ולבנה כוכבים ומזלות, והוא בחי' היסוד דתבונה שהוא הנקרא רקיע בכ"מ, והוא ו' זעירא בסוד "נוטה שמים כיריעה". "ובו חמה ולבנה וכו'" - לפי שכל האורות כולם יצאו משם כנודע, כי חמה ולבנה שהם זו"נ הם קבועים בו ומשם הם יונקים -- זה מן החסדים וזה מן הגבורות העומדין בדעת המלובש ביסוד דתבונה הזה. והנה הכוכבים הם אורות החסדים היוצאין משם ונופלין תוך יסוד דז"א כנודע ומכים שם בכח ומתפזרים[1] ונעשו ניצוצין דקין אשר הם סוד הכוכבים המאירים. וזהו סוד "ומצדיקי הרבים ככוכבים", כי מצדיקי רבים שרשם מן יסוד הנקרא צדיק, והם מקבלין הארת הכוכבים של החסדים שבתוך היסוד מאירין כמותן.
ונלע"ד ששמעתי ממורי זלה"ה כי המזלות הן נקודות, והן מן הניצוצין הנעשין ביסוד מנפילת הגבורות גם הם מלמעלה עד היסוד דז"א, ומכים שם ונופלין ומתפזרין ונעשין ניצוצין.
והנה המלכות של התבונה היא הנקרא "וילון" אינו משמש כלום אל ז"א, אמנם מאיר את הארתה ומוציאה לחוץ לצורך לאה העומדת מחוץ לז"א. ואם כן אחר שלאה יוצאת מבחינת מלכות זה של תבונה (אשר היא בחינת עטרה של היסוד שבה כנודע וזכור זה) א"כ נמצא כי מקומה הוא בדעת ז"א, כי שם מקומה העיקרי, וגם לאה היוצאת מהארתה מוכרח הוא ששם מתחיל שיעור קומת הכתר שבה עד למטה עד החזה הנ"ל. ואמנם רחל מתחיל הכתר שלה מהחזה ולמטה עד סיום רגלי ז"א ממש באופן כי בסיום רגלי ועקבי לאה משם מתחיל כתר רחל למטה מרגלי לאה. וזהו שאמרו רז"ל "מה שעשתה יראה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתא", ר"ל רגלים דלאה שהיא הנקרא 'ענוה', עשתה "יראה" שהיא רחל כתר לראשה כנ"ל.
אבל הלשון עדיין צריך ביאור, כי מלשון רז"ל נראה כי מהעקב עצמו של ענוה נעשית עטרה ליראה, ולא אמרו שכתר היראה היא תחת עקב דענוה. לכן צריך לבאר הענין יותר בפרטות. כי הנה כפי הנ"ל נמצא שמראש כתר דלאה עד סיום רגלי דרחל הם ז' ספירות -- דעת חג"ת נה"י (כי המלכות שבז"א היא עצמה שורש רחל כנודע). ומהראוי היה ששתי נשים הללו, אחת אהובה רחל ואחת שנואה לאה, לא יוכל להסיר חלק השנואה בעבור האהובה, כי חלק כחלק יאכלו שניהן, וירשו מקום בעליהן ז"א שוה בשוה. ותקח לאה ג' ספירות וחצי -- שהם דעת חסד וגבורה וחצי ת"ת העליון. ותקח רחל מחצי ת"ת ולמטה עד סיום רגלי ז"א שהם ג' ספירות אחרות וחצי תחתון של ת"ת. ואמנם אין הדבר כך אלא שלאה לוקחת שליש עליון מג' שלישים דת"ת ורחל לוקחת כל ב' שלישים תחתונים דת"ת דז"א לכתר שלה (כמבואר במקום אחר. ושם נתבאר טעמים רבים ואחד מהם הוא שבחזה נשלם יסוד אמא לכן משם ולמטה שאורות החסדים ההם בגלוי נבנית רחל באחורי ז"א וכל זה נתבאר לעיל).
והנה בזה תהיינה צרות זו לזו ותפול ביניהן קנאה על הדבר הזה. לכן מה עשה המאציל העליון? עשה באופן ששליש עליון דת"ת יהיה כולו ללאה, ושליש תחתון כולו לרחל, אבל שליש האמצעי יהיו שני אחיות משמשות שוה בשוה, ויהיה ברשות ושותפות שניהן. כלומר כי שיחלק שליש אמצעי לב' חלקים -- אי אפשר, כי כולה בחינה א' ואינו מתחלק, אבל יהיה כתר של רחל עולה עד שם וגם רגלי לאה יורדים עד שם, ומתלבשים רגלי לאה בכתר של רחל כשיעור שליש אמצעי בלבד. והרי שתיהן משתמשות בשוה. וזהו שאמרו רז"ל "מה שעשתה ענוה עקב לסולייתא" - שהם רגלי לאה, מהם עצמם נעשה ראש וכתר של רחל הנקרא יראה.
אמנם דע כי פעמים שרחל לוקחת כל מקום אותו שליש אמצעי ואין רגלי לאה מתפשטים בתוך כתר רחל כשיעור שליש ההוא. וז"ש אצלינו בכוונת ק"ש בפסוק "ואהבת" צריך לכוין לתת ב' אורות לרחל כמנין ואהבת שהם ב' פעמים אור ב' פעמים אור שווה 414, ורחל נקראת את כמ"ש למטה בע"ה כמארז"ל "אתין וגמין רבויין הם". וזהו "ואהבת את", ר"ל שתאהב את רחל הנקראת "את", והוציא בלשון אהבה ע"ד "ויאהב יעקב את רחל", כי האהבה יתירה הוא שנתן לה חלק יתר על לאה כנ"ל, והם ב' אורות אלו כמנין ואהבת כנ"ל. והאורות הללו הנה הם בחי' הב' שלישים תחתונים של ת"ת כנ"ל. ולפי ששליש העליון הוא במקום הסתום, אבל אלו הב' שלישים הם במקום הגלוי שמאירין החסדים -- לכן נקרא אור אור.
וענין זה נתבאר לעיל בענין הכתר של רחל שהוא ב' שלישים דת"ת דז"א הנקרא ב' פעמים אור אור בסוד (ישעיהו נד, יב) "ושמתי כדכ"ד שמשותיך", אבל כתר של לאה אין בו רק אור א' לבד כנ"ל שם באורך ויתבאר לקמן.
נמצא כי יש זמן שלוקחת רחל ב' שלישים לבדה, ויש זמן ששליש אמצעי אע"פ שהוא לעולם שלה עם כל זה יש זמן שרגלי לאה מתלבשין בכתר שלה בתוכו ממש כשיעור שליש אמצעי. גם לפעמים לוקחת רחל שליש בגנבה ממש כשיעור שליש זה אמצעי לבד. אבל לעולם שיעור כתר של רחל הוא ב' שלישים. וזהו סוד ותגנוב רחל את התרפים אשר לאביה, פי' כי מקום השליש האמצעי שלפעמים לוקחת אותו רחל לה לעצמה בלבד דרך חטיפה וגניבה נקרא "תרפים". נמצא כי לָבָן הוא לובן העליון שהוא אבא עלאה, ולו ב' בנות -- רחל ולאה כנזכר זוהר פרשה ויצא דף קס"ב על וללבן שתי בנות, ע"ש. ולפעמים גונבת רחל מן לאה שליש האמצעי הנקרא תרפים, ולוקחת לה לבדה, כי ממון אביה הוא, ואינה נותנת ממנה אל לאה אחותה.
- מ' כת"י רח"ו ז"ל מ"ס עץ הדעת
- [הגהה - והנה לבן רומז לחכמה שנקרא לבנון, ויעקב רומז לז"א, ורחל רומז לנוקבא דז"א. לכן לבן חמיו של יעקב. והנה ידוע כי זהב חשוב יותר מן הכסף, לכן הגבורות חשובים יותר מחסדים. וזהו שאמרו רז"ל "צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן", שהיא נוקבא גבורה, עטרת בעלה שהוא חסד. והנה זהו בזמן מתוק הגבורות, אבל כשעדיין אינם נמתקים אז ודאי החסדים חשובים מהגבורות. ולכן קודם שנתקן לבן היה רומז בו מתחלה חכמה שהוא ל"ב מלבן - ל"ב נתיבות חכמה, ואח"כ ן' שערי בינה, שהיא הנקבה. אבל אחר שנתקן נתגלגל בנבל הכרמלי -- אז היתה הנוקבא עטרה לבעלה, שהנ' שהיא בינה - נ' שערי בינה, באה מתחלת התיבה של נבל, ואח"כ חכמה שהוא ל"ב נתיבות. ואפילו החכמה נתקנה שהב' באה לפני הל', לפי שבא"ב ב' מתחלה. ומאחר שנתקן לבן בנבל הכרמלי שהיא בינה שהיא נקרא עוה"ב -- לכן יש לו חלק לעוה"ב.
- נלע"ד חיים שזהו רמז הכתוב "כולו הפך לבן טהור הוא". ר"ל כשיהיה לבן כולן הפוך -- שהנו"ן תהיה קודם הל"ב, וגם הל"ב יהיו מהופכים (הב' קודם הל'), שזה יורה שהבינה שהיא נקבה תהיה עטרת בעלה שיתוקנו הגבורות. וזהו "כולו הפך לבן", שמלת "לבן" כולה יהיה מהופכת, ויהיה נקרא מסופו לראשו -- נבל, אז "טהור הוא", ר"ל זה יורה שהבינה הנקרא "הוא" שממנה עטרה דגבורה נטהרה וזהו "טהור הוא".
והנה ענין תרפים אלו הוא לשון תורף שהוא מקום ערוה, כמו "בית התורפה" הנזכר בגמרא, והם בחינת ב' רגלים של לאה הנכנסין ומתלבשין תוך כתר רחל כנ"ל. לכן אמר "תרפים" לשון רבים שהם ב' הרגלים. וביאור הענין כי הנה מקום פתיחת יסוד אמא תוך ז"א הוא בחזה שלו. נמצא שגילויו ופתיחתו הוא בשליש האמצעי. וזהו פתיחת וגילוי בית התורף אשר שם של התבונה. ואמנם ענין גניבת רחל את התרפים ואיך על ידי זה לא הגידו ללבן כי ברח יעקב[2] -- הענין הוא כמ"ש אצלינו בדרוש בלק ובלעם ועזא ועזאל עיי"ש היטב, ושם נתבאר כי הנה המקום הזה הוא בחינת עץ הדעת טו"ר בנגה דאצילות אשר בו חטא אדה"ר וחיה, כי שם הוא מקום גלוי החסדים של הדעת דז"א בחזה שלו. ולכן יש שם יניקה ואחיזה אל החצונים הנקרא רע בעצם. משא"כ למעלה כשהאורות מכוסים. הנה האורות ה' חסדים אלו המתגלים ויוצאין אל החצונים הוא ע"י אותם הרגלים של לאה הנכנסין תוך כתר רחל כנ"ל, והם כנגד פתיחת פי היסוד של תבונה, כי כאשר האורות ההם יוצאין מן היסוד דתבונה עד מחוץ אל ז"א לעשות כתר לרחל כנודע -- אז ע"י התלבשות רגלי לאה תוך הכתר של רחל האור מתמעט ונחשך ואינו יכול לצאת ולעבור האור ההוא על צד פני רחל כנודע, כי היא עומדת אחור באחור עם ז"א. ובתחלה האורות פוגעין באחוריים ואח"כ משם עוברין עד הפנים שלה. ולהיות העקביים של לאה שם באמצע כתר של רחל -- אינו עובר האור עד פני כתר של רחל, כי אלו ב' עקביים של לאה מפסיקין לגמרי והם לוקחין האורות היוצאין מבפנים.
ונודע כי העקביים של לאה הם דינין קשים וגמורים לגמרי, כי נצח-הוד אינון אשר כל בחינת נצח-הוד הם דינין להיותן הקצוות הקרבים אל הקליפות ובפרט שנקרא בלשון "לבר מגופא", כנודע כי נצח-הוד אינון לבר מגופא, ונוסף ע"ז כי הם רגלי לאה אשר כל בחינותיה הם דינין קשים להיותן בחי' מלכות דתבונה כנ"ל, והתבונה עצמה היא נה"י של בינה שהם אחרונות שבה, והבינה עצמה אמרו עליה בזוהר דדינין מתערין מינה. ולא עוד אלא שלאה עצמה היא מן אחוריים של מלכות דתבונה ואינה בחינת פנים. ובפרט כי אינה רגלים שלה אלא בחי' תחתונה שברגליה והם בחי' עקביים כמ"ש בע"ה.
והנה כפי כל הטענות הנ"ל נמצא כי אלו העקביים דלאה הם דינין גמורים -- לכן יש מקום אחיזה ויניקה אל הקליפות, וכמ"ש בדרוש בלק ובלעם ועזא ועזאל ששרשם הם בחי' ד' אורות הנ"ל שבאותן תרין רגלים ועקביים דלאה שמשם יונקים החצונים. לכן היה הולך בלעם אל הררי קדם אל עזא ועזאל, כמ"ש בזוהר שקודם שבא בלעם אל בלק הלך והסגיר את עצמו בהררי קדם עם עזא ועזאל. וזהו שכתוב "מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם", וכבר נתבאר אצלינו בדרוש בלק ובלעם כי בחינת בלעם היה מהאורות היוצאין מאותן עקביים דלאה הנבלעים תוך כתר רחל אל החצונים. וזהו פירוש בלע"ם, ולכן היה הולך להררי קדם אצל עזא ועזאל שיניקתן משם.
וכבר נתבאר אצלינו כי לבן הארמי אבי אביו של בלעם, והוא עצמו נתגלגל בבלעם, וממנו למד בלעם בן בנו מעשה כשפים, וחכמה הזאת היתה חכמתו של לבן הארמי אשר שיבח עצמו ואמר "יש לאל ידי לעשות עמכם רע", וע"ד הנאמר בבלעם "כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר". וזה ענין חכמת התרפים אשר ללבן אשר ע"י אלו התרפים היה משיג כל הארותיו. וכאשר רחל גנבתם ולא יצאו האורות ההם אל עקבי של לאה לחוץ אל החצונים להאיר להם ולא ידע כי ברח הוא באופן שהתרפים הם בחי' אורות היוצאין אל החצונים מן התורף של התבונה שהוא יסוד שלה המלובש במקום החזה של ז"א.
| עץ חיים |
|---|
|
שער הכללים |
- ^ בדפוס קארעץ 'ומתפשטין'
- ^ נלע"ד כוונתו מסמיכות הפסוקים (בראשית ל"א, י"ט-כ') -- ויקיעורך