עץ חיים/שער לד/פרק ב
פרק ב
[עריכה]ובו כ"ב כללים לענין נוקבא:
[עריכה]א. צ"ע כי כיון שהנקודת מלכות לא יצאה כי אם הכתר, אם כן ע"ד שבז"א שמסתלקין מוחותיו שלא ישלטו בהם החיצונים בעת הפגם לפי שהם מובחרים -- גם ט' תתאין דמלכות היה להם להסתלק, ואדרבא כתוב בתפלת עמידה כי ט' תתאין נחתי בבריאה וכתר שלה נשאר באצילות, והיה לה להיות בהיפך. ונוכל לתרץ חצי הקושיא כי גם מז"א נופלים, בסוד "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה", ועכ"ז קשיא דא"כ היה לצאת ב' הנקודות באופן אחד ולא הפוכים כיון ששניהן שוין בנפילה:
ב. צ"ע לישב ענין הנזכר בי' נקודות; שג"ר יצאו בשלימות, והרביעית יצא ו"ק, והה' יצאה נקודה א'. צריך לחלק בחי' אלו כפי מספר הרפ"ח ניצוצין שכתובים אצלינו בענין ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שהם ד' חלוקות הב"ן דמלכות אשר כוללים ה' פרצופים -- איך יסודר בשיקולו מספר נפילת הניצוצים שלהם עם בחי' מה שיצאו מכל אחד:
ג. גם צ"ע כי אם לא יצא רק כתר דמלכות והכתר לא יש בו שבירה כי אין חשש בו שהוא גבוה -- א"כ מה נשבר ומה ירד לקליפות? ועוד איך מבררים א"א ואו"א ניצוצותיהם שנפלו ולא יתקנו עד ביאת משיח? וא"ת שאינו רק ניצוצי כתר -- אי אפשר, שהרי (היא) נק' כמ"ש בערך ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שהם רפ"ח כנודע, א"כ כל בחי' יצאו וירדו. ועוד כי הפרש בין לאה ורחל הוא כי רחל היא פרצוף שלם מכל הי"ס שלה[1]:
ד. מ"ק למה בכתר של רחל מספיק חצי שליש ובמוחין צריך שליש וחצי? והתשובה הוא מפני שבנצח הוא ע"י מסך ובכתר הוא מגולה מז"א ועי"ז (ס"א וע"ז) מכה החסד בחכמה ובנצח דבינה אשר בתוכו והוא סתום מנצח דז"א עצמו:
ה. צריך שתבין בענין מה שאנו אומרים כי המלכות לפעמים יונקת מת"ת ולפעמים מכתר ולפעמים מבינה -- איך נייחס קבלתה לשום אחד מהמדרגות אחר שידענו היות כל מיני שפע בא מכתר? והענין כי כאשר לא תועיל אותה ספירה רק למעבר יתכנה השפע אל הכתר וכאשר יתעכב שם בבינה או בת"ת וכיוצא יקרא קבלתה ע"ש אותו המקום אשר נתעכב שם וכבר בארנו זה באורך בפרשה חקת על הזוהר המתחיל ת"ח בשעתא דחכמתא עלאה עיין בביאורו:
ו. מ"ק למה המוחין דנוקבא לא נעשו מחג"ת דז"א רק מנה"י שבו? והתשובה כי הנה"י הם מגולין כנודע אך החג"ת הם אורות סתומים ואין בהם כח להעשות מוחין:
ז. ענין הגדלת נוקבא דז"א בי"ב שנים ויום א'. הם קו ימין ג' שנים, וקו שמאל ג' שנים, וקו אמצעי ג' שנים -- הרי ט' שנים. וענין ג' שנים ויום א' שביאתה ביאה -- כתר ודעת ות"ת. ויום א' הוא של הכנסת יסוד. אח"כ מאירין ג' אמצעים בב' קוין ימין ושמאל הם ג' שנים אחרים הרי י"ב ויום אחד:
ח. מ"ב ויפל ה' אלהים תרדמה גי' תרגום כי כל האחוריים הם בסוד רבוע כנודע, והנסירה היתה בהיות בו אחוריים אלו הנק' תרדמה כנ"ל, ואח"כ הביאה פב"פ. והענין כי בכ"א מט' ספירות דז"א יש בה הוי"ה א' ובאחוריים שלה הוא גימטריא ע"ב כנודע. והרי
ט' פעמים ע"ב ט' פעמים ע"ב שווה 648 גי' תרדמה (והם גי') תרגום. [הגהה - וצריך עיון שהאחוריים אינם אלא אלקים]. וכולם ניתנין אל המלכות בעת הנסירה. והבן זה מאד:
[הגהה - ונל"ח כי הרי ט' כחות המלכות הם נאחזות בז"א ועם ט' כחות אלו שהם כח א' לבד נשלם לי"ס כנזכר שם ובעת הנסירה נשאר הוא בט' ספירות לבד ואז ט' כחות אלו מתחברין עם כח נקודה א' לבד דמלכות ונגדלת ונעשית י"ס גמורות והוא ט' לבד כנודע כי אותה הנקודה שלה לעולם נפרדת ממנו והיא בחי' בפ"ע אך אותן הט' חלקים אחרים הם מתדבקים בו ולפעמים ננסרין והבן זה מאד:
ואמנם יש בה ב' בחינות והוא פנים ואחור. ובעת האחור כל הט' שלה של אחור הם בו ובחי' העשירית של אחור היא לבדה בה. ותמיד לעולם עומדת בחזה שלו באחוריו. ואח"כ בנסירה מתחברין כל הט' (ס"א כל הי') אחוריים בה יחד ונגדלת כמוהו. ואחר כך בפנים יש נקודה אחרת לבד בבחי' פנים ויושבת בסוד תפילין דיד לעולם עמו ואינה זזה משם לעולם, ואז כל הט' בחינות דפנים שלה אז ניתנין בה אחת לאחת עד שנגדלת פב"פ כמוהו. באופן כי כשאנו אומרים שאחר שנגדלת אב"א אז חוזרת להיות נקודה קטנה בפנים, פירוש הוא על אותה נקודה דבחינת פנים, שעדיין בבחי' פנים שלה אין לה רק נקודה אחת. אמנם כל האחוריים הם שלמים לגמרי. והבן זה מאד.
והנה ידעת כי בכל ספירה וספירה יש בה פנים ואחור בסוד אותיות ולא בסוד מספר, וכנגדם אחור ופנים בבחינת מספר. ונמצא א"כ כי כל בחי' אחוריים של המספר הם של הנקבה הדבוקה בזכר שהם אחוריים של אותיות והם אב"א, והפנים של מספר שמצד א' ופנים של אותיות שמצד אחר עדיין אין להם כלל רק שני האחוריים לבד. ובעת הנסירה ננסרין האחוריים של המספר מהאחוריים של בחי' אותיות (שלו), ואח"כ באים המוחין דבחי' פנים שלו ושלה ואז הפנים שלה ניתנין לה ע"י ופנים שלו נשארין בו, וכמו שהאחוריים לוקחת תחלה על ידו ואח"כ ע"י אמא -- כן בבחי' הפנים, תחלה ע"י ואח"כ ע"י אמא כנודע.
ודע כי כל זה הוא מבחי' שלהם עצמם אך אפשר שגם האחוריים של מלכות דאו"א בבחי' מספרם יהיו בחי' פנים אל ז"א עצמו וזה מובן. והמשל לכל זה, הנה המוחין של ז"א דבחינת אחוריים היה בכתר שלו שהם י' י"ה יה"ו יהו"ה, ומחובר עמו מספר האחוריים אלו שהם י' אותיות ממש כיוצא בהם אלא שהם בבחי' מספר ע"ב. ואח"כ בעת הנסירה נשאר י' י"ה יה"ו יהו"ה בבחי' אותיות לבד אל הכתר דז"א, וי' י"ה יה"ו יהו"ה בבחי' המספר שהם ע"ב בכתר נוקבא. אח"כ באו המוחין דפנים אל זו"ן ואז באה שם הוי"ה בכתר ז"א דפנים בבחינת ארבע אותיות לבד ובאה הוי"ה זו עצמה בפנים דכתר נוקבא אלא שהוא בסוד מספר שהוא גימטריא כ"ו, ועד"ז בכל הט' ספירות אחרות כפי הנראה ממ"א כי אחר שהם אב"א ונתן לה בחי' הגבורות. אח"כ נסתלקו ממנו המוחין וניתנו בינה וגבורה לבדם אל הנוקבא ע"י אמא והם דינין קשין ואז המוחין שנסתלקו שהם חכמה וחסד שנשארו מקיפים כנודע נעשו מ"ן ונזדווגו או"א והוציאו מנצפ"ך אחרים ונתחדשו ונמקו עתה הגבורות כי הרי הם דינין יותר ממותקין וחוזרין לכנס כל המוחין עם המנצפ"ך החדש תוך ז"א ונמשכין לנוקבה ע"י בכל ט' ימי תשובה:
[הגהה - וכפי הנלע"ד משם הוא שלאה לוקחת הדינין על ידי אמא להיותה במקום מכוסה מהחזה ולמעלה ואחר שננסרה לאה כולה עם עקביים שלה הנכנסין תוך כתר דרחל נמצא כי ביום ראשון של ר"ה ננסרה לאה וכתר דרחל ואח"כ חזרו המוחין תוך ז"א לנסר את רחל מהחזה ולמטה שכבר היא במקום מגולה ויכולה לקבלם ע"י ז"א עצמו משא"כ בלאה וא"כ נמצא כי לאה ננסרת קודם שופר דיום א' דר"ה והנסירה היא שמקבלת גבורות חדשות ע"י (אימא) וננסרת אז. ואחר השופר דיום א' ע"י השופר ההוא עצמו באו המנצפ"ך חדשים לרחל אלא שהם ע"י ז"א עצמו וננסר כתר רחל ביום א' עצמו (ע"י) השופר.
כלל העולה כי הם צריכין בין ללאה בין לרחל (הנקראים ירושלם וציון כנזכר במ"א) צריכות ב' מיני גבורות קשות וממותקות שהם הישנות קשין וחדשות מתוקות אלא שהקשות דלאה לוקחת ע"י זעיר אנפין והמתוקות ע"י אמא, ושניהן נקרא קשות בערך דיני רחל המתוקות. ודרחל הקשות והמתוקו' שניהן נמשכין לה ע"י ז"א עצמו אלא שאלו הם קודם השינה ואלו הם אחר השינה שהוא סוד השופר. ונמצא א"כ כי המ"ן נעשה קודם כל דבר ואח"כ נכנסו נה"י דאמא תוך לאה לנסרה ויצאו משם בז"א לנסר את רחל. והבן מאד כנלע"ד ע"כ:
ט. הנה מצינו שהמלכות נקראת נקבה, טעם הענין הוא כמ"ש באדרא קמ"א (ח"ג קמא, ב) "תנא: מתפשט האי ת"ת מטבורא דלבא ונקיב ואעבר בגיסא אחרא ותקין פרצוף דנוקבא עד טבורא ומטבורא שארי ובטבורא שלים", כי אורות דמלכות רחל נתנם לה ע"י בעלה ז"א בן בכור שנוטל פי שנים חלקו וחלקה. ואח"כ נקיב בחזה שלו ומשם דרך הנקב ההוא יוצאין אורות שלה לאחורי ז"א כי שם עומדת היא, כמ"ש אחור וקדם צרתני, ואז נגדלת שם ונתקנת כל פרצופה. ונודע כי המלכות היא ה' אחרונה שבשם הוי"ה ועי"כ נקרא נקבה, ר"ל נקב ה', כי על ידי הנקב הנ"ל נבנית המלכות שהיא ה' אחרונה ונעשית על ידו נקבה. גם טעם אחר כי זמני גידולה הם ד' זמנים הרמוזין בר"ת נקבה -- נ'ערה ק'טנה ב'וגרת ה' תתאה .ואע"פ שאין כן סדרם אלא קנה"ב כמ"ש בע"ה -- עם כל זה נקרא נקבה בסדר אותיות אלו להורות גם טעם א' שהיא נקב ה'.
והנה אע"פ שכל זמן מאלו הד' יש בה פרטים רבים, הנה הכללים אינם רק ד' כנ"ל. ואמנם פרטם הם ע"ד מה שהיו בז"א. הנה נודע כי ז"א היה לו כמה בחינות: אם בעת יציאת המלכים, אם בשעת עיבור א' של התיקון, אם ביניקה, אם במוחין דבחינת אחור, אם במוחין דבחי' פנים, אם בישראל סבא ותבונה, אם באבא ואמא, אם בדיקנא דאריך אנפין, וכיוצא בזה פרטים רבים אחרים. ובהכרח כי דוגמת כל הבחי' הנ"ל יהיו כנגדן מדריגות בנוקבא.
ותחלה נבאר כל פרטים שיש בזמן הא' שהוא זמן קטנה. ופרטיו הם כך, אע"פ שיש בכל פרט מהם פרטים אחרים יותר בפרטות. ונתחיל לבאר ענינו.
(הנה בעת צאת המלכים יצאו ג' ראשונות (שהם א"א ואו"א) שלימים בי' ספירות אך היו מבחי' ב"ן לבד (שהוא בחי' נפש), וגם הכלים לכל א' אך לא היו מתוקנים בבחי' פרצוף כיון שלא בא עדיין שם מ"ה החדש. והז"א בבחי' ו"ק לבד דב"ן עצמות וכלים ובלי תיקון פרצוף. ונוקבא יוצאת בבחי' ספירה אחת לבד, עצמות וכלים משם ב"ן. ובעת התיקון עתיק א"א ואו"א נתוסף בהם תיקון בשם ב"ן שלהם שנעשה פרצוף שלם ומשם מ"ה כל הי' ספירות, וז"א נתוסף בו ג' ראשונות דשם ב"ן עצמות וכלים משם מ"ה כל הי"ס עצמות וכלים, ונוקבא ניתוסף בה ט' ספירות משם ב"ן עצמות וכלים, ומשם מ"ה הי"ס עצמות וכלים. ובזה תבין איך בכל פרצוף מהה' פרצופים יש בהם בחי' מ"ה וב"ן, בין בזכרים בין בנקבות, והם בחי' רוח ונפש של אותו פרצוף. גם תמצא כי בעת הפגם מסתלקים מז"א ג' ראשונות דב"ן הנקרא גדלות וגם כל הי' ספירות דמ"ה שבו, ומנוקבא מסתלקין ט' ספירות ראשונים דב"ן וי' ספירות דמ"ה).
והנה בצאת המלכים יצאו מבחי' ב"ן מעיני א"ק והיו בו י' אורות של י' ספירות דב"ן שהם כללות כל עולם אצילות. ותחלה נעשה בחי' כלים ואח"כ יצאו האורות לכנוס בכלים. ואמנם הי' כלים האלו היו קטנים ונקרא "נקודות", פי' כי לא היה כל כלי וכלי מהם גדול כדי שיוכלו כל הי' חלקי האור הנקודה ההיא להתפשט בתוכו דמות צורת אדם כמו שהוא עתה אח"ז התקון, רק חלק העשירית שבה לבד באופן שכל כלי מהם היה גדול כשיעור כלי של כתר של עתה של הנקודה ההיא שהיא עשירית א' מי' חלקי הכלי, ואותו עשירית נקרא "נקודה", כי הנקודה היא י' שהיא עשירית. ולכן נקרא י' נקודות. וכולן בחי' הכתרים לבד וכנ"ל. והנה שרשם אינם רק ה' נקודות לבד אלא שהג"ר כל א' יש בו י' אורות אך הכלי (נ"א הכל) הוא שיעור אור א' מהם לבד. והו' נקודות אחרות אינם רק נקודה א' לבדה שהוא כנגד ז"א דאצילות. והטעם שנקרא ו' נקודות הוא בבחי' כל המוסיף גורע אל אותו הנקודה דז"א, ור"ל כי אותה הנקודה שהיא ראויה שיהיה בו י' אורות כמו שיש לכל א' לג' נקודות העליונים כנ"ל הנה בזו לא היה כך כי לא יצאו רק ו' חלקי נקודה ההוא אחרונות מדעת חסד ואילך ואורות הג' נקודות עליונים לא יצאו כי נשארו בשרשם למעלה. והרי יש בנקודה זו ו' חלקי הנקודה בבחי' האור. וכן אין כח בכלי שלה רק ו' חלקים מן חלק א' לבד של הנקודה שהיא כתר שבו לבד, באופן כי ו' נקודות אלו אינם רק מעט יותר ממחצית נקודה א' בלבד, ונקודה החמישית (שהיא עשירית שבכולן מן הי' נקודות הכללות כנ"ל) הוא נקודה מלכות דאצילות נוקבא דז"א. ואמנם אע"פ שאנו קורין אותה "נקודה", אינה כשאר הג' נקודות ראשונים שכל א' היתה הכללות מי' אורות אמנם אין בה רק חלק א' חלק האור הנקודה (ההיא), והיא בחי' אור הכתר שבה. וכן בבחי' הכלי לא היה בה רק עשירית א' לבד מי' חלקי (כלי) הכתר הראויה אליה אחר התיקון.
כלל העולה כי נקודה עשירית של י' נקודות של המלכים שאינו רק ה' נקודות לבד כנ"ל, והנה היא קטנה מכל שאר הנקודות -- בין באור בין בכלי. בין באור -- אין בה רק עשירית האור, ובכלי -- אין בה רק עשירית שבעשירית הכלי. והג' נקודות העליונים האור ההוא שלם בכל חלקיו והכלי אין בה רק עשירית בלבד. והנקודה הרביעית (הכוללת ו' נקודות כנ"ל) -- האור שבו הם ו' נקודות התחתונים שלימות בלבד והכלי הוא ו' חלקים של חלק עשירית הראוי' אל הכלי אחר התיקון. באופן כי הז"א היה אז ו' נקודות כמנין ו' של הוי"ה, והם מדעת עד יסוד (כי נ"ה הם תרי פלגי גופא ונחשבין לא'), ונמצאו שהם ו' נקודות כמבואר אצלינו.
ואז הנקודה של נקבה היתה בסוף היסוד דז"א בסוד העטרה עצמה דיסוד, בחי' נקודה ז' אליו, עטרה בראש צדיק שהוא היסוד. וכבר בארנו לעיל כי זה הנקודה היתה בחי' כתר שבה וע"כ נקרא "עטרה", כי כתר ועטרה הכל הבנה א', כי עטרה לשון סובב כמו "עוטרים את דוד ואנשיו", וכתר מלשון "רשע מכתיר את הצדיק" ומלשון "כותרת". כי הכתר מקיף את הד' מוחין בסוד גולגלתא. וכן עטרה מקפת ראש היסוד בסוד "ועטרותיהן בראשיהן של צדיקים". נמצא כי עטרת היסוד היא עצמה נקודה (דנוקבא) (המלבש) ממש בבחי' הכתר שבה כנ"ל.
ואמנם שיעור (גדלה הוא) גודל העטרה שהוא חלק א' מג' שלישים מדת היסוד. ואמנם מדת יסוד רובע מדת הת"ת שהוא הגוף כמ"ש בע"ה בפסוק זה, כי אין מדתו כמדת גודל שאר הקצוות כנראה בחוש העין, וז"ש "ומספר רובע ישראל" (במדבר כג, י) כמש"ל בע"ה, א"כ נמצא כי העטרה שהוא שליש היסוד ויסוד רביעית ת"ת, א"כ יהיה מדתה בקרוב (למעלה שהוא) חלק א' י' חלקים שבכל כלי וכלי שלכל ספירה וספירה וע"כ נקרא נקודה לבד כנ"ל. וזהו סוד "וכל בשליש עפר הארץ", שהוא הכלי של המלכות הנקרא "עפר הארץ", מדדו המאציל כשיעור העטרה שהוא שליש היסוד. ופסוק זה נאמר בין בבחי' הראשונה של המלכות הנקרא "ארץ" בזמן המלכים שמלכו בארץ אדום שהיתה היא עצמה עטרה כנ"ל, ובין בזמן התיקון שנפרדה המלכות פרצוף בפ"ע כמ"ש, אז נשארה העטרה דבוקה שם ביסוד ועליה נאמר "וכל בשליש עפר הארץ".
והנה הסבה שמתחלה יצאה המלכות תחת היסוד בבחינת עטרה ולא במקום אחר, וגם למה היא דבוקה שם -- הטעם הוא כי נודע כי לעולם, אפילו קודם התיקון, דנה"י דאמא היו נכנסין תוך גופא דז"א ע"ד שאר הזמנים. והנה נ"ה הם סתומים אך היסוד הוא פתוח תוך ז"א והוא בקו האמצעי ויוצאין אז האורות דרך היסוד ומתקנים שם את המלכות, ע"כ יש לה שורש שם בסוד העטרה. וזכור טעם זה לכל הזמנים ולכל המדרגות המלכות, שלעולם אין דיבוקה והתחלת יציאתה אלא בקו האמצעי נגד היסוד או נגד הת"ת או נגד הדעת וכיוצא וכמ"ש בע"ה. והטעם לפי שכל בניינה הוא מיסוד אמא שבתוכה הגבורות, והיסוד דאמא הוא תוך קו אמצעי דז"א, וע"כ מקומה שם תמיד. ואמנם לפי שגם הו' נקודות לא יצאו מקושרים יחד כולם אלא נפרדין כל א' מחבירו (בסוד הרה"ר ולא בסוד הרה"י כמבואר במקומו), ע"כ גם הנוקבא היתה למטה מן היסוד בבחינת עטר,ה וע"כ בהיות הנקבה בבחי' עטרה לא נמצא אז עדיין נקבה אל הזכר:
י. אדנ"י מילוי המילוי ד"ל אותיות. ואם תמלא התי"ו ביו"ד יהיה ל"ה אותיות, והי' היתירה היא מעולה מאד משאר אותיות והוא סוד מוחין עילאין שבה בשבתות ויו"ט ור"ח לבד, אך בחול היא חסרת י' שהוא המוחין. לכן הוא גימטריא ד"ל כי אז היא עניה ודלה. אך ע"י י' היא ל"ה אותיות שהם גימטריא יו"ד ה"י, ב' מוחין דילה כנודע, כי נשים דעתם קלה ואין בה רק ב' מוחין:
יא. דע כי המלכות כוללת כל השמות כולם בענין זה כי הלא ד' הויו"ת ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן גימטריא רל"ב, וג' אהי"ה קס"א קנ"א קמ"ג גימטריא תנ"ה. תנ"ה ורל"ב הם תרפ"ז. והנה אדנ"י במילואו גימטריא תרע"א. וי"ב אותיות המילוי וד' אותיות אדנ"י כולם הם י"ו. ותרע"א וי"ב אותיות המילוי וד' אותיות אדנ"י כולם הם י"ו. ותרע"א עולה תרפ"ז כמנין כל השמות הנזכר:
יב. דעת המלכות. תחילה היה לה ב' כלים לחוד, אמצעי וחיצון. וגם המקיף היה באופן אחר. אח"כ בביאה ראשונה הניח בה ז"א רוחא לעשותה כלי ואז נתוסף בה דעת פנימי שהוא שם ב"ן, והוא סוד בנימין. ואז חוזר דעת שלה להיות בחינת זכר ונתחדש בה אור מקיף הזכר:
יג. מ"ב. שם ב"ן הוא הנוקבא דז"א. והטעם למה במילוי ע"ב ומ"ה וס"ג יש י' אותיות, ובב"ן אינו רק ט' אותיות, והוא כי היא חסירה בחי' יסוד, כי כבר ידעת שהנקבה התחילה שיעור קומתה מנה"י דדכורא. והנה נצח-הוד שבו הם ארוכים והיסוד קצר, לכן הנ"ה שהיו ארוכים הגיעו עד סיום קומתה. אמנם היסוד דדכורא שהוא קצר לא הגיע עד היסוד שבה ונשארה חסרה ממנו. וזהו הטעם שהמלכות נקרא נקבה כי לא נבראת בסוד היסוד לטעם הנ"ל. משא"כ בבינה. וע"כ נקרא בינה דכורא כנזכר בזוהר. וגם זהו הטעם שלא היה בה רק ב' מוחין לבד שהם מנצח-הוד שלו, אבל מן היסוד לא היה בה מוח ג', כי מן היסוד (שלו) נברא שיעור קומת גופה הכולל ו"ק, כי גם היסוד יש בו ו' זעירא, וממנו נעשה גוף המלכות שיש בו ו"ק. אבל בחי' היסוד שלה אין בה ו' שניה, כי ו' שני דז"א נעשית ו' ראשונה במלכות וחסר לה ו' שני -- לכן כל תאוות הנקבה לו' זו השניה שהוא יסוד כדי למלאות חסרונה:
יד. תחילה היתה הנקבה דבוקה באחוריו, יען הכלים שלה עדיין קטנים בבחינת עיבור. ואח"כ נתפשט בבחינת יניקה. ואח"כ בבחינת גדלות. וכל זמן זה הנפש שלה או הרוח או הנשמה היה נמשך לה מתוך פנימותו ויוצא לה לחוץ דרך איבריו, וע"כ הוכרחה להתדבק שם, שרוחניות העובר מתוך מחיצותיו ומחיצותיה מתדבקים אותם שם ונעשים גוף אחד. וכשנכנס הרוחניות שלה היתה (היא) אחוריו והוא לבדו מלביש נה"י דאמא. ונמצא אמא ז"א ונוקבא -- זה תוך זה, בסוד נר"ן. ואחר כך ננסרה ומסתלק הרוחניות שלה מתוך ז"א ועי"ז אין המדבקות כנ"ל, ונפרדין, ואז נהפכין פב"פ והם שוין, ושניהן ביחד מלבישין לאבא ואמא ולנצח-הוד דא"א, דהיינו ז"א מלביש לאבא, ואבא מלביש לנצח דא"א, והיא מלבשת לאמא, ואמא מלבשת את הוד דא"א:
טו. ג' כלים יש במלכות.
- ובכלי ראשון יש ג' בחינות --
- כלי שלה,
- וכלי מלבוש ז"א בתוכו,
- וכלי מלבוש אמא בתוכו, ומוחין דנפש בתוכם.
- ובכלי שניה ג' בחינות אחרות כנ"ל. והרוח בתוכם.
- ובכלי הפנימי ג' בחינות הנ"ל והנשמה בתוכם.
ונמצא שיש ביסוד שלה ג' בחינות של ג' ג'. והכלי שלה נקרא יסוד, והכלי של אמא נקרא חותם. והמוחין שבתוכם הן נפש והן רוח הן נשמה הם בחינת ה' גבורות דמ"ן עצמן. והכלי דז"א אפשר שהוא שם ב"ן המעלה מ"ן או אפשר שהמוחין שבפנים שהם ה"ג והם שם ב"ן המעלה מ"ן והוא רוחא דשדי בגווה אך המ"ן הם הברורין שבררה היא במוחא וירדה שם בבחי' טפה דזווג דמ"ן:
טז. דע שיש בחינת היסוד גם בקטנות ונקרא נחש הנושך את רחם האיילה היא הנקבה בקטנותה ג"כ שאז אין ברחמה רק ה"ג ולכן רחמה צר עד שיכנסו בה ה"ח ונקרא [אז] נחש יען שהיסוד נקרא שדי וכשאין לו רק הלבושין דאהי"ה הנקרא ד"ם אחוריים כנודע אז עולה ד"ם שד"י כמנין נח"ש.
גם אחוריים דאהי"ה דיודי"ן הם תקמ"ד. תסיר מהם ת"ק מלוי שד"י -- נשאר מ"ד. ועם שד"י פשוט כמנין נח"ש.
גם ידעת שהיסוד נקרא אל שד"י. ומלוי שד"י יש ט' אותיות. ועם ה' אותיות דא"ל שד"י כמנין נח"ש עם הכולל.
ובמלוי א"ל שדי -- אל"ף למ"ד שי"ן דל"ת יו"ד גימטריא אלף, סוד אלף מפתחאן, כנזכר פרשת ויקהל דף רי"ט ע"ב:
יז. צירים ודלתות שביסוד דנוקבא הם בחוץ, ועד שם הוא בחינת נחש דאתי על חוה, אך לא בפנים גו היסוד הפנימי. ונלע"ד שכל זה הוא בסוד כלים החיצונים ששם נחש דאלהים דקטנות, ובו נאחזין הקליפות וכנגדו ביסוד שבה הם הצירים החיצונים. ובפנים מול החדר הוא מ"ן:
יח. החדר הפרוזדור שנזכר במסכת נדה הם בחינת יסוד ומלכות שבנוקבא:
[הגהה - יסוד הנקבה כי כשהיא טמאה משפעת דם וכשיולדת אז הדם עולה ומתהפך לחלב. והענין כי סוד אהי"ה בריבוע גימ' ד"ם כמ"ש באות א' של מלוי וא"ו. והנה בהיותה למטה אז הדינין נמשכין, כי כל זמן שנמשכין הם מתגברין אך כשהוא מתעלה למעלה בסוד ד' יודי"ן דע"ב אז חוזר רחמים ונקרא חלב. וחלב גימ' מ' נגד ד' יודי"ן דשם ע"ב:
יט. נוקבא דז"א נקרא 'צלע' ו'כנסת ישראל' ו'כלת משה' ו'שושנה עליונה'. וז"א נקרא 'משה' ו'ישראל' ו'דעת'. אך יעקב נקרא ת"ת, ונוקבא נקרא 'סלע' ו'שושנה תחתונה'. ועיין בפירוש מורי זלה"ה בריש פ' בראשית בנוסח הג' על ר' חזקיה פתח כו':
כ. כבר בארנו במ"א ענין הגדלת נקבה. ואמנם דרך כלל הוא כי אז מאחורי הת"ת האירו [בה] ה' חסדים וה' גבורות ויצאו וניתנו בה. וגם שם היה בבחי' צלם על ראשה והיו נכנסין בי"ב שנים כנודע. ואז ה' חסדים ניתנו בג' ראשונות שבה להגדילה מבחינת נקודה אל מדה שלימה, והגבורות הגדילו שאר גופה באופן שנעשה י' ספירות שלימות ופרצוף שלם. וירדו ה"ג הרושם שלהם והארתם שם ביסוד שלה דוגמת הארת ה' חסדים ביסוד דז"א.
והנה כל האברים נעשו ונצטיירו בכ"ב אתוון כנודע, כי גוף הוא מן האותיות לכן הארת כ"ב אתוון דכורין שמהם נצטייר עצמותו לצורך גופו עצמו נתקבצו ביסוד שבו ונעשה כלי והארת כ"ב אתוון דנוקבא [שבה], שמהן עצמן נצטייר עצמות גופה נתקבצו ביסוד שבה ונעשה בה כלי. והנה ה' אותיות מנצפ"ך היתרות הזכרים הם המיין דכורין עצמן שבתוך פי היסוד שלו שנעשה מכ"ב אתוון והם ה' חסדים, וכ"ז לוקח במוחין דגדלות קודם הנסירה. וה' אותיות מנצפ"ך הנקבות היתרות הם מ"ן שבתוך היסוד שלה שנעשה מכ"ב אתוון דילה והם ה' גבורות. והרי יש עתה דלת א' וציר א' מהכ"ב אתוון דילה ומ"ן פשוטים ממנצפ"ך ביסוד שלה. כל זה קודם הנסירה הנז' במ"א. ונמצא כי מן הארת כ"ב אותיות דדכורא שהם האברים שלו ממש נעשה כלי דיסוד דכורא, ומהארת ה' חסדים עצמן המגדילין את האברין נעשו מיין דכורין. וכן בנוקבא, מהארת כ"ב אותיות שהם האיברים עצמן שלה נעשו יסוד כלי שלה ומהארת ה' גבורות שלה נעשה מ"ן שבה:
כא. הטעם שהמלכות נקרא "כה" משום שנוטלת י"ג תיקוני דיקנא דאריך אנפין, וט' דז"א -- הרי כ"ב תיקונים. ובה יש ג' תיקונים שהז"א נותן לה ג' שהם תורה נביאים כתובים -- הרי כ"ה. י"ג דאריך אנפין, וט' דזעיר אנפין, וג' שהזעיר אנפין נותן אליה:
כב. המלכות נקראת תבל הכינוי זה נקרא כך בשעה שהמלכות מתחברין בה רי"ו העליון בסוד מזלא קדישא ורי"ו תחתון שבה בסוד ע"ב קד"ם כנ"ל, וכמבואר אצלינו בכוונת ק"ש בעת השינה. והנה
ב' רי"ו ב' רי"ו שווה 432 הם תבל. ואז נקרא כך.
הטעם שהבינה נקרא "הוא" -- לא מפני ההעלם, שהרי אבא נעלם ממנה ונקרא "אתה" וגם אריך אנפין נקרא "הוא", אלא משום כי תיבת "הוא" לעולם בכתר, ואמא הוא כתר לז"א, ואריך אנפין הוא כתר לאבא ואמא:
| עץ חיים |
|---|
|
שער הכללים |
- ^ ס"א: פרצוף שלם להי' ספירות שלה