עץ חיים/שער ה/פרק ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · עץ חיים · שער ה · פרק ה· >>

פרק ה[עריכה]

בל"ב נתיבות פליאות חכמה וכו' (ספר יצירה פ"א)

הנה העולם הוא מששה קצוות שהם: מעלה ומטה וארבעה רוחות, והם סוד זעיר אנפין הכולל ו' קצוות, והתחלתם מחסד כמ"ש "אמרתי עולם חסד יבנה וגו'" -- הרי כי העולם הוא מחסד ולמטה, יען היות העולם כגוף אל הראש המתלבשת בסוד מוחין דזעיר אנפין בתוך מוחותיו.

והנה הבורא עולם זה הוא חכמה ע"י שמזדווג עם אמא. ואבא נותן בה טפה שכלולה מחומר וצורה וצריך שהחומר והצורה יהיה כל אחד כלול מי', כי אין דבר פחות מי'. וזהו סוד "זרע יעבדנו", שמשעה שנזרע נותן בה הצורה השכלית‏[1] שהוא הנפש, אשר בכחה מצטייר החומר ונעשה אברים שהוא בית קיבול אל הנפש, דוגמת אומן הנופח בכלי זכוכית וע"י הרוח הנכנס בתוכו מתפשט חומר הזכוכית ונעשה כלי. וזהו סוד ויפח באפיו נשמת חיים כאומן הנופח בנפיחה תוך האפר והחומר. לכן הנפש משעת זריעה אינה נפרדת לעולם מהחומר ואף כי אחרי מותו נפשו עליו תאבל עד תחיית המתים.

וזהו שאמרו בתיקונים דף י"ב ע"א[2] ונפשא איהי כללא דאתוון ואיהי שותפא דגופא ורוחא איהי כללא דנקודין דנהרין בעיינין . ובענין זה יובן מאמרי התיקונים. כי פעם יאמר שאותיות הם גופין כנזכר שם קודם לזה וז"ל: יזהירו אלין נקודין דנהרין באתוון וכו' וכלהו נהרין בעיינין דגופא בגנתא דעדן . וכן בתיקונים דף י"ו אמר בפי' דאתוון אינון לגבי נקודים כגופא לגבי רוחא. ובמקומות אחרים מצינו כי אותיות נפש ונקודות רוח כנזכר דף י"ג.

ולהבין הענין ג"כ נדקדק בדבריהם באומרו דאתוון לגבי נקודין כגופא לגבי רוחא -- והרי הנפש מדריגה ממוצעת בין הגוף והרוח והל"ל כגופא לגבי נפשא. אך הענין -- דע כי הטעמים הם מן הכתר ונקודות מן החכמה ותגין מג' ראשונות דבינה ואותיות מז' תחתונות שבה וגם בזו"ן. נמצא כי אותיות -- אחר שהם בזו"ן הנקרא "גוף" (יען שהם כללות ז' תחתונות דאצילות בכללות, נמצא כי אותיות נקרא גופא) -- לעולם שהם הכלים. והתגין הם ג' ראשונות דאמא והם הנפש דאותיות. וכמו שהנפש אינה נפרדת לעולם מן הגוף -- כן התגין אינם נפרדין מאותיות בספר תורה לעולם. משא"כ הנקודות וטעמים שאינם בספר תורה רק ע"י קריאת אדם בספר תורה. והבן זה.

וז"ש לעיל ונפשא איהי כללא דאתוון ושותפא דגופא . והענין כי התגין הם משתתפין ומתחברין בעצמות האותיות שהם גוף, והתגין הם כללות האותיות, כי ג' ראשונות דאמא הם כלולים מז' תחתונות שהם האותיות, וכללות הז' תחתונות נשרשין ונכללין בג' ראשונות שהם התגין. ובעבור זה אין התגין רמוזין ונזכרין בתיקונים, יען כי הם ואותיות משתתפין יחד. לכן לזמנין נקרא אותיות "גופא" -- כי כן הוא האמת, ולזמנין נקרא "נפש" בבחינת התגין שבהם. והנקודות הם רוח האותיות. וזהו שנאמר דף ל"ה דאתוון לגבי נקודין כגופא לגבי רוחא, והו"ל כאלו אמר "כגופא ונפשא לגבי רוחא", כי בהזכיר את הגוף ממילא הנפש בכלל כי שותפין הם כנ"ל.

ויובן ג"כ מה שכתב כי אתוון מבינה והיא מז' תחתונות שבה, אך תגין נפשא והוא מג' ראשונות שבה. ולהיות התגין בחי' נפש וכל נפש בחי' מלכות -- ולכן אמרו שם דף פ"ט דמלכות אתעביד כתר דז"א בסוד התגין שעל גבי אותיות, שכבר ידעת כי נפש יתירה דאבא ואמא היא כתר בראש ז"א בסוד "כתר יתנו לך יי' אלהינו", כנזכר בזוהר בפר' פנחס דף רמ"ב (ח"ג רמב, א):


ועתה נבאר עניינם. דע כי הכלים -- שהם גוף דז"א הנקרא עולם -- הם בחינת אותיות, ובהם נכללין התגין שהם הנפש. אמנם מן הכ"ב אותיות נעשה הגוף כולל י' שליטים -- שהם כחב"ד חג"ת נהי"ם, כנזכר בהקדמה ב' דף י"ב וכן בדף י"ג‏[3] וז"ל וכמה גופין תקינת לון דאתקריאו גופין לגבי לבושין דמכסיין עליהון ואתקריאו בתיקונא דא חסד דרועא ימינא כו' , ואח"כ נבאר איך מכ"ב אותיות נעשין י' תקונין. והנה להיות שהתגין משותפין באותיות -- לכן נכללין נפש וגוף יחד בכ"ב אתוון וכולן נקרא כ"ב בחינות אתוון.

והנקודות הם י' כמ"ש בע"ה והם בחינת רוח, והם נקראו י' ספירות באמת, בסוד "השמים מספרים", כי "השמים" הוא ז"א, בחי' רוח הכולל י' ספירות, "המספרים" ומזהירים למלכות הנקרא "כבוד אל", כנזכר בפרשה תרומה דף קל"ו ע"ב מאי מספרים כו' אלא דנהרין ונצצין בנצוצי דנקודה עלאה כו' -- הרי כי הספירות הם מחכמה, נקודה עלאה . גם ידעת מפסוק "מונה מספר לכוכבים" כי ת"ת נקרא "מספר" והוא רוח כמ"ש דף י"ו וקרינן לון י' ספירות . ואח"כ אמר לבושין תקינת לון וכמה גופין תקינת לון כו' -- הרי כי י' ספירות הם עצמות שהם הנקודים שבתוך האותיות הנמשכין מחכמה עלאה (צמח אבא כנ"ל) הנקרא נקודה עלאה ג"כ, ועל שמה נקרא נקודות. וז"ש אח"כ מלגאו איהו שם יו"ד ה"א וא"ו ה"א דאיהו באורח אצילות , וידוע כי שם זה גימטריה אד"ם הרמוז בחכמה -- כ"ח מ"ה, כי הי' ספירות הן הן הי' אותיות דשם מ"ה. וז"ש בזוהר והמשכילים אלין אתוון דכלילן בב' דבראשית ראשית נקודה בהיכליה ט' נקודין תליין מניה ואתקרון י' ספירות בלימה . וידוע כי ב' היא בבינה דמנה אתוון וראשית דא חכמה דמנה נקודין והם י' ספירות.

והנה בתחלה הזריע האב (והוא חכמה) טפת חומר, והוא האותיות שעליה נאמר "והארץ היתה תהו ובהו", כי מעכירת המים יצא חומר הראשון הנקרא "תהו" כמ"ש בספר יצירה "שלש מים מרוח חקק וחצב בהן כ"ב אותיות מן תהו ובהו ורפש וטיט. עשאן כמין ערוגה. הציבן כמין חומה. סבבן כמין מעזיבה" -- הרי כי חומר האותיות מן מים שבחכמה יצאו, ותחילה נעשה תהו ואח"כ בהו ואח"כ נרשמו ונצטיירו. ויש אותיות עגולות כמין חומה, ויש פרוסה וארוכה כמין מעזיבה, ויש של בית קיבול כמין ערוגה ששוהה המים בתוכו.

וז"ש "כי לשלג יאמר הוי ארץ". נמצא כי מעכירת המים שבחכמה יצא חומר‏[4] הראשון הנקרא "תהו", ואח"כ נותן בבינה ונצטיירו במעי אמא ע"י חומר שבה ג"כ שהוא אפר של אש. כי‏[5] המים מימין (שהוא חכמה) וממנו יצא מעכירותיו הכ"ב אתוון ובהם ה' חסדים של מנצפ"ך הפשוטים הראשונים ונעשה עפר לובן מעכירות השלג, לובן שבלבנון שהוא חכמה, בסוד כי לשלג יאמר הוי ארץ. אך האש הוא בבינה, ומעכירותה ושמריה יצא חומר הנקרא אודם והם ה' אותיות מנצפ"ך כפולים שהם ה' גבורות גימטריה אפ"ר, כי אפר עכירות שמרי האש הוא. ואז נצטייר גוף הולד ז"א במעי אמא בכ"ב אותיות דכורין וה' אותיות מנצפ"ך הכפולים נוקבין. ומהם נוצר הולד.

וגם בכ"ב אותיות דכורין יש בהם נוקבין; כי החכמה יש בה צד שמאלי שכולה נקבה כגון: בינה גבורה הוד מלכות. לכן יש בשאר הכ"ב בחינת נוקבין אך בערך הכפולים נקרא כולן זכרים. ובזה תבין איך כל רמ"ח איברים שהם בחינת רמ"ח עצמות כולם מזכר המזריע לובן אך מאודם האשה אינו רק השחור שבעין והדם שבתוך הגידין כו', אך כל העצמות שהם השרשים של רמ"ח איברים הם מאבא.

והנה באותיות אלו משותפת הנפש, הם תגין, והיא מאימא; כי אין הנפש נכנסת בחומר רק אחר שנזרע שהוא במעי אמא. אך אבא לא נתן בו רק החומר הכ"ב אתוון שהם העצמות, אך בהכרח היה בתוכה הבל דגרמי הנזכר פר' שלח דף קס"ט (ח"ג קסט, א), כי ודאי טפת אבא לא היה רק חומר יבש רק קצת חיות בתוכה הנקרא "הבל דגרמי", והם סוד הש"ך ניצוצין דנפקי מחכמה (דהיינו אבא כנודע אצלינו), כי זה הוא מחובר חיבור גמור בעצמות אחר המיתה. אך הנפש, שהוא מצד אמא, חופפת עליהם מלמעלה בסוד "ונפשו עליו תאבל", "עליו" דייקא. כי כמו‏[6] שמזרע אבא יצא חומר עם הבל דגרמי משותף יחד‏[7] -- כן לעולם אינן נפרדין, אך הנפש באה אח"כ מאמא וחופפת על ההבל, ואז בבטן אשה נכנסת הנפש בט' חדשים מעט מעט, וכשנגמר -- נולד. לכן גם אחר מיתה חופפת על עצמות ולא בתוכם כמו הבל דגרמי דאשתאר בחבורא גו גרמאי כנזכר בפר' שלח דף קס"ט.

ואע"פ שבדף ק"ע אמר זה על הנפש -- הכוונה הוא על הבל דגרמי, וע"ש. ואולי דגש ורפה הוא הבל דגרמי שאינם לא טעמים ולא נקודות ולא תגין, כנזכר בתיקונים סוף תיקון ה'. ולא קבלתי זה ממורי זלה"ה. ועיין מה שחסר בסוף תיקון כ"ח של כת"י שאמר כי הדגש והרפה הם הנפש, ואפשר שהוא הבל דגרמי שהוא מכלל נפש. וע"ש היטיב בענין דגש ורפה ואותיות ונקודות וטעמים שהם גוף ונפש רוח נשמה.

והנה הנקודות הם הי' ספירות שבתוכם שהם בחי' רוח. והרי כ"ב אתוון והי' ספירות הם ל"ב נתיבות נמשכין מהחכמה שבהם נברא "העולם", שהוא ז"א. וזהו שאמר "בל"ב נתיבות פליאות חכמה חקק", והם י' ספירות בלימה, וכ"ב אותיות יסוד כו'. ונקרא "יסוד" לרמז לטפת חומר הזכר שהוא ראשון ויסוד, שהם עצמות. ואחר כך מצטייר באימא בה' אותיות מנצפ"ך הנקרא טפת אודם. והבן זה למה זה נקרא תמיד בספר יצירה לבחינת כ"ב אותיות "יסוד":


והנה אלו הל"ב נתיבות הם זכרים מחכמה ונתונים באימא תוך מנצפ"ך -- שהם נ' שערים שבה. כי כל אחד כלולה מי' -- הרי נ'. ולכן נקרא "שערים", יען הם פתחים פתוחים ונקבים של אימא הנקרא נקבה, כי הנקבה שעריה פתוחים לקבל בתוכה נתיבות חכמה. ובזה תבין היות גבורות מנצפ"ך נקבות וגבורות ש"ך ניצוצין, שהם הבל דגרמי, דכורין.

והנה יש ב' בחינות של י' ספירות -- אחד י' ספירות דבחינת נפש ואחד י' ספירות דרוח. והנה כשאנו מזכירין האותיות שהם הגופין, כלי הנפש -- נמצא כי הנפש הם י' ספירות שלהם ובין כולם הם ל"ב בחינות שהם ל"ב 'אלהים' דקטנות; שכבר ידעת כי כלים ונפש הם כולם בחינת אלהים דקטנות. אך יש הפרש -- כי י' אלהים שהם כנגד הנפש הם יותר מעולים, ונזכר בתיקונים כת"י החסר. והכ"ב אחרים הם כנגד הגוף שהם כ"ב אתוון.

ומאלו הל"ב אלהים מתקבץ הארתם בצאתם מהחכמה שהוא מוחא לגבי לבא ונעשה ל"ב כמנין ל"ב נתיבות החכמה. ולכן הלב הוא אש שורף כי הוא האלהים דקטנות, אך הקול שבתוכו הוא שם הוי"ה שהוא בחי' הרוח השורה בלב, שהוא הנקודות העושים דפיקו מכח הנקודות כנזכר דף ס"ט ופ"ט‏[8] וכד ייתי רוחא לגבי לבא דתמן נפשא אתמר ביה קול דודי דופק .

והבן זה היטב כי הנפש והרוח הם שניהם בלב -- זה רוח וזה דם בסוד כי הדם הוא הנפש, טיפת אודם דנוקבא. והכלי הוא בשר הלב עצמו שהוא האותיות. ובבוא הרוח אזי הם הויו"ת דגדלות ולא אלהים דקטנות. והנה אז נשלם שם מ"ב, שהם ל"ב נתיבות -- גוף ונפש, וי' אמירן -- שהם י' ספירות דרוח דגדלות, כנזכר דף ס"ב (תיקוני זהר סב, א). ע"ש היטיב איך‏[9] הנקודה והחוט‏[10] הם ל"ב שבילין ותגא דעליה י' -- הרי מ"ב. והוא סוד י' ספירות הרוח שהם נקראים באמת י' ספירות, אך י' ספירות דנפש הוא שם מושאל, כי עיקר י' ספירות הוא הרוח והוא שם מ"ה. כידוע כי שם ב"ן נפש ושם מ"ה רוח כנזכר דף י"ב. כי מלגאו איהי שם מ"ה.

ובזה תבין מ"ש בזוהר דף נ"ז ע"ב‏[11] וכד אית בישראל משכילים בחכמה דאיהו יו"ד מחשבה עלאה ידעין לזרקא להאי אבנא לההיא אתר דאתגזר . והענין כי כשעולין זו"ן בסוד מיין דכורין ומיין נוקבין לגבי אבא ואמא -- ז"א באבא ונוקבא באימא -- אין עולה רק בחינת הרוח שבהם, שהם אלו הנקודים שהם י' ספירות דרוח, כי בחינת הגוף והנפש שלהם נשארין במקומן לעולם. ולהיות כי אלו הנקודות שרשם מחכמה כמו שאמר שם ידעין לזרקא להאי אתר דאתגזרת , וידוע כי הנקודות נקבות נקרא "אור חוזר" אף שהוא בחינת ז"א מפני שהוא אור חוזר שבו. לכן נקרא אבנים נקבות עם שהם בחי' ז"א שהוא זכר.

וזהו סוד "בידך אפקיד רוחי", כי הרוח עולה בסוד מיין נוקבין למעלה אך הנפש נשארה למטה עם הגוף. אמנם מה שהיתה הנפש מתפשט תוך הגוף בשס"ה גידין שהוא דם בסוד "כי הדם הוא הנפש", עתה מסתלק משם ונאמר "אני ישנ"ה" בגימ' שס"ה, כי השס"ה גידין של דם הוא מהנקבה הנקרא "אני", והם הישנים, ומסתלק כל כח הנפש בתוך הלב לבדו.

ובזה תבין למה האדם מתעורר תכף מתוך שינתו כי אין לו צורך רק שיתפשט מן הלב בתוך הגידין. וזה סיבת אדם המצטער כשידו מונחת על לבו בשינתו, כי הנפש אינה יכולה לדפוק ע"י הדם בשאר איברים ואז האדם צועק ואינו יכול לקום מאליו עד שיקראוהו ויעורר נפשו ואז יכול להתפשט באיבריו בכח חוזק הקריאה.

וזהו סוד פר' פנחס דף רכ"ב (ח"ג רכב, א) כי בלילה תרעין דג"ע סתימין דאינון עיינין דלבא כגוונא דתיבת נח דכל נהורין סתימין בגווה ואינון מלאכין דמתפשטין בכל איברי דגופא כולהו סתימין בלבא , כי הנפש יש בה אחיזה להקליפות בהיותן בלי רוח בסוד "גם בלא דעת נפש לא טוב", לכן נסגרת ונסתמת היא וכחותיה תוך הלב מפני מי המבול, הם המזיקין. והענין כי בהיותה מתפשטת נאחזים בה, ובהסגירה אין מי שיוכל לינק משם בסוד "גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום". והבן זה בסוד "חותם בתוך חותם" שצריך ליין כדי שלא יתנסך. והבן איך קרא לכוחות דנפש מלאכים שהם וורידי הדם שלוחי הנפש להחיות הגוף, והם בחי' האותיות, כנזכר בתיקונים דף כ"ג‏[12] אית מלאכין דמשמשין לאילין נקודין ואינון אתוון .

והנה כמו שהי' ספירות נעשין ז' היכלות, כי היכל הראשון הוא נקרא "קדש קדשים" כולל ג' ראשונות -- כך אלו הי' ספירות של הרוח‏[13]. הן י' הויו"ת בנקודות מחולפין כנזכר בתיקונים דף קכ"ח, ולפעמים נקרא ז' הויות על דרך ז' היכלין. והן הן ז' הויות, ז' קולות, דנפקי מלבא הנזכר במזמור "הבו לה' בני אלים וכו'", ז' הבלים דנפקי מלבא, והם בחינת י' אמירן , כי הנפש בחינת דבור והרוח בחינת אמירה. לכן נקרא אלו י' ספירות דבחינת רוח בחינת י' אמירן הנזכר דף ס"ג בסוד "אומר ועושה". "אומר" -- אבא בסוד הויו"ת, "ועושה" -- אמא בסוד אלהי"ם הנזכר בדף קפ"ד ודף ק"ד ע"א. ע"ש בב' נוסחאות ותמצא כי שם מ"ב הוא ל"ב אלהי"ם וי' אמירן שהם הויו"ת:


  1. ^ (נ"א שנזרעה נתנה הצורה בה)
  2. ^ אצלנו בויקיטקסט נמצא בעמוד ב -- ויקיעורך
  3. ^ אצלנו בויקטקסט נמצא בדף י"ז -- ויקיעורך
  4. ^ נ"א מוסיפים האותיות
  5. ^ (כמו ל"ג)
  6. ^ (נ"א כשהזריע)
  7. ^ (לכן לא נפרדין לעולם ל"ג)
  8. ^ אצלנו בויקיטקסט מצאתי ב(תיקוני זהר ע, ב) -- ויקיעורך
  9. ^ (הנקודות והאותיות ל"ג)
  10. ^ (ותגא דעל חוטא)
  11. ^ אצלנו בויקיטקסט נמצא ב(תיקוני זהר סא, ב) -- ויקיעורך
  12. ^ מצאתי ב(תיקוני זהר ח, א) -- ויקיעורך
  13. ^ (שהן הויו"ת)


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל