270
ברורי השמעתות
וזה הוא דבר אשר יכול ללמד על הכלל כלו כי אף שבאו הדברים לפנינו
כאלו היתה זה שאלה חדשה וכי ר׳ אליעזר מעצמו ומסברתו השיב ״אמר להם
יסגיר״, הנה באמת היא קבלה חלוטה כוללת, וכל שאילתם היתה לדעת טעמו
של דבר אשר זה נשנה ברבות הימים.
וכשנתבונן נראה מלשון המשנה עצמו כי לא רק ר׳ אליעזר לבדו קבל זה כי אם שגם כולם קבלו זה גם השואלים מר׳ אליעזר, וכל שאילתם היתה אולי שמע הוא טעם הדבר וענינו ורק בדרך כבוד שאלו ממנו הדבר סתם.
כי לשון המשנה הוא ״שאלו את ר׳ אליעזר מי שעלתה לתוך ידו בהרת כסלע ומקומה צרבת שחין״.
והלשון הזה בלתי רגיל שהרי יחסר לשון הספק, כמו שהוא ככל שאלה של ספק כמו לדוגמא במס׳ כריתות פרק ג׳ משנה ז׳:
"אמר ר׳ עקיבא שאלתי את וכו׳ בהעלם אחד מהו הייב אחת על כולן או אחת וכו׳״.
וכן שם אחר זה "ועוד שאלן ר׳ עקיבא אבר המדולדל בבהמה מהו".
ובמשנה ט׳ שם "ועוד שאלן וכו׳ השוחט וכו׳ מהו״.
וכן במשנה כריתות ג י|משנה י׳ שם]] ״אמר ר׳ עקיבא שאלתי את ר׳ אליעזר העושה מלאכות וכו׳ מה הוא חייב אחת על וכו'״.
אבל במקום הזה יחסר לגמרי סגנון של ספק בדין, לפי שעצם הדין קבלו גם הם, וכל שאילתם מר׳ אליעזר היתה לדעת אולי שמע טעם הדבר, או אולי קבל שמועתו בסגנון כזה אשר יבאר גם הטעם.
והוא השיב להם שקבלתו ״יסגיר״.
והדבר יוצא כן עוד יותר מפורש ממשנה שניה בזו הבאה בנגעים פרק י"א משנה ז׳:
״קייטא שיש בה פשפשים צבועים ולבנים פושין מזה לזה״ (מלבן ללבן אף שהצבועים באמצע).
״שאלו את ר׳ אליעזר והרי הוא "פספס יחידי (כשאין לה להיכן יפשה) אמר להן ״לא שמעתי״ אמר לו ר׳ יהודה בן בתירא אלמד בו אמר לו אם לקיים דברי חכמים הן אמר לו שמא יעמוד בו שני שבועות והעומד בבגדים שני שבועות טמא אמר לו חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים."
ובמקום הזה הדברים מפליאים מאד, כי הוא לא נכנס עמהם בשקלא וטרי׳ כלל כי אם השיב להם ״לא שמעתי".
ואם שאילתם היתה לדעת הדין עצמו איך השיב ״לא שמעתי" והרי שמע ושמע.
שהרי כשאמר לו ר' יהודה בן בתירא אלמד בו השיב ״אם לקיים דברי חכמים״ וכאשר למד יאמר שהדין כן מפני ״שמא יעמוד בו שני שבועות והעומד בבגדים שני שבועות טמא״ השיב לו ר׳ אליעזר ״חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים״.
ומבואר שזה ודאי שר׳ אליעזר גם בזה שמע וקבל בזה להסגיר.
ואם כן איך אפשר שהם שאלו ממנו עצם הדין אם להסגיר אי לא והוא השיב על עצם הדין ״לא שמעתי״.
והדבר מבואר שגם בזה לא היתה שאילתם כלל איך הדין, לפי שזה ידעו וקבלו גם הם להסגיר, שאילתם היתה רק זאת לדעת טעם הדבר.
