126
התקנות אחר החרבן
והדבר מבואר מעצמו שאין כאן תקנה במובן הרגיל של תקנות, שהרי מה שעשה רבן יוחנן בן זכאי לא הי׳ רק זאת שהשיב הדבר לעיקר הדין.
שכל התקנה "שלא יהיו מקבלין אלא עד המנחה״ לא הי׳ כי אם מפני שנתקלקלו הלוים בשיר, ומשחרב בית המקדש שאין מקום לזה שבו לעיקר הדין.
והלשון התקין הוא רק כדברי הגמ׳ "מאי התקין דרש והתקין" הודיע לרבים, וכי גם אף שבטל הטעם צריך מניין אחר להתירו.
ויותר מכל זה שגם עיקר התקנה הראשונה בזמן המקדש "שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה יהיו נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש" זה לא בטל רבן יוחנן בן זכאי כלל.
וכמו שהוא בביצה ד׳ ה׳ בסוף הסוגיא "רבא אמר אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה מי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגים אותו היום קדש ולמחר קדש",
וכלשונו של רש"י שם ״מי לא מודה וכו׳ אבל מלעשות יום טוב שני לא נעקרה תקנה ראשונה כלל".
והתקנה במשנה ראש השנה ד׳ כ״ט ״יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו תוקעין בכל מקום שיש שם בית דין",
כבר נתבאר כל ענינה, ומצד הדין עצמו הי׳ צריך לתקוע בכל מקום, והתקנה הראשונה שאסרו זה הי׳ שמא ישכח ויעביר ד׳ אמות ברשות הרבים ובמקום בית דין שאין חשש זה לא גזרו.
ועל כן אחת הוא היכן הבית דין יושבין והתקנה הראשונה נשארה כולה כמו שהוא וכלשונו של הרמב"ם בפ"ב מה׳ שופר ״כשגזרו שלא לתקוע בשבת לא גזרו אלא במקום שאין בו בית דין."
ועל כן הי׳ כל דבר רבן יוחנן בן זכאי לפרסם ולהודיע את דבר ההוראה הזאת בקבלתו איך היתה התקנה הזאת וענינה.
והתקנה שלא יהיו העדים הולכים אלא למקום הוועד לשון המשנה בפ"ד משנה ד׳:
"אמר ר׳ יהושע בן קרחה ועוד זאת התקין רבן יוחנן בן זכאי שאפי׳ ראש בית דין בבל מקום שלא יהיו העדים הולכין אלא למקום הוועד."
כבר נתבאר לנו (בפרק ח"י) שהי׳ זה רק מפני שרבן יוחנן בן זכאי קבע מקומו במקום אחר ומגודל כבודו בעיני כל העם ובהיותו האב בית דין התחילו העדים ללכת למקומו,
על כן פרסם שלא לעשות כן, ושיהי׳ הדבר נוהג גם להבא כמו שהי׳ מאז ומעולם שהעדים הלכו למקום הוועד, ולא נתן להם לעשות חדשה בישראל.
ודבר כרם רבעי שהי׳ עולה לירושלים מהלך יום אחד מכל צד כדי לעטר שוקי ירושלים, ולאחר החרבן שלא לבד שלא הי׳ מקום לעטר שוקי ירושלים כי אם שה׳ גם סכנה בדבר בהיות רק חיל הרומיים נחתים שם.
וכבר אמרו במס׳ ביצה ד׳ ה׳ דכל מה שנמנו בזה רבן יוחנן בן זכאי וחביריו הי׳ רק משום דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אף שבטל הטעם.
"ובכל זה מבואר במשנה מעשר שני פרק ה׳ משנה ב׳ דר׳ יוסי שהלכה כמותו יאמר שם:
