עין איה על שבת ד ח
יחסי המנוחה והמלאכה - מהצד הכמותי ומהצד האיכותי.
(שבת מט.): "אמר ליה, כי קא מספקא לי, משום דכתיב "והמלאכה היתה דים" ממנינא הוא, והא כמאן דאמר לעשות צרכיו נכנס, או דלמא "ויבא הביתה לעשות מלאכתו" ממנינא הוא, והאי "והמלאכה היתה דים" הכי קאמר, דשלים ליה עבידתא, תיקו."
מה שמתרוממים אנו ומתקדשים מעל לצרכי המלאכה, הוא מתפשט על ידי קדושת השבת, בין במובן הרוחני בין במובן החומרי, וגומר הוא את מטרתו ליום שכולו שבת, שכנסת ישראל מתעטרת בקדושתה העליונה, ומקשרת את כל צדדיה המעולים והמשובחים בשבח נועם אלהי, בקשר אחדותי נעלה ונשגב, ירום ונשא וגבה מאד. המנוחה מתעלה על המלאכה, בערך הכמותי ובערך איכותי. הכמותי הוא מה שא"צ, עם המצב יותר טוב ונשא, עמל וטורח, שלא נוצר כי אם כדי להיות כח מגין למחלות רוחניות שעלולות להתפרץ לרגלי המנוחה והשלוה, שהרפיון המוסרי של האדם שנפל ברשתו של נחש איננו יכול לקבל רוב טובה.
אמנם יש עוד ערך יותר נכבד במנוחה, שלא רק בזה הוא עודף על מצב המלאכה, מצד מניעת הטורח, כי אם גם מצד שהטובה השלמה של הטבע הטהור, הרם ונשגב מצד עצמו, העומד למעלה מכל עונג וכל שלימות שתוכל כל מלאכה להביא אליה, בין במצב החמרי בין במצב הרוחני של האדם. זאת הטובה בעצמה היא מובדלת הרבה בערכה מאותה הטובה שהמלאכה מביאה אליה, שיש בה עם כל בואה למגמתה ענין של מלאכיות, לא טבעיות מעשי ידי יוצר ברוך הוא. על כן, יש כאן שתי שביתות, מצב של שביתה מצד היתרון שבמנוחה, מה שלא יצטרך האדם לעמל ויגיעה לכל צרכיו ושלמיותיו, והמצב השני הוא הנותר רם ועליון, שלא רק במניעת הטורח הוא מתעלה כי אם באיכות מציאותו, שהכל שב אל מקור החיים, לשאוב מעומק עצם הטבע האלהי, מידי יוצר כל ברוך הוא, המחדש בטובו ומחיה במאמרו.
מצד המצב הראשון, אף שהוא נעלה וקדוש, מכל מקום כל זמן שבמהותו איננו הגברה טבעית מצד עצמותה של נשמת כנסת ישראל בעצם טבעה, כי אם תוצאה מכל עמלה, שכר חלף עבודתה, אז במובן זה לא יוכלו עדיין להתאסף אליה אותם הרשמים של הפעולות הרבות שנתפזרו בשדה אחר, בחזקת יד העבדות שיצאו מבנינו לעבוד עבודת עבד לאחרים ולא לנו. כי כל זמן שהתוכן העצמי, הוא אותו התוכן שעליו יש יחש למלאכה אף על פי שהוא מתעלה עליו מצד שכבר רכש הכל, וכבר נתן את כל חלק העמל הראוי לאושר נשגב, אבל לא שמהות האושר נתעלה. על כן, אותם היסודות הזרים, אף על פי שנעבדו בידי אחינו בעבדותם, ויד ישראל באמצע, מכל מקום זרים הם ולא יוכלו להיות נכללים בכלל המלאכה, שעם הקבלתה באופן ניגודי למנוחה, מכל מקום יש בה יחש ישר לה, שעל כן הוקדשה כלה במלאכת המשכן. כל זמן שלא עצם הטבע האלהי של כנסת ישראל יצא להאיר באור עזו בעולם, כי אם תוצאות הפעולות, אז יש בודאי הבדל גדול ונצחי בין הפעולות הקרובות לרחוקות, והדברים שהעבדות, השיעבוד, חוללם, הם ניכרים במצבם הבזוי, שכל כבודם הוא שלילתם והעדרם, והם מזכירים את צד השפלות שיש באפשרות על ידי תגרת יד אדונים קשים, באופן שאין הדברים ראויים כי אם לשלילה. אם "המלאכה היתה דים", ראש פסגת הקיבוץ של כללות המלאכה בהגיעה למקור אשרה ותכליתה היא מן חושבנא, עוד הכללות יש בו גם כן מענין מלאכה אלא שהוא כולל וכבר בא אל המטרה, מאין צורך משום זה לעבוד עוד, מפני שכבר קדמה עבודתו, אז "ויבא הביתה לעשות מלאכתו" לאו מחושבנא, הפעולות שנעשו חוץ לגבול ישראל על ידי כחותינו המפוזרים, מתראות לנו בתבניתן הירודה המלאה כלימה, שרק הבטחון שימחה זכרן מבלי עשות רושם בפועל זה הוא תנחומנו.
אמנם באופן היותר נעלה של המטרה היותר עליונה ונשגבה, שתבא ליום שכולו שבת[1], שכל המלאכות אינן בתור מכשיריה כי אם מפני דרך לפניה, שתוכל להאיר בכבודה, אז אין בתעודה שום יחש איכותי למלאכה, ולא נתעלה הענין מצד שאין צורך לטורח של מלאכה, כי אם נתקדש המעמד ועלה בערכו למעלה מכל תכונה של מלאכה, כי הופיע הדר הטבע של כנסת ישראל בעצם תקפה הודה והדרה, בהתרוממות הטבעית האלהית העולה על כל סדר וקצב, הכל מתקדש ומתעלה, כאן אין פרץ ואין יוצאת[2]. אז מתעלה המעמד, עד שגם הפעולות היותר מתרחקות ממעמד הגלות והכפיה של שלטון זרים, גם הוא נשקף בבגדי הוד, כי הקדושה העליונה הטבעית לישראל בכל חודרת היא, את הכל היא מנטלת ומנשאה. אמנם הסכום העולה מהמגמה הכללית, חתימת העבודה, לא תוכל להמנות בכלל המלאכות, מפני היתרון האיכותי שבה, המתעלה הרבה מכל מלאכה ומכל תוצאה ממנו, בתור תולדה אפילו היותר טובה, אבל לעומת זה "ויבא הביתה לעשות מלאכתו" ממנינא. "והניעותי בכל הגויים את בית ישראל כאשר ינוע בכברה ולא יפול צרור ארץ"[3].
"והמלאכה היתה דים", אין בה שום צד חיובי של מלאכה, לא שום ערך תולדתי ממנה, כי אם ערך שלילי, דשלים לה עבידתא, שעל ידי זה הענינים הולכים ומתעלים, במעמד נעלה ונפלא, היוצא ממקור קדושתם של ישראל הפנימית, עתידין צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש[4], שנאמר "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים בירושלים"[5].
<< · עין איה על שבת · ד · ח · >>