ספר הפיות הכחול

על התרגום

זהו תרגום המבוסס על ספר אגדות לילדים מאת אנדרו לאנג (1844-1912). הסיפורים כאן תורגמו על ידי:

• עופר ולדמן (כולל הדף הראשי על כל חלקיו)
• נחום ונגרוב

ניתן למצוא עותקים של הטקסט האנגלי בין השאר בפרוייקט גוטנברג:טקסט 503 או בויקיטקסט האנגלי: s:en:The Blue Fairy Book.

שימו לב, לא לכל הסיפורים יש סוף טוב, ולפעמים הסוף שונה מהגירסה הנפוצה שרובנו מכירים. לפיכך רצוי לקרוא את הסיפור לפני שמקריאים אותו לילד כדי לבדוק היכן יש להתאים את הסיפור לילד הספציפי.

כריכה

נסיך החלומות כשהפך למפלצת.

הספר

ספר הפיות הכחול

בעריכת אנדרו לאנג

מתרגם: עופר ולדמן, נחום ונגרוב

מהדורת 1889, עם ציורים מאת הנרי ג' פורד וג'ורג' פ. ז'קומב-הוד.

לאלספת אנג'לה קמפבל

הם איחרו אותך כבר, הם איחרו זה הכל
הידידים משכבר שליחם לא ינבול
וקסמם שבכרך זה הכחול

כי את כבר נדדת בעולם בו שוכנות
שמועות עלומות מתקופות ישנות
ולמדת מגוון אגדות אחרונות!

אך כמו שבסבך הנדמה כמולך
הקיצה היפהפיה הנרדמת ותלך
סיפורים נושנים יעוררום בשבילך

ותוכלי שוב לנדוד, לעבור לך בשלל
יערות מוכרים בשבילם הנפתל
יערות אגדה שטבולים הם בטל

שם תקשיבי כמו הילדים להמיות
של שירת הקיכלי באוזניים כרויות
ותשבי למשתה עם מלכי הפיות

תטעמי את יינם לפני אור אחרון
והם יקדמו את פנייך ברון
ששמור לברוכה בין אורחי אוברון

על עולם זהב זה שפלאים בו שזורים
ועל דבר המשתה ישמעו צעירים
כשתהיי כבר קשישה הררי סיפורים

כשתהיי כבר קשישה... זה בכלל יקרה?
לאדם יגמרו הנעורים כנראה
ואף האביב אז עתיק ייקרא!

הקדמה

הסיפורים בכרך זה מיועדים לילדים, וכולי תקווה שיאהבו את הסיפורים הישנים ששימחו כל כך הרבה דורות.

הסיפורים של פרו נדפסו מן הגירסה האנגלית מהמאה השמונה עשרה.

הסיפורים מן ה"Cabinet des Fées" ("ארון הפיות") וממאדאם ד'אולנואה מתורגמים, או יותר נכון מעובדים, על ידי העלמה מיני רייט, שגם עיבדה את "טבעת הארד" מן הספר "Traditions Populaires de l’Asie Mineure" ("מסורות פופולריות של אסיה הקטנה", הוצאת מיזונב, פריס, 1889) של מר אנרי קרנואה, ברשותו הנדיבה.

סיפורי גרים מתורגמים בידי העלמה מיי סלאר. אחרים מגרמנית בידי העלמה סילביה האנט. הסיפורים הנורדיים הם בגירסה מאת אשתו של אלפרד האנט. את "הראש הנורא" עיבד העורך על פי אפולודורוס, סימונידס ופינדארוס. העלמה ויולט האנט יצרה גירסה מכווצת של "אלאדין". העלמה מיי קנדל יצרה גירסה דומה למסעות גוליבר. "הפיה פאריבאנו" היא גירסה מקוצרת מהתרגום האנגלי הישן של גאלאן.

הגברת צ'יימברס הרשתה בחביבותה להדפיס שוב את "האטין האדום" ואת "השור השחור של נורוויי" מן הספר "מסורות עממיות של סקוטלנד" מאת מר רוברט צ'יימברס.

"דיק וויטינגטון" נלקח מספרון שערכו מר גום ומר וויטלי לחברת וייון. "ג'ק קוטל הענקים" נלקח מספרון, אך קשה להשיג גירסה טובה של הלהיט הישן הזה.

אנדרו לאנג

תוכן עניינים

מבוא

1. טבעת הארד
2. הנסיך יקינתון והנסיכה הקטנה
3. ממזרח לשמש וממערב לירח
4. הגמד הצהוב
5. כיפה אדומה
6. היפהפיה הנרדמת ביער
7. סינדרלה, או נעל הזכוכית הקטנה
8. אלאדין והמנורה המופלאה
9. סיפורו של נער שיצא ללמוד מהו פחד
10. עוץ-לי-גוץ-לי (רומפלשטילצכן)
11. היפה והחיה
12. משרתת-העל
13. מדוע הים מלוח
14. החתול העילאי, או חתול במגפיים
15. פליסיה וכד הציפורנים
16. החתולה הלבנה
17. הנופר הצהוב. טוות הזהב
18. הראש הנורא
19. הסיפור על זהבה היפה
20. סיפורו של וויטינגטון
21. הכבש המופלא
22. אצבעוני
23. ארבעים השודדים
24. הנזל וגרטל
25. שלגית ושושנית
26. רועת האווזים
27. קרפדות ויהלומים
28. נסיך החלומות
29. כחול הזקן
30. ג'ון הנאמן
31. החייט הקטן והאמיץ
32. מסע אל ליליפוט
33. הנסיכה על גבעת הזכוכית
34. הסיפור על הנסיך אחמד והפיה פאריבאנו
35. סיפורו של ג'ק קוטל הענקים
36. הפר השחור של נורווגיה
37. האטין האדום

מבוא

טעמו של העולם, שמשנה את כיוונו כה תכופות, דווקא יציב בכל הנוגע לאגדות. הילדים להם ובשבילם מספרים את האגדות מייצגים את ראשית חייו של האדם. הם נאמנים לאהבותיו המוקדמות, יש להם את האמונה החלוצית שעוד לא כהתה, ואת התיאבון הרענן לפלאים. בכל דור ודור אנו חוזרים באזניהם של הילדים והילדות על אותם סיפורים, זו טבעה של החסכנות. הסיפורים הללו היו ישנים עוד לפני שהומרוס זימר, וכך גם ההרפתקאות שנדדו בכל העולם, כמו פסיכה בנדודיה. נוכל לשנות מדי פעם את סדר ההתרחשויות, אך הן כולן נשארות זהות בבסיסן, ומכל הצירופים שניתן לסדר אותן הצירופים הישנים הם עדיין האהובים עלינו ביותר.

אפילו המדע מזהה כבר זמן מה את האמיתות הללו, ולימוד סיפורי הילדים על נדודיהם, עתיקותם ומקורם מסיחים כבר זמן רב את דעתם של המלומדים. אך אין זה המקום לחזור על תיאוריות תיארוך ידועות או לבחון סדרת סברות חדשות. אפילו ילד (ההקדמה הזו לא נועדה לילדים), בעודו הופך בדפיו של ספר הפיות הכחול, יזהה שאותן הרפתקאות ובקירוב אותן עלילות פוגשות אותו בסיפורים שמתורגמים משפות שונות. "הפר השחור של נורווגיה" של הסקוטים, למשל, יזכיר לקורא הצעיר את הסיפור "ממזרח לשמש וממערב לירח" מן הצפון. שניהם מציגים דמיון ל"יפה והחיה", ויעלו בזכרונו של כל סטודנט ללימודים קלאסיים את המעשיה "ארוס ופסיכה", ולכל אנתרופולוג את המעשיות של הקפירים והבסוטו. הקירבה והאנלוגיות הללו מופיעו בכל עמוד ועמוד. ל"טבעת הארד" מן הלבנט, עם העכברים שגורמים ליהודי להתעטש כשזנבותיהם מדגדגים את אפו, יש גירסאות בין שבטי המונגולים. לפינים, לסנטהאלים ולקפירים יש סינדרלות משלהם, בדיוק כמו לסקוטים ולקלטים. חלקים מ"קפוץ לי על האגודל" ("אצבעוני") נמצאים בטרטריה. מקרה החלפת הכתרים והמפלץ שהורג את ילדיו היא חלק מהאגדה המיניאית העתיקה על אתאמס, פריקוס והלה. הסיפור על יאסון היה ישן כשנכתבה האודיסיאה - ישן ו"מוכר" (כמו הספינה ארגו) "לכל אדם". לנו יש צל של האירועים העיקריים שם ב"משרתת-העל", ויש הדים נוספים בסמואה ובין האנשים האדומים של היבשת הצפון אמריקאית. הפפירוס של רעמסס השני מכיל אגדות שניתן לזהות את דמיונן לאלו שלנו. אין שפה או ארץ אליהן קולן לא הגיע.

מדע המיתולוגיה התחתית, או שתוכלו לקרוא לזה פולקלור או כל שם אחר שתרצו, הוא שעוסק בהסברת התאימויות המסקרנות הללו, באותם הדים מזמנים רחוקים. אך המדע הזה לא מכסה את כל שיש לחקור בסיפורי ילדים. הוא נאבק עם ההיסטוריה שלהם, תוהה האם הם הגיעו ממקור משותף, האם הם הומצאו באופן בלתי תלוי במוקדים שונים, האם המין האנושי ירש אותם ככלל מאבות קדמונים ראשוניים או שהם היו מפוזרים כמו זרעי פרחים לאורך מסלולי סחר, עבדות, נישואין עם נשים זרות ומלחמה. המענה על שאלות אלו, או לפחות הצגתן הם עיסוק מדעי - עיסוקו של המדע שעוסק בשורשים, בעתיקות פופולריות ובהתפתחות המוקדמת של החשיבה האנושית, של החיים, של האמנות. לא נחזור כאן שוב על מה שנאמר, אולי יותר מדי פעמים, בנוגע לבעיות הללו.^[1]

אלו הן בעיות של מדע, או של לימוד עם מטרות מדעיות. ואולי יישום שיטות של ביקורת ספרותית על סיפורי ילדים נראה אכזרי כמעט כמו יישום השיטות המדעיות עליהם. הרי מי שנכנס אל ממלכת הפיות צריך להיות בעל לב של ילד קטן אם הוא רוצה לחוש שמח ובבית בממלכה הקסומה הזו. אך אני מבטיח שכמו בכל ענייני הילדות, גם אני שלומד אגדות מדעית או ספרותית לא איבדתי את לב הילדות שלי. וסלחו לי על האנוכיות שבוידוי כשאומר שבמהלך הקריאה והסידור של סיפורי הסבתא הללו חשתי הנאה כמו של ילד הקורא אותם או שומע אותם בפעם הראשונה. ילדים, כידוע, אוהבים לשמוע סיפור לעיתים קרובות, ותמיד מתעקשים שהוא יסופר באותה הדרך.

אף פי עשר ישמחך!^[2]

יצירת המופת הקטנה והדרמטית "כחול הזקן" עם הסוף הטראגי עדיין מרגשת אותי. אני עדיין רועד עם החתול במגפיים כשהמפלץ הופך לאריה, ולבי עדיין יוצא אל הנערה שמחפשת את אהובה האבוד והמכושף, וזוכה בו בציפיה ובדמעות בפעם השלישית. ייתכן שזה ייחשב חוסר טעם שאין מה להתגאות בו, אך זהו חוסר טעם שאני אסיר תודה עליו, כמו האהבה לכל דבר אחר שהוא ישן ופשוט ונוגע בפשטות של האהבה.

"והם הלכו שוב למיטות והבחורה התחילה שוב לשיר -

	עבדתי שבע שנים בשבילך טיפסתי על הר זכוכית בשבילך כיבסתי חולצה עם דם בשבילך האם לא תתעורר בשביל אהובתך?

הם לא יתעוררו בשבילנו, אהבותינו האבודות, סיכויינו האבודים, ולא משנה מה נעשה ומה נשיר, גם אם נחכה שבע שנים ואף שבע שנים נוספות. אך באגדה הוא שמע, והוא התעורר בשבילה. "והיא סיפרה לו את כל מה שקרה לה, והוא סיפר לה כל מה שקרה לו." היכן כבר שמענו את המילים הפשוטות הללו והיכן הכרנו את הלבבות האבודים והמופרדים אשר חוברו להם יחדיו ו"עתה הם מובאים אל חגיגות ערשם העתיק"^[3] ומספרות זו לזו את כל קורות צערן? היה זה בסופה של ה"אודיסיאה", והומרוס היה המספר.

ניתן ללמוד מנסיון אישי, אם כך, שקריאה מרובה של סיפורי ילדים, אפילו דרך המיקרוסקופ המדעי או משקפי הספרות, לא מונעת הנאה מהעלילות הישנות והחביבות. איננו שוכחים את האומנת הזקנה שלנו, האגדה. מי שאינו מסכים יוכל בקלות לדלג על הדפים הבאים, שנמצאים בראשיתה של מהדורה מוגבלת של ספר פיות הכחול, ומיועדת למבוגרים בלבד ולא לילדים. אך יתכן שישנם קוראים שירצו לשמוע קצת על המקורות הספרותיים מהם נובע סיפורנו, ולדעת כמה הם מסורתיים וכמה האמנות של הדורות הבאים שינתה או קישטה את המידע המקורי.

בתור התחלה, אני בספק אם יש לנו סיפור שחמק לחלוטין מטיפול ספרותי, כזה ששמר על צורתו מאז שיצא מבין שפתי המסורת. אמנם האחים גרים, למשל, לא התייחסו ברגשנות לחומר שלהם, בניגוד להנס כריסטיאן אנדרסן, ולא עם גינונים קלילים כפי שעשו מאדאם ד'אולנואה ומאדאם לה פראנס דו בומון שכיוונו לקהל של גבירות רמות מעלה, ועם זאת קשה שלא לחשוד במגע ספרותי ב"נער שיצא ללמוד איך רועדים." איזה הופמן בן-בלי-שם שם את ידו על הסיפור המבהיל והמשעשע הזה, והצליח כל כך הרבה יותר מגברת רדקליף^[4], כשהיא במיטבה. הכניסה המוזרה של גופת קרוב המשפחה, הרשעות דמויית-הערפד של הגופה, החתולים השחורים ומשחק הקלפים הנוראי שלהם כולן תקריות "נוראיות" כפי שמנסח זאת סיפור "האטין האדום"^[5], ואינן אופייניות למסורות עממיות אמיתיות. גם בית שזיפי הסוכר ב"הנזל וגרטל" הוא במפורש מודרני, אולי פרי מוחה של איזו אומנת מלומדת, בעוד המפלצת שמפטמת את הילדים היא עתיקה מאוד באגדות - הזולו והטרטרים מכירים אותה - ויש בה גם אמת היסטורית אם נתייחס לסיפור של נוסע אצל פינקרטון על הקניבלים ליד סואקין^[6]. אפילו ב"אטין האדום" השיר

	האטין האדום של אירלנד שחי בבאליגן

הוא רק בחלקו מסורתי. החלק האמצעי לקוח משיר משחק ישן של ילדים סקוטיים, וההתאמה שלו לאטין האדום מקורה בשורשים ספרותיים צנועים. מיותר להוסיף שהסיפורים מ"אלף לילה ולילה" ("אלאדין", "ארבעים השודדים", "הפיה פאריבאנו") הדלדלו למצבם הנוכחי מצורה ספרותית. את המקור יוכלו קוראי אנגלית למצוא בתרגום המילולי של סר ריצ'ארד ברטון. כפי שכתוב שם, האגדות עברו שינויים ושיפורים כדי להתאים לטעם הספרותי המזרחי, שיש בו רגעים של אכזריות ושל תאווה ושעות של שיעמום מפונפן. לקורא הממוצע הגירסה הטובה ביותר של אלף לילה ולילה היא לא זו של מר ליין, לא זו של ג'ון פיין ולא זו של ריצ'ארד ברטון, אלא תמיד התרגום האנגלי לעיבוד הישן של גאלאן. "הפיה פאריבאנו" בספר שלנו היא רק עיבוד מקוצר של העיבוד האנגלי לגאלאן, אך למרות הקיצור הסיפור נראה ארוך וסגנון התרגום ייתכן שיראה מוזר לילדים. בגירסה של העלמה ויולט האנט ל"אלאדין" ול"ארבעים השודדים" הושם יותר דגש על טעמם של ילדים, וכך צורתן האמיתית והספרותית של הסיפורים הידלדלה למשהו דומה יותר לאגדה שבוודאי היתה המקור להם. התהליכים הללו פעלו ללא הפסקה לאורך הזמן. ככלל המסורת הישנה היא הצורה המקורית שמעובדת לספרות, כמו אצל הומרוס, שם ה"אודיסיאה" מבוססת על סידרה של אגדות שונות, וכמו באגדת יאסון. אך ספרות עוברת מדי פעם בין אנשים, כפי שסיפורים מזרחיים מצאו את דרכם לתוך דרשות ימי-ביניימיות, וכך שברים של אפוס, רומן או היטוריה הופכים שוב לאגדה. כדוגמה נוספת האגדה האפית על פרסאוס היא ריקמה של אגדות, למרות שפינדארוס הפך אותה לשירה וסימונידס צייד את דנאה בשיר. בכרך הזה ("הראש הנורא") ניסיתי לשחזר את סיפור הילדים המקורי בעיקר באמצעות השמטה של השמות האישיים והמקומיים, שנוספו ללא ספק בידי היוונים בארגוס וסריפוס לסיפור חסר מקום וללא זיהוי אישי. גם פעולות האלים היו בוודאי תוספת. במקור הגיבור כנראה פעל כמו ג'ק קוטל הענקים: "הוא השיג לעצמו חרב של חדות, נעלי מהירות ומעיל היעלמות." איך הוא השיג לעצמו את הדברים הנדירים האלו? כותב הספרון האנגלי מעולם לא חשב לשאול, אך אגדת אפוס יוונית הפכה אותם למתנות של הרמס ואתנה. הגרסאות האנגליות הטובות ביותר לאגדות היווניות הן ללא ספק "הגיבורים" של קינגסלי ו"סיפורי טנגלווד" של הות'ורן. אבל כל כך הרבה סובב בסיפורים היווניים סביב אהבות אלוהיות במטרה לתת לבתי המלוכה האכאיים מוצא אלוהי, שלנצח יהיה קשה להנגיש אותם לילדים.

הסופרים שעסקו בעבר במסורות הללו ברוח של חקר, כמו שארל פרו, צדקו כשאמרו שלרוב סיפורי הילדים יש מטרה ללמד לקח מוסרי. לסיפור "ממזרח לשמש וממערב לירח" יש לקח מיושן כל כך שהוא כבר לא ניתן לזיהוי אלא לסטודנטים. למה הנערה מופרדת מאהובה? כי היא שברה איסור עולמי עתיק על התנהלות זוגות נשואים. היא ראתה את בעלה! בצורות אחרות של הסיפור היא קוראת לו בשמו, פעולה שעדיין אסורה על נשות זולו. עם היעלמותם מן התודעה של כללי התנהגות מגוחכים כאלו נותר רק הלקח של עונש על אי-ציות, אפילו כשהציווי אינו מובן. כאן נכנס (למשל ב"קופידון ופסיכה" וב"יפה והחיה") הלקח היפה יותר על גמול לנאמנות ועל אהבת אמת בלתי מנוצחת. ב"כחול הזקן" המניע הוא עונש על סקרנות ממרה וכך גם בכל הסיפורים על דלתות אסורות, על בארות אסורות, על עצים אסורים, על פירות אסורים ועל שאר דברים אסורים, שבין עמים רבים הם שלובים במיתוס של "מקורו של המוות". ב"סינדרלה" כפי שמופיעה כאן, בצורה ששארל פרו הגיש אותה לעולם, יש גמול על טוב לב, על סבלנות ועל חביבות. "הפיות" של פרו, או "קרפדות ופנינים", הוא סיפור מוסר נפוץ מאוד וניתן למצוא אותו גם אצל הבאסוטו והקפירים. הלקח שם הוא לגבי חביבות, נימוס והכרת תודה, בדומה לאינספור סיפורים על חיות מכירות תודה, בדומה ל"טבעת הארד". לעומת זאת ב"אצבעוני" וב"חתול במגפיים", כפי שמופיעים כאן, הלקח הוא גמול על זריזות, למרות שבצורותיו המיושנות יותר הנפוצות במזרח אפריקה ובסודאן כלול לקח אחר הנוגע להכרת תודה. ועם זאת "אלאדין" ו"הפיה פאריבאנו" הם כמעט ללא לקח מוסרי. מדוע זכה אלאדין למזל שכזה, ובמה עדיף אחמד על אחיו? כל שיש כאן הן גחמות של מזל או של אהבה.

האוסף הזה נוצר להנאתם של ילדים וללא כל מטרה מדעית וכולל סיפורי ילדים ממקור ספרותי בלבד. רבים מהם הם פרי עמלן של נשים מהתקופה בה אגדות היו באופנה בחצר המלוכה הצרפתית, אך אין זה אומר שלנשות החצר היה לב ילדי. גברת צרפתית אמרה פעם: "J’aime les jeux innocents avec ceux qui ne le sont pas." ("אני נהנית ממשחקים תמימים עם אלו שאינם תמימים.")

לתמימים שכאלו כתבו מאדאם ד'אולנואה, מאדאם דה וילנוב, מאדאם לפרינס דה בומון ואחרות. הסיפורים שלהן היו בדרך כלל רומאנים ארוכים ומנומסים. "היפה והחיה" במקורו ארוך כמו "מנזר נורת'אנגר"^[7]. אך הנשים הפקחיות הללו, שהבטיחו אספקה רבה ל"ארון הפיות"^[8], השתמשו בתכונות אגדתיות ובהתרחשויות מסורתיות כמו שינוי צורה ושיחה עם חיות. הן "רקמו עליהן" להפליא, כפי שניסחה זאת אחת מהן. שום דבר שם לא היה מסורתי מלבד הרקמה שאליה תפרו את פרחי הזהב והכסף שלהן. התיאורים הארוכים של מסיבות מלכותיות, היהלומים, המסיכות, הכרכרות וההילולים היו לחלוטין בסגנון לואי ה15. לפיכך לא תרגמנו את הסיפורים הללו במלוא אורכם.

העלמה מיני רייט פישטה את הרומנים של "ארון הפיות" מן המקור לגודל של סיפורי ילדים. נראה לי ש"הגמד הצהוב" הוא המוצלח מכולם. הוא הפך לחלק מהאוצר העממי, הפיות גנבו אותו כפי שגנבו את טמלין וילדים בני תמותה אחרים. הוא שכן בממלכת הפיות וטעם לחם פיות. "הגמד הצהוב", כמו "הכבש המופלא" מסתיים בסוף רע, דבר שלא נודע כמותו במסורת האגדות העממית האמיתית. אך יש בשניהם נגיעות של העל-טבעי הנכון. כשהנסיכה מתעוררת לאחר אירוסיה לגמד הצהוב ומקווה שזה היה חלום, אך מגלה על אצבעה את הטבעת הקטלנית מהשיערה האדומה ניתן לראות שם נגיעה אמיצה של אימה ושל אמת. לכולנו יצא להתעורר ולהיאבק עם זיכרון רע עמום שהיינו משוכנעים שהוא חלום, ואז למצוא בצורה זו או אחרת הוכחה בת דמותה של אותה טבעת שיערה אדומה. החתול השחור שנשא את הגמד, גווניו הצהובים של הגמד, מעילו הצהוב הקטן, עץ התפוזים שלו והסאטירה האכזרית שהציג בנויים היטב. אני מקווה שהוא לא ירדוף את חלומותיהם ילדים כפי שרדף את חלומותיי. הוא נראה לי כמו נבואה של המהפכה ושל כל מה שאנשים מכוערים בנעלי עץ עשו לנסיכות היפות. ואיך אפשר לא להעריך את המרכיבים של עוגת האריות: זרעי דוחן, ממתקים וביצי תנינים? כמה ברור בין זכרונות הילדות העמומים הוא הרושם שהשאירה העוגה המסתורית והמאיימת בתחילת הסיפור. וגם איזה אריות הם היו: "לכל אחד מהם היו שני ראשים, שמונה רגליים, וארבע שורות שיניים, ועורם היה קשה כמו שריון של צב ובצבע אדום בהיר." היתה זו שממה נוראית ורדופה להחריד שהקיפה את ארמונה של בליסימה, שם חיזרו אחריה כל הנסיכים והאש בערה מהמוני סונטות ושירים "שניצנצו והתפצפצו הרבה יותר טוב מכל סוג של עץ." "החתולה הלבנה" היא ניגוד נעים לאותו גמד הרסני שלה: החתולה היא פיה נחמדה למדי, ואנחנו כמעט מצטערים כשהיא הופכת לנסיכה, יפה וענוגה ככל שתהיה. "היא נראתה צעירה מאוד ועצובה מאוד!" וקולה היה המיאו הכי מוזיקלי שיכול להיות.

גם ייתכן שהעלמה ת'אקריי שהעניקה לנו גירסאות שמחות כל כך של אותם "חברים ותיקים" עיבדה את "החתולה הלבנה" לגירסה למבוגרים^[9]. וגם "זהבית היפה" היא גבירה מקסימה, ואין פלא שהנסיכה האחרת כמעט התאהבה בכבש העצוב ובעל ההליכות שהיה למעשה נסיך. אכן לא היה מעולם כבש נסיכי כמוהו, אם כי סופו העצוב מנוגד למיטב מסורות האגדה.

אך אפילו בצורה מפושטת וללא קישוטי גנדרנותם לא יכולים סיפוריה של מאדאם ד'אולנואה להתחרות עם יצירות המופת של פרו, שנצמד למסורת יותר מכל ידידי האגדות הותיקים. פעמים רבות סיפק את מילותיה המדויקות של האומנת של בנו, גם אם הוסיף פה ושם חידוד, פיסת סאטירה או איזו דאחקה מצועפת. את סיפורי אמא אווזה שלו הגשתי במילותיו של התרגום האנגלי הישן ביותר שיכולתי למצוא. למרות שפורסמו ב1697, לא נראה ש"Contes de ma Mère l’Oye" ("סיפורי אמא אווזה") שלו קיבלו גירסה אנגלית עד 1729. יש פרסום של גירסה באנגלית בעיתון מאותה שנה, אך אין עותק שלה במוזיאון הבריטי^[10]. הטקסט שאנחנו הבאנו לדפוס מגיע ממהדורה קטנה ויפה מאוד מ1768 שרכשתי בפאריס. הצרפתית והאנגלית בו מוצבות זו מול זו, וכנראה שהספר נועד ללמד ילדים צרפתים אנגלית וללמד ילדים אנגלים צרפתית. הגירסה האנגלית בבירור לא תורגמה מהמהדורה הראשונה של פרו, אלא הסתמכה על טקסט מאוחר יותר ומעובד מעט. סיפוריו של פרו עברו קיצוץ נרחב באנגלית. בספרים המצויירים הנפוצים ישנם הרבה משפטים מסולפים ונוספו שם מקטעים טפשיים של הטפות מוסר או תיאורים שזרים לחלוטין לרוחו של פרו. הסיומת המעניינת של "היפהפיה הנרדמת" עברה שיפור בגירסאות האנגלית, אך היא ממש חוטאת לפרו. כיפה אדומה ניצלת וחוטב עצים הורג את הזאב, שזה ממש עיוות של ההיסטוריה. ילדים בטח מעדיפים את האמת. כאשר מ' פ' ז' סטאל סיפר את הסיפור לנכדתו הקטנה בת הארבע של שארל נודייה, היא קראה "Le gentil petit loup" - "הזאב הקטן והנחמד"! סטאל היה המום עד שגילה שידידתו הקטנה לא אכלה ארוחת ערב למען בריאותה, והבטיחו לה עוגה. היא היתה מרוכזת כל כולה בעוגה של כיפה אדומה, או ב"פודינג", ושכחה לגמרי מהגיבורה עצמה. למעשה הילדה שיבחה את התנהלותו ההגונה של הזאב שאין שום תיאור שלו נוגע בעוגה, למרות שבלע את הגיבורה!

איננו יודעים מה עובר בראשם של ילדים כאשר הם שומעים את האגדות. אולי הם תומכים בזאב או חומלים על הגמד הצהוב. אך אם עיניהם ופיותיהם הפעורים מספרים את האמת (כי הם לא למדו לספר דבר אחר) הרי שהם שמחים ומרוצים בסיפורים הרציניים והמופלאים האלו. לפחות לגבי סיפורו של הנסיך יקינתון אף-ארוך די בטוח שהם לא לומדים את הלקח וגם לא הופכים לחכמים יותר, אולי אפילו להיפך. יש מעט אנשי חצר בחדרי הילדים שלנו, אך ייתכן שהקורא אליו מאדאם לה פראנס דה בומון כיוונה את סיפורה הוא דווקא יורש העצר הצעיר.

הסיפורים מן הצפון שהגברת האנט תירגמה כבר מוכרים לרבים מספרו הנהדר של סר ג'ורג' דסנט. לנו הספיק המקום רק ליחידים מהם. הם נבדלים מן האחרים בעיסוק הרחב יחסית שלהם. האויר הקר והנקי של הצפון והניחוח הבריא של יערי אורנים נושבים בהם כשהם נישאים על רוח הצפון החזקה. הם משתמשים בלשון פשוטה יחסית, אך כל מי שמכיר ילדים וכל מי שאינו מתחסד קיצוני וחטטן לא יעלה בדעתו שהדבר יכול לפגוע בקוראים הצעירים. לדיקנס היה בילדותו "טום ג'ונס של ילדים"^[11], ותמימים מזה הם הדוב הלבן, משרתת-העל הנאמנה והנסיכה על גבעת הזכוכית.

הסיפורים של האחים גרים הם בין הטובים בעולם, וכנראה כל ילד שיפגוש את ספר הפיות הכחול מכיר אותם. הם לא יתנגדו לצחוק שוב עם "החייט הקטן והאמיץ", לרעוד לפני שהנער למד לעשות זאת ולנדוד אל בית הסוכריות של המכשפה עם הנזל וגרטל. אמנם סיפורי האחים גרים תורגמו כולם ביד הגברת האנט^[12], אך לנו נראה עדיף לתת להם תרגום מקורי בידי העלמה מיי סלאר^[13].

הסיפורים האנגליים כל כך דלים ועברו כאלו שיטוח וערבוב והולעטו בכזו כמות של בדיחות כפריות מגעילות בספרונים שיכולנו להכניס מתוכם רק גירסה מהוגנת ואפורה משהו של "ג'ק קוטל הענקים" ו"דיק וויטינגטון". מצד שני "גוליבר בליליפוט" עבר דחיסה בידי מיי קנדל, כך שנשארו בו הפלאים אך הסאטירה הפכה מאופקת יותר. הסיפורים הסקוטיים ממוקמים בסוף בשביל ילדים סקוטים. אם אנגלים "שונאים ניבים" עד כדי כך שאינם מסוגלים לקרוא את רומני ווברלי ובארנס, אז ילדים אנגלים (אם הם טיפשים להחריד ולא רק מושפעים לטיפשות) ייתכן שיתהו על "הפר השחור של נורווגיה" ועל "האטין האדום של אירלנד". בכל מקרה, לא מוקדש מקום רב לסיפורי העם של מה שגלדסטון כינה פעם "ארץ הנאמנים"^[14]. האטין והפר הם ידידים ותיקים מאוד של העורך, עד כדי כך שהוא לא יכל להשמיט אותם כשהוזמנו הפיות למסיבה.

כמו בכל האוספים יהיו מבקרים רבים שלא ימצאו בו את הסיפורים החביבים עליהם. אך רוחב היריעה מוגבל, ובלית ברירה נאלצתי להשמיט סיפור או שניים מן המבינוגיון, כמה מ"סיפורי הררי המערב" של איסליי והרבה סיפורים ממקורות מודרניים יוונים, יפנים, הינדו, באסוטו, אינדיאנים אדומים, ברברים, מצרים, ומעל לכל פינים וסלובנים. במהלך כתיבת מאמר זה הגיעו החדשות המצערות על כך שלימודי הפולקלור שלנו איבדו את תלמידם הסלאבי מר ראלסטון. לא עוד ילכו ילדים בעקבותיו (פעם הם הלכו אחריו באוקספורד מן המוזיאון, נראה לי, עד התיאטרון) כמו ההמונים שהלכו אחרי הנגינה של החלילן מהמלין. הוא היה מספר נערץ לא פחות משהיה תלמיד זהיר, חביב ומלומד של מסורות סיפורי הילדים. ולא רק צד מדעי היה לו, אלא גם את הרוח של עולם הפיות. הדברים עליו בספר המיועד לילדים וילדות קטנים הריהם לזכרו כאוהב ילדים. לבסוף נדרש העורך להודות לכותבים שסייעו לו ולאמנים שתרמו מעבודתם לספר. ידידי מר ג'ייקומב הוד יסלח לי על שאזכיר (בשם קדושת האינטרס המדעי) שהאדון כחול הזקן לא היה טורקי! אחד מהאחים של הגברת היה פרש והשני מוסקיטר, ייתכן שמחבריו של המוסקיטר ד'ארטאנייאן. הם היו כולם צרפתים ונוצרים. אם כחול הזקן היה טורקי הרי שלא היה נדרש להיות נשוי לאישה יחידה בכל זמן נתון.

הערות שוליים

1. את דעותיו של הכותב בנושא ניתן למצוא בהקדמה לתרגום של גברת האנט ל"Kinder- und Hausmärchen" ("סיפורי ילדים ובית") של האחים גרים, ב"נישואי קופידון ופסיכה", במהדורת דפוס קלרנדון ל"Contes de ma Mère l’Oye" ("סיפורי אמא אווזה") של פרו, בפרק האחרון של "מיתוס, טקס ודת" ובהקדמה לגירסת מר טואר לחרוזי "היפה והחיה" שמיוחסים לצ'ארלס לאמב.
2. הערת המתרגם: המשפט נכתב בטקסט האנגלי בלטינית והוא ציטוט מתוך "ארס פואטיקה" של הורציוס. זהו חלק מהמשפט "Lectio quae placuit semel, decies repetita placebit" - "דברים ששימחו אותך פעם אחת, אף פי עשר ישמחוך!", שמשמעו כי משהו שהיה מהנה פעם אחת ניתן לעסוק בו רבות והוא ימשיך לספק הנאה.
3. זהו ציטוט מתרגום האודיסאה לאנגלית של באקלי מ1853, והיו בין היוונים הקדמונים מי שהחשיבו את המשפט הזה לסופה של גירסת האודיסאה מקורית.
4. הערת המתרגם: ייתכן שהופמן המדובר הוא א.ת.א. הופמן, סופר גרמני בן זמנם של האחים גרים שנודע כאחד המשפיעים ביותר על הספרות הרומנטית במאה ה-19. אם כי הוא היה ידוע דווקא בסיפורים שהמציא, כגון "מפצח האגוזים", ואין שום סימן לעיסוק שלו בסיפור על הנער שחיפש את הפחד. גברת רדקליף היא אן רדקליף, סופרת ספרי אימה שהיתה פופולרית ומשפיעה מאוד במאה ה-19.
5. הערת המתרגם: למעשה לאנג טועה כאן בסיפור (וזה לא האי-דיוק הראשון שלו), והמונח שהוא מתייחס אליה הוא זה שמתאר את העמק בו נלחם הפר עם השטן ב"פר השחור של נורווגיה".
6. הערת המתרגם: סואקין היתה עיר בסומליה. ג'ון פינקרטון הוציא בתחילת המאה ה-19 סידרה של 17 כרכים בשם "A General Collection of the Best and Most Interesting Voyages and Travels" ("אוסף כללי של המסעות הטובים והמעניינים ביותר") שאיגדו ספרי מסעות קיימים, ביניהם כאלו שסיפרו על מסעות באפריקה, כולל סואקין. בכרכים 15-16 של הסידרה אכן מוזכרת סואקין, אך לא מוזכר קניבליזם שם. סואקין היתה עיר נמל מוכרת יחסית, בעוד קניבליזם בספרים שאסף פינקרטון מיוחס לשבטים שחיו עמוק יותר לתוך אפריקה. זהו אי-דיוק נוסף של לאנג.
7. הערת המתרגם: אורכו של הספר "מנזר נורת'אנגר" הוא 188 עמודים.
8. הערת המתרגם: "ארון הפיות" הוא שמו של ספר האגדות המפורסם של מאדאם ד'אולנואה.
9. הערת המתרגם: עיבוד ויקטוריאני של ת'אקריי לסיפור "החתולה הלבנה" אכן נמצא בספר "Bluebeard's keys, and other stories" משנת 1874.
10. הערת המתרגם: הגירסה של 1729 היא זו של רוברט סמבר. וגירסה מאוחרת יותר מ-1922 של תרגומו של סמבר זמינה בויקיטקסט. כיום ידוע על עותק יחיד מהגירסה של 1729, שנמצא בספריית הוטון לספרים נדירים באוניברסיטת הארווארד.
11. הערת המתרגם: הספר קורות טום ג'ונס היה חלק מספרות נפוצה בתקופתה שכללה שלל גסויות. דיקנס העיד לגבי הספר הספציפי הזה שהכיר אותו מהספרייה של אביו, אך כילד הספר קיבל אצלו דימוי תמים שלא כלל את החומר הגס ואותו כינה ה"טום ג'ונס של ילדים".
12. ג. בל ובניו. (הערת המתרגם: זהו שם המוציא לאור. שני הכרכים זמינים כיום בויקיטקסט.)
13. הערת המתרגם: מיי סלאר היתה בת דודתו של אנדרו לאנג. ייתכן שזו אחת הסיבות שהוא התעקש על תרגום שלה ולא לקחת תרגום קיים.
14. הערת המתרגם: הכוונה לסקוטלנד. בנאום בחירות ב26.11.1879 ציטט ראש הממשלה הבריטי המפורסם ויליאם גלדסטון שיר שהתייחס לסקוטלנד מולדתו כ"ארץ הנאמנים".