ספר הפיות הכחול/סיפורו של וויטינגטון

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

חלק מהספר ספר הפיות הכחול
תורגם על ידי עופר ולדמן בתאריך ה-02.03.2024.

סיפורו של וויטינגטון[עריכה]

דיק וויטינגטון היה ילד קטן מאוד כשאביו ואמו מתו. הוא היה כל כך קטן שהוא מעולם לא הכיר אותם, או את המקום שבו נולד. הוא שוטט ברחבי הארץ מרופט כמו סייח עד שפגש עגלון שנסע ללונדון והרשה לו ללכת כל הדרך ליד העגלה בחינם. וויטינגטון הקטן היה מאוד מרוצה מאחר שרצה מאוד לראות את לונדון, כי שמע שהרחובות שם מלאים זהב ובשמחה היה לוקח משם את חלקו. אך כמה התאכזב הבחור המסכן כשראה שהרחוב מלא בלכלוך במקום בזהב, וכשמצא את עצמו במקום מוזר ללא ידיד, מזון או כסף.

למאות שהעגלון הנדיב נתן לו ללכת ליד העגלה בחינם, הוא הקפיד להתעלם ממנו כשהגיעו לעיר, והמסכן תוך זמן קצר היה כל כך רעב וכל כך קפוא מקור שהתפלל לאיזה מטבח טוב ומקום ליד האש בכפר.

מתוך המצוקה ביקש עזרה מכמה אנשים, ואחד מהם אמר לו "לך תעבוד אצל נוכל בטלן." "אין בעיה," אמר וויטינגטון, "בשמחה. אעבוד עבורך אם תיתן לי."

האיש חשב שדובר בהתחכמות מחוצפת (למרות שהבחור המסכן רצה רק להראות כמה הוא רוצה לעבוד), נתן לו מכה אדירה עם מקל, שפצעה את ראשו וירד לו דם. כך, כשהוא מתעלף מרעב, נשכב על מפתן דלתו של סוחר בשם מר פיצוורן, שם ראתה אותו הטבחית, ומאחר שהיתה בת בליעל רגזנית הורתה לו ללכת לדרכו או שהיא תשפוך עליו מים רותחים. בדיוק אז הגיע מר פיצוורן מן הבורסה והתחיל לנזוף בבחור המסכן שילך לעבוד.

וויטינגטון ענה שהוא ישמח לעבוד אם מישהו מוכן להעסיק אותו, ושהוא גם יוכל לעבוד אם יצליח להשיג משהו לאכול, כי כבר שלושה ימים הוא לא אכל, והוא רק נער כפרי עני שלא מכיר אף אחד, ואף אחד לא מוכן להעסיק אותו.

אז הוא ניסה לקום, אך הוא היה כל כך חלש שהוא שוב נפל, אז הסוחר ריחם עליו והורה למשרתיו לקחת אותו, לתת לו בשר ומשקה ולשלוח אותו לעזור לטבחית בכל עבודה מלוכלכת שתטיל עליו. אנשים נוטים לגעור במקבצי הנדבות שהם בטלנים, אבל לא טורחים לתת להם עבודה או לשוב אם הם בכלל יכולים לעבוד במשהו שאינו קיבוץ נדבות.

אך נחזור לוויטינגטון, שהיה חי באושר אצל אותה משפחה אם לא היה פוגש את אותה טבחית ארורה שתמיד היתה חייבת לצלות ולהרתיח, וכשפיה היה סגור הרימה את ידיה על וויטינגטון המסכן! לבסוף אליס, בתו של האדון, גילתה זאת, ריחמה על הבחור המסכן והורתה למשרתים לנהוג בו בחביבות.

מלבד רגזנותה של הטבחית עמד לפני וויטינגטון מכשול נוסף בדרך לאושרו. אדונו הורה שיישן על מזרן מצמר בעליית הגג, אבל כמה חולדות ועכברים שהיו שם היו דורכים לו על האף ומפריעים לו לישון. אולם לאחר זמן מה אורח שהגיע לביתו של האדון נתן לוויטינגטון מטבע על שצחצח את נעליו, והוא שם את המטבע בכיס כדי לעשות בו שימוש מוצלח ככל האפשר. למחרת ראה ברחוב אישה שנשאה חתולה תחת זרועה, הוא מיהר אליה כדי לברר מה מחירה. האישה ביקשה עבורה סכום גבוה (מאחר שהיא היתה מוצלחת בלכידת עכברים), אך כשוויטינגטון סיפר לה שכל רכושו בעולם היה מטבע אחד ושהוא מאוד היה רוצה את החתולה, היא הסכימה למסור אותה.

וויטינגטון החביא את החתולה בעליית הגג כדי שהטבחית שנואת נפשו לא תכה אותה, והחתולה בתוך זמן קצר הרגה או הבריחה את החולדות והעכברים, והבחור המסכן יכל עכשיו לישון בשקט.

לאחר זמן מה עמדה ספינה של הסוחר להפליג, והוא קרא לכל משרתיו, כפי שהיה נוהג לעשות, כדי שכל אחד מהם יוכל לנסות לשלח סחורה כלשהי ולנסות את מזלו. הם לא נדרשו לשלם כרטיס או מכס על הסחורה כי הסוחר חשב שאלוהים יברך אותו על נכונותו לחלוק את עושרו עם עניים.

כל המשרתים הגיעו מלבד וויטינגטון המסכן שלא הצליח למצוא שום סחורה לשלוח, כי לא היו לו כסף או ציוד. אך חברתו הטובה אליס, שהבינה שהוא נעדר בגלל עוניו, הורתה שיקראו לו.

היא הציעה שהיא תשלח משהו בשמו, אך הסוחר אמר לבתו שזה לא קביל, ועליו לשלוח משהו ששייך לו. וויטינגטון אמר שאין לו דבר מלבד חתוהל שקנה במטבע שנתנו לו. "הבא את החתולה, בחור," אמר הסוחר "ושלח אותה בספינה." וויטינגטון הביא את החתולה המסכנה ונתן אותה לקפטן עם דמעות בעיניים, כי חשב שיסבול שוב מן החולדות והעכברים. כל החבורה צחקה מן ההתרחשות מלבד אליס, שריחמה על הבחור המסכן ונתנה לו מטבע שיוכל לקנות חתולה חדשה.

בזמן שהחתולה היכתה גלים בים, וויטינגטון המסכן הוכה בעצמו בידי הטבחית המנהלת שלו, שכל כך התאכזרה אליו וכל כך צחרה עליו על שלח את החתולה שלו אל הים שהוא לבסוף החליט לברוח משם, ואחרי שארז את המעט שהיה לו יצא מוקדם בבוקר ביום של ליל כל הקדושים. כך נסע עד הולוווי בכבישים, ושם ישב על אבן וחשב מה המסלול שהכי כדאי לו להמשיך בו. אך בעודו מהרהר החלו לצלצל פעמוני כנסיית הקדושה מארי לה בוו, מהם היו רק שישה. והוא חשב שהם קוראים לו כך:

"הסתובב על עקביך, וויטינגטון,
שלוש פעמים ראש העיר של לונדון"

"ראש העיר של לונדון?" אמר לעצמו, "מי לא ירצה להיות אש עיריית לונדון ולרכב בכזו כרכרה נאה? טוב, אחזור, ואסבול את כל המכות וההתעללות של סיסלי, רק לא לפספס את ההזדמנות להיות ראש העיר של לונדון!" והוא חזר הביתה, נכנס בשמחה ופנה לענייניו לפני שסיסלי הופיעה.

עכשיו עלינו לעבור לגברת חתולה בדרכה לחוף באפריקה. כמה מסוכנים הם המסעות בים, כמה בלתי צפויים הרוחות והגלים, וכמה תאונות קורות לאלו החיים בים!

הספינה שנשאה את החתולה היטלטלה בים זמן רב, ולבסוף רוחות סערה נשאו אותה לחופי ברבריה בה חיו מורים שלא היו מוכרים לאנגלים. האנשים הללו קיבלו את אנשינו בצורה תרבותית, ולכן, כדי לעודד מסחר, הקפטן הראה להם דוגמאות מן הסחורה שהיתה על הספינה, ושלח כמה מהם אל המלך של אותה מדינה שהיה כל כך מרוצה שהזמין את הקפטן ואת מנהל העסקים לארמונו, שהיה במרחק מייל מן הים. שם נתנו להם לשבת, כמנהג המדינה, על שטיחים יקרים, רצופים זהב וכסף. המלך והמלכה ישבו בחלק המוגבה של החדר, וארוחת הערב הובאה בשלל מנות. אך ברגע שהניחו את הצלחות פרצו מכל עבר המוני עכברים וחולדות, וזללו את כל הבשר ברגע.

המנהל הופתע ופנה אל האצילים בשאלה האם המזיקים הללו לא נחשבים בעיה. "בוודאי!" השיבו אלו "בעיה רצינית מאוד, והמלך יתן חצי מעושרו כדי להיפטר מהם, כי לא רק שהם הורסים את ארוחת הערב שלו, כפי שרואות עיניך, אלא הם גם תוקפים אותו בחדרו, ואפילו במיטתו, עד שיש צורך לשמור עליו מפניהם בזמן שהוא ישן."

המנהל קפץ משמחה. הוא נזכר בוויטינגטון המסכן ובחתולה שלו, וסיפר למל שיש לו יצורה בספינה שתעיף את כל המזיקים האלו ומיד. המלך היה כל כך נרגש מן החדשות הללו שהכובע נפל מראשו. "הביאו לי את היצורה!" אמר. "מזיקים הם עניין מחריד לחצר מלכות, ואם היא תצליח לבצע את הנדרש כפי שאתה טוען, אקנה אותה ובתמורה אמלא את ספינתך בזהב ובתכשיטים." המנהל, שידע את עבודתו היטב, ניצל את ההזדמנות כדי לשבח את מעלותיה של החתולה. הוא אמר להוד מעלתו שיהיה קשה להיפרד ממנה, כי מרגע שתלך יוכלו החולדות והעכברים לרוס את הסחורה שבספינה, אך כדי להיטיב עם הוד מעלתו הוא יבקש שיביאו אותה. "מהר, מהר" אמרה המלכה. "איני יכולה לחכות עוד עד שאראה את היצורה הנפלאה."

מנהל העסקים יצא בריצה בזמן שהגישו ארוחה נוספת, וחזר עם החתולה בדיוק בזמן שהחולדות והעכברים זללו גם את הארוחה הזו. הוא הניח את החתולה מיד, והיא חיסלה רבים מן העכברים והחולדות.

המלך היה מאושר כשראה את אויביו הנוראים מובסים בידי יצור קטן כל כך, והמלכה היתה מרוצה מאוד וביקשה שיקרבו אליה את החתולה שתוכל להתבונן בה. הנמהל קרא "חתולה, חתולה, חתולה!" והיא באה אליו. אז הציג אותה בפני המלכה שנרתעה ופחדה לגעת ביצור שגרם לכזה בלגאן בקרב העכברים והחולדות. אך כשהמנהל ליטף את החתולה וקרא "חתולה חתולה!" גם המלכה נגעה בה וקראה "חתורה, חתורה!" כי היא לא ידעה אנגלית.

אז הוא הניח את החתולה על ברכיה של המלכה, והיא יללה, שיחקה עם היד של המלכה וגירגרה עד שנרדמה.

המלך שראה את מעלליה של החתולה, ועודכן שצאצאיה ימלאו את הארץ, התמקח עם הקפטן והמנהל על כל תכולת הספינה, ואז נתן להם תמורת החתולה פי עשר מהסכום שנקבע על כל שאר הסחורה. וכך הם נפרדו מהוד מלכותם ומשאר המכובדים של חצר המלכות והפליגו עם רוחות טובות אל אנגליה, שם נפגוש אותם כעת.

רק עלה היום כשמר פיצוורן התעורר כדי לספו את כספו ולטפל בעסקי היום. הוא הספיק להיכנס לחדר הספירה ולהתיישב ליד השולחן כשמישהו הגיע ונקש בדלת. "מי שם?" שאל מר פיצוורן. "ידיד," השיב הקול בצד השני.

"איזה חבר יבוא בשעה מוזרה כזו?"

"חבר אמת יבוא בכל שעה" ענה הקול. "באתי למסור לך חדשות טובות על ספינתך 'חד-הקרן'".

הסוחר התרומם בכזו מהירות שהוא שכח מדלקת המפרקים שלו. הוא פתח מיד את הדלת ומי עמד שם אם לא הקפטן ומנהל העסקים, עם תיבה מלאה תכשיטים ורשימת מטען שגרמה לסוכן להביט מעלה ולהודות לשוכן במרומים על מסע מוצלח שכזה. אז סיפרו לו על קורותיה של החתולה, והראו לו את תיבת התכשיטים שהביאו למר וויטינגטון. והוא זעק ברצינות רבה אך לא מאוד פיוטית:

"לכו קראו לו, וספרו על התהילה שנפלו על שכמו, וכנו אותו מר וויטינגטון כי זהו שמו."

לא תפקידנו לבקר את השורות הללו. איננו מבקרים אלא היסטוריונים. מספיק לנו לדעת שאלו מילותיו של מר פיצוורן. ולמרות שאין זו מטרתנו ואולי אין ביכולתנו כלל להראות שהוא משורר טוב, הנה נשכנע את הקורא שהוא היה אדם טוב, שהיא תכונה חיובית בהרבה. כי כאשר היה מי שאמר לו שהאוצר הזה היה גדול מדי בשביל בחור מסכן כמו וויטינגטון הוא ענה: "אלוהים עדי שלא אחסוך ממנו אגורה. זה רכושו, והוא יקבל אותו עד הגרוש האחרון." אז הזמין פימה את מר וויטינגטון, שבדיוק ניקה את המטבח וניסה להתחמק מלהגיע לחדר הספירה בטענה שהוא כבר טיאטא את החדר והנעליים שלו מלוכלכות והסוליות ממוסמרות במסמרים. אך הסוחר גרם לו לבוא והורה שיביאו לו כסא. וויטינגטון חשב שרוצים לצחוק עליו, כמו שתמיד היו עושים במטבח, ביקש מהאדון לא ללעוג לבחור מסכן ופשוט כמותו שלא עשה לו כל רע, ויתן לו ללכת לדרכו. הסוחר לקח אותו בידו ואמר: "אכן, מר וויטינגטון, אינני צוחק, וקראתי לך כדי לברך אותך על הצלחתך הכבירה. החתולה שלך הרויחה לך יותר כסף ממה שיש לי בעולם, הלוואי שתיהנה ממנו ותהיה מאושר!"

בקיצור, כשהראו לו את האוצר ושיכנעו אותו שכולו היה שייך לו, נפל וויטינגטון על ברכיו והודה לאל על ההשגחה שנתן ליצור עלוב ומסכן כמותו. אז הגיש את האוצר כולו לרגליו של אדונו, שסירב לקחת ממנו ואמר לו שהוא שמח בלב שלם על עושרו, ואיחל לו את כל האושר שבעולם. אז הודה וויטינגטון לקפטן, למנהל העסקים ולצוות הספינה על הטיפול במטען, וגם חילק מתנות לכל המשרתים בבית, ולא שכח גם את יריבתו הטבחית, למרות שממש לא הגיע לה.

מר פיצוורן יעץ למר וויטינגטון לקרוא לאנשים המתאמים ולהתלבש כיאה לאדון, והציע לו ללון בביתו עד שימצא לעצמו מקום טוב יותר.

עכשיו, כשפניו של מר וויטינגטון היו רחוצים, שיערו מסורק והוא היה לבוש בחליפה יקרה, הסתבר שהוא בחור נאה. ומאחר שעושר תורם רבות לבטחונו העצמי של אדם, הוא בתוך זמן קצר הפסיק להתנהג בביישנות, שנגרמה בשל מצבו המדכא, והפך לבן שיחה עליז ומוצלח כל כך שאליס, שלפני כן ריחמה עליו, התאהבה בו עכשיו.

כשאביה הבין שהם מחבבים זה את זו הוא הציע לשדך ביניהם, ושניהם הסכימו בשמחה, וראש העיר, מועצת הזקנים, המשטרה, איגוד המוציאים לאור, האקדמיה המלכותית לאמנויות וכמה סוחרים מפורסמים השתתפו בטקס, והתארחו בקבלת פנים שנערכה לכבוד האירוע.

על פי ספרי ההיסטוריה הם חיו באושר, נולדו להם כמה ילדי והם מתו בגיל מופלג. מר וויטינגטטון שימש שוטר בלונדון ונבחר שלוש פעמים לראשון העיר. בשנה האחרונה לשירותו בראשות העיר הוא אירח את המלך הנרי החמישי ומלכתו, לאחר שכבש את צרפת, ולכבוד האירוע שיבח המלך את מעלותיו של וויטינגטון במילים: "מעולם לא היה לנסיך נתין שכזה." כשסיפרו על כך סביב השולחן לוויטינגטון הוא השיב: "מעולם לא היה לנתין מלך שכזה." זמן קצר לאחר מכן, מתוך כבוד לאופיו הטוב, העניק לו הוד מלכותו תואר אבירות.

שנים רבות לפני שנפטר היה סר ריצ'ארד וויטינגטון מאכיל אזרחים עניים רבים. הוא בנה כנסיה והוסיף לה קולג' עם קצבה לתלמידים עניים, ובסמוך הקים בית חולים.

הוא גם בנה את כלא ניוגייט לפושעים, ותרם ביד נדיבה לבית החולים סנט ברתולומיאו ומוסדות צדקה אחרים.