ספר הפיות הכחול/סיפורו של נער שיצא ללמוד מהו פחד
חלק מהספר ספר הפיות הכחול
תורגם על ידי עופר ולדמן בתאריך ה-21.5.2023[1][2]
סיפורו של נער שיצא ללמוד מהו פחד[עריכה]
פעם היה אבא ולו שני בנים, הבכור היה חכם ומבריק, ותמיד ידע מה הוא עושה, אך הצעיר היה טיפש ולא יכל ללמוד או להבין דבר. כל כך טיפש היה שאלו שנתקלו בו קראו: "איזה נטל הוא יהיה על אביו!" בכל מטלה שהיה לעשות תמיד היה מבצע אותה הבן הבכור, אך אם היה נדרש משהו בשעה מאוחרת או במהלך הלילה והדרך עברה בחצר הכנסיה או במקום אחר עם רוחות, הוא תמיד היה אומר: "הו! לא, אבא. שום דבר בעולם לא יגרום לי ללכת לשם, זה גורם לי לרעוד!" כי הוא פחד. או כשהיו יושבים בערב מסביב לאש ומספרים סיפורים מסמרי שיער לפעמים אמרו השומעים "הו! זה ממש גורם לנו לרעוד." אבל הצעיר היה יושב בפינה, שומע את הקריאות אבל לא הצליח להבין למה הם מתכוונים. "תמיד הם אומרים שזה גורם לזה לרעוד! גורם להוא לרעוד! שום דבר לא גורם לי לרעוד. זו בטח אומנות שהיא מעל לכוחי."
יום אחד אמר לו אביו: "שמע, אתה שם בפינה, אתה גדל ומתחזק ואתה צריך ללמוד להרויח את לחמך. הסתכל על אחיך, איך הוא נושא בעול, אבל כל הכסף שהשקעתי בחינוך שלך נזרק לשווא." "אבי היקר" ענה הנער, "אלמד בשמחה. למעשה, אם היה ניתן, הייתי רוצה ללמוד איך לרעוד. אני עדיין מתקשה להבין את זה." האח הגדול צחק כששמע זאת וחשב לעצמו: "אלוהים שישמור! איזה אידיוט אחי! לעולם לא יצמח ממנו כלום. כשהשתיל מכופף בסוף העץ עקום." האב נאנח וענה לו: "בקרוב תלמד לרעוד, אבל זה לא יעזור לך להתפרנס."
זמן קצר לאחר מכן, כשבא הקברן לבקר אצלם, פתח האב וסיפר לו איך בנו היה לא יוצלח בכל דבר שעשה: הוא לא ידע כלום ולא למד כלום. "תבין, כששאלתי אותו איך הוא מתכוון להתפרנס, מה שהוא ביקש זה ללמוד לרעוד." "אם זה כל מה שהוא רוצה," אמר הקברן, "אני יכול ללמד אותו את זה. שלח אותו אלי, אני כבר אטפל בו." האב היה מרוצה למדי מן ההצעה, כי חשב לעצמו: "זה יהיה שיעור חשוב לנער." וכך אסף אותו הקברן אל ביתו, ותפקידו היה לצלצל בפעמון. אחרי מספר ימים העיר אותו הקברן בחצות הליל, והורה לו לעלות למגדל ולצלצל. "עכשיו, ידידי, אלמד אותך לרעוד." חשב לעצמו. הוא התגנב בחשאי לפני הנער, וכשהנער היה במגדל והסתובב כדי לאחוז את חבל הפעמון הוא הבחין בדמות לבנה עומדת אל מול פתח מגדל הפעמון.
"מי שם?" קרא הנער, אך הדמות לא ענתה, וגם לא הגיבה ולא זזה.
"ענה לי," קרא הנער "או לך מפה. אין לך מה לעשות פה בשעת לילה שכזו."
אך הקברן נשאר ולא זז כדי שהנער יחשוב שמדובר ברוח רפאים. הנער קרא שוב: "מה אתה מחפש פה? דבר אם אתה בחור הגון, או שגלגל אותך מכל המדרגות."
"הוא לא באמת מתכוון לזה" חשב לעצמו הקברן, אז הוא לא השמיע שום קול ועמד כאילו היה עשוי אבן. אז קרא אליו הנער בפעם השלישית, וכשלא היתה תגובה הוא זינק על רוח הרפאים וגרם לה להתגלגל במדרגות. כך התגלגלה עשר מדרגות בערך ונשארה שוכבת באחת הפינות. אז צילצל הנער בפעמון, הלך הביתה לישון מבלי לומר מילה, ונרדם.
אישתו של הקברן חיכתה זמן רב לבעלה, אך הוא לא חזר. לבסוף נעשתה מודאגת, העירה את הנער ושאלה: "אולי אתה יודע היכן בעלי? הוא הלך למגדל לפניך." "לא," ענה הנער "אבל מישהו כן עמד שם למעלה על המדרגות ממש מול הפתח למגדל, ובגלל שלא ענה לי ולא הסתלק, חשבתי שזה שודד והפלתי אותו. כדאי שתלכי ותבדקי אם זה היה הוא. אני אצטער מאוד אם זה אכן הוא." האישה רצה ומצאה את בעלה, ששכב בפינה נאנק, כי רגלו היתה שבורה.
היא סחבה אותו למעלה, ואז מיהרה במחאה קולנית אל אביו של הנער. "בנך גרם לאסון." קראה "הוא השליך את בעלי במורד המדרגות כך ששבר את רגלו. קח את הפרחח הלא-יוצלח הזה מביתי!" האב נחרד, והוא מיהר אל הנער וגער בו.
"אילו תעלולים שטניים עשית? בוודאי השטן הכניס לך אותם לראש." "אבא," השיב הנער, "שמע לי, אני חף מפשע. הוא עמד שם בלילה כמו מישהו שבא להזיק. לא ידעתי מי זה היה, והזהרתי אותו שלוש פעמים שידבר או שיסתלק." "אח," נאנק האב "רק צרות תגרום לי. הסתלק מכאן, איני רוצה כל קשר אליך יותר." - "כן אבא, בשמחה, אבל רק חכה עד שיעלה היום, ואז אצא ואלמד לרעוד, וכך אהיה אומן במלאכה שתיתן לי פרנסה." "למד מה שתרצה" אמר האב, "לי זה לא משנה. הנה, קח חמישים מטבעות וצא איתם אל העולם הרחב. אבל שלא תעיז לגלות אף לא לאחד מאין באת או מיהו אביך, כי אני מתבייש בך." - "כן אבא, כרצונך. ואם זה כל מה שתרצה, אזכור זאת בקלות."
כשהאיר היום שם הנער את חמישים המטבעות בכיסו, יצא לדרך הראשית, וכל הזמן מלמל לעצמו: "אם רק יכולתי לרעוד! אם רק יכולתי לרעוד!" בדיוק אז הגיע לשם בן אדם ששמע את הנער מדבר לעצמו, ולאחר שהמשיכו קצת ומולם ראו גרדום אמר האיש לנער: "הבט! זהו העץ תחתיו נתלו שבעה אנשים, ועכשיו הם לומדים לעוף. שב תחתיו וחכה לרדת הלילה, ואז כבר תלמד לרעוד." "אם זה כל מה שאני צריך לעשות" ענה הצעיר, "אז אין בעיה, ואם אלמד לרעוד כל כך מהר, תוכל לקבל את חמישים המטבעות שלי. עליך רק לבוא מחר מוקדם." אז הלך הנער לאיזור הגרדום ישב תחת העץ וחיכה לערב. מאחר שהיה לו קר, הדליק לעצמו אש, אבל בחצות הלילה נעשה כל כך קר שלמרות האש הוא לא הצליח להתחמם. וכשהרוח נשבה בגופות התלויים חבטה אותן זו בזו ונידנדה אותן, חשב לעצמן: "אם אתה סובל מקור כאן ליד האש, בטח המסכנים שם למעלה משקשקים מקור!" ובגלל שהיה לו לב רך, הוא השעין סולם, טיפס עליו, שיחרר גופה אחרי גופה והוריד את כולם. אז ליבה את האש, נשף בה, והניח אותם מסביב במעגל, שיוכלו להתחממם. אבל הם ישבו שם ולא זזו, והאש נתפסה בבגדיהם. אמר הנער: "היזהרו, או שאתלה אתכם שוב." אבל האנשים המתים לא שמעו לו, ונתנו לבגדים שלהם להישרף. אז התרגז הנער ואמר: "אם לא תשמרו על עצמכם, לא אוכל לעזור לכם, ואין לי כוונה להישרף איתכם." והוא שוב תלה אותם בשורה. אחר כך חזר לשבת ליד המדורה שלו ונרדם. בבוקר המחרת הגיע האיש שרצה את חמישים המטבעות שלו, ואמר: "עכשיו אתה יודע מה זה לרעוד." "לא." ענה הנער "איך אדע? החברים שם למעלה לא פתחו את הפה, והיו כל כך טיפשים שנתנו לסמרטוטים שעוד היו להם על הגוף להישרף." האיש הבין שהוא כבר לא יקבל את חמישים המטבעות היום, והלך באומרו: "טוב, הייתי בר מזל שלא פגשתי בן אדם כזה עד כה."
גם הנער הלך לדרכו והחל למלמל לעצמו: "הו! אם רק יכולתי לרעוד! אם רק יכולתי לרעוד!" סבל שהלך מאחוריו שמע את הדברים ושאל אותו "מי אתה?" "אני לא יודע." השיב הנער. - "מהיכן אתה בא?" - "אני לא יודע." - "מי אביך?" - "אסור לי להגיד" - "מה אתה ממלמל לעצמך כל הזמן?" "הו!" ענה הנער, "אתן הכל בשביל לרעוד, אבל אין מי שילמד אותי." "אילו שטויות!" אמר הסבל "בוא איתי, אני אסדר את העניין." הצעיר הלך עם הסבל, ובערב הם הגיעו לפונדק בו היו אמורים להעביר את הלילה. ואז, בדיוק כשנכנס לחדר, אמר הנער שוב, בקול רם למדי: "הו! אם רק יכולתי לרעוד! אם רק יכולתי לרעוד!" הפונדקאי, ששמע זאת, צחק ואמר: "אם על זה אתה נאנח, תקבל כאן את כל ההזדמנויות לרעוד." "אוי, שמור על הפה שלך!" אמרה אשתו של הפונדקאי "כל כך הרבה אנשים שילמו בחייהם על סקרנותם, יהיה חבל מאוד אם העיניים היפות האלו לא יראו שוב אור יום." אך הצעיר אמר: "קשה ככל שזה יהיה, אני מתעקש ללמוד זאת. הרי זה מה שבשבילו יצאתי לדרך." והוא המשיך להציק לפונדקאי עד שזה גילה לו שבשכונה שלהם היתה טירה רדופה, שם אפשר בקלות ללמוד איך לרעוד אם רק עומדים בה על המשמר שלושה לילות. המלך הבטיח שמי שיעשה זאת יקבל את בתו לאישה, והיא היתה העלמה היפה ביותר תחת השמש. היה גם אוצר גדול חבוי בטירה, שעליו שמרו רוחות רעות אשר המעשה ישחרר אותן, ואז האוצר הזה יוכל להפוך אדם עני ליותר מעשיר. רבים כבר נכנסו, אבל אף אחד מהם מעולם לא יצא. אז הנער הלך לדבר עם המלך ואמר: "אם יורשה לי, הייתי רוצה לשמור בטירה במשך שלושה ימים." המלך הביט עליו, ומאחר שהיה מרוצה, השיב: "תוכל לבקש שלושה דברים, אף אחד מהם לא יהיה חי, ואותם תוכל לקחת איתך לטירה." הנער ענה: "טוב, אז אבקש אש, מחרטה וספסל גילוף שאליו מחובר סכין."
למחרת שלח המלך את כל הדברים לטירה, וכשירד הלילה התמקם שם הנער, הדליק אש בהירה באחד החדרים, הניח את ספסל הגילוף עם הסכין קרוב אליה, ובעצמו התיישב על המחרטה. "הו! אם רק יכולתי לרעוד!" אמר "אבל גם כאן לא אלמד את זה." לקראת חצות הליל הוא רצה להדליק מדורה, וכשנשף בלהבה כדי ללבות אותה שמע צווחה מן הפינה. "אוי, מיאו! כמה קר לנו!" "טיפשים!" קרא הנער "למה אתם צורחים? אם קר לכם, בואו שבו ליד האש והתחממו." רק אמר, ושני חתולים שחורים ענקיים הסתערו לעברו בקפיצה והתיישבו, אחד מכל צד שלו, והביטו בו בפראות בעיניהם המשולהבות. אחרי זמן מה, כשהתחממו, אמרו: "חבר, אולי נשחק איזה משחק קלפים?" "למה לא," השיב הנער, "אבל קודם תנו לי לראות את הכפות שלכם." הם פשטו קדימה את ציפורניהם. "הא!" אמר הנער, "איזה ציפורניים ארוכות יש לכם! חכו רגע, אני צריך לקצץ אותן." והוא תפס אותם בעורפם, הרים אותם לספסל הגילוף והבריג בחוזקה את כפותיהם לספסל. "אחרי שהסתכלתי מקרוב" אמר "כבר לא בא לי לשחק איתכם קלפים" ובמילים האלו היכה בהם למוות וזרק אותם למים. אבל כששלח אותם כך למנוחתם האחרונה, ועמד להתיישב שוב ליד האש, יצאו והתקדמו אליו מכל צד ופינה חתולים שחורים וכלבים שחורים עם שלשלאות לוהטות בכמויות כאלו שהוא לא יכול היה להתחמק מהם. הם צרחו צרחות נוראיות, קפצו על האש, פיזרו אותה וניסו לכבות אותה. הוא הביט עליהם בדממה זמן מה, אבל כשזה כבר לא היה מצחיק תפס את סכין הגילוף וקרא: "הסתלקו, פרחחים!" והסתער עליהם.
חלק מהם ברחו, ואת האחרים היכה למוות וזרק אותם לבריכה למטה. כשחזר הוא שוב נשף באש כדי ללבות אותה, והתחמם. וכשישב כך, סירבו עיניו להישאר פתוחות עוד, והשתלט עליו הרצון לישון. אז הוא הביט סביבו וראה בפינה מיטה גדולה. "בדיוק מה שהייתי צריך" אמר, ונשכב עליה. אך כשרצה לעצום את עיניו החלה המיטה לנוע מעצמה ורצה בכל רחבי הטירה. "מצוין," אמר הנער "רק קצת יותר מהר." והמיטה האיצה כאילו משכו אותה שישה סוסים, דרך כניסות ועל מדרגות, למעלה מפה ולמטה משם. ולפתע בום טראח! היא התהפכה, ונחה עליו כמו הר. אבל הוא העיף את השמיכות והכריות באויר, יצא מתחתיה ואמר: "עכשיו כל מי שרוצה יכול לבוא ולרכב." והוא נשכב ליד האש וישן עד שהאיר היום. בבוקר הגיע המלך, וכשראה אותו ישן על הקרקע חשב שהרוחות היו יותר מדי עבורו, ושהוא מת. "כמה חבל!" אמר המלך, "כזה בחור מצויין הוא היה." הנער שמע זאת, קם ואמר: "זה לא הגיע לרמות כאלה." המלך נדהם, אך שמח מאוד, ושאל איך היה. "היה יופי," ענה הנער "ועכשיו כששרדתי את הלילה הראשון, אמשיך אל שני האחרים." כשהלך אל הפונדקאי, נפערו עיניו של הפונדקאי והוא אמר: "לא חשבתי שאראה אותך שוב חי. למדת עכשיו לרעוד?" "לא." ענה הנער "זה די חסר סיכוי. אם רק מישהו יכל ללמד אותי!"
בלילה השני הוא הלך שוב לטירה הישנה, ישב ליד האח ושוב חזר על קריאתו: "אם רק יכולתי לרעוד!" כשהתקרבה שעת חצות החלו רעש והמולה, בהתחלה בצורה חרישית, אך לאט לאט התגברו הקולות. אז היה הכל שקט לדקה, ואחרי זמן רב, בצרחה קולנית, נפל לפניו מן הארובה חצי אדם. "היי, שם למעלה!" קרא הנער "דרוש כאן עוד חצי, זה לא מספיק." אז החלה שוב המולה עם צווחות וצעקות, ואז נפל החצי השני. "חכה רגע, אגביר את האש בשבילך." אמר הנער. כשסיים ושוב הביט מסביב, שני החלקים התאחדו, ואדם נורא למראה ישב במושבו של הנער. "היי," אמר הנער, "לא הסכמנו על זה, המושב הזה שלי." האיש ניסה לדחוף אותו בכוח, אבל הנער התנגד, דחף אותו בעצמו בכוח והתיישב שוב במקומו. אז נפלו אנשים נוספים, אחד אחרי השני, ואחרי שהביאו תשע עצמות רגליים ושתי גולגלות העמידו אותם ושיחקו איתן באולינג. הצעיר רצה לשחק גם ואמר: "שמעו, אכפת לכם שאצטרף למשחק?" "אין בעיה, אם יש לך כסף." "יש לי מספיק כסף" ענה הנער "אבל הכדורים שלכם לא מאוד עגולים." והוא לקח את הגולגלות, שם אותן על המחרטה שלו, וסובב אותן עד שנעשו עגולות. "עכשיו הן יתגלגלו טוב יותר" אמר, "והופ, הנה הכיף מתחיל." הוא שיחק איתם והפסיד קצת כסף, אך כשהשעון צילצל חצות הכל נעלם לנגד עיניו. הוא נשכב וישן בשלווה. למחרת בבוקר הגיע המלך, חרד לחדשות. "איך הסתדרת הפעם?" שאל. "שיחקתי באולינג." ענה הנער, "והפסדתי קצת מטבעות." - "אז לא רעדתי?" - "לא התמזל מזלי." ענה הנער, "רק נהניתי. הו! אם רק ידעתי מה זה לרעוד!"
בלילה השלישי הוא התישב שוב על השרפרף ואמר ביאוש: "אם רק יכולתי לרעוד!" כשהשעה נעשתה מאוחרת שישה אנשים מגודלים נכנסו כשהם נושאים ארון מתים. "הא הא!" קרא הנער, "זה בטח בן-דוד שלי שמת רק לפני כמה ימים!" והוא סימן עם האצבע וקרא: "בוא בן-דוד קטן, בוא." הם שמו את ארון המתים על הרצפה והוא ניגש אליו והוריד את המכסה. בתוכו שכב אדם מת. הנער מישש את פניו, והן היו קרות כקרח. "חכה רגע," אמר הנער, "אני אחמם אותך קצת." והוא הלך לאש, חימם את ידיו, והניח אותן על פניו של האיש, אך המת נשאר קר. אז הנער הרים אותו, התיישב ליד האח, הניח אותו על ברכיו ושיפשף את ידיו כדי שהדם יזרום בהן שוב. כשגם זה לא עזר, נזכר הנער שאם שני אנשים שוכבים ביחד במיטה, הם מחממים זה את זה, אז הוא שם את המת במיטה, כיסה אותו ונשכב לידו. אחרי זמן מה התחממה הגופה והחלה לזוז. אז אמר הנער: "נו, בן דוד קטן, מה היה קורה אם לא הייתי מחמם אותך?" אבל האיש המת קם וקרא: "עכשיו אחנוק אותך!" "מה?!" אמר הנער "זאת התודה שאני מקבל? אתה חוזר לארון שלך." והוא הרים אותו, זרק אותו לארון וסגר את המכסה. "אני פשוט לא יכול לרעוד." אמר הנער, "וברור שלא הייתי לומד זאת גם אם הייתי גר כאן כל החיים."
אז נכנס אדם, גדול יותר מהרגיל ובעל מראה מפחיד מאוד, אך הוא היה זקן והיה לו זקן לבן ארוך. "הו! יצור עלוב שכמותך, עוד מעט תדע מה זה לרעוד!" הוא קרא "כי הגיע זמנך למות!" "לא כל כך מהר," ענה הנער, "אם הגיע זמני למות, אז אתה צריך קודם לתפוס אותי. "אני עוד אתפוס אותך" אמר המפלץ "לאט לאט, אל תתרברב." ענה הנער, "אני חזק כמוך, אולי יותר חזק." "תיכף נראה" אמר הזקן, "אם אתה חזק ממני, אשחרר אותך. בוא נבדוק את זה." והוא הוביל את הנער דרך כמה מעברים חשוכים אל בית מלאכה, שם תפס גרזן והפיל את אחד הסדנים לרצפה במכה. "אני יכול להצליח יותר," קרא הנער והלך לסדן אחר. הזקן התקרב אליו כדי להביט מקרוב, וזקנו הלבן השתלשל מטה. הנער תפס את הגרזן וביקע את הסדן כשזקנו של הזקן תקוע בין הגרזן לסדן. "תפסתי אותך." אמר הנער, "עכשיו הגיע זמנך למות." והוא תפס מוט ברזל והיכה את הזקן עד שביקש בדמעות שיפסיק והוא בתמורה יתן לו עושר רב.
הנער משך את הגרזן ושיחרר אותו. הזקן הוביל אותו בחזרה לטירה והביא אותו למרתף בו היו שלוש תיבות של זהב. "אחת מהן," אמר "שייכת לעניים, אחת למלך והשלישית היא שלך." ואז צילצל השעון חצות והמפלץ נעלם והשאיר את הנער לבד בחשיכה. "בטוח אמצא את הדרך החוצה" אמר הנער, ותוך מישושים הוא לבסוף מצא את דרכו חזרה לחדר, ונרדם ליד המדורה שלו. למחרת בבוקר הגיע המלך ואמר: "בוודאי למדת עכשיו לרעוד, לא?" "לא." ענה הנער "ממה יש לי לרעוד? בן דודי המת בא, ובא גם איש זקן מזוקן שהראה לי ערימות של כסף שם למטה, אבל אף אחד לא סיפר לי איך רועדים."
הביאו את הזהב וחגגו את החתונה, אך המלך הצעיר, למרות שאהב את אשתו מאוד ושמח מאוד, עדיין המשיך כל הזמן להגיד: "אם רק יכולתי לרעוד! אם רק יכולתי לרעוד!" בסוף לאשתו נמאס. אז משרתת שלה אמרה לה: "אעזור לך. תיכף נלמד אותו לרעוד." והיא הלכה לנחל שזרם בגן ודאגה שיביאו לה גיגית מים מלאה דגיגונים. בלילה כשהמלך הצעיר ישן, אישתו הורידה ממנו את הבגדים ושפכה עליו את הגיגית מלאת הדגיגונים, כך שהדגיגונים שחו על כולו. אז התעורר וקרא: "אוי! איך אני רועד, איך אני רועד, אשתי היקרה! עכשיו אני מבין מה זה לרעוד!"
על פי האחים גרים.
הערות שוליים[עריכה]
- ^ הערת המתרגם: בתרגום נעזרתי בגירסה המקורית של האחים גרים כדי להתגבר על ניסוחים ארכאיים. גם הוספתי התייחסויות לדובר היכן שזה היה יוצא לא ברור בעברית.
- ^ הערת המתרגם: ניתן למצוא קישור למקור, ולגרסאות נוספות באנגלית ובשפות אחרות בדף הסיפור בויקיפדיה האנגלית.