ספר הפיות הכחול/החתולה הלבנה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חלק מהספר ספר הפיות הכחול
תורגם על ידי עופר ולדמן בתאריך ה-30.08.2023‏[1] הסיפור בספר הוא עיבוד של מיני רייט (Minnie Wright) לסיפור הצרפתי.

החתולה הלבנה[עריכה]

פעם, לפני שנים רבות, היה מלך ולו שלושה בנים, דהיו כל כך חכמים ואמיצים שהוא החל לחשוש שהם ירצו לשלוט על הממלכה עוד לפני שהוא עצמו ימות. והמלך, למרות שהרגיש שהוא מזדקן, לא רצה בשום אופן לוותר על השליטה בממלכתו כשהוא עדיין מסוגל לנהל אותה היטב, אז הוא החליט שהדרך הטובה ביותר לחיות בשלום תהיה להסיח את דעתם של בניו בהבטחות שמהן תמיד יוכל להתחמק כשיגיע הזמן לקיים אותן.

אז הוא קרא לכל בניו לבוא אליו, ולאחר שדיבר אליהם בחביבות, הוסיף:

"בוודאי תסכימו איתי, ילדי היקרים, שגילי המבוגר אינו מאפשר לי לדאוג לענייני המדינה בתשומת לב כפי שהיה בעבר. אני מתחיל לחשוש שהדבר ישפיע על רווחתם של נתיניי, ולכן ברצוני שאחד מכם יירש את הכתר. אך בתמורה למתנה שכזו, מן הראוי הוא שתעשו גם משהו בשבילי. מאחר שאני חושב לפרוש לאיזורים הכפריים, נראה לי שכלב יפה, מלא חיים ונמרץ יהיה לי חברה טובה. אז ללא קשר לגילכם, אני מבטיח שמי שיביא לי את הכלבלב היפה ביותר יירש אותי מיד."

שלושת הנסיכים הופתעו מהצורך הפתאומי של אביהם בכלבלב, אך מאחר שזה נתן לשני הבנים הצעירים סיכוי כלשהו להפוך למלך, ומאחר שהאח הבכור היה מנומס מכדי להתנגד, הם קיבלו את המשימה בשמחה. הם נפרדו מן המלך, שנתן להם במתנה כסף ואבנים יקרות, וקבע שיפגשו שוב באותה שעה ובאותו מקום בעוד שנה, כדי לבחון את הכלבלבים שיביאו לו.

אז הלכו כולם ביחד לטירה שהיתה בערך במרחק קילומטר מן העיר, מלווים בחברים של כל אחד מהם, להם ערכו משתה מפואר, ושלושת האחים הבטיחו להיות חברים לעד, לחלוק כל דבר טוב שיזמן להם הגורל ולא לתת לקנאה או צרות עין להפריד ביניהם. וכך יצאו לדרכם, לאחר שהסכימו להיפגש במועד שקבעו מראש, אז יציגו עצמם ביחד לפני המלך. כל אחד מהם יצא בנתיב אחר, והאחים הגדולים עברו הרפתקאות רבות אך אתם תשמעו את קורות האח הצעיר. הוא היה צעיר ועליז ונאה וידע כל מה שנסיך צריך לדעת. ובאשר לאומץ שלו: לא היה לו גבול.

תוך יום אחד התחיל כבר לקנות כלבים: גדולים וקטנים, גרייהאונדים, מטיפים ספניילים וכלבי שעשוע. בכל פעם שקנה כלב נאה, הרי שראה אחר כך כלב נאה יותר, ואז היה חייב להיפטר מכל האחרים ולקנות את ההוא, כי מאחר שהיה לבדו לא יכל לקחת איתו שלושים או ארבעים אלף כלבים. הוא נסע מדי יום ביומו מבלי לדעת לאן הוא הולך, עד שלבסוף, ממש עם רדת לילה הוא הגיע ליער גדול ואפלולי. הוא לא הכיר את הדרך, וגרוע מזה, החלו לרעום רעמים והגשם שטף. הוא הלך בנתיב הראשון שהצליח למצוא, ולאחר שהלך שעה ארוכה ראה במרחק אור חלש, וקיווה שהוא מתקרב אל בית כלשהו שם ימצא מחסה ללילה. לבסוף, כשהאור מדריך אותו הגיע לדלתה של הטירה הנפלאה ביותר שיכל להעלות על דעתו. הדלת היתה עשויה זהב, מכוסה אבנים יקרת והאור האדום הטהור שברע מהן הוא שהאיר את דרכו ביער. הקירות היו עשויים חרסינה איכותית צבועה בצבעים עדינים, והנסיך ראה שכל הסיפורים ששמע אי פעם היו מצויירים שם. אך מאחר שהיה רטוב להחריד, והגשם עדיין ירד כמו מבול, הוא לא יכל להמשיך ולהסתכל, אלא חזר לדלת המוזהבת. שם ראה כךף רגל של אייל תלויה על שרשרת יהלומים, והוא החל לתהות מי יכולים לגור בטירה נפלאה שכזו.

"הם בטח מרגישים בטוחים מאוד מפני שודדים," אמר לעצמו. "מה ימנע מאדם לחחתוך את השרשרת הזו, להוציא את אבני החן מהדלת, וכך להתעשר לשארית חייו?"

הוא משך בכף הרגל של האייל, ומיד נשמע פעמון כסף והדלת נפתחה, אך הנסיך לא ראה דבר מלבד כמה ידיים באויר אוחזות לפיד. הוא כל כך הופתע שעמד ולא עשה דבר, עד שהרגיש שידיים אחרות דוחפות אותו פנימה. כך שלמאות שהרגיש קצת לא בנוח, הוא נאלץ להתקדם. עם ידו על חרבו מוכן לכל דבר שעלול לקרות, הוא נכנס לאולם מרוצף באבן כחל בעוד שני קולות מקסימים זימרו:

הידיים שאתה רואה מרחפות בסביבה
יצייתו לך כהרף עין ממש
אם לבך לא חושש לכבוש את האהבה
תוכל להישאר בארמון ללא חשש

הנסיך לא חשב שסכנה כלשהי תאיים עליו עם כזו קבלת פנים, אז בליווי הידיים המסתוריות הוא התקדם אל דלת עשוי אלמוג שנפתחה מעצמה, ומצא את עצמו באולם רחב ידיים עשוי מאם הפנינה, שממנו התפצלו כמה חדרים נוספים, נוצצים באלפי אורות ומלאים בדברים יקרים ובתמונות יפות כל כך שהנסיך לא ידע את נפשו. אחרי שעבר דרך שישים חדרים עצרו הידיים שהובילו אותו, והנסיך ראה ספה נוחה למראה נגררת לכיוון הפינה עם הארובה, בעוד האש נדלקה מעצמה והידיים הרכות והחכמות לקחו את בגדיו הרטובים והמלוכלכים בבוץ של הנסיך ונתנו לו בגדים חדשים עשויים מהבדים הכי מובחרים, רקומים בזהב ובאבנים טובות. הוא התפעל ממה שראה סביבו ומהזריזות בה הידיים שירתו אותו, למרות שלפעמים הן היו כל כך מפתיעות שהן גרמו לו לקפוץ ממקומו.

כשהיה מוכן - ואתם יכולים להיות בטוחים שהוא נראה די שונה מהנסיך הרטוב והענייף שעמד בחוץ בגשם ומשך ברגל הצבי - הובילו אותו הידיים לחדר נפלא שעל קירותיו צוירו סיפוריהם של החתול במגפיים ושל חתולים מפורסמים אחרים. השולחן נערך לארוחת ערב עם שתי צלחות זהב וכפיות ומזלגות מוזהבים, והמזנון היה מכוסה כולו בכלים ובכוסות קריסטל משובצים אבני חן. הנסיך תהה למי מיועד הכיסא השני כשלפתע נכנסו תריסר חתולים נושאים גיטרות ותוי נגינה, התיישבו בקצה החדר, ותחת ניצוחו של חתול שסימן את הקצב עם נייר מגולגל הם החלו ליילל בכל סולם אפשרי ולהעביר את טפריהם על מיתרי הגיטרות יוצרים את המוזיקה המוזרה ביותר ששמעתי מימיכם. הנסיך מיהר לסתום את אוזניו בידיו, אך אפילו אז המראה של המוזיקאים המגוחכים הללו גרם לו לפרוץ בצחוק.

"איזה עוד דברים מצחיקים אראה?" אמר לעצמו, ומיד נפתחה הדלת וממנה נכנסה דמות קטנטנה מכוסה ברעלה שחורה וארוכה. הוא ראה שזו היתה חתולה קטנה, לבנה ומקסימה כמו שלא ראה עוד מימיו. היא נראתה צעירה מאוד ועצובה מאוד, ובקול קטן ומתוק שנכנס ישר ללבו של הנסיך היא אמרה לו:

"בן המלך, ברוך הבא. מלכת החתולים שמחה לראות אותך."

"גברת חתולה," ענה הנסיך, "תודה לך שקיבלת אותי כל כך יפה, אבל אינך חתולה רגילה, נכון? הדרך בה את מדברת והפאר של הטירה שלך מראים זאת בבירור."

"בן המלך," אמרה החתולה הלבנה, "אין צורך במחמאות, איני רגילה לכאלו. אבל עכשיו, "הוסיפה, "תוגש ארוחת הערב והמוזיקאים ישתתקו, כי הנסיך אינו מבין מה הם אומרים."

הידיים המסתוריות החלו להביא את ארוחת הערב. בתחילה הן שמו על השולחן שתי מנות, באחת יונים בנזיד ובאחרת מבחר עכברים שמנים. מראה המנה שניה גרם לנסיך להרגיש שלא יוכל להינות כלל מארוחת הערב. אך כשהחתולה הלבנה ראתה זאת הבטיחה לו שהמנות שנועדו לו הוכנו במטבח נפרד והוא יכול להיות בטוח שהן אינן מכילות עכברים או חולדות. והנסיך היה כל כך בטוח שהיא לא תשקר לו, שהוא לא היסס עוד.

בשלב זה הבחין הנסיך שעל כפתה הלבנה של החתולה שהיתה קרובה אליו היה צמיד עם דיוקן, והוא ביקש להביט בו. להפתעתו גילה שהיה מצוייר שם עלם נאה ביותר שהיה כל כך דומה לו, שזה היה יכול להיות בקלות דיוקן שלו עצמו! החתולה הלבנה נאנחה כשהביט בדיוקן, ונראתה עצובה מתמיד. והנסיך לא העז לשאול שאלות מחשש שירגיז אותה. אז הוא החל לשוחח על דברים אחרים, וגילה שהיא התעניינה בכל הדברים בהם התעניין הוא עצמו, וידעה היטב על המתרחש בעולם. לאחר ארוחת הערב הם הלכו לחדר אחר שהיה מאורגן כתיאטרון, והחתולים שיחקו ורקדו שם להנאתם. אז איחלה לו החתולה הלבנה לילה טוב והידיים הובילו אותו לחדר שלא ראה לפני כן ובו בדים עם רקמת כנפי פרפרים בשלל צבעים. היו שם מראות שהגיעו מהתקרה עד הרצפה ומיטה קטנה ולבנה עם וילונות מלמלה קשורים בסרטים. הנסיך נכנס למיטה בשקט, מאחר שלא ידע איך לפתוח בשיחה עם הידיים שטיפלו בו. בבוקר התעורר מרעש ומהמולה מחוץ לחלונו, והידיים הגיעו והלבישו אותו בזריזות בחליפת ציד. כשהביט החוצה ראה שכל החתולים התאספו בחצר, חלקם מובילים כלבי גרייהאונד וחלקם נושפים בקרנות, כי החתולה הלבנה יצאה לציד. הידיים הובילו אל הנסיך סוס עץ, ונראה שהן ציפו ממנו שיעלה עליו, מה שהרגיז אותו למדי. אך לא היה טעם להתנגד, כי במהרה הוא מצא את עמו על הסוס שזינק לדרכו והנסיך על גבו.

החתולה הלבנה עצמה רכבה על קוף שהיה מטפס אפילו עד קיני נשרים כשהתחשק לחתולה גוזלי נשרים. היתה זו חבורת הציד הנהדרת ביותר אי פעם, וכשהם חזרו לטירה סעדו ביחד הנסיך והחתולה הלבנה כפי שעשו לפני כן, אך כשסיימו, הציעה לו החתולה גביע קריסטל שהכיל בוודאי שיקוי קסם, כי ברגע ששתה ממנו שכח הכל, אפילו את הכלבלב שחיפש עבור המלך, וכל מחשבותיו היו על כמה הוא שמח לבלות עם החתולה הלבנה! וכך חלפו הימים עם שלל שעשועים עד שכמעט הסתיימה השנה. הנסיך שכח לחלוטין מהפגישה עם אחיו, ואפילו לא ידע מאיזו ארץ הגיע. אך החתולה הלבנה ידעה מתי עליו לחזור, ויום אחד היא אמרה לו:

"אתה יודע שנשארו לך רק שלושה ימים לחפש כלבלב עבור אבא שלך, ושהאחים שלך כבר מצאו כלבלבים נפלאים?"

אז זכרונו של הנסיך שב אליו לפתע והוא זעק:

"איך יכולתי לשכוח דבר חשוב כל כך? כל הוני תלוי בכך. ואפילו אם הייתי יכול למצוא בזמן כל כך קצר כלבלב יפה מספיק בשביל לקבל את ממלכתי, היכן הייתי מוצא סוס שהיה מעביר אותי את כל הדרך בשלושה ימים?" והוא נעשה מוטרד מאוד. אך אז אמרה לו החתולה הלבנה: "בן המלך, אל תטריד את עצמך. אני ידידתך ואדאג להקל עליך. תוכל להישאר כאן יום נוסף, כי סוס העץ הטוב יוכל לקחת אותך לארצך בתוך שתיים עשרה שעות."

"תודה לך, חתולה יפה," אמר הנסיך: "אבל מה התועלת בחזרה לארצי אם אין לי כלב שאוכל לקחת לאבי?"

"ראה," ענתה החתולה הלבנה, כשהיא אוחזת אצטרובל. "יש בתוך זה כלב יפה אפילו יותר מכוכב כלב!"

"הו! יקירתי החתולה הלבנה," אמר הנסיך, "לא יפה מצידך לצחוק עלי בזמן כזה."

"הקשב," אמרה החתולה כשהיא מחזיקה את האצטרובל צמוד לאוזנו.

ובפנים הוא שמע בבירור קול קטן שאמר: "האו האו!"

הנסיך היה מאושר, כי כלב שאפשר לסגור בתוך אצטרובל הוא בוודאי כלב קטנטן. הוא רצה להיוצא אותו ולהביט בו, אך החתולה הלבנה אמרה שעדיף לא לפתוח את האצטרובל עד שהוא יהיה לפני המלך, כדי שלכלבלב לא יהיה קר במסע. הוא הודה לחתולה אלפי פעמים ונפרד ממנה בעצב כאשר הגיע זמנו לעזוב.

"הימים עברו כל כך מהר איתך," אמר לה "הלוואי והייתי יכול לקחת אותך איתי."

אך החתולה הלבנה הניעה בראשה ובתשובה נאנחה מעומק ליבה.

אחרי כל זה היה הנסיך הראשון להגיע לטירה בה הסכימו הוא ואחיו להיפגש, אך הם הגיעו תוך זמן קצר והביטו בפליאה כשראו את סוס העץ בחצר, מקפץ כמו צייד.

הנסיך פגש אותם בשמחה והם החלו לספר לו על הרפתקאותיהם, אך הוא הצליח להסתיר מהם את קורותיו, ואפילו גרם להם לחשוב שכלב מטבח שהיה איתו היה הכלב שהוא מתכוון להביא למלך. עם כמה שחיבבו זה את זה, לא יכלו שני האחים הגדולים שלא לשמוח מכך שלכלבים שלהם יהיה סיכוי טוב יותר. למחרת בבוקר הם יצאו לדרכם באותה כרכרה.האחים הגדולים נשאו בסלים שני כלבים כל כך קטנים ושבריריים שהם בקושי העיזו לגעת בהם. וכלב המטבח, הוא רץ אחרי הכרכרה והתלכלך כל כך בבוץ שבקושי היה אפשר לזהות אותו. כשהגיעו לארמון התאספו כולם כדי לקדם את פניהם בזמן ששנכנסו לאולם הגדול של המלך. וכששני האחים הציגו את כלבלביהם לא היה שם אחד שיכל להחליט מי מהם יפה יותר. הם כבר הסכימו לחלק את הממלכה ביניהם שווה בשווה כשהצעיר צעד קדימה והוציא מכיסו את האצטרובל שנתנה לו החתולה הלבנה. הוא פתח אותו במהירות, ושם על כרית לבנה הם ראו כלבלב כל כך קטן שהוא היה יכול בקלות לעבור דרך טבעת. הנסיך הניח אותו על הרצפה והכלבלב מיד קם והחל לרקוד. המלך לא ידע מה לומר, כי לא יכל להיות דבר יפה יותר מן היצור הקטנטן. אך מאחר שהוא לא מיהר להיפרד מכסאו, אמר לבניו שמאחר שהצליחו כל כך במשימה הראשונה, הוא מבקש מהם ללכת שוב ולחפש ביבשה ובים פיסת מלמלה כה עדינה עד שניתן יהיה למשוך אותה דרך קוף מחט. האחים לא שמחו במיוחד לצאת שוב לדרך, אך שני הגדולים הסכימו כי זה נתן להם הזדמנות נוספת, וכך הם יצאו שוב לדרכם.

הצעיר עלה שוב על סוס העץ וחזר שוב במהירות שיא אל החתולה הלבנה שאהב. כל דלת בטירה היתה פתוחה וכל חלון וכל צריח היה מואר כך שהיא נראתה אפילו יותר נפלא מקודם. הידיים מיהרו לפגוש אותו, והן הובילו את הסוס אל האורווה בעוד שהנסיך עצמו מיהר למצוא את החתולה הלבנה. היא ישנה בסל קטן על כרית סאטן לבנה, אך היא מהר מאוד התעוררה כאשר שמעה את הנסיך, והיתה מאושרת לראות אותו שוב.

"לא יכולתי לצפות שתחזור אלי בן המלך!" אמרה החתולה הלבנה. והוא ליטף אותה וסיפר לה על מסעו המוצלח ועל חזרתו אליה כדי לבקש את עזרתה, כי הוא לא חשב שיהיה אפשרי למצוא את מה שהמלך מחפש. החתולה הלבנה נראתה חמורת סבר ואמרה שעליה לחשוב על מה שיש לעשות, אך גם אמרה שלמרבה המזל ישנם כמה חתולים בטירה שיכולים לטוות היטב, ואם מישהו יצליח לעשות זאת הרי אלו הם, והיא עצמה תצווה עליהם לבצע זאת.

אז הופיעו הידיים, נושאות לפידים, והן הובילו את הנסיך והחתולה הלבנה לגלריה ארוכה שהשקיפה על הנהר, ושמהחלונות שלה הם ראו תצוגה נפלאה של זיקוקי דינור משלל סוגים. לאחר מכן הם אכלו ארוחת ערב, שהנסיך אהב אפילו יותר מן הזיקוקים, כי היה כבר מאוחר והוא היה רעב מהדרך הארוכה. כך עברו הימים במהירות כבעבר. לא היה רגע משעמם עם החתולה, והיה לה כשרון לא מבוטל בהמצאת שעשועים חדשים - אכן היא היתה חכמה יותר ממה שראוי לחתול. אך כשהנסיך שאל אותה איך היא כל כך חכמה, היא רק השיבה:

"בן המלך, אל תשאל אותי. חשוב מה שתחשוב, לא אגלה לך דבר."

הנסיך היה כל כך שמח שלא חשב כלל על הזמן החולף, אך לפתע ספרה לו החתולה שחלפה השנה ושאין צורך שידאג בנוגע פיסת המלמלה, כי הם יצרו אותה היטב.

"הפעם," הא הוסיפה, "אוכל לתת לך ליווי ראוי," וכשהביט אל החצר ראה הנסיך כרכרה נפלאה מזהב נוצץ מצופה בצבעי אש עם אלפי פיתוחים. משכו אותה תריסר סוסים לבנים כשלג, רתומים ארבעה-ארבעה. קישוטיהם מקטיפה בצבעי להבה ורקומים ביהלומים. מאה מרכבות נסעו אחריהם, כל אחת רתומה לשמונה סוסים ומלאה בקצינים במדים נפלאים, וכל התהלוכה היתה מוקפת באלף שומרים. "לך!" אמרה החתולה הלבנה, "וכשתופיע לפני המלך בצורה כזו הוא בוודאי לא יסרב לתת לך את הכתר לו אתה ראוי. וקח את אגוז-המלך הזה, אך אל תפתח אותו עד שאתה לפני המלך, אז תמצא בו את מה שביקשת ממני."

"לבנה היפה," אמר הנסיך, "איך אוכל להודות לך על נדיבותך? רק אמרי לי כי רצונך בכך, ואוותר לתמיד על המחשבה להיות למלך ואשאר כאן איתך לתמיד."

"בן המלך," ענתה החתולה, "דאגתך לחתולה קטנה כמוני, שתצלח רק ללכוד עכברים, מעידה על טוב לבך. אך אסור שתישאר."

הנסיך נישק את כפתה הקטנה ויצא לדרכו. תוכלו להבין כמה מהר הוא התקדם אם אומר לכם שהם הגיעו לארמון המלך בחצי מהזמן שלקח לסוס העץ להגיע לשם. הפעם הנסיך איחר כל כך שהוא לא נסע לפגוש את אחיו בטירה שלהם, והם חשבו שהוא לא יספיק להגיע, ודי שמחו מכך. הם הציגו בגאווה את פיסות המלמלה שלהם למלך כשהם בטוחים בהצלחתם. ואכן, הדברים שהביאו היו באיכות מצויינת, ועברו דרך קוף של מחט גדולה מאוד. אך המלך, ששמח להערים קשיים, ביקש מחט אחת מסוימת שהיתה שמוה בין תכשיטי הכתר, והיה לה קוף כל כך קטן שכולם הבחינו מיד שאין סיכוי שהמלמלה תעבור דרכו. הנסיכים כעסו מאוד, והחלו להתלונן שעשו עליהם תרגיל, כשלפתע נשמעו החצוצרות והנסיך הצעיר נכנס. אביו ואחיו היו המומים מן הפאר וההדר שליוו אותו, ולאחר שבירך אותם הוציא את אגוז-המלך מכיסו ופתח אותו, בציפיה למצוא שם פיסת מלמלה. אך הוא מצא שם רק אגוז לוז. הוא פיצח גם אותו ובתוכו היה גלעין. כולם הביטו בציפיה, והמלך צחקק לעצמו על עצם הרעיון שתהיה פיסת מלמלה בתוך אגוז.

הנסיך פיצח את הגלעין, אך כולם צחקו כשבתוכו התגלה רק זרע. הוא פתח את הזרע ומצא בתוכו גרגיר חיטה, ובתוך גרגיר החיטה היה גרגיר דוחן. הנסיך עצמו החל לתהות ומלמל ברכות:

"חתולה לבנה, חתולה לבנה, האם את צוחקת עלי?"

בתוך רגע הוא הרגיש טופרי חתול שורטים את ידו בחדות, ובתקווה שהדבר נועד לעודד אותו להמשיך, הוא פתח את גרגיר הדוחן והוציא ממנו פיסת מלמלה באורך ארבע מאות מטרים, ארוגה בצבעים נפלאים ובדוגמאות מרהיבות. וכשהובאה המחט, עברה המלמלה בקוף המחט שש פעמים בקלילות! המלך החוויר והנסיכים האחרים עמדו שקטים ועצובים, כי לא ניתן היה להכחיש שזו היתה פיסת המלמלה המופלאה ביותר בעולם.

אז פנה המלך לבניו ואמר באנחה עמוקה:

"אין דבר בעולם שמנחם אותי יותר בגילי המופלג מאשר לראות כמה אתם נכונים למלא את בקשותי. אם כך, צאו פעם נוספת, ומי שיוכל להביא לי בסוף השנה את הנסיכה היפה ביותר יתחתן איתה, ויקבל את כתרי ללא עיכוב נוסף, כי מי שיירש אותי, עליו להיות נשוי. הנסיך חשב שהוא הרוויח את הממלכה כבר פעמיים, אך הוא היה מחונך היטב ולא התווכח, אלא הלך בחזרה אל כרכרתו המהממת, ומוקף בבני לוויתו הוא חזר אל החתולה הלבנה מהר יותר מכפי שהגיע לארמון. הפעם היא ציפתה לו, הנתיב היה זרוע פרחים ועל אלפי מעמדים חוממו גזרי עץ ריחניים שבישמו את האוויר. החתולה הלבנה חיכתה לו במרפסת בה יכלה לראות אותו מגיע. "ובכן, בן המלך, " אמרה, "הנה אתה שוב כאן, בלי כתר."

"גבירתי," אנה לה הנסיך, "תודות לנדיבותך הרווחתי פעמיים את הכתר, אך העובדה היא שאבי כל כך מתקשה להיפרד ממנו, שלא יהיה לי שום עונג בלקחת אותו."

"אין דבר," ענתה החתולה, "טוב באותה מידה לנסות ולהיות ראוי. מאחר שעליך להביא איתך נסיכה יפהפיה הפעם, אחש לך אחת. בינתיים בוא ונבלה קתת. להיום בלילה הוריתי על קרב בין החתולים שלי לעכברושי הנהר כדי לשעשע אותך." וכך השנה הזו חלפה לה אפילו יותר בנעימים מהשנים הקודמות. לעיתים לא התאפק הנסיך ושאל את החתולה הלבנה איך ייתכן שיכלה לדבר.

"אולי את פיה?" שאל, "או אולי מכשף שינה את צורתך לחתולה?"

אך היא רק ענתה לו תשובות שלא אמרו לו דבר. הימים חולפים כל כך מהר כשאדם מאושר שהנסיך בוודאי לא היה חושב שהגיע זמנו לחזור לביתו, עד שערב אחד כשהם ישבו ביחד אמרה לו החתולה הלבנה שאם ירצה לקחת איתו הביתה למחרת נסיכה יפהפיה עליו להסכים לעשות מה שתגיד לו.

"קח את החרב," אמרה, "וערוף את ראשי!"

"מה?" זעק הנסיך, "לערוף את ראשך?! לבנה יקירתי, איך אוכל לעשות זאת?"

"בבקשה, עשה כדבריי, בן המלך," ענתה.

דמעות עלו בעיני הנסיך כשהתחנן לפניה שתבקש ממנו כל דבר, רק לא זאת. הוא ביקש שתיתן לו כל משימה כהוכחה למסירותו, רק שתחסוך ממנו את הצער שבהריגת החתולה שאהב. אך שום דבר שאמר לא שינה את החלטתה, ולבסוף הוא שלף את חרבו, וביאוש וביד רועדת כרת את הראש הלבן והקטן. אך שערו לעצמכם כמה היה מופתע ושמח כאשר לפתע עמדה לפניו נסיכה יפהפיה, ובעוד הוא נאלם דום מרוב פליאה, נפתחה הדלת וקבוצה של אבירים וגבירות חביבים נכנסה, כל אחד מהם נושא עור חתול! הם מיהרו בשמחה רבה אל הנסיכה, נישקו את ידה ובירכו אותה על חזרתה לצורתה הטבעית.היא קיבלה אותם באדיבות, אך לאחר מספר דקות ביקשה שישאירו אותה לבד עם הנסיך, והיא אמרה לו:

"כפי שאתה רואה, נסיכי, צדקת כששיערת שאיני חתולה רגילה. אבי מלך על שש ממלכות. אמי המלכה, שהוא אהב מאוד, אהבה לנסוע ולחקור, וכשהייתי בת כמה שבועות בלבד היא ריבלה את רשותו לבקר בהר מסויים שעליו שמעה סיפורי נפלאות רבים, והיא יצאה לשם ואיתה כמה מבני לוויתה. בדרך הם היו צריכים לעבור ליד טירה ישנה שהיתה שייכת לפיות. אף אחד מעולם לא נכנס לתוכה, אך סיפרו שהיא היתה מלאה בדברים נפלאים. ואמי זכרה שהיא שמעה כי לפיות היו בגן שלהן פירות כמו שלא נין היה לראות או לטעום בשום גן אחר. כשהגיעה לדלת, שנצצ בזהב ובאבני חן, היא הורתה למשרתיה להקיש עליה בחוזקה. אך ללא הועיל. נראה היה כאילו כל דיירי הטירה היו מתים או ישנים. אך ככל שהיה קשה יותר להשיג את הפירות, יותר נחושה היתה המלכה להשיג אותם. וכך היא הורתה להביא סולמות ולטפס על החומה אל תוך הגן. אך למרות שהחומה לא נראתה כה גבוהה, ולמרות שהם קשרו את הסולמות זה לזה כדי לקבל סולם מאוד ארוך, לא ניתן היה להגיע לראש החומה.

המלכה כבר התייאשה, אך כשירד הלילה היא ציוותה על אניה לחנות במקום בו היו, ובעצמה הלכה לישון כשהיא מרגישה מעט חולה מן האכזבה. באמצע הלילה היא התעוררה לפתע וראתה להפתעתה אישה זקנה, מכוערת וקטנטנה יושבת ליד מיטתה. אמרה לה הזקנה:

"אני חייבת להגיד שדי מטרידה ההתעקשות שלך לטעום את הפירות שלנו. אך כדי לחסוך לך טרחה, אחיותי ואני נסכים לתת לך כמה פירות שרק תוכלי לשאת, אך בתנאי אחד: שתתני לנו את בתך הקטנה, שנגדל אותה כאילו היתה שלנו."

"אה, גבירתי היקרה," זעקה המלכה, "אולי יש משהו אחר שתקחי בעבור הפירות? אתן לך את ממלכתי בשמחה."

"לא," ענתה הפיה הזקנה, "לא נסכים לדבר מלבד בתך הקטנה. היא תהיה שמחה כשם שהשמש זורחת, וניתן לה כל מה שאפשר לרצות בארץ הפיות, אך אסור יהיה עלייך לפגוש אותה שוב עד שתינשא."

"למרות שזהו תנאי קשה," אמרה המלכה, "אני מסכימה, כי ללא ספק אמות אם לא אטעם את הפרי, וכך בכל מקרה אאבד את בתי."

וכך הובילה אותה הפיה לתוך הטירה, ולמרות שהיה זה באמצע הלילה, המלכה יכלה לראות שהיא היתה טירה יפה בהרבה ממה שסיפרו לה. ולא יהיה לך קשה להאמין, נסיכי" אמרה החתולה, "אם אומר לך שזו היתה הטירה בה אנו נמצאים עכשיו. "האם תקטפי את הפירות בעצמך, הוד מעלתך?" שאלה הפיה הזקנה, "או שתרצי שאקרא להם שיבואו אלייך?"

"בבקשה, אשמח לראות אותם באים לקריאתך." קראה המלכה, "דבר כזה עוד לא ראיתי." הפיה הזקנה שרקה פעמים ואז קראה:

"משמשים, אפרסקים, נקטרינות, דובדבנים, אגסים, מלונים, ענבים, תפוחים, תפוזים, לימונים, דומדמניות, תותי שדה, פטל, בואו!"

ובתוך רגע הם הגיעו, נופלים זה על זה, ועדיין הם לא התלכלכו באבק ולא התקלקלו, והמלכה גילתה שהם טעימים בדיוק כפי שדמיינה אותם. כי הם גדלו על עצי פיות.

הפיה הזקנה נתנה לה סלים מוזהבים בהם תוכל לקחת את הפירות, והם הכילו כמות כזו שיוכלו ארבע מאות פרדות לשאת. אז היא הזכירה למלכה את ההסכם שלהן, והובילה אותה חזרה אל המחנה, ולמחרת בבוקר חזרה המלכה לממלכתה. אך היא לא הספיקה להתקדם מרחק רב כשהחלה להתחרט על הבטחתה, וכשהגיע המלך לפגוש אותה, היא נראתה כה עצובה שהוא ניחש שמשהו קרה, ושאל אותה מה אירע. בתחילה פחדה המלכה לספר לו, אך ברגע שהגיעו לארמון נשלחו לשם חמישה גמדים קטנים ומפחידים להביא אותי, והמלכה נאלצה להתוודות על הבטחתה. המלך רתח מכעס, סגר אותי ואת המלכה במגדל גבוה ושמור היטב, וסילקאת הגמדים מממלכתו. אך הפיות שלחו דרקון ענק שבלע את כל מי שהוא פגש ושנשיפתו שרפה הכל כשעבר בכפרים. לבסוף, לאחר שניסה ללא הצלחה להיפטר מן המפלצת, נאלץ המלך לטובת נתיניו להסכים למסור אותי לפיות. הפעם הן הגיעו בעצמן להביא אותי, בכרכרה של פנינים רתומה לסוסוני ים, שאחריה הדרקון אותו הובילו בשלשלאות יהלום. את העריסה שלי הניחו בין הפיות הזקנות שהרעיפו עלי ליטופים, והסתחררנו באויר הרחק אל מגדל שהן בנו מראש בשבילי. שם גדלתי מוקפת בכל דבר יפה ונדיר, ולמדתי כל מה שמלמדים נסיכות. אך לא היו לא בני לוויה מלבד תוכי וכלבלב, אשר שניהם יכלו לדבר. ובכל יום ביקרה אותי אחת מהפיות הזקנות, שהגיעו רכובות על הדרקון.

אך יום אחד, כשישבתי ליד החלון, ראיתי נסיך נאה וצעיר, שנראה כאילו צד ביער שהקיף את כלאי, והוא עמד והסתכל מעלה אלי. כשראה שהבחנתי בו, הוא בירך אותי בכבוד רב. אתה יכול לשער בנפשך שהייתי מאושרת לפגוש מישהו חדש איתו אוכל לשוחח. למרות הגובה הרב של חלוני, שיחתנו נמשכה עד רדת הליל, אז הנסיך נפרד ממני בחוסר רצון. אך לאחר מכן הוא שב פעמים רבות, ולבסוף הסכמתי להינשא לו, אך עדיין נותרה השאל:איך אברח מן המגדל? הפיות תמיד סיפקו לי פשתן לטוויה, ובשקדנות רבה הכנתי מספיק חבלים בשביל סולם שיגיע למרגלות המגדל. אך אבוי! בדיוק כשנסיכי עזר לי לרדת בסולם, התעופפה פנימה הרגזנית והמכוערת מבין הפיות. ולפני שהיתה לו הזדמנות להתגונן, בלע הדרקון את אהובי המסכן. ובאשר לי, מאחר שהפיות זעמו על הפגיעה בתכניותיהן, כי הן תכננו שאתחתן עם מלך הגמדים ואני סירבתי בכל תוקף, אותי הן הפכו לחתולה לבנה. כשהן הביאו אותי לכאן, מצאתי את כל האדונים והגבירות מחצרו של אבי מחכים לי כאן תחת אותו כישוף, בעוד אלו שהיו במעמד נמוך יותר הפכו לבלתי נראים, מלבד ידיהם.

כשהטילו עלי את הכישוף סיפרו לי הפיות על עברי, כי עד אז האמנתי שאני הבת שלהן, והן הזהירו אותי שהדרך היחידה שלי לקבל בחזרה את דמותי הטבעית תהיה לזכות באהבתו של נסיך שיהיה דומה בכל לאהובי ביש המזל."

"ואכן זכית באהבתי, נסיכה יפהפיה." העיר הנסיך.

"אתה אכן נפלא כמוהו," המשיכה הנסיכה, "בקולך, בדמותך, בכל. ואם אתה באמת אוהב אותי, כל תלאותי יגיעו לסופן."

"וגם תלאותי יגיעו לקיצן," קרא הנסיך שהשליך עצמו לרגליה, "אם תסכימי להינשא לי."

"אני כבר אוהבת אותך יותר מכל אדם בעולם," אמרה היא, "אך עתה הגיע הזמן לשוב לאביך, ונשמע מה יש לו להגיד על העניין."

הנסיך נתן לה את ידו, הוביל אותה החוצה והם עלו ביחד על הכרכרה שהיתה נפלאה יותר מאשר בפעם הקודמת, וכך גם כל בני הלוויה. אפילו פרסות הסוסים היו עשויים אבני אודם ומסמרי יהלום, ונראה לי שדבר כזה לא נראה מעולם לפני כן.

מאחר שהנסיכה היתה חביבה וחכמה כשם שהיתה יפה, אתם יכולים לשער עד כמה נהנה הנסיך מן המסע, כי כל דבר שאמרה הנסיכה נראה היה לו מקסים.

כשהם התקרבו אל הטירה בה נועדו האחים להיפגש, עלתה הנסיכה על אפיריון אותו נשאו ארבעה מן השומרים. הוא היה מסותת מקריסטל אחד שלם, עם וילונות ממשי שסגרה סביבה כדי שלא יוכלו לראותה.

הנסיך רא האת אחיו הולכים על המרפסת, כל אחד מהם עם נסיכה יפה, והם באו לפגוש אותו, ושאלו אם גם הוא מצא אישה. הוא אמר שהוא מצא משהו נדיר בהרבה - חתולה לבנה קטנה! והם צחקו צחוק גדול ושאלו אותו אם הוא מפחד שיאכלו אותו עכברים בארמון. אז הם יצאו יחדיו אל העיר. כל נסיך ונסיכה רכבו בכרכרה נפלאה, והסוסים היו מכוסים מעטה נוצות, והכל היה מזהב נוצץ. אחריהם הגיע הנסיך הצעיר, ואחרון אפיריון הקריסטל עךיו הביטו כולם בהערצה ובסקרנות. כאשר החצרנים ראו אותם מגיעים הם מיהרו לספר למלך.

"האם הנשים יפות?" שאל המלך בחשש.

וכשענו לו שאף אחד מעולם לא ראה כאלו נסיכות יפות הוא נראה מוטרד.

ועדיין הוא קיבל אותם באדיבות, אך התקשה לבחור מי מביניהם ניצח.

אז פנה אל בנו הצעיר ואמר:

"הגעת לבדך אחרי הכל?"

"הוד מלכותך," ענה הנסיך, "ימצא בכסא הקריסטל חתולה לבנה קטנה, אשר לה כפות רכות מאוד, והיא מייללת כל כך יפה שאני בטוח שתהיה מוקסם."

המלך חייך והלך להסיט את הוילונות בעצמו, אך במגע אחד של הנסיכה הקריסטל התנפץ לאלפי רסיסים, והיא עמדה שם במלוא יופיה. שיערה הבהיר ריחף על כתפיה ועליו כתר פרחים, שמלה הגולשת רכות בהקה בלובן טהור. היא בירכה את המלך באדיבות, בעוד רחש של הערצה עלה מן הקהל.

"אדוני," אמרה לו, "לא באתי לכאן לנשל אותך מכסאך בו אתה כה ראוי להחזיק. יש לי כבר שש ממלכות, הרשה לי להעינק אחת לך ואחת לכל אחד מבניך. איני מבקשת דבר מלבד ידידותך, והסכמתך לנישואי עם בנך הצעיר. ישארו לנו עוד שלוש ממלכות לעצמנו."

המלך וכל אנשי החצר לא יכלו להסתיר את שמחתם ותדהמתם, ונישואיהם של שלושת הנסיכים נחגגו מיד. החגיגות נמשכו מספר חודשים, ואז נפרדו כל מלך ומלכה, הלכו אל ממלכתם וחיו שם באושר ועושר עד עצם היום הזה.


מקור: הסיפור "החתולה הלבנה" של מאדאם ד'אולנואה (La Chatte blanche, Par Madame d'Aulnoy, סיפור צרפתי)

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ הערת המתרגם: ניתן למצוא קישור למקור הצרפתי, ולגרסאות נוספות באנגלית ובשפות אחרות בדף הסיפור בויקיטקסט האנגלי ובדף הסיפור בויקיטקסט הצרפתי.