ספר הנזירים. תולדות הנזירות בישראל/עזרא וחבורתו
ז) עזרא וחבורתו.
תקופת מלכות פרס. מיעוט המסורות ההיסטוריות על מאורעות התקופה ההיא. סיבת הדבר. חוסר מאורעות מדיניים. אנשי כנסת הגדולה ועבודה רוחנית כבירה. טהרת הגזע. תקנה כלכלית. יצירת חלק מכתבי הקודש. סופרים, נביאים ונזירים.
מאמר מפורסם הוא בין כותבי תולדות ישראל, שמעטות ודלות הן המסורות שנמסרו לנו על המאורעות שאירעו לאבותינו בתקופה הראשונה של "מקדש שני", קודם התפשטות מלכות יוון בישראל. אבל לכל מתבונן היטב, נקל להכיר את הסיבה הנכונה של הדבר הזה: מעטות ודלות הן המסורות על אותם המאורעות – לפי שמעטים ודלים היו אותם המאורעות עצמם. קודם שנתפשטה מלכות יוון בישראל היה ישראל עם לבדד ישכון בפינה רחוקה אשר בממלכת פרס הרחבה. ישראל חי והצטמצם בארבע אמותיו, הרחק משאון החיים העולמיים ומן ההשפעות החיצוניות. בבחינה זו לא היו כל מאורעות מיוחדים בחיי ישראל, ולא היה מה למסור עליהם. אבל אם היתה אותה התקופה עניה במאורעות מדיניים, היתה לעומת זה עשירה מאוד במאורעות פנימיים, ובעבודה רוחנית מצוינת ורבת התוצאות, ואנו מוצאים באמת, שהמסורות ההיסטוריות עניות רק בנוגע למאורעות החיצוניים, אבל במה שנוגע לחייהם הפנימיים של בני ישראל הינן עשירות מאוד ומלמדות הרבה. על פי המסורות ההיסטוריות חלה באותה התקופה עבודתם של אנשי כנסת הגדולה, שהיו המתווכים בין מקדש ראשון ובין מקדש שני, בין הנביאים ובין הסופרים, בין החיים והמחשבות של ישראל העתיק, ובין החיים והמחשבות של ישראל החדש. עבודתם של אנשי כנסת הגדולה הקיפה את כל החיים הישראליים: את החיים הרוחניים – הספרות, השפה, הדת, ואת החיים הגשמיים – הגזע והכלכלה. ידועה העובדה, שעזרא, אחד מאנשי כנסת הגדולה, היה הראשון אשר התקומם בכל תוקף ועוז נגד התערבות "זרע הקודש בעמי-הארצות", ולא נח ולא שקט עד שכרתו כל ישראל ברית להוציא את כל הנשים הנכריות ואת "הנולד מהם" [1]. תקנת עזרא זו מצאה אמנם הרבה מערערים נגדה, לא רק בין הנשים הנכריות וקרוביהן בזמנן, אלא גם בין הרבה נכרים וגם ישראלים בזמננו. אבל, אם הערעור של אותן הנשים האומללות בא מתוך צער מרובה, הנה אין הערעור של בני דורנו בא אלא מתוך טמטום הלב. כי אכן רק מי שלבו מטומטם אינו מרגיש את גודל ערכה של טהרת הגזע לבני-אדם בכלל, ולישראל בפרט; אינו מכיר שבלבול הגזעים מטמא את הבריות, ובכוחו להעביר אומות שלמות מן העולם, ועל אחת כמה וכמה אומה קטנה ומדולדלת כעין זו שהיתה כנסת ישראל בשעת חזירתה מן הגלות. ברור הדבר, שתקנת עזרא הנזכרת הצילה את ישראל מן הטמיעה בקרב "הכנעני, החתי, הפריזי, היבוסי, העמוני, המואבי, המצרי והאמורי", כלומר, מן הכליה הגשמית והרוחנית, אלמלא עמדו עזרא וחבורתו בפרץ, ודאי שישראל היה נבלע זה כבר בקרב תושבי סוריה טמאי-הגזע והיה ללא-עם. מי שרואה כל מה שהיה עתיד להיוולד מאותה ההתערבות, נוכח לדעת, כי לא מרוע לב ולא מקנאות סמויה עשה עזרא מה שעשה, אלא מתוך הכרה עמוקה והרגשה גזעית ולאומית בריאה ושלמה, ובמצוותו הקטגורית של שר האומה. "עבירה לשמה" כתקנה זו גדולה מחבילות חבילות של "מצוות שלא לשמן", והאכזריות שבה יוצאת בתועלתה הגדולה לתחיית כל האומה כולה.
אם אמנם המעשה היותר חשוב והיותר גדול של עזרא וחבורתו היה בלי ספק גירוש הנשים הנכריות מישראל – הנה גם שאר מעשיהם היו נכבדים מאוד, ובהם יש לבקש את הסיבות הראשיות להמשכת חיי האומה.
כבר בראשית ימי היישוב החדש ביהודה עלול היה כל היישוב להיחרב חורבן כלכלי. העניות היתה גדולה מאוד בכל פינות העם, ועל כן היו עורבים את השדות ואת הכרמים ואת הבתים, ולוקחים דגן ברעב, והיו לווים כסף למידת המלך, ואין לאל ידם לשלם, ובניהם ובנותיהם היו נכבשים לעבדים, וכל אשר להם עבר לידיהם של החורים והסגנים. מה עשו נחמיה בן חכליה וקהילתו? הכריחו את החורים והסגנים להשיב לעם כל מה שלקחו ממנו, את השדות, הכרמים והזיתים, הדגן, התירוש והיצהר, וכל אשר הם נושים בעם. ונחמיה קרא את הכוהנים וישביעם "לעשות כדבר הזה", וגם חצנו ניער ויאמר: "ככה ינער האלוהים את כל האיש, אשר לא יקים את הדבר הזה, מביתו ומיגיעו, וככה יהיה נעור וריק! ויאמרו כל הקהל: אמן! ויהללו את ה', ויעש העם כדבר הזה" [2]. רק בכוח ה"אכספרופריאציה" הזאת ניצל היישוב מן החורבן, ויכול היה להתפתח ולהכות שרשים בארץ.
לכאורה לא היו שתי התקנות הנזכרות אלא תקנות גשמיות, אבל באמת היו להן כמה וכמה תוצאות רוחניות. השחרור הכלכלתי של העם הביא לידי הרמת מצבו הרוחני, וגירוש הנשים הנכריות טיהר את העם מן ההשפעות הנכריות, ובכלל זה מן השפות הזרות. כי היו בני התערובות "חצי מדבר אשדודית, ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם" [3]. אבל יחד עם זה תיקנו עזרא וסיעתו עוד כמה תקנות, שתכליתן היתה להפיץ את הדת ואת השפה העברית בקרב העם. חלק גדול מכתבי הקודש הגיע לידינו רק תודות לעבודתם של אנשי כנסת הגדולה, כמו שנמסר בפירוש בברייתא עתיקה: "אנשי כנסת הגדולה כתבו יחזקאל ושנים עשר, דניאל ומגילת אסתר. עזרא כתב ספרו ויחס של דברי הימים עד לו" [4]. ומצינו גם שהיו מייחסים לעזרא איזה ממזמורי תהילים [5]. מכאן אתה למד, שכוח היצירה הישראלית לא פסק בישראל גם בתקופה הראשונה של "מקדש שני" [6]. ואם אמנם שקר גלוי הוא לייחס לעזרא ולסיעתו את סידור התורה, ואין צריך לומר את חיבורה, או לייחס לעזרא ולבאים אחריו חיבור ספר תהילים בכללו – הנה אמת הוא, כמו שראינו, שחלק מכתבי הקודש המאוחרים (מזמן יחזקאל ואילך), ובכלל זה גם חלק ממזמורי התהילים, קצתו נכתב, וקצתו גם נתחבר, על ידי אנשי כנסת הגדולה.
במסורת הנזכרת נזכרו אנשי כנסת הגדולה לחוד ועזרא לחוד. אבל בכמה מקומות מצאנו, שאם "הזכירו דרים הנמצאים בספרי עזרא ונחמיה תלו אותם באנשי כנסת הגדולה, יען שלדעתם היה עזרא הראשון והראש לכנסיה הזאת" [7]. ואמת הדבר, כי עזרא היה בתוך כנסיה זו, אלא שפעולתו היתה מתפשטת גם מעבר לה, לפי שהוא היה הראש והראשון גם בחבורת הסופרים. הסופרים היו עתיקים בישראל, וכבר בשירה העתיקה אשר לדבורה הנביאה אשת לפידות נזכרו "מחוקקים" ו"מושכים בשבט סופר" [8]. אבל אין ספק, שערך הסופרים לא היה גדול בזמן הבית הראשון. אז היה ישראל "עם הדיבור והנביאים" אשר פעלו על העם ב"ניב-שפתיים", ורק מראשית הבית השני ואילך נעשה ל"עם הספר והסופרים". הנביאים האחרונים הכריזו בעצמם, שזמן הנבואה עבר, והרבה שנים קודם ששנו: "משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל" [9], ראה דניאל בחזון את חתימת "חזון ונביא" [10], ואחד מבני הנביאים עמד וניבא: "וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. והיה כי יינבא איש עוד ואמרו אליו אביו ואמו יולדיו: לא תחיה, כי שקר דיברת בשם ה'! ודקרוהו אביו ואמו יולדיו בהינבאו. והיה ביום ההוא יבושו הנביאים איש מחזיונו בהינבאותו, ולא ילבשו עוד אדרת שיער למען כחש" [11]. הנביאים והנזירים השליכו את אדרת-השיער מעליהם והפשילו טלית של תלמידי חכמים לאחוריהם. גם בית הרכבים יצאו מאוהליהם לשבת בלשכת הגזית ולהורות הוראה לישראל. המה "משפחות סופרים יושבי יעבץ, תרתעים, שמעתים, שוכתים" [12]. אמר רבי אבהו: "מה תלמוד לומר סופרים? שעשו את התורה ספורות ספורות: חמישה לא יתרמו תרומה, חמישה דברים חייבין בחלה – – –" [13]. ובמקום אחר אמרו: "לפיכך נקראו ראשונים סופרים, שהיו סופרים כל האותיות שבתורה" [14]. וכך אמרו גם על עזרא הסופר: "כשם שהיה סופר בדברי תורה, כך היה סופר בדברי חכמים" [15].
אבל, אף על פי שהסופר הוריד את הנביא ואת הנזיר מן המדריגה הגבוהה שעליה עמדו שני אלה בשכבר הימים, לא עלה בידו להוציאם לגמרי מישראל. בין בזמן שבית המקדש השני היה קיים עדיין, ובין בזמן לאחר שנחרב, לא פסקו מישראל נזירים וחסידים ובעלי רוח-הקודש. הללו אמרו: "ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים" [16], והללו אמרו: "ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות" [17], כלומר: לתמימים, שעדיין לא נכנסה בהם ערמומיות. אלו ואלו מאמינים היו, שגם אחרי חתימת הנביאים לא בטלה הנבואה לגמרי מישראל, ורבים היו פורשים את עצמם מן העולם, כדי להגיע למדריגת רוח-הקודש.
הנזירות התרבותית, השואפת אל טהרת הרועים הקדמונים, שינתה את צורתה. גם לובש אדרת השיער לא יאמר עוד: "בוקר אנוכי ובולס שקמים", כי כה יאמר: "איש עובד אדמה אנוכי" [18]. אפילו החסידים והאיסיים, שנפגע בהם הלאה, לא היו "יושבי אוהל ומקנה", אלא איכרים ואומנים. אבל גם הנזירות המתאבלת על ציון בטלה לשעה. משני מיני הנזירות הללו נברא מין נזירות חדשה, שבצורתה היתה דומה לנזירות התורה, ובתוכנה לנזירות הסגפנית של אבלי בית עולמים. מעט מעט הלך התוכן הלוך וגבור על הצורה, הלוך ושנה אותה.
───────────────
טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.
- ^ עזרא ט, ו''; עיין גם נחמיה ט, ט; י, לא; יג, כד-כו.
- ^ נחמיה ה, א-יג.
- ^ שם, יג, כד.
- ^ בבא בתרא טו, א.
- ^ שיר השירים רבה, פסוק "כמגדל דויד צווארך".
- ^ רבי שמעון ברנפלד כתב מאמר גדול מלא עניין ("תקופת היצירה בספרותנו הקדומה", "העומר" כרך שני, חוברת ב), אשר בו הוכיח בצדק, שכוח היצירה היה גדול מאוד בישראל "מזמן גלות בבל עד זמן גלות רומי", אלא שמרוב אמונתו של הסופר המובהק הזה ב"ביקורת המקרא", שבאמת היא עצמה טעונה ביקורת מרובה, ייחס כמה חלקים קדומים מכתבי הקודש (כגון ספר ויקרא, שאפילו קצת מן החוקרים האשכנזים החדשים מקדימים אותו עד זמנו של מה רבנו, עיין מה שכתב בזה Hommel בספריו Geschichte des alten Morgenlandes, עמוד 93, ו- Die altorientalischen Denkmäler und das Alte Testament, עמוד 37) לתקופת מלכות פרס. אבל אם לאמונה סמויה, הרי מוטב שנאמין למסורותינו העתיקות, ולא לסברות הכרס של תלמידים אשכנזים, שלא כולם ותיקים ומומחים לדבר.
- ^ רבי אייזיק הירש וייס: דור דור ודורשיו (חלק א, 1871, עמוד 55).
- ^ שופטים ה, א.
- ^ סנהדרין יא, א.
- ^ דניאל ט, כד.
- ^ זכריה יג, ב-ד.
- ^ דברי הימים א, ב, נה.
- ^ ירושלמי, שקלים, פרק ה, הלכה א.
- ^ קידושין ל, א.
- ^ ירושלמי, שקלים, פרק ה, הלכה א.
- ^ בבא בתרא יב, א.
- ^ שם, יב, ב.
- ^ זכריה יג, ה.