ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/תקלז
מצות שלוח הקן
[עריכה]לשלח האם מן הקן קודם שיקח הבנים, שנאמר (דברים כב ז) שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך.
משרשי המצוה. לתת אל לבנו שהשגחת האל ברוך הוא על בריותיו במין האדם בפרט, כמו שכתוב (איוב לד כא) כי עיניו על כל דרכי איש וגו' ובשאר מיני בעלי חיים במינים דרך כלל, כלומר שחפצו ברוך הוא בקיום המין, ועל כן לא יכלה לעולם מין מכל מיני הנבראים, כי בהשגחת החי וקים לעד ברוך הוא על הדבר ימצא בו הקיום, ובהניח האדם דעתו על זה יבין דרכי השם ויראה כי המשכת קיום המינין בעולם שלא כלה ואבד אחד מכלם מביצי כנים ועד קרני ראמים מיום שנבראו הכל במאמרו וחפצו על זה, וכמו כן ידע האדם כי אשר ישמר מצות בוראו ויישיר כל דרכיו והוא נקי כפים ובר לבב תהיה השגחת האל עליו ויתקים גופו זמן רב בעולם הזה ונפשו לעד לעולם הבא, וכגון זה אמרו זכרונם לברכה (סוטה ח ב), מדה כנגד מדה, כי בהיות זה האיש נותן דעתו כי הקיום והטובה בהשגחת האל בדברים ולא בסבה אחרת, יזכה הוא גם כן שיפנה עליו האל לטובה ויקים אותו, ובשכר הקיום והיכולת שהוא מאמין בבורא בענין זה אמרו זכרונם לברכה במדרש (דברים רבה פ' כי תצא ו) שהאדם זוכה לבנים בשכר מצוה זו, כלומר שימשך קיומו, שהבנים הם קיום האדם וזכרו. ודקדקו הדבר לפי הדומה מאמרו שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, כלומר בנים תקח לנפשך, שהיה יכול לומר תשלח את האם ולא ואת הבנים תקח לך. ומן השרש הזה אמרו זכרונם לברכה (ברכות לג ב) שהאומר בתפלתו רחמנו, שאתה המרחם כי על קן צפור יגיעו רחמיך, שמשתקין אותו, שאין הענין רחמים, אלא כדי לזכותנו על הענין שזכרתי. ואמרו בטעם זה בגמרא (שם) מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזרות, ואין הענין לומר שאין הקדוש ברוך הוא מרחם חלילה, שהרי הוא נקרא רחום, ואמרו זכרונם לברכה (שבת קלג ב) מה הקדוש ברוך הוא רחום אף אתה היה מרחם, אבל כונתם לומר, שאין מדת הרחמנות בו חלילה כמו בבני אדם שהרחמנות בהם מכרח בטבעם ששם בהם הבורא ברוך הוא, אבל הרחמנות אליו, מחפצו הפשוט שחייבה חכמתו לרחם מפני שהיא מדה טובה, וכל הטובות נמצאות מאתו, ואמרו כי בצוותו אותנו על זה לא מצד הכרח מדת הרחמנות צונו בדבר, שהרי התיר לנו השחיטה בהן, כי כל המינין לצרך האדם הן נבראין, אבל הצואה על זה ובאותו ואת בנו שהיא כיוצא בה ובשאר מצות רבות אינו אלא כגזרה לפניו שגזר על זה בחפצו הפשוט, ואילו רצה בהפך מזה לא יכריחנו דבר ולא ימנענו סבה חלילה כמונו אנחנו הבנויים בכח הטבעים, שמדת הרחמנות תעכבנו מלהשחית או תכריחנו להיטיב לפעמים, זהו ענין אמרם אינן אלא גזרות, ומשרש הענין ממה שזכרנו.
והרמב"ם זכרונו לברכה כתב בטעם מצוה זו (במורה נבוכים ח"ג פמ"ח, י"ג הרמב"ן בפי' לחומש כאן) ובטעם אותו ואת בנו לפי שיש לבהמות דאגה גדולה בראותן צער בניהן כמו לבני אדם, כי אהבת האם לבן איננו דבר נמשך אחר השכל, אבל הוא מפעלות כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם. ואמר הרמב"ם זכרונו לברכה בענין זה, ואל תשיב מלין ממאמר החכמים האומרים על קן צפור וכו', כי זו סברת מי שיראה שאין טעם למצות אלא חפץ הבורא, ואנו מחזיקים בסברא השנית, שהיא שיש בכל המצות טעם, והקשה עליו מה שנמצא בבראשית רבה (בר"ר מד, א) וכי מה איכפת לו להקדוש ברוך הוא בין שוחט מן הצואר לשוחט מן הערף? הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות, שנאמר (משלי ל ב) כל אמרת יי צרופה.
והרמב"ן זכרונו לברכה תרץ הקשיות וברר הענין ברור שלם ונחמד, וזה לשונו שכתב בפרוש התורה שלו: זה הענין שכתב הרמב"ם זכרונו לברכה במצות שיש להם טעם, דבר מבואר הוא מאד, כי בכל אחת יש טעם ותועלת ותקון לאדם, מלבד שכרן מאת המצוה עליהן יתברך. וכבר אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין כא ב) מפני מה לא נתגלו טעמי תורה וכו'. ודרשו זכרונם לברכה (פסחים קיט א) ולמכסה עתיק (ישעיה כג יח). זה המכסה דברים שכסה עתיק יומיא ומאי ניהו? טעמי תורה, וכבר דרשו בפרה אדמה (במדבר רבה חקת י"ט ו ו) שאמר שלמה על הכל עמדתי ופרשת פרה אדמה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז כג). ואמר רבי יוסי בר חנינא אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, לך אני מגלה טעם פרה, אבל לאחר חקה, דכתיב (זכריה יד ו) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון. דברים המכסין מכם בעולם הזה, עתידין להיות צופין לעולם הבא כהדין סמיא דצפי דכתיב (ישעיה מב טז) והולכתי עורים בדרך לא ידעו. וכתיב (שם) אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים. שכבר עשיתים לרבי עקיבא, כלומר, שרבי עקיבא ידעם בעולם הזה.
הנה בארו שאין מניעת טעמי תורה ממנו אלא עורון בשכלנו, ושכבר נתגלה טעם החמורה שבהן לחכמי ישראל, וכאלה רבות בדבריהמ, ובתורה ובמקרא דברים רבים. והרמב"ם זכרונו לברכה הזכיר מהם, אבל אלו האגדות אשר נתקשו על הרב, כפי דעתו ענין אחד להם, שרצו לומר שאין התועלת במצות להקדוש ברוך הוא בעצמו יתברך, אבל התועלת באדם עצמו למנע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגנה או לזכר נסים ונפלאות הבורא יתברך לדעת את השם, וזהו לצרף בהם, שיהיו ככסף צרוף, כי הצורף כסף, אין מעשהו בלא טעם, אבל להוציא ממנו כל סיג. וכן המצות להוציא ממנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזכרו תמיד. ולשון זו האגדה עצמה בילמדנו בפרשת זאת החיה (תנחומא שמיני ח) וכי מה איכפת ליה להקדוש ברוך הוא בין שוחט בהמה ואוכל לנוחר ואוכל? כלום אתה מועילו או אתה מזיקו? או מה איכפת לו בין אוכל טהורות לאוכל נבלות? ואם חכמת חכמת לך. (משלי ט יב). הא לא נתנו המצות אלא לצדף בהן את הבריות, שנאמר (תהלים יב ז) אמרות יי אמרות טהורות. אמרת יי צרופה (שם יח, לא). למה? שיהיה מגן עליך.
הנה מפרש בכאן שבאו לומר שאין התועלות אליו יתברך במצות, דרך משל, שיצטרך לאורה על שצוה להדליק את המנורה או שיצטרך למאכל הקרבנות וריח הקטרת כנראה מפשוטיהם, ואפילו הזכר לנפלאותיו שצוה לעשות זכר ליציאת מצרים ומעשה בראשית, אין התועלת רק שנדע אנחנו האמת ונזכה בו עד שנהיה ראויין להיות מגן עלינו, כי כבודנו וספורנו בתהלותיו מאפס ותהו נחשבו לו, והביא ראיה מן השוחט מן הצואר והעורף לומר שכלן לנו ולא להקדוש ברוך הוא, לפי שלא יתכן לומר בשחיטה שיהא בה תועלת וכבוד לבורא יתברך בצואר יותר מן העורף או הנחור, אלא לנו הם להדריכנו בנתיבות הרחמים גם בעת השחיטה, והביא ראיה אחרת (תנחומא שם) או מה איכפת לו בין אוכל טהורות, והן המאכלים המתרין, לאוכל טמאים והם המאכלים האסורים, שאמרה בהם התורה (ויקרא כא כח) טמאים הם לכם, רק שהוא להיותנו נקיי הנפש חכמים משכילי האמת. ואמרם אם חכמת חכמת לך. הזכירו כי המצות המעשיות, כגון, שחיטת הצואר ללמדנו מדות הטובות והמצות והגזירות במינין לזקק את נפשותינו, וכמו שאמרה תורה (שם כ כה) ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא. אם כן, כלם הם לתועלתינו בלבד, וזה כמו שאמר אליהוא (איוב לה ו) אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו. ואמר (שם ז) או מה מידך תקח, וזה דבר מסכם בכל דברי רבותינו.
ושאלו בירושלמי בנדרים (פ"ט ה"א) אם פותחין לאדם בכבוד המקום בדברים שבינו לבין המקום? והשיבו על השאלה הזאת איזהו כבוד המקום? כגון סכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל, תפילין שאיני נושא, והיינו כבוד המקום משמע? דלנפשיה הוא דמהני, כהדא אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח, אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו.
הנה בארו שאפילו הסכה והלולב תפלין, שצוה בהן שיהיה לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כי ביד חזקה הוציאך יי ממצרים, אינן לכבוד השם יתברך, אבל לרחם על נפשותינו. וכבר סדרו לנו בתפלת יום הכפורים, אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמד לפניך, כי מי יאמר לך מה תעשה, ואם יצדק מה יתן לך, וכן אמרו בתורה (דברים י יג) לטוב לך. וכן (שם ו, כד) ויצונו יי אלהינו לעשות את כל החקים האלה לטוב לנו כל הימים. והכונה בכלם לטוב לנו ולא לו יתעלה, אבל כל מה שנצטוינו שיהיו נפשותינו צרופות ומזקקות בלא סיגי מחשבות רעות ומדות מגנות, וכן מה שאמרו לפי שעושה גזירותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזירות, לומר שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעות בבעלי נפש הבהמות למנע אותנו מלעשות בהם צרכינו, שאם כן, היה אוסר השחיטה, אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר, כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים, שהם אנשי דמים, זובחי אדם, אכזריים מאד, ומפני זה אמרו (קידושין פב א) טוב שבטבחים שתפו של עמלק, והנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמים עליהן, אבל גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות, עד כאן בפרושי הרמב"ן זכרונו לברכה.
והנה הארכתי לכתב לך בני על זה, להעיד על כל שרשי ספרי עדים נאמנים שני עמודי עולם, חכמים גדולים ונבונים, בעלי שכל מזקק, ובסתרי התורה מקבלים, כי הנך רואה בעיניך דעת שניהם, כי יש במצות התורה טעם להועיל בני אדם בדעותיהם, להכשירם ולהרגילם להכשיר בהן כל פעלותיהם, ושאין התועלת בעשיתן חלילה לבורא ברוך הוא, ואם אמנם כי יש מן המצות שלא השגנו בטעמן במעוט שכלנו מרב עמקן ותכלית גדלן, לא נמנע ממנו מהגיד בהן כל אשר נשיג למצא מן התועלת שיש לו לאדם בעשיתן. וזה דרכי בכל שיחתי בספרי זה, שיש במצות תועלת מצויה לנו אך לא אל המצוה בהן, ואם תתן לבך בדברים תמצא זאת הכונה בכלן. והרבה יגעתי במקצתן להשיג בעניות דעתי לראות בהן מעט קט מרב התועלות שבהן, וכתבתיו על כל אחת ואחת, וזה חלקי מכל עמלי.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין קלט ב) כי יקרא קן צפור לפניך בדרך. מה דרך שאין קנוי לך, אף כל וכו'. מכאן אמרו יוני שובך, ויוני עליה, וצפרין שקננו בטפיחין ובשחין ובבורות ובמערות, ותרנגולין, ואוזין שקננו בפרדס חייב לשלח, קננו בתוך הבית וכן יונים דורסיות פטור מלשלח. ואמר רב יהודה המוצא קן בים חייב לשלח, שבכלל לשון בדרך הוא, שנאמר (ישעיה מג טז) הנותן בים דרך. היתה האם מעופפת על הקן ואין כנפיה נוגעות בקן פטור מלשלח. היתה רובצת על ביצים מוזרות פטור מלשלח שנאמר (דברים כב ו) אפרוחים או ביצים מה אפרוחים בני קיימא, אף ביצים כמו כן. שלחה וחזרה, אפילו כמה פעמים חייב לשלח. שנאמר שלח תשלח. ויתר פרטי המצוה, מבוארים בפרק אחרון מחלין.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ולקח האם בעודה על הבנים בטל עשה זה מלבד שעבר על לאו דלא תקח האם. ואם מתה האם קודם שישלחנה או ששלחה אדם אחר אין לו תקנה לקים העשה ולתקן הלאו, אבל אם שלחה הוא קודם שתמות נתקן לאוה בכך ופטור, שזה הלאו נתק הוא אל העשה, וכמו שכתבנו (מצוה תקמד) בלאו הבא על זה בעזרת השם.