ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/תקח
שלא להמרות על פי בית דין הגדול שיעמדו לישראל
[עריכה]שנמנענו מלחלק על בעלי הקבלה עליהם השלום ומלשנות את דבריהם ולצאת ממצותם בכל עניני התורה, ועל זה נאמר (דברים יז יא) לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ואמרו זכרונם לברכה בספרי (כאן), לא תסור, זו מצות לא תעשה.
משרשי המצוה [1]. לפי שדעות בני אדם חלוקין זה מזה, לא ישתוו לעולם הרבה דעות בדברים, וידע אדון הכל ברוך הוא שאלו תהיה כונת כתובי התורה מסורה ביד כל אחד ואחד מבני אדם, איש איש כפי שכלו יפרש כל אחד מהם דברי התורה כפי סברתו, וירבה המחלקת בישראל במשמעות המצות, ותעשה התורה ככמה תורות, וכענין שכתבתי במצות אחרי רבים להטות בסדר משפטים (מצוה עח). על כן, אלהינו שהוא אדון כל החכמות השלים תורתינו תורת אמת עם המצוה הזאת שצונו להתנהג בה על פי הפרוש האמתי המקבל לחכמינו הקדמונים עליהם השלום, ובכל דור ודור גם כן שנשמע אל החכמים הנמצאים שקבלו דבריהם, ושתו מים מספריהם, ויגעו כמה יגיעות בימים ובלילות להבין עמק מליהם ופליאות דעותיהם, ועם ההסכמה הזאת נכון אל דרך האמת בידיעת התורה וזולת זה, אם נתפתה אחר מחשבותינו ועניות דעתנו לא נצלח לכל. ועל דרך האמת והשבח הגדול בזאת המצוה אמרו זכרונם לברכה (ספרי כאן) לא תסור ממנו ימין ושמאל אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל לא תסור ממצותם, כלומר, שאפילו יהיו הם טועים בדבר אחד מן הדברים אין ראוי לנו לחלק עליהם, אבל נעשה כטעותם, וטוב לסבל טעות אחת ויהיו הכל מסורים תחת דעתם הטוב [ה] תמיד, ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו, שבזה יהיה חרבן הדת, וחלוק לב העם, והפסד האמה לגמרי. ומפני ענינים אלה, נמסרה כונת התורה אל חכמי ישראל, ונצטוו גם כן שיהיו לעולם הכת [ה] מועטת מן החכמים כפופה לכת המרבים מן השרש הזה, וכמו שכתבתי שם במצות להטות אחרי רבים.
ועל דרך ענין זה שעוררתיך, בני, עליו אפרש לך אגדה אחת שהיא בבבא מציעא בסוף פרק הזהב (נט ב) גבי ההוא מעשה דרבי אליעזר הגדול בתנורו של עכנאי, המתמהת כל שומעה. אמרו שם אשכחה רבי נתן לאליהו וכו' אמר לה מאי עביד קדשא בריך הוא בההיא שעתא? אמר לה חיך ואמר נצחוני בני, כלומר שהיה הקדוש ברוך הוא שמח על שהיו בניו הולכים בדרך התורה ובמצותה להטות אחרי רבים, ומה שאמר נצחוני בני חלילה להיות נצחון לפניו ברוך הוא, אבל פרוש הדבר הוא על ענין זה, שבמחלקת הזה שהיתה לרבי אליעזר עם חבריו האמת היתה כרבי אליעזר וכדברי הבת קול שהכריעה כמותו, ואף על פי שהיה האמת אתו בזה, ביתרון פלפולו על חבריו לא ירדו לסוף דעתו, ולא רצו להודות לדבריו אפילו אחר בת קול, והביאו ראיה מן הדין הקבוע בתורה שצותנו ללכת אחרי הרבים לעולם, בין יאמרו אמת או אפילו טועים, ועל זה השיב הבורא ברוך הוא נצחוני בני, כלומר, אחר שהם נוטים מדרך האמת, שרבי אליעזר הוא היה מכוין בזה את האמת, והם באים עליו מכח מצות התורה שצויתים לשמע אל הרב לעולם, אם כן על כל פנים יש להודות להם בפעם הזאת כדבריהם שתהיה האמת נעדרת, והרי זה כאלו בעל האמת נצוח.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין פז א) שאף על פי שהעובר על מה שפרשו חכמים בדברי התורה עובר על לאו זה דלא תסור, מכל מקום אין לו לאדם דין זקן ממרא הידוע בגמרא בסוף סנהדרין (פט א) שהוא חייב מיתה, עד שיהא חולק על בית דין הגדול [2], ושיהא הוא חכם שהגיע להוראה סמוך כסנהדרין, ויחלק עליהם בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, ובין שהוא מקל והם מחמירין או בהפך, ויורה לעשות כהוראתו או יעשה הוא מעשה על פי הוראתו, שנאמר אשר יעשה בזדון ולא שיורה לבד. אבל אם היה תלמיד שלא הגיע להוראה והורה פטור, שנאמר כי יפלא ממך דבר, מי שלא יפלא ממנו אלא דבר מפלא. וכן אם מצאן חוץ ללשכת הגזית והמרה עליהם פטור, שנאמר וקמת ועלית אל המקום, מלמד שהמקום גורם לו מיתה.
ובין שחלק עליהם בדבר ממש שיש בזדונו כרת [3] או בדבר המביא לידי דבר שחיבין עליו כרת חיב, כיצד בדבר שיש בזדונו כרת? כגון, שנחלקו באשה אחת אם היא ערוה או אינה, אם דם זה מטמא או אינו מטמא, אם אשה זו זבה או אינה זבה, אם חלב זה אסור או מתר, וכן כל כיוצא בזה. וכיצד בדבר המביא לידי דבר שיש בו חיוב זה? כגון שנחלקו בעבור השנה, שמביא לידי אכילת חמץ בפסח, וכן אם נחלקו בדין מדיני ממונות, שלדברי האחד כדין נטל זה ממון מחברו, ואם קדש בו האשה מקודשת, והבא עליה במזיד ענוש כרת, ובשוגג חייב חטאת ולדברי האחר פטור. וכן בכל ענין שיש להוציא ממון כגון חיבי חרמים וערכים אם חיבים לתן או אינם חיבין, כל שלקחו מהם גזל, ואם קדש בו האשה אינה מקודשת, וכן כל כיוצא בזה. ואפילו חלקו בדיני מכות חייב עליהם, שהרי לדברי האומר אינו חייב מלקות בבית דין חיבים לשלם לו דמי חבלו ובדין יטל מהם תשלומיו.
וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"א מהל' ממרים ה"ב) בענין לאו זה דלא תסור שאחד דברים שלמדו אותם חכמים מפי הקבלה, ואחד הדברים שלמדו אותן בדעתן באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, ואחד דברים שנעשו סיג לתורה, והם: הגזרות והתקנות והמנהגות [4] בכל אחד מהשלשה דברים אלו מצות עשה לשמע להם, והעובר על כל אחת מהם עובר בעשה ולא תעשה. והרמב"ן זכרונו לברכה תפש עליו הרבה ואמר (בספר המצוות בהשגתו שרש א). הנה סבור הרב שיש בכלל לאו דלא תסור כל מה שהוא מדברי חכמים, בין שהן מצות דרבנן, כגון מקרא מגלה ונר חנכה, בין שהן מן התקנות כגון בשר עוף בחלב ושניות לעריות, בין שהן בקום עשה, כגון שלש תפלות בכל יום ומאה ברכות ולולב שבעה בגבולין, ובין שהן בלא תעשה, כגון, כל שהוא משום שבות בשבת ויום טוב, וכן יום טוב שני בגולה ותשעה באב, ודרך כלל כל מה שיאסר אותו התלמוד או יצוה עליו, והנה הרב בונה חומה בצורה סביב לדברי חכמים, אבל היא כפרץ נופל נבעה בחומה נשגבה אשר פתאם לפתע יבא שברה, לפי שהיא סברה נפסדת ברב מקומות בתלמוד, כי הנה לדעתו, המשתמש במחבר כגון הנסמך על האילן בשבת או המטלטל מחמה לצל או שאמר לגוי ועשה או אפילו המפסיע פסיעה גסה בשבת עובר הוא על עשה ולא תעשה מן התורה וראוי הוא ללקות ארבעים, אלא שפטדו הרב שם בספר שופטים, מפני שנתן לאזהרת מיתת בית דין, שכל חכם שממרה על דבריהם מיתתו בחנק, והנה לדבריו לוקה הוא, לדעת האומר בתלמוד לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין לוקין עליו, כמו שהזכר בפרק מי שהחשיך (שבת קנד ב). וראוי לפי הדעת הזאת להחמיר מאד בדברי סופרים שכולם תורה הם, אין ביניהם ובין המצות המפורשות בכתוב שום הפרש, ואין בתורה דבר חמור מן השבות שהוא מדבריהם אלא מה שיש בה חיוב כרת או מיתת בית דין, אבל לא כל שיש בה חיוב עשה או לאו, שהרי בכל דבריהם לדעתו יש חיוב עשה ולאו, עשה דועשית על פי הדבר אשר יגידו לך, ולאו דלא תסור.
והנה נראה לרבותינו בכל הגמרא אומרים הפך מזה, שהרי הם דנים כל דברי סופרים להקל, כמו שיאמרו תמיד (ביצה ג ב) ספקא דאוריתא לחמרא, ספקא דרבנן לקלא, והקלו בחשש אסורין של דבריהם לומר בהם שאני אומר. ואמרו בפרק ראשון מפסחים (ט ב) אמור דאמרינן. שאני אומר בדרבנן, בדאוריתא מי אמרינן שאני אומר? והאמינו הקטנים שאינם ראויים להעיד במה שהוא מדרבנן, כמו שאמרו שם (ד ב) בדיקת חמץ דרבנן, והמנינהו רבנן בדרבנן. וכן בענין תחומין נאמן הקטן לומר עד כאן תחום שבת, קסבר תחומין דרבנן, והמנינהו רבנן בדרבנן, כדאיתא בערובין (דף נח:) ובכתבות (דף כח:). ועוד הקילו בדרבנן כמו כן בספקות, כמו שאמרו זכרונם לברכה (ברכות כא א) ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל, ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר, ואמרו מאי טעמא? תפלה דרבנן, אמת ויציב דאוריתא, ולא עוד אלא אפילו בדברים הסותרין זה את זה הקלו, כמו שאמרו בפרק במה מדליקין (שבת לד א) אמרו לו שנים צא וערב עלינו אחד ערב עליו מבעוד יום וכו'. כמו שבא לשם, וגם נראה בגמרא, שעוקרין דבריהם תדיר משום אסור דאוריתא, כמו שאמרו במסכת שבת (ד א), הדביק פת בתנור התרו לו לרדותה קדם שיבוא לידי אסור סקילה. ושם בשבת (קכח ב) אמרו, בטול כלי מהכנו דרבנן, וצער בעלי חיים דאוריתא, ואתי דאוריתא ומבטל דרבנן וכו', כמו שבא לשם, וזה רב מאד בתלמוד אתי עשה דאוריתא ודחי עשה דרבנן. וכן במחלקת שתבוא בין החכמים אמרו (ע"ז ז א) אם היה אחד גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו, ואם לאו בשל תורה, הלך אחר המחמיר, ובשל סופרים אחר המקל, וגדולה מזה אמרו (ערובין סז ב) בשל סופרים עושין מעשה ואחר כך דנין. ובפרק מי שהחשיך (שבת קנד ב) אמרו מהו דתימא להפסד מועט נמי חששו קא משמע לן, שהרי חדוש הוא אצלם כשאינן דוחין דברי סופרים אפילו להפסד מועט. ואמרו (ברכות יט ב) שמטמאין כהנים עצמם בטמאה של דבריהם לראות מלכי אמות העולם כדי שאם יזכה יבחין מה בין מלכי ישראל וגו'. ואף בענשן של דברי חכמים אין להם אלא נידוי, כמו שאמרו (פסחים נב א) מנדין על שני ימים טובים של גליות. ואמרו בעושה מלאכה בפורים ולשמתיה מר. ובמקומות יש להם מכת מרדות, והוא למי שעובר על דבריהם שהן כעין תורה, והן כל הגזרות שגזרו בהם מדבריהם, שמכין אותו עד שיקבל אותה עליו או עד שתצא נפשו, כמו שמפרש בתוספתא דסנהדרין. כללו של דבר שדברי סופרים חלוקים הם בכל דיניהם מדברי תורה, להקל בקצתן ולהחמיר בקצתן. אבל הדבר הברור המנקה מכל שבוש הוא שאין הלאו הזה דלא תסור אלא במה שאמרו זכרונם לברכה בפרוש התורה, כגון הדברים הנדרשים בגזרה שוה או בבנין אב ושאר שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם או במשמעות לשון הכתוב עצמו, וכן במה שקבלו הלכה למשה מסיני, ועל זה יאמרו זכרונם לברכה שיש עשה ולא תעשה בדבר, ואם בענין הזה נחלק אחד הראוי להוראה במה שיש על זדונו כרת ובשגגתו חטאת על בית דין הגדול שנעשה בהם זקן ממרא בזמן שנדין בדיני נפשות, וזהו אמרם זכרונם לברכה (ספרי כאן) אפילו יאמרו לך על שמאל שהיא ימין, כלומר, שכך היא המצוה לנו מאדון התורה יתברך שנאמין אל הגדולים במה שיאמרו, ולא יאמר בעל המחלקת היאך אתיר לעצמי, ואני יודע בודאי שהם הטועים? שאפילו יהיה כן הוא מצוה להאמין להם, וכמו שכתבתי למעלה בראש המצוה, וכענין שנהג רבן גמליאל עם רבי יהושע ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו, כמו שמזכר במסכת ראש השנה (כה א).
ויש בענין הזה תנאי אחד לפי מה שאמרו זכרונם לברכה במסכת הוריות (ב ב), שאם היה בזמן הסנהדרין איש חכם וראוי להורות או שהוא מכלל הסנהדרין, והורו בית דין הגדול בדבר שלא כדעתו שאינו רשאי להתיר עצמו באותו הדבר האסור לדעתו עד שישא ויתן עמהם על הדבר, ואחר שיסכימו כולם או רבם בבטול הדעת ההוא, וישבשו עליו סברתו, ויעשו הסכמה שהוא טועה אז הוא רשאי לנהג לעצמו התר במה שהיה דעתו לאסור, וגם מצוה הוא על זה לקבל דעתם על כל פנים, אבל התקנות והגזרות שעשו חכמים למשמרת התורה ולגדר שלה אין להם בלאו זה אלא סמך בעלמא, ואין בהם דין המראה כלל. ויתר פרטי המצוה, מבוארים בסוף סנהדרין (פרק הנחנקין).
ונוהגת מצוה זו לענין זקן ממרא בזמן הבית, ולענין החיוב עלינו לשמע לדברי חכמינו הקדמונים ואל גדולינו בחכמת התורה ושופטינו שבדורינו נוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ופורץ גדר בדבר אחד מכל מה שלמדונו רבותינו בפרוש התורה, כגון באחת משלש עשרה מדות או בדבר שהוא אסור מהלכה למשה מסיני, וכענין שכתבנו בסמוך, עבר על לאו זה מלבד שבטל עשה שבו, אבל אין לוקין על לאו זה, לפי שנתן לאזהרת מיתת בית דין בזקן ממרא, וכמו שכתבנו.