ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/רכ
מצות נטע רבעי
[עריכה]להיות נטע רבעי כלו קדש. פרוש כל פרות היוצאים באילן בשנה הרביעית לנטיעתו, הם קדש. כלומר, שהם נאכלים לבעלים כמו מעשר שני בירושלים, וזו היא קדושתן, שנאמר (ויקרא י"ט, כ"ג-כ"ד) ונטעתם כל עץ מאכל ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים ליי. ובא הפירוש שהם לבעלים, ופרוש הלולים הוא שיאכלוהו הבעלים בירושלים, וזהו ההלול, וזהו יקראו חכמים בכל מקום נטע רבעי. ובספרי (נשא ו) דורש, שנטע רבעי הוא לבעלים, מדכתיב (במדבר ה י) ואיש את קדשיו לו יהיה שאמרו שם איש את קדשיו וגו', משך כל הקדשים ונתנם לכהנים ולא שיר מהם אלא תודה ושלמים ופסח ומעשר בהמה ומעשר שני ונטע רבעי שיהו לבעלים.
משרשי המצוה. שרצה האל להיות האדם מתעורר להלל השם ברוך הוא בתחלת מבחר פרות אילנותיו, כדי שינוח עליו נעם השם יתברך וברכתו ויתברכו פרותיו, כי האל הטוב חפץ בטוב בריותיו, לכן צונו להעלותן ולאכל אותן במקום שבחר מימי קדם לעבודתו ברוך הוא, כי שם צוה יי את הברכה. ומבחר פירות האילן הם היוצאים בשנה הרביעית. ועוד יש תועלת לאדם בהיותו מצוה לאכל במקום ההוא קצת פרותיו, כגון זה ומעשר שני וגם מעשר בהמה, כי מתוך כך, יקבע מושבו או מושב קצת מבניו באותו המקום ללמד תורה שם, כי שם מורי התורה ועיקר החכמה, וכמו שנכתב במצות מעשר שני (מצוה תעג) בעזרת השם.
והרמב"ן זכרונו לברכה (קדושים יט כג) כתב בטעם מצוה זו בפרושיו, כדי לכבד השם יתברך מראשית כל תבואתנו ולא נאכל מהם עד שנביא כל פרי בשנה אחת הלולים ליי. והנה אין הפרי בתוך שלש שנים ראוי להקריבו, לפי שהוא מועט, גם שאין נותן טעם בפריו טעם או ריח טוב, גם כי רב האילנות לא יוציאו פרות כלל עד שנה רביעית לנטיעתן, ולכך נמתין לכלן. והמצוה הזאת דומה לבכורים. ועוד כתב כי אמת הדבר עוד, שהפרי בתחלת נטיעתו עד השנה הרביעית, רב הלחות דבק מאד, מזיק לגוף ואיננו טוב לאכילה, כדג שאין לו קשקשת, והמאכלים הנאסרים בתורה שהם רעים גם לגוף.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ברכות לה א) שהרוצה לפדות נטע רבעי, פודהו כמו מעשר שני שהוא נפדה. כלומר, שפודה הפרות בכסף ומעלה הכסף לירושלים. ואם פודהו לעצמו, מוסיף חמש, שכן הוא הדין במעשר שני מדכתיב ביה (ויקרא כז לא) ואם גאל יגאל איש ממעשרו. אבל הפודה מעשר שני לאחרים, אין מוסיף חמש. ואין פודין אותו עד שיגיע לעונת המעשר, שנאמר בו (שם יט כה) להוסיף לכם תבואתו. ודרשו זכרונם לברכה (ספרא קדושים ג ו) עד שיעשה תבואה, כלומר, שהגיע לעונת מעשר, והוא שליש בשולו. ואין פודין אותו במחבר כמו מעשר, לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה (מעשר שני פ"ט ה"ב). ואחרים פירשו (ר"ש ערלה ה ה) דאפילו במחבר פודין אותו. והוא נקרא ממון גבוה כמו מעשר, ולפיכך אינו נקנה במתנה אלא אם כן נתנו בעודו בסר שעדין לא חל עליו החיוב, כמו שאמרנו. ודינו בשאר הדברים כגון אכילה, שתיה וסיכה כמעשר. ובמצות מעשר שני בפרשת ראה אנכי נאריך עוד בזה בעזרת השם.
והפודה כרם רבעי, רצה פודהו ענבים, רצה פודהו יין, וכן הזיתים, אבל שאר הפרות, פודה אותן קדם שישתנו מבריתן. והפדיון הוא שאומר פרות אלו יהיו מחללין על כסף זה, והרי הן מחללין בכך, ומעלה הכסף ואוכלו בירושלים. ואמר שמואל בגמרא (קידושין יא ב), שהקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחלל, אבל לא בפחות משוה פרוטה, שאין לו דין כסף לשום דבר. והוא הדין לפרות רבעי. וכרם רבעי אין לו שכחה ופאה (מעשרות ה, ג) ולא פרט ועוללות, ואין מפרישין ממנו תרומה ומעשרות אלא כלו עולה לירושלים או נפדה ויעלו הדמים ויאכלו בירושלים. ודין מה שאמרו זכרונם לברכה (ר"ה ט ב) מאימתי מונין ראש השנה לרבעי, וכן מה שאמרו (ירושלמי ערלה, א) שכל שהוא חייב בערלה חייב ברבעי. ובמצות ערלה (מצוה רמו) נאריך בזה בעזרת השם, ונכתב איזה אילן חייב בה ואי זה דבר שבאילן, וממנה נלמד לרבעי. ויתר כל פרטיה, מבוארים בפרק אחרון ממעשר שני [1].
ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בארץ בזכרים ונקבות, אבל לא בחוצה לארץ. וכן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה כשם שאין מעשר שני בסוריא, כך אין נטע רבעי בסוריא, עד כאן. וכל שכן בחוצה לארץ. ויש מרבותינו (ברכות לה א תוס' ד"ה ולמאן) שהורונו, היום שחיוב מצוה זו היא אפילו עכשו בארץ, ואפילו בחוצה לארץ נוהג כרם רבעי מדרבנן, ולפי זה צריך כל אדם עכשו לפדות פרות כרם רבעי שלו על שוה פרוטה או יותר. גם אמרו, שמברכין על הפדיה ואחר כך משליך הפדיון לים המלח, כלומר למקום האבד, כדי שלא יהנה בו בריה לפי שהוא קדוש היום מדרבנן, ואחר כך אוכל פרות כרמו. אבל נטע רבעי אינו נוהג כלל בחוצה לארץ אפילו מדרבנן. והעובר על מצוה זו ולא העלה הפרות לירושלים או פדיונן בזמן הבית, או שלא פדאן בארץ כדעת קצת המפרשים אפילו עכשו בטל עשה זה, ולא חפץ בברכה, ומקימה יהיה ברוך.