ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/י
מצות ספור יציאת מצרים
[עריכה]לספר בענין יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן, כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח לשם יתברך על כל הנסים שעשה לנו שם. שנאמר (שמות יג ח) והגדת לבנך. וכבר פרשו חכמים, (מכילתא בא שם) דמצות הגדה זו הוא בליל ט"ו בניסן בשעת אכילת מצה. ומה שאמר הכתוב "לבנך" -- לאו דוקא בנו[1], אלא אפילו עם כל בריה. וענין המצוה, שיזכר הנסים והענינים שארעו לאבותינו ביציאת מצרים, ואיך לקח האל יתברך נקמתנו מהם. ואפילו בינו לבין עצמו, אם אין שם אחרים, חייב להוציא הדברים מפיו כדי שיתעורר לבו בדבר, כי בדבור יתעורר הלב[2].
משרשי מצוה זו מה שכתוב בקרבן הפסח. ואין מן התימה אם באו לנו מצות רבות על זה, מצות עשה ומצות לא תעשה, כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו. ועל כן אנו אומרים לעולם בברכותנו ובתפלותנו "זכר ליציאת מצרים" לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם, וכי יש אלוה קדמון חפץ ויכול, פועל כל הנמצאות הוא ובידו לשנותם, כפי שיחפוץ בכל זמן מן הזמנים, כמו שעשה במצרים, ששינה טבעי העולם בשבילנו, ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים, הלא זה משתק כל כופר בחידוש העולם ומקיים האמונה בידיעת השם יתברך, וכי השגחתו ויכלתו בכללים ובפרטים כולם.
דיני המצוה. כגון הסדר שחייבין ישראל לעשות בלילה הזה בענין סעודתן, והכוסות של יין שחייבין לשתות ושיעורן, ומזיגתן, וסדורן. והנני כותב לך בני הסדר בקצרה כאשר שמעתיו מפי חכמי הדור בדיוק:
- בתחלה מביאין מים ונוטלין יד אחת בשביל כוס של קדוש שצריכין ליטול. והכי איתא בברכות בפרק כיצד מברכין(דף מג.) שבכוס מספיק נטילת יד אחת, ואין מברכין על נטילה זו. ואם רצה לטול שתי ידיו לכוס -- נוטל בלא ברכה.
- ואחר כך מברך על היין ומקדש ואינו מברך על היין לאחריו.
- ואחר כך נוטל שתי ידיו ומברך 'על נטילת ידים', ומטבל בירק (ס"א הירק) ומברך עליו "בורא פרי האדמה" לפניו, ולאחריו אינו מברך "בורא נפשות וכו'" לפי שימתין עד שיאכל המרור ואז יברך "בורא נפשות" על המרור ועל הירק. ואין כל מה שעשה בינתים הפסקה, כמו שנפרש.
- ואחר שאכלו מן הירק בחרוסת, מוזגין כוס שני, וקוראין ההגדה עם שני פרקים מן ההלל, ונוטלין היד אחת ומברך "אשר גאלנו וכו'" על כוס השני, ושותין אותו. ואין מברכין עליו פרי הגפן, ולא לאחריו על הגפן.
- ואחר ששתו כוס שני, נוטלין לידים ומברכין "על נטילת ידים", ונוטלין חצי מצה ומניחין אותה על השלימה ומברכין על החצי "המוציא" ו"לאכול מצה".
- ונוטלין חזרת ומברכין "לאכול מרור", ואוכלין ממנו בטבול בחרסת, ואין מברכין עליה בורא פרי האדמה, לפי שנפטר בברכה שברכו בירק תחלה, דהכי מוכח בגמרא[3], דלא הוי הפסקה לעולם שנצטרך לחזור ולברך אלא אם כן יש בדבר שני ענינים, שיעקור האדם דעתו מן הענין, כגון דאמרי הב לן ונברך, וכיוצא בזה. וכן שלא יהא באפשר לעשות שני הדברים ביחד, כגון מה שאמרו ז"ל (חולין פז. ורש"י שם) משתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר.
- ואחר שאוכלין מן המרור בטבול, כורכין ממנו על גבי מצה ואוכלין.
- ואחר כך אוכלין סעודתן.
- ואחר כך אוכל כל אחד ואחד מעט מצה, זכר לפסח שהיה נאכל על השובע, ואין אוכלין עוד כל הלילה, שלא לסלק טעם המצה מן הפה דכתיב (תהלים קיט, קג) מדבש לפי, אבל מים ודאי שותין שאין המים מפגין הטעם. וכן שותין גם כן תרי כסי דמצוה, כי לא נדחה מצוה מטעם זה.
- ואחר כך נוטלין לידים ואין מברכין "על נטילת ידים".
- ומוזגין כוס שלישי, ומברך עליו ברכת המזון ובורא פרי הגפן, אבל לא לאחריו על הגפן[4].
- ואחר כך מוזגין כוס רביעי וגומרין עליו את ההלל, ואין מברכין עליו "בורא פרי הגפן", אבל אחריו מברכין "על הגפן", והוא שלא יהא דעתו לשתות עוד כוס חמישי. נמצא לפי זה, שאין מברכין 'בורא פרי הגפן' אלא תרי זמני -- על כוס של הקדוש ועל כוס הברכה; ו'על הגפן' פעם אחת אחר כל הכוסות.
וארבע הכוסות ומצה דמצוה צריכין הסבה. ויתר הפרטים מבוארים בסוף פסחים[5]
ונוהגת בזכרים ונקבות[6]) בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה, בטל עשה.
הערות
[עריכה]- ^ (פסחים קטז א)
- ^ (עי' סהמ"צ להרמב"ם מ"ע קנז)
- ^ (פסחים קג, ב)
- ^ (עי' בעל המאור סוף ערבי פסחים)
- ^ (א"ח מסי' תס"ט עד תפ"ב)
- ^ (פסחים לו. , קטו: