ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/טז
שלא לאכול מכל דבר שיש בו חמץ
[עריכה]שלא לאכול מדברים שיש בהם חמץ, ואף על פי שאין עיקר הדבר חמץ, כגון כותח הבבלי וכיוצא בו, שנאמר: (שמות יד כ) כל מחמצת לא תאכלו. ופירשו זכרונם לברכה[1] שענין הכתוב הזה יורה בזה, שכך קבלו הפירוש בו.
ודעת הרמב"ם ז"ל, [2] שאם יש במאכלים אלו כזית חמץ בכדי אכילת פרס, אסור מן התורה בלאו, כלומר למלקות אבל לא לכרת, מכיון שנתערב ברוב. ואם לא יהיה בהם כזית חמץ בכדי אכילת פרס, לא יהיה בו מלקות, אלא מכת מרדות, לפי שאינו אסור מן התורה אלא מדרבנן, וכן כתוב בחבורו הגדול[3]. ואם כן לדעתו יבא הלאו זה דכל מחמצת להיכא שנתערב כזית חמץ בכדי אכילת פרס, שיהיה בו לאו; כלומר מלקות ולא כרת.
והרמב"ן ז"ל כתב [4] הפך מזה ואמר, שהלאו הזה איננו נחשב בכלל הלאוין, אלא שהוא מן הלאוין הרבים שבא בחמץ ובשאור. וזה הלאו בא להורות על מה שאמרו חכמינו ז"ל בגמרא (פסחים כח ב) אין לי אלא שנתחמץ מאליו, חמצו על ידי דבר אחר מנין? תלמוד לומר כל מחמצת. אבל בענין חמץ שנתערב, כל זמן שיהיה בו כזית בכדי אכילת פרס -- בזה אין צריך לאו בפני עצמו, דהרי הוא כאילו הוא בעין ויש בו כרת כמו בכל חמץ שהוא בעין. ואם לא יהיה בתערובת כזית בכדי אכילת פרס, האוכלו פטור אבל אסור, שהלכה כדברי חכמים שאמרו (שם מג) על חמץ דגן גמור ענוש כרת. וכל שהוא כזית בכדי אכילת פרס, דגן גמור נקרא, ועל ערובו, כלומר שהוא פחות מכזית בכדי אכילת פרס, ולא כלום. ודלא כר' אליעזר דפליג עליהו בגמרא ואמר על ערובו בלאו.
משרשי מצוה זו, מה שכתבנו בשאור. ואולם לחזק הדבר בלבנו הרחקתנו התורה כל כך.
דיני המצוה, כגון הדברים שנכללו באיסור זה, מה הן ומה שמם, ויתר פרטיה, בפסחים [5] [6].
ונוהגת בזכרים ונקבות, בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה לוקה, ובתנאי שיהיה בהם כזית בכדי אכילת פרס, כמו שאמרנו, אבל אין בו כרת לדעת הרמב"ם ז"ל. ולדעת הרמב"ן ז"ל יש בו כרת. ואם אין בו כזית בכדי אכילת פרס, אין בו חיוב מלקות, אלא דינו כדין חצי שיעור שאסור מן התורה, ואין לוקין עליו. ובזה יורו שניהם ז"ל.
הערות
[עריכה]- ^ (פסחים מג א)
- ^ (סהמ"צ ל"ת קצח)
- ^ (פ"א מהל' חמץ ומצה ה"ו)
- ^ (בסהמ"צ שם)
- ^ פסחים מב א)
- ^ (או"ח תמ"ו)